קרן אורה/שבת/נז/א
לא תצא אשה בחוטי צמר ובחוטי פשתן כו'. אמרינן בגמ' דטעמא משום דחייצי בשעת טבילה ואתי' לאתויי אי מתרמי לה טבילה.
ולא בעיר של זהב כו'. נראה מפשט המשנה דהני לא הוי טעמייהו משום חציצה אלא דילמא שלפא ומחוי דגזרינן בכל תכשיטין וכן פירש"י והתוס' ז"ל וצ"ל אף דשירים ונזמים וטבעות חוצצין אם מהודקים המה עכ"פ דרך להלוך בהם גם כשהן רפוים ובזה לא שייך גזירה דחציצה מ"מ אסורין משום גזירת תכשיטין ובירושלמי פרק במה בהמה פריך מהא דתנן הכא לא תטבול בהם עד שתרפם אהא דתנן גבי שיר של בהמה ומזין עליהם וטובלין במקומן ומשני כאן ברפוים כאן באפוצים והיינו הך דאמרינן דשיר וטבעת דרכו להיות רפוי וחוטין דרכן להיות אפוצים אלא דבש"ס דילן נמי פרכינן לעיל גבי שיר של בהמה והאיכא חציצה ומשני בשריתכן משמע דדרך השיר להיות מהודק ולפירש"י התם אתי שפיר אבל לפי' ה"ר פיר"ת קשה לכאורה אם לא שנחלק בין שיר של בהמה לשיר של אדם והנה בירושלמי איתא בטעם גזירת תכשיטין מפני שהנשים שחצניות ומראה לחברתה ולמדו הראשונים מזה דבאיש ליכא גזירת תכשיטין אבל הדבר קשה דבירושלמי גופא איתא ואיש ע"י שאינו שחץ מותר נשמעינא מן הדא מעשה בר"ג כו' וגערו בו חביריו משום תכשיט ש"מ העשוי לכך ולכך וש"מ אחד האיש ואחד האשה וש"מ אפילו במקום שאם יצתה פטורה אסור בחצר והפירוש הפשוט הוא ש"מ העשוי לכך ולכך היינו דעשוי לתשמיש ולתכשיט דה"א כיון דעשוי נמי לתשמיש לא גזרינן בה משום תכשיט:
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |