צל"ח/ברכות/כ/ב

צל"ח ברכות כ ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דף כ' ע"ב

ק"ש פשיטא מ"ע שהז"ג היא. ואע"ג דמס' ברכות היא מסכתא ראשונה בש"ס והך דכל מ"ע שהז"ג נשים פטורות היא במס' קידושין אעפי"כ הקשה פשיטא משום שזה הוא כלל לכל התורה והי' לו להמתין עם הפרט ואם רצה להשמיענו דין זה בכאן הוה לי' למתני הך כללא כאן ולמימר נשים וכו' פטורות מכל מ"ע שהז"ג ולמה פירט אלו:

שם ומן התפילין פשיטא. והקשה הרשב"א דמאי פשיטותא היא הא איכא למאן דסבר דלילה ושבת זמן תפילין ועיין בח"ר. ואפי' לפמ"ש במשנתינו דמתפילין עכ"פ לכ"ע פטירי מטעם ההיקש לת"ת אכתי קשה חדא דהרי הוכחתי לעיל דהמקשה אכתי לא ידע מההיקש ועוד דאטו ההיקש הזה מפורש בתורה או אפילו במשנה בשום מקום והלא שם בקידושין בגמרא הוא שחידש טעם זה וא"כ איך שייך להקשות פשיטא וכי לא איצטרך התנא להודיענו דילפינן הקישא תפילין מת"ה למפטר נשים. ולכן נלע"ד דהמקשה שהקשה פשיטא לא ידע מן ההיקש וסבור שטעמא דפטירי מתפילין הוא מטעם דה"ל מ"ע שהז"ג וכפירש"י במשנתינו ואעפי"כ הקשה פשיטא דפטירי מכל מ"ע שהז"ג ואי משום דהיא גופה קמ"ל דתפילין אינו נוהג בשבתות א"כ אין לזה ענין להשמיענו זה בפטור נשים ואם רוצה לסתום שתפילין א"ב בלילות או בשבתות הי' לסתום דין זה עצמו שתפילין אינו נוהג בלילות או בשבתות. והתרצן הי' יכול לשנויי לי' דמשנתינו לא באה לסתום כלל בדיני תפילין אם הם נוהגים בכל זמן אבל שנה כאן דנשים עכ"פ פטירי לכ"ע מטעם ההיקש לת"ת אלא דעדיפא משני דאפילו למאן דסבר שתפילין א"נ בכל זמן ואעפ"כ הודיענו חידוש שנשים פטורים דמ"ד ניליף ממזוזה. ובזה ניחא ג"כ מה שהקשה קיש פשיטא מ"ע שהז"ג הוא ומאי קושיא והלא בק"ש איכא ג"כ זכירת י"מ והרי איכא בזה פלוגתא דתנאי בסוף פ"ק אם מזכירין י"מ בלילות וקמ"ל במשנתינו דנשים פטורות ולמסתם דא"מ י"מ בלילות. ולפמ"ש ניחא דאם רצונו למסתם דא"מ י"מ בלילות אין זה ענין להודיענו דין נשים אלא דבר זה גופה ה"ל למסתם שא"מ י"מ בלילות וממילא נשמע שנשים פטירי:

שם ובמזוזה פשיטא. הא דפשיטא לי' והרי כבר משני לעיל בתפילין דמ"ד הואיל ואיתקש למזוזה וא"כ מינה דאיכא נמי למיטעי לאידך גיסא דפטורי ממזוזה דאיתקש לתפילין וכן התרצן דמשני לי' מ"ד הואיל ואיתקש לת"ת למה הוצרך לחדש היקש דת"ת ולמה לא סגי לי' היקש דתפילין והרי מזוזה לתפילין איתקש בפרשה ראשונה ולת"ת איתקש בפרשה שני' וה"ל להביא המוקדם בפרשה. ואמנם על התרצן איכא למימר דניחא לי' להביא היקש דמזוזה לת"ת ששניהם דומים ששניהם הם מ"ע שלא הז"ג משא"כ תפילין אינו דומה למזוזה שהרי תפילין הם מ"ע שהז"ג ואף שאין משיבין על ההיקש מ"מ ניחא לי' להביא הדומה ממש. ואפשר שלזה כיון רש"י בד"ה נקיש מזוזה וכו' מה ת"ת נשים פטורות ואע"ג דאין הז"ג וכו'. ואמנם על המקשן קשה דמאי פשיטותא והלא איכא למימר דאיתקש לתפילין. ונראה דאי משום היקש דתפילין אין שום סברה למפטרינהו ואמרינן אדרבה נקיש תפילין למזוזה לחייב נשים גם בתפילין דלחומרא מקשינן ואבוהן דכולהו ת"ת דבזה אי אפשר לומר להיפך דאדרבה נחייבינהו גם בת"ת שהרי בהדיא פטרינהו רחמנא דכתיב את בניכם ולא בנותיכם כמפורש ברש"י כאן ולכן נקט התרצן היקש דתית ומה שנקט רש"י כאן בד"ה נקיש מזוזה וכו' דרחמנא פטרינהו דכתיב ולמדתם את בניכם וכו' ובקידושין דף ל"ד ע"א כ' רש"י בד"ה מה ת"ת וכו' דכתיב לבניך ולא לבנותיך. הדבר פשוט דשם לענין הקישא דתפילין לת"ת קאי ותפילין איתקש לת"ת גם בפרשה ראשונה להכי אחז רש"י בפטור דנשים מת"ת קרא דושננתם לבניך שהוא בפ' ראשונה משא"כ כאן דאיירי בהיקש דמזוזה לת"ת דלא איתקש רק בפרשה שכי' לכן אחז רש"י גם בפטור דנשים מת"ת קרא דולמדתם את בניכם שהוא בפרשה שני':

שם והא ד"ת קאמר. ויל"ד לעיל בדף י"ט ע"ב גם כן אמרו גדול כב"ה שדוחה ל"ת שבתורה ותרגמא רב בר שבא בלאו דלא תסור וא"כ ג"כ דלמא ה"נ מה דקאמר שנשים חייבות ד"ת היינו לאו דל"ת. ובב"ב דף קמ"ז ע"א מנין למתנת ש"מ מן התורה וכתבו שם התוס' דלאו דוקא מן התורה וא"כ איך מקשה כאן והא דבר תורה קאמר ואימא היינו ל"ת. ונראה דבשלמא לעיל גבי כבוד הבריות שפיר קאמר ד"ת שהרי באמת דוחה גם ד"ת ממש בשב וא"ת או אף בקום עשה בלאו שאינו שוה בכל ועיין לעיל בדף כ' ע"א בד"ה שב וא"ת אלא דרבה ב"ש אוקמא בלאו דל"ת שבזה דוחה בכל ענין אפי' בקום עשה ובדבר השוה בכל וא"כ לא נפיק חורבא מלשון ל"ת שבתורה וכן בב"ב שם אף דהוא מדרבנן הרי מסיק שם ע"ב דאף שהיא מדרבנן מ"מ אלמוהו כשל ת רה ממש וג"כ לא נפיק מיני' חורבא אבל כאן נפיק מיני' חורבא שנטעה דהיינו דבר תורה ממש ואתו נשים לאפוקי אנשים י"ח ולכן הקשה רבא שאם הוא מדרבנן לא ה"ל למימר ד"ת:

ומדברי רבא הללו שמעינן דאף מי שהוא מחויב מדרבנן נקרא אינו מחויב בדבר נגד המחויב מן התורה דממה ששנינו במס' ר"ה גבי טומטום ואנדרוגנוס גבי תקיעת שופר שאינן מוציאין אנשים י"ח איכא למדחי דנשים בתקיעת שופר אינן מחויבים אפי' מדרבנן לכך אינן יכולות להוציא את המחויב בדבר אבל מי שמחויב מדרבנן אפשר שיכול להוציא אפילו המחויב בדבר מדאורייתא. אבל מדברי רבא כאן וע"פ מה שפירשנו מזה שמעינן חידוש זה ולקמן יבואר עוד:

שם ועוד כל מ"ע נחייבינהו מדרבנן. ויל"ד א"כ תיקשי לר"א ב"א למה הוצרך לומר ד"ת וה"ל למימר סתם נשים חייבות בקידוש היום וממילא שמעינן דהיינו מן התורה דאי מדרבנן א"כ כל מ"ע נחייבינהו מדרבנן. ונראה דלאביי דלא אסיק אדעתא הך הקישא דזכור ושמור שבאמת אין היקש זה דומיא דשאר הקישות שהם כתובים יחד אבל זכור ושמור רחוקים הם זה כתיב בדברות הראשונות בפ' יתרו וזה כתיב בדברות שבמשנה תורה אלא שאעפי"כ דרשינן להו בהיקש דשניהם בדבור אחד נאמרו ואביי דלא אסיק אדעתא הך הקישא שפיר הקשה לו רבא א"כ כל מ"ע נחייבינהו מדרבנן דמאי אולמא דהך עשה דקידוש היום משחר מ"ע שהז"ג אבל רבא שחידש לנו הך הקישא ובזה יש מקום לטעות ולומר שאין לדרוש היקש הזה וכמו"ש שאין זה דומה לשאר היקש שבתורה והי' מקום לומר דחכמים חייבינהו לנשים בקידוש היום דחששו שמא יטעו לומר דזכור ושמור איתקשו ויאמרו הני נשי הואיל וליתנוהו בזכירה ליתנוהו בשמירה ואף דכתיב בקרא אתה ובנך ובתך וגו' ואמתך וגו' איכא למימר היינו שהאב מוזהר עליהם כשם שמוזהר על שביתת בהמתו אבל הם בעצמם אינן מוזהרות ולכך כדי שלא יבואו למיטעי ויבוא מזה חילול שבת לכך גזרו חכמים עליהם וחייבם אותם גם במ"ע דזכור דהיינו קידוש היום ולעולם שהוא מדרבנן ולכך הוצרך ר"א לומר דבר תורה להורות שהוא היקש גמור וניתן לדרוש ככל שאר היקש שבתורה:

שם א"ל רבינא לרבא נשים בבהמ"ז וכו'. בעיא זו שייכא על משנתינו ששנינו שחייבים בבהמ"ז וקבעי אם הוא דאורייתא וא"כ הי' לו לקבוע בעיא זו לעיל קודם מימרא דר"א ב"א לענין קידוש. אך לפמ"ש לעיל דהא דקיי"ל בכל מקום שהמחויב מדרבנן נקרא נגד המחויב מן התורה אינו מחויב בדבר מדברי רבא לעיל שהקשה והא ד"ת הוא דשמעינן לה אתי שפיר דלעיל לא הוה לי' שום נ"מ בבעי' זו שהי' סבור דגם המחוייב מדרבנן כקרא מחויב בדבר ועתה שחידש רבא כנ"ל לכן ב"מ לענין נשים:

שם דאורייתא וכו'. לכאורה יש להוכיח דמדאורייתא דאי מדרבנן למה הפסיק תנא דמשנתינו במזוזה בין תפלה לבהמ"ז ובשלמא מה שהקדים תפלה אף שהוא מדרבנן מ"מ דרך התנא למיתני יחד ק"ש ותפלה וכיון ששנה שפטורים מק"ש שכה תכף סמיך לו שחייבים בתפלה אבל עכ"פ ה"ל לשנות יחד תפלה ובהמ"ז שהם מדרבנן ובתר כן מזוזה שהיא מן התורה ולא להפסיק בדאורייתא באמצע מילי דרבנן. ונראה דתני סיפא במה דשייך ארישא דברישא תני פטורייהו מק"ש ותפילין ותני סיפא חיובייהו בתפלה שהוא שייך לק"ש ונגד פטורייהו מתפילין ותני חיובייהו במזוזה שאף דתפילין ומזוזה איתקשו אהדדי אפ"ה פטורי' מזה וחייבים בזה ובהמ"ז שהוא ענין מיוחד לעצמו שנאו באחרונה:

שם למנ"מ לאפוקי רבים י"ח. הקשה בתשו' שער אפרים למה לא אמר נ"מ שאם היא מסופקת אם בירכה בהמ"ז שאם היא דאורייתא צריך לברך דספק דאורייתא לחומרא ואם הוא מדרבנן א"צ לחזור ולברך וזה שנים רבות הקשה אותי קושיא זו אחד מתלמידיי מק"ק יאמפאלא. והשבתי לו כי בהמ"ז שלש ברכות יש בו וכולהו כתיבי בתורה כמבואר לקמן דף מ"ח ע"ב ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן על הארץ זו ברכת הארץ הטובה זו בונה ירושלים ואמנם הני תלתא לא בזמן אחד ויחד נתקנו אלא בזמנים חלוקים כמפורש שם משה תיקן ברכת הזן ויהושע ברכת הארץ ודוד ושלמה ברכת ירושלים וא"כ כבר נתייסדה ברכת הזן קודם שנכנסו לארץ ועד כאן לא נסתפקו כאן בנשים אם מדאורייתא אם מדרבנן אלא בברכת הארץ אי מטעם שלא נטלו חלק בארץ ואי מטעם ברית ותורה לרש"י ולתוס' לכל מר כדאית לי' אבל בברכת הזן ודאי שחייבות מן התורה וא"כ אם מסופקות אם ברכו בהמ"ז או לא עכ"פ חייבות בברכת הזן שהיא ספק דאורייתא וכיון שחייבים לברך ברכה ראשונה שוב חייבים לברך כל הברכות כתיקון חכמים וכמו"ש המג"א בסימן ס"ז ס"ק א' לענין ספק אם קרא ק"ש שאף שפסוק ראשון לחוד הוא דאורייתא כיון שחייב לחזור ולקרות בשביל פסוק זה חייב לקרות כולה כתקנת חכמים וכ"כ בסי' קפ"ד ס"ק ז' לענין ברכת הטוב והמטיב כ ז השבתי אז לתלמידי. ואמנם הדרנא בי דלפי"ז גם בברכת בונה ירושלים ליכא ספיקא בין לפירש"י ובין לפירוש התוס' דהרי בירושלים ובקדושת המקדש אנשים ונשים שוים דירושלים לא נתחלקה לשבטים דקיי"ל כת"ק דר' יהודה במס' יומא דף י"ב ע"א וכ"פ הרמב"ם בפ"ז מהל' בית הבחירה הל' י"ד ופי"ד מהל' טומאת צרעת הל' י"א דירושלים לא נתחלקה לשבטי' וכן ברית ותורה לא נזכרו בברכת ירושלים וא"כ ג"כ נימא דלא מספקא לי' שודאי חייבים מן התורה. ואף שלפירוש התוס' יש מקום לומר דאף בברכת בונה ירושלים מספקא לי' דהרי אמרינן לקמן דף מ"ט שם דכל שלא אמר מלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא י"ח ואמרינן שם דמלכות אינו בנשים ועבדים ואם כן גם בברכת ירושלים יש ספק בנשים מ"מ לפירש"י לא שייך ספק בבונה ירושלים ואיך יאמר בעל הבעיא נשים בבה"מ ויהי' כוונתו רק על ברכה אחת משלשתן הא ודאי ליתא כי באמת כל שלשה ברכות אף שכלם כתיבי מ"מ מן התורה אינן שלש ברכות ממש לרוב הפוסקים ובברכה אחת מעין שלש יוצא י"ק התורה וחכמים הוא שתיקנו לברך על לחם שלש ברכות ממשומן התורה כולם שייכים אהדדי וכל זמן שלא נתקדשה א"י ובהמ"ק לא נתחייבו ומשה שתיקן ברכת הזן הוא מעצמו תיקנה ולא שבצטוה ע"ז מפי הק"בה כאשר נצטוה על כל מצות התורה ותדע שהרי תיכף כשירד המן תקנה כמפורש לקמן שם ועדיין לא ניתנה התורה והרי היא כמו שאר תקנת חכמים כל אחד בזמנו והרי משה תיקן שיקראו בתורה בשבתות ובי"ט כמפורש בריש פ"ד דמגילה ועיין במג"א ריש סי' קל"ה ואטו בשביל זה נחשב קריאת התורה מצוה דאורייתא והרי אין שום קריאה מן התורה רק פרשת זכור. ומן התורה מי שאינו שייך בחד מהני תלת אינו חייב כלל וא"כ הך ספיקא דאם נשים חייבים מן התורה על כולהו ברכות שבברכת המזון הוא. ולפי"ז הדק"ל דנימא כ"מ לענין ספק. וראיתי במעד"מ שריפא זה על נקל וכתב דהה"ד דהמ"ל כ"מ לענין ספק. ואני אומר מלבד שהוא דוחק אלא שג"כ חוזר וניעור להקשות למה איחר בבעיא זו אחר דברי ר"א בר אהבה והויכוח שבין אביי ורבא בקידוש היום דה"ל למקבע בעיא זו אמשנתינו ולעיל כתבתי ליישב. ועתה שנתחדש נ"מ לענין ספק נסתר תירוצי הנ"ל. ולולי דמסתפינא לחדש דבר מדעתי הייתי אומר דהא דקי"ל ספק דרבנן א"צ לחזור היינו כמו ק"ש דלרב יהודה לקמן בסמוך דאמר ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא מ"ט ק"ש דרבנן היינו שק"ש לכל היא דרבנן ולית בה חיובא דאורייתא כלל לר"י אבל בה"מ דלאנשים היא מן התורה אם תיקנוה רבנן לנשים כעין דאורייתא תיקנו ולא חילקו כלל בין גברי לנשי וכשם שאנשים חייבים לחזור ולברך מספק ה"נ נשים. ובזה רציתי לדחות דברי המג"א בסי' קפ"ד ס"ק ח' במה שפסק שם המחבר שאם אכל ואינו יודע אם בירך צריך לברך מספק שהיא מן התורה וכתב המג"א דוקא כששבע ואני תמה שהרמב"ם סוף פרק ב' מברכות וכן הטור סתמא כתבו שחוזר ומברך ולא חילקו כלל לכן נלע"ד כיון דאם אכל כדי שביעה חייב מן התורה וחכמים תיקנו שיתחייב בכזית כעין של תורה תיקנו שלא יהי' שום חילוק בין אכל כדי שביעה ובין אכל כזית כשם שחוזר בזה על הספק כך בזה כך עולה על דעתי. ואעפי"כ מסתפינא לחדש דבר חדש. ולכן אמינא דאף דהי' יכול לומר נ"מ לענין ספק אמר נ"מ להוציא רבים וכו' דהאי למנ"מ לאו רבינא אמרו ורבינא סתם בעי מרבא אם נשים בבה"מ דאורייתא או דרבנן ומסדר הש"ס נקט וקאמר למנ"מ להוציא רבים י"ח משום דרצה להביא ע"ז ת"ש וכו' ואשה מברכת לבעלה. ועיין בדברינו לקמן דף ך"א ע"א גבי ספק קרא ק"ש יתבאר יישוב על שלא אמר ב"מ לעני ספק. ועדיפא מזה אמינא דרבינא עצמו הוא אמר למנ"מ ונדייק ג"כ מה שאמר א"א בשלמא וכו' לנוכח למי אמר זה והכי הל"ל למנ"מ להוציא רבים י"ח אי הם דאורייתא מצי מפקי ואי דרבנן א"כ הוו להו אין מחויבים בדבר ולא מצי מפקי אבל לשון אי אמרת וכן לשון בשלמא הם קשים להבינם בדברי בעל הבעיא או אף אם הם דברי מסדרי הש"ס ולכן נראה ע"פי מ"ש לעיל דדבר זה דהמחויב רק מדרבנן נקרא אינו מחויב בדבר מדברי רבא הוא דשמעינן ואתי רבינא וקאמר לי' נשים וכו' למנ"מ לאפוקי רבים וכו' אא"ב וכו' לנוכח לרבא הוא דקאמר דלדידי אפילו המחויב מדרבנן נקרא מחויב אף להוציא מי שמחויב מן התורה אבל לדידך שנקרא אינו מחויב אי אמרת בשלמא אמרת דייקא דאת לדידך הוא שיש חילוק זה ורבינא עצמו הוא שהביא הת"ש והכל להוכיח דלרבא הם דאורייתא אבל לרבינא עצמו אין מזה הוכחה דלדידי' אפילו דרבנן מפיק דאורייתא. אלא דלפי"ז צריך אני להחזיק במעוזי בסברא שחידשתי דלענין ספק אפי' אם הם מדרבנן צריכין לחזור ולברך דאל"כ קשה היא גופה מנ"ל לרבינא דלרבא אף מי שמחויב מדרבנן נקרא אינו מחויב בדבר ואי משום שהקשה לעיל לאביי גבי קידוש היום וכנ"ל קשה ודלמא החורבה דחייש גבי קידוש היום הוא ג"כ לענין אם מספקא להו אם כבר קידשו או לא אם יחזרו לקדש מספק:

ובגוף הדבר דמספקא לי' אם נשים בבהמ"ז מדרבנן הקשה הפ"י דאם מדרבנן א"כ כל המצות ניחייבינהו מדרבנן עיין מה שכתב בזה. ולדידי אין כאן אפילו ריח קושי' דהרי בשאר כל ברכות אחרונות שכל שאר מינין שודאי הם דרבנן בדברים שאינן משבעת המינין וגם בשבעת המינין יש מחלוקת בין הפוסקי' ועכ"פ שאר כל המנין ודאי דרבנן ואין בהם חילוק בין אנשים לנשים דבהו לא שייך לא טעם רש"י ולא טעם התוס' ואיך יתחייבו נשים בברכה אחרונה בכל המינין ובלחם לא יתחייבו והיו חכמי' עכ"פ מוכרחים לתקן להם ברכה אחרונה אחר הלחם ותיקנו להם הברכה שהאנשים חייבה בה מן התורה. ומה שנדחקו רש"י ותוס' למיהב טעמא למה לא יתחייבו נשים מן התורה ולא פירשו הטעם דמספקא לי' אם הוא חשיב מ"ע שהז"ג כדמשני לעיל על מה שהקשה בבהמ"ז פשיטא נראה דודאי אין שום סברא לומר דבאמת הוא מ"ע שהז"ג ואטו קרא דכתיב ולחם בבוקר לשבוע מ"ע הוא שיאכל בבוקר לחם אבל לעיל אמר שהתנא אתי לאפוקי מהטועין שיטעו בזה לומר כמ"ע שהז"ג דמי:

שם אא"ב דאורייתא וכו'. וכתב הרא"ש והא דאמרי' לקמן דף מ"ח ולהוציא אחרים י"ח עד שיאכל כזית דגן ובשעור כזית אינו חייב אלא מדרבנן ואפ"ה מוציא אחרים שאכלו כדי שביעה וחייבים מן התורה. יש לומר דשם אע"פי שלא אכל כלום דין הוא שיפטור אחרים דכל ישראל ערבים זה בזה וכו' אבל אשה אינה בכלל הערבות. ולפי"ז צ"ע לקמן דף מ"ח ע"א בעובדא דשמעון ב"ש דמשמע שם שאם הי' שמעון ב"ש אוכל כזית דגן הי' יכול להוציאם י"ח וכ"כ התוס' שם דאף אם הי' שמעון ב"ש אכל רק כזית דגן הי' מוציא ינאי וחבריו שאכלו כדי שביעה (ואמנם שם בתוס' לא נזכר שאשה אינה בכלל ערבות ויתבאר לקמן בדברי התוס') והרי שם אכלה גם אשת ינאי עמהם ואם נשים בבהמ"ז דאורייתא לא הי' שמעון ב"ש יכול להוציאה ע"י כזית דגן שהיא מסתמא בסעודה אכלה כדי שביעה ובנשים ליכא ערבות דמסתמא כי היכי דנשים אינן ערבים בשביל אנשים ה"נ אין האנשים ערבים בשביל הנשים ואיך הי' שמעון ב"ש יכול להוציא את אשת ינאי. ואולי כיין שעכ"פ אכלו ינאי וחביריו כדי שביעה ונתחייבו מן התורה ושמעון ב"ש הוא ערב דכל ישראל ערבים זה בזה שוב נקרא שמעון ב"ש ג"כ מחויב מן התורה ומוציא את הנשים אף שאינו ערב בעדם דאתי דאורייתא ומפיק דאורייתא ועיין בחידושינו שם בפרק שלשה שאכלו:

ויצא לנו מדברי הרא"ש דין חדש דאם נשים אכלו יחדו הם מזמנות לעצמן אם אחת אכלה רק כזית או כביצה והאחרות אכלו כדי שביעה אין זו שלא אכלה כדי שביעה יכולה להוציא האחרות שאכלו כדי שביעה כיון דנשים לא נכנסה בברית הערבות א"כ ממ"נ אם נשים חייבים בבהמ"ז מן התורה לא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ואם נשים בבהמ"ז דרבנן מ"מ הוה זו שלא אכלה כדי שביעה תרתי דרבנן ועיין לעיל דף ט"ו ע"א בתוס' ד"ה ור' יהודה:

רש"י ד"ה ה"ג תפלה וכו' דהא לאו דאורייתא היא והתוס' השיגו על רש"י וסברי דגם במצוה דרבנן שייך מ"ע שהז"ג. ולכאורה ש להוכיח כדברי רש"י דגבי בהמ"ז מקשה הגמרא פשיטא ומשני מ"ד וכו' לחם בבוקר לשבוע כמ"ע שהז"ג דמי קמ"ל וקשה למה לא תכן גבי ברכת המוציא במשנתינו והוה לי' למתני וחייבים וכו' ובברכת המוציא ובבהמ"ז שהרי גם ברכת המוציא היא על הלחם אלא ודאי דברכת המוציא שאינה מן התורה ועקרה מדרבנן לא שייך בה מ"ע שהז"ג ולדברי התוס' צ"ל דברכת המוציא בכלל ברכת הנהנין היא והרי חכמים תיקנו על כל דבר שלא יהיו בלי ברכה לפני' ואינן חלוקים זה מזה רק בנוסחתם ע"ז המוציא וע"ז מזונות וע"ד בפה"א וכן כולהו והרי שאר כל הנהנין אין בהו זכר זמן ממילא גם ברכת המוציא שלפני הלחה לא מיקרי הז"ג משא"כ ברכת המזון הוא רק מצוה על הלחם ולפי"ז הי' מוכח מכאן דברכה שלאחרי' אפילו בשבעת המינין אינה מן התורה דאל"כ א"כ גם קרא וברכת את ה' וגו' קאי על כל שבעת המינין והרי בכלם לא נזכר זמן בכתוב ואיך יוחשב על הלחם מ"ע שהז"ג. ועוד נלע"ד לחלק דברכת המוציא כיון שחייב לברך על כל שהו לא נרמז בקרא דלשבוע לחם אבל בהמ"ז שמן התורה הוא דוקא כדי שביעה שפיר נרמז בקרא דלחם לשבוע:

שם בד"ה או דרבנן דכתיב על הארץ וכו'. והא דלעיל בגמ' דמקשה בבה"מ פשיטא למה לא משני דס"ד כיון דכתיב על הארץ וכו' קמ"ל משנתינו דחייבת אי מן התורה אי מדרבנן. ונראה דאם ברכה שלאחרי' דכל שבעת המינין היא מן התורה וקאי קרא על הארץ על כל שבעת המינין הוה לתנאדמתני' למיתני שחייבות בברכה שלאחר כל שבעת המינין ולמה פירטה משנתינו דוקא בהמ"ז לכך הוצרך לתרץ מ"ד הואיל וכתיב ולחם בבוקר דבהאי קרא כתיב רק לחם ולשטת התוס' יבואר בדברינו בדברי התוס'. ולהני פוסקים דס"ל דגם ברכה מעין שלש של ז' המינין היא מדרבנן צריך לפרש כאן כפירוש התוס':

תוס' ד"ה בתפלה וכו' דהא הלל דרבנן וכו'. ולענ"ד משמעתין יש להוכיח דגם במצוה דרבנן שייך מ"ע שהז"ג מדהקשה ק"ש פשיטא מ"ע שהז"ג היא וכו' וקשה מאי פשיטותא הא איכא רב יהודה לקמן בדף הסמוך דסובר ק"ש דרבנן א"ו דגם אי היא מדרבנן אכתי מ"ע שהז"ג פשיטא דנשי' פטורות:

ד"ה נשים בבהמ"ז וכו' ותימא כהנים ולוים כמי תבעי. ולכאורה דבריהם תמוהים דהרי הרא"ש כתב כאן דהא דאמרי' לקמן דף מ"ח ולהוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן וכו' ויכול להוציא אף מי שאכל כדי שביעה הוא מטעם ערבות דכל ישראל ערבים זב"ז אבל נשים אינן בכלל ערבות וכ"כ התוספת גופייהו לקמן דף מ"ת ע"א בד"ה עד שיאכל כזית שם בסוף הדיבור דמטעם ערבות יכול להוציא אף אם לא אכל כלל אלא שצריך לאכול כזית כדי שיוכל לומר שאכלנו וא"כ קשה איך תבעי לי' כהנים ולוים דהרי כהנים ולוים אפילו אם הם מדרבנן אכתי יכולים לאפוקי רבים מטעם ערבות. ורציתי ליישב דאכתי הי' כ"מ לענין ספק אם צריכין לחזור ולברך וכמו שהבאתי בדברי הגמרא בשם המע"מ. אך לפמ"ש אני לדחות דברי המע"מ הדק"ל. ואמנם דקדקתי שם בדף מ"ח בדברי התוס' ולא נזכר בדבריהם כלל שנשים אינן בכלל ערבות אבל הם חילקו כך שמי ששייך במצוה זו בשום פעם אף שעתה לא נתחייב מקרי מחויב בדבר מטעם ערבות ולכן מי שאכל רק כזית אף שעתה אינו חייב מן התורה מ"מ כיון שאית' בכלל חיוב בה"מ בשום פעם דהיינו כשאוכל כדי שביעה הוא בכלל ערבות אבל מי שאינו שייך במצוה זו כלל כגון נשים אם הם בבה"מ דרבנן א"כ לא שייך בהו מצות בהמ"ז מן התירה כלל אינן בכלל ערבות על מצות בה"מ. וא"כ לשיטתם שפיר הקשו דתבעי לך כהנים. והרא"ש לשטתו דנשים אינן בכלל ערבות כלל בכל התורה באמת אחז כאן שיטת רש"י ופירש הטעם בשביל שלא נטלו חלק בארץ ולא השגיח בקושי' כהנים ולוים דלשטתו כהנים ולוים איתנוהו בכלל ערבות:

עוד נלע"ד בכוונת התוס' במ"ש תימה כהנים ולוים נמי תבעי וגם הם ס"ל כדברי הרא"ש דנשים ליתנוהו בכלל ערבות וכהנים איתנוהו בכלל ערבות וגם הם ידעו דלענין להוציא רבים י"ח ליכא כ"מ בכהנים דהם יכולים להוציא רבים מטעם ערבות אבל כוונת קושייתם שא"כ עכ"פ כהני' ונשים יכולים להוציא זה את זו וזו את זה ממ"נ שאם כהני' דאורייתא א"כ אף נשים דאורייתא וא"כ איך קאמר ת"ש באמת אמרו וכו' ואשה מברכת לבעלה ודלמא מיירי שבעלה הוא כהן או לוי לכך אתי דרבנן ומפיק דרבנן. ודעת רש"י והרא"ש צ"ל דס"ל דכהנים ולוים שפיר נטלו חלק בארץ בערי מגרש שנתנו להם:

והרשב"א בחידושיו בהביאו פירש"י וכתב וא"ת א"כ אף בעבדים כן ותבעי לי' נשים ועבדים וי"ל דשאני גרים שהם זכרים ושם זכרי' נטלו חלק בארץ. הנה שביק הרשב"א כהנים ולוים ונקט גרים ועבדים. נ"ל טעמו אי משום דסבר דשמנה וארבעים עיר שנטלו ערי מגרש מקרי חלק בארץ אי משום דסבר כהנים ולוים יכולים להוציא רבים מטעם ערבות וכמוש"ל ולכן נקט גרים. והתוס' במס' קידושין דף ע' ע"ב בד"ה קשים גרים כתבו דישראל לא נתערבו בשביל הגרים ומסתמא דגם הגרים אינם ערבים בשביל ישראל ושפיר נ"מ אם הם דאורייתא לענין להוציא אחרים י"ח. אלא דלפי ההוכחה שכתבו שם התוס' בקידושין דגרים אינן בכלל ערבות הוא מדאמרינן בסוטה שכל א' מישראל יש עליו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים ומספר זה הוא מישראל לבד מגרים ולפי"ז ממילא שמענו שגם כהנים ולוים אינן בכלל ערבות שהרי מספר זה הוא לבד משבט לוי וא"כ ממילא שפיר הקשו התוס' דתבעי לך נמי כהנים ולוים שהרי גם הם אינן בכלל ערבות ושמעון ב"ש שכתבו התוס' לקמן דף מ"ח שאם הי' אוכל כזית דגן הי' יכול להוציא מטעם ערבות והרי שם אכל ינאי שהי' כהן ג"כ צ"ל כפמ"ש לעיל לענין אשת ינאי שכיון שאכלו על שלחן המלך כל שריו והי' בהם ישראלים ושמעון הי' ערב עבורם הי' יכול להוציא כלם ולקמן בדף מ"ח יתבאר בדברינו באריכות:

ומה שכתבתי שגם כהנים ולוים אינן בכלל ערבות. נלע"ד לתת טעם לזה דהנה הערבות הזה התחיל בערבות מואב שאז הכניסם משה בברית ובשבועת האלה והודיעם לענוש את הרבים בשביל חטא היחיד וכמו"ש רש"י בפ' נצבים בפסוק הנסתרות וגומר ונגמר הערבות בהר גריזים ובהר עיבל וכמו שפירש רש"י שם. ובמדרש תנחומא הובא בילקוט ריש פ' נצבים איתא לפי שהברית שקיבלו בחורב הפרו ואמרו אלה אלהיך ישראל לפיכך הכניסם בשבועת האלה וכו' יע"ש ולפי"ז כהנים ולוים שעמדו באמונתם ולא הפרו ברית שקיבלו בחורב כדכתיב במעשה העגל ויאספו אליו כל בני לוי א"כ לא הוצרכו להכניס בשבועת האלה:

וגם מן הפסוק נלע"ד ראי' דכהנים לא נכנסו בערבות שבהר גריזים וה"ע כדמוכחי קראי שהכהנים והלוים עם הארון עמדו למטה באמצע והפכו פניהם לכאן ולכאן ואמרו ברוך וארור וכו' הכל כמפורש בסוטה דף ל"ז ע"א נמצא שהכהנים והלוים הם היו הגוזרים והשבטים ענו אמן וקבלו הגזירה כנלע"ד ואף שבלוים משמע שם במס' סוטה שמקצת הלוים היו עומדים למעלה ומקצתן למטה מ"מ הכהנים ודאי שכלם עמדו למטה וע"ש בתוס' בד"ה אי אפשר מה שכתבו בשם הירושלמי:

בא"ד ונשים ליתנוהו לא בברית ולא בתורה. ולסברת התוס' לא שייכא בעיא דרבינא לרב דס"ל לקמן דף מ"ט ע"א דאפי' באנשים אין ברית ותורה מעכב וכ"כ הרשב"א בחידושיו. ובזה ניחא מה דלא אמר לעיל בתחלת הסוגיא כשהקשה בבה"מ מ פשיטא דסד"א הואל דליתנהו בברית ותורה דא"כ אכתי הי' קשה משנתינו לרב פשיטא ולכן משני דסד"א דהיא מ"ע שז"ג דניחא גם לרב:

והרי"ף לא הזכיר מכל הנזכר בבעיא דרבינא וסוגיא דגמרא ע"ז כלום ובעה"מ הרגיש בזה וכתב והרי"ף לא פירש בזה כלום והרמב"ן במלחמות כתב והלא פירש ואמר תפלה ומזוזה ובה"מ דה"ל מ"ע שלהז"ג וכל מ"ע שלהז"ג נשים חייבות הא משמע שהן חייבות דבר תורה וכו' עיין במלחמות. וזה ניחא לשטת רש"י בד"ה ה"ג תפלה וכו' דבמצוה דרבנן לא שייך לחלק בין הזמן גרמא או לא. אבל לשטת התוס' בד"ה בתפלה וכו דגם במצות דרבנן פטירי נשים ממ"ע שהז"ג א"ב אי הוה בה"מ מ"ע שהז"ג אפי' רבנן לא הוה מחייבי נשים בבה"מ וא"כ אין מדברי הרי"ף ראי'. ואמנם לפמ"ש כאן בסוגיית הגמ' לדחות קושיית בעל פ"י וכתבתי דרבנן עכ"פ הוצרכו לתקן לנשים נוסח ברכה אחרונה אחר הלחם כמו שתיקנו ברכה אחרונה על שאר דברים ולכן תיקנו להם אחר הלחם אותו חיוב שיש על אל ים מן התורה וא"כ אפילו אי הוה בה"מ מ"ע שהז"ג היו נשים חייבות מדבריהם שפיר קאמר הרמב"ן שהרי"ף מחייב לנשים מן התורה. ולפי דברי הרמב"ן בדברי הרי"ף צריכין אבו לומר דהרי"ף ס"ל דתפלה היא מ"ע של תורה וכן הוא דעת הרמב"ם בריש הל' תפלה:

שם בגמרא זאת אומרת הרהור כדיבור דמי וכו' איכא למימר דדוקא לענין ק"ש הוא כן ואתי' כר"מ לעיל דף ט"ו ע"א דאמר הרי הוא אומר על לבבך אחר כוונת הלב הן הן הדברים ולענין ק"ש אמר רבינא דהרהור כדיבור דמי ובזה היינו מרויחים דרבינא אינו סותר דברי שמואל דאמר במס' שבועות דף ך"ו ע"ב גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו דכתיב בשפתים ומבואר שם בתוס' בד"ה צריך שיוציא וכו' דלאו מיתורא דריש אלא מפשטי' דקרא ודברי התוס' מוכרחים שם בסוגיא ע"ש בדבריהם ואם נימא דרבינא בכל התורה ס"ל הרהור כדיבור א"כ ודאי דל"ל לרבינא הא דשמואל. אבל לפמ"ש ניחא. אלא דקשה תינח ק"ש אבל סיפא דמתני' ועל המזון מברך לאחריו ומה מועיל בברכתו בהרהור כיון דבשאר כל התורה הרהור לאו כדיבור למה מהרהר והי' אפשר לפרש דסיפא דמתני' דקאמר ועל המזון מברך לאחריו היינו מברך ממש שמוציא בשפתיו לפי שכיון שאינו יוצא בהרהור דלענין בהמ"ז לאו כדיבורהתירו לו להוציא בשפתיו שלא לבטל מצוה דאורייתא בשביל תקנת עזרא. ואמנם לפי"ז לא הי' מקום לקושיית הגמרא אלא מאי הרהור כדיבור דמי יוציא בשפתיו ועיין בתוס' בד"ה יוציא בשפתיו וכו' ולפמ"ש דרבינא מודה בכל התורה כולה א"כ נסתר קושי' הגמרא. ולכן צ"ל דרבינא לאו דוקא בק"ש דמסתמא סיפא דמתני' ועל המזון וכו' דומיא דרישא דמברך לאחריו היינו ג"כ בהרהור. ועיין בשמעתין ברבינו אשר ולפי"ז פליג רבינא על שמואל וכאן בפלוגתא דרבינא ורב חסדא פסקו התוס' והרא"ש כר"ח ופירשו הטעם מדמתרצי ר' אליעזר ורב אדא אליבי' ולפי"ז גם בק"ש הלכה כמותו והש"ע בסימן ס"ב סעיף ד' פסק מרבינא ובסי' קפ"ה ס"ב ובסי' ר"ו סעיף ג' פסק כר"ח. נלע"ד דמה דפסק דלא כרבינא היינו משום הך דשמואל דמוכח מיני' דהרהור לאו כדבור דמי ובק"ש פסק כר"מ דאחר כוונת הלב הן הדברים. ואמנם על הרמב"ם אני תמה שבפ"א מהל' ברכות הל' ז' פסק בכל הברכות שיצא בין שהוציא בשפתיו ובין שבירך בלבו ועיין בכ"מ שם וא"כ פסק דהרהור כדיבור בכל התורה ובפ"ב מהלכות שבועות ובפ"ב מהל' נדרים פסק כשמואל דצריך שיוציא בשפתיו ואיך אחז החבל בתרין ראשין. ולתרץ דברי הרמב"ם אמרתי גם כן לרבינא דסובר הרהור כדבור אם גם לענין חשש ברכה לבטלה נימא ג"כ הרהור כדיבור שיהי' עובר בלא תשא או לא ונ"מ במי שספק לו על דבר אם בירך או לא אם רשאי להחמיר על עצמו ולהרהר הברכה בלבו ולר"ח לא שייך דבר זה כלל דמה יועיל בהרהורו כיון דלר"ח לאו כדיבור דמי אבל לרבינא אני מסתפק. ולברר זה אמרתי לכאורה כיון דלרבינא לכל דבר הרהור כדיבור דמי מהי תיתי לא יהי' ג"כ לענין חשש ברכה לבטלה הרהור כדיבור אבל אחר הישוב יש ויש לחלק. ומתחלה אכתוב מה שנלע"ד לתרץ פסקי הרמב"ם הנזכרים שלא יהיו סתרי אהדדי. ונראה דהרמב"ם מפרש סוגיא דשמואל במס' שבועות דלא כדברי התוס' הנ"ל שפירשו דמפשטי' דקרא סובר שמואל כן והרמב"ם מפרש דמייתורא דקרא דריש דכיון דכתיב נפש כי תשבע למה לי לבטא בשפתים והוה למיכתב רק נפש כי תשבע להרע או להטב ומדכתיב לבטא בשפתים ש"מ דקפיד קרא דבעינן ביטוי בשפתים דוקא למעוטי גמר בלבו. ואמנם הוכחת התוס' הוא מדמקשה שם דנילף מוכל נדיב לב נלע"ד שאין מזה הוכחה דהאי קרא לבטא בשפתים בשבועת ביטוי כתי' ובאמת בכל ארבע מיני שבועות הדין כן דאינו חייב כי אם שהוציא בשפתיו אבל על הרהור הלב אינו חייב קרבן וכן גבי נדרים ג"כ בעינן שיוציא בשפתיו בנדרי איסור וכן מפורש ברמב"ם בפ"ב משבועות ששם בהל' יו"ד כתב מי שנתכוין לשבועה וגמר בלבו שלא יאכל היום וכו' ושדבר זה אסור עליו בשבועה ולא הוציא בשפתיו ה"ז מותר שנאמר לבטא בשפתים וכו' ושוב כתב בהלכה י"ב וכן שאר מיני שבועות אינו חייב עד שיהי' פיו ולבו שוים וכן בפ"ב מהל' נדרים הל' ב' כתב אין הנודר נאסר בדבר שאסר על עצמו עד שיוציא בשפתיו. ובנדרים ליכא קרא מיותר על זה דאף דכתיב לא יחל דברו לן כאן ייתור דמה לי אם יכתוב לא יחל נדרו או אם כתיב לא יחל דברו אם נימא דהרהור כדבור וכן שם בכתוב ככל היוצא מפיו יעשה ג"כ אין כאן ייתור דהא עכ"פ צריך לכתוב עשה שיקיים גדרו ומה לי אם כתיב ככל היוצא מפיו או אם הוה כתיב ככל אשר ידור יעשה. אמנם שמואל דאמר גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו על כל שבועות ונדרי איסור קאמר והיינו משום דכיון דגלי רחמנא בשבועת ביטוי גמרינן מיני' כל עניני שבועות ונדרים דדמיין אהדדי שענינם איסור שאדם ממציא על עצמו. אבל בנדרי הקדשות דין אחר יש להם דכתיב נדיב לב וכדמייתי שם מוציא שפתיך תשמור אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב. וכן תרומה ניטלת במחשבה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם. ולכן פריך התם על שמואל דגזר אומר על כל שבועת ונדרים שצריך שיוציא בשפתיו מנ"ל למילף משבועת ביטוי להקל נילף מנדרי הקדשות להחמיר וסגי בגמר בלבו ומשני דהוה תרומה וקדשים שני כתובים אין מלמדין א"נ חולין מקדשי' לא גמרינן ולהכי ילפי' להו משבועת ביטוי וכ"ז בנדרי' ושבועות וכן נדרי הקדשות שכלם ענינם אחד שהאדם הוא המחייב עצמו בהם וראוי להיות לכלם דין אחד והוצרכה התורה לחלק בהו בין נדרי הקדשות ותרומה ובין שבועת ביטוי ושאר מיני שבועות ונדרי איסור אבל בכל שאר התורה תליא בסברה אם הרהור כדבור או לא ונחלקו בו רבינא ור"ח. אבל עכ"פ בכל מיני שבועות גם לרבינא הרהור לאו כדיבור וכיון דעקר איסור ברכה לבטלה מלא תשא נפקא מודה רבינא דהרהור לאו כדבור דמי. ומי שרוצה להרהר בלבו כאשר אירע לו ספק ברכה הרשות בידו אבל אינו מחויב לעשות כך כמו לקמן דף ך"א ע"א למ"ד ק"ש דרבנן ספק אם קלא ק"ש אינו חוזר וקורא דודאי אם ירצה לקרות רשאי שהרי אין שם חשש ברכה ואעפי"כ אינו מחויב לעשות כן. וכן לאידך גיסא בנסתפק אם בירך בהמ"ז אף שיכול לצאת ידי ספיקו אם יהרהר בלבו מ"מ כיון שספק תורה להחמיר כבר הוא חייב בבהמ"ז ולכך יכול לברך בדבור כדרכו:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף