קרן אורה/מועד קטן/ט/ב

קרן אורה מועד קטן ט ב

דף ט' ע"ב

גמרא יהא רעוא דתזרע כו' ברכו אותו בשבע ברכות ומה שבירכו בהאי לישנא כבר כתוב בזה בהגהות ילקוט יהושע בשם מהר"ם פדוואה ז"ל ודברים נכונים הם ועיין מהרש"א ז"ל בח"א ויש לכוין ברכות אלו כנגד ז' ברכות של חתן והמשכיל יבין:

שם גמרא יהא רעוא דלא תבייש ולא תתבייש כו' א"ל ברכך ברכתא דברכן כו' ותני בה דכתיב ואכלתם כו' נראה לפרש דבאמת ברכו ברכה הכוללת כל הברכות והוא כי נודע שעיקר שליחות האדם לעוה"ז הוא כדי שלא יאכל נהמא דכסיפא רק יהנה מיגיע כפו בעמל אשר יעמול בתורה ובמצות בעוה"ז וגם נודע כי כשהאדם הולך בדרך ישרה מקור מחצבת נשמתו תשמח ותתפאר בו כמש"נ ותגל יולדתך וכמבואר בזוה"ק דאמרת חזי בהאי ברא כו' אבל אם ח"ו אינו הולך בדרך ישרה נקרא בן מביש וכמש"נ משא אשר יסרתו אמו מה ברי כו' וכמאמרם ז"ל ועי"ז כשהולך לבית עולמו בשתו גדולה מאוד כי מעל בשליחותו אשר נשלח וערום ישוב שמה בלי שום עמל ויגיעה לטובה וזה שברכו יהי רצון דלא תתבייש שולחיך לעוה"ז ולא תתבייש כשתשוב לעוה"ב כי תאכל בשכרך ובעמל ידיך והנה הברכה הזאת תחול על כל נפש אדם פרטי וגם על כל ישראל בכלל כי הם אשר נשלחו להשלים הבריאה אל תכלית רצונו ית' והם שולחו לזה התכלית אל העולם הזה עולם החשוך להאיר בו במעשיהם הטובים כמשאז"ל במדרש על אברהם אבינו ע"ה משל למלך שהיה מהלך במבואות האפילים ובא אוהבו והאיר לפניו כמש"נ התהלך לפני והנה נ' אל תיראי כי לא תבשי ואל תכלמי כי לא תחפירי כי בשת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד והוא כי עתה בהיותנו בגולה בתכלית הירידה בסתר המדריגה יש לנו בושה כפולה והדוגמא לזה כעלמה אחת אשר היתה בארץ נכרי' בעירום ובחוסר כל ותכסי' בושה וכלימה בזכרה מקום מולדתה ברוב כל ועתה היא בעירום ובחוסר כל מפני שסרחה על הורה ושולחה בארץ נכרי' וברוב הימים מצאה חן מפני עיניה היפות בעיני מלך גדול ופרש כנפיו עליה להיות לו לאשה והלבישה זהב ופז לפי כבודו והיא שכחה בשת עלומה והתחילה להשתחץ על המלך עד שעלה חמתו וגרשה מביתו ונשארה ערומה כימי עלומה ועתה היתה לבושה ולכלימה כפלים האחת כי יזכירו אותה שפלות אשר היתה קודם שפרש המלך כנפיו עלי' והשנית חרפת אלמנות חיות אשר המלך עזבה וניטל ממנה כל כלי חמדתה ונשארה ריק ובכל החזיון הזה הן הי' עמינו בית ישראל כי מימי עלומינו כוונתי על הימים שקודם מתן תורתינו ערומים היינו כמש"נ ואת ערום ועריה ובבושה וכלימה היינו כל ימי השעבוד במצרים עד שעלה צעקת אבותינו לפניו ית' ובזכות משה ואהרן אשר היו לנו לעינים מצאנו חן לפניו ית' וקרבנו לעבודתו ועטרנו בכל מיני עטרה כמש"נ הכל בקראי דיחזקאל עד שגרמו עונינו וחרב בית מקדשינו ונשארנו ריק כמש"נ הסר המצנפת כו' ונכפלה הבושה עלינו בושת עלומינו וחרפת אלמנות וחרפה גדולה מבושה כי עזבנו אחרי אשר הי' אתנו אבל באמת כל מחשבותיו ית' אלינו לטובה כי כמו אשר המרחק שנעשה לנפש האדם לשלח אותה מעולם העליון אל העולם הזה הוא לכוונת התקרבות הגדולה אחרי כן ע"י שלימות המעשה כמו כן הוא המרחק הזה אשר רחקנו ה' בגולה הוא לתכלית הקריבות לימי הגאולה ע"י הצירוף בגולה ולא נשכח שם כו' אז תהי' הקריבות והאהבה לעולם ועד כי יגיעו הימים לקבל שכר חלף עבודה בימי העוני והגלות והשב ישיב לנו השמחה אשר מעולם ומקום שכינתו ית' יהי' בתוכינו לעולם וזש"נ כי בושת עלומיך תשכחי מה שהיית אז ערום ועריה כי כולכם כעדי תלבשי בכל מיני טובה וברכה וזש"נ ואכלתם אכול ושבוע והללת' כו' אשר עשה עמכם להפליא כי אז תתנו שבח לו ית' על אשר עשה עמכ' להפליא ולהתכסו' מכם כי הוא למחשב' טובה כדי שתאכלו ותשבעו מיגיע כפיכם ולא יבושו עמי לעולם כי הטוב' אשר נתתי לכם בימי עלומיך הי' נהמא דכסיפא בתור' חסד ונדב' ועתה תאכלו ותשבעו מה שמעלתם בימי ירידתכם פלאים ולא תבשו עוד ועל חרפת אלמנותיך נ' וידעתם כי בקרב ישראל אני כי לא יעזבם עוד לעולם וגם בזה לא ישאו עוד חרפה ובושה כיה"ר:

שם גמרא ומעברת סרק על פני' א"ד מעברת סרק ע"פ שלמטה ורש"י ז"ל נראה דגריס מעברת סכין ע"פ וכן מבואר בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל וכן מביא המרדכי גירסא זו ולמדו מכאן היתר לנטילת צפרני' ובירושלמי איתא להדיא שנוטלת את שערה ואת צפרני' ועיין לקמן דף י"ח בתוס' שכתבו ג"כ לחלק בין איש לאשה ושם יבואר יותר אי"ה:

שם גמרא ומודה ר"י בסיד שיכולה לקפלו כו' משמע דרבנן שרו אפילו אם אינו יכול לקפלו והלכה כת"ק וכ"כ בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל ואין הלכה כר"י אבל בחיבורו פסק דבעינן דווקא יכול לקפלו במועד ועיין במ"מ ובלח"מ ובירושלמי פליגי בזה אמוראי במאי פליגי רבנן ור"י ח"א דפליגי ביכול לקפלו במועד אבל אין יכול לקפלו ד"ה אסור וח"א דפליגי באינו יכול לקפלו אבל יכול לקפלו ד"ה מותר ומסקנא שם דביכולה לקפלו פליגי דאמר ר' יוחנן ר' יהודה כדעתי' דאמר תמן צרת שעה צרה היא ה"נ ניוול שעה ניוול הוא ומה דתניא בברייתא ומודה ר"י עיין בריטב"א ז"ל ובלח"מ ז"ל אלא מה שכ' הריטב"א ז"ל לסייעו לזה מדלא פריך דרבנן אדרבנן דהתם בע"ז בעינן אליבייהו שמחה לאחר זמן והכא שרו אפילו אין יכולה לקפלו במועד לא הבנתי דע"כ טעמא דרבנן אי נימא דשרו אפילו אינה יכולה לקפלו במועד היינו משום דס"ל דלא הוי ניוול כלל כיון דדרך תכשיט הוא וא"כ מאי קושיא דרבנן אדרבנן דהתם ודאי מיצר הוא בשעת תשלומין וצריכי למימר משום דשמחה היא לו לאחר זמן ואפילו אי תימא דהכא טעמא דרבנן כיון דשמחה היא לה אפילו לאחר המועד תו לא הוי ניוול גם במועד ג"כ לא תיקשי דרבנן אדרבנן דהתם נמי ה"ק אע"פ שמצר הוא שמח הוא לאחר זמן ולא חשיב צער ובאמת א"צ שיהי' השמחה ביום איד דווקא ועיין בע"ז שם דפליגי התם אביי ורבא בטעמא דאין נפרעין מהם אביי אמר גזירה מהם אטו להם ורבא אמר משום דקאזיל ומודה ופירש"י ז"ל שהעכו"ם ישמח כשישראל צריך לו משמע מפירושו דלכולהו צער הוא לו וכבר הקשו התוס' שם אמאי לא קאמרו הטעם דאיתא בברייתא אע"פ שמצר הוא עכשיו שמח הוא לאחר זמן ותירצו דלאביי לא סגי בהאי טעמא כיון דהשמחה הוא לאחר יום איד ע"ש ולפי דבריהם שפיר יקשה אמאי לא ניחא לי' לאביי בהאי טעמא וכדס"ל לרבנן הכא כיון דשמחה הוא לה אפי' לאחר המועד לא חשיב צער כלל ה"נ התם עוד יש לדקדק לאביי מאי פריך דר"י אדר"י דילמא דווקא התם לא חשיב לי' שמחה לענין לגזור לפרוע להם אטו לפרוע מהם ונראה יותר בזה כמש"כ הריטב"א ז"ל דרבנן לדבריו דר"י קאמרי דלדידהו בלא"ה אסור משום גזירה כמו לשאול מהם וללוות מהם לאביי ומדינא לא אסור אליבי' דאביי אלא לעשות טובה עמהם ור"י אמר מותר לפרוע מהם מפני שהוא מצר ולא גזרו על דבר שיש לו צער והי' נראה עוד דס"ל לר"י כשם שאסור לעשות עמהם דבר של שמחה כך מצוה לעשות עמהם דבר של צער ולא שייך למיגזר עלי' ואמרו לו דלא חשיב צער כיון דשמח הוא לאחר זמן ולפ"ז אין אנו צריכין לומר לד' דר"י קאמרי רבנן וגם לא תיקשי קושית התוס' אמאי לא קאמר אביי הטעם משום שמחה דלאחר זמן ולפי הנ"ל ניחא דלא מהני שמחה זו אלא להסיר התוגה ממנו אבל מ"מ לא היה איסור בזה כיון שאינו עושה עמו שום טובה להכי איצטריך למימר משום גזירה ואיננו בנמצא אצלינו ריטב"א על ע"ז לעיין בו ואליבא דרבא שם הי' אפ"ל דהא דקאמר משום דקאזיל ומודה היינו מטעם דשמחה הוא לאחר זמן ומה שפירש"י ז"ל משום שישראל צריכין לו קאי אלשאול וללוות מהם וכן משמע קצת מדברי התוס' שם אבל מפשטי' דהש"ס נראה דכולהו חד טעמא הוא דמודה על מה שישראל צריכין לו ע"ש ודו"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף