Editing פרי חדש/תלמוד תורה/ז

{{ניווט כללי עליון}}

{{הועלה אוטומטית}}

== א ==

'''חכם זקן בחכמה וכו'.''' מ"ש הכ"מ דפסק כריש לקיש משום דאיהו מאריה דגמרא טפי מרב אויא ליתא דהא רב אויא לאו מיליה קאמר לה אלא באושא התקינו ואדרבה יש לתמוה על ר"ל היכי פליג אתקנת אושא ושמא לא שמיע ליה אבל על הרב יש לתמוה איך פסק כר"ל ולא כתקנת אושא ואולי סמך אירושלמי דקתני סתם נמנו באושא שלא לנדות זקן ואפשר דר"ל פליג ארב אויא וס"ל דלא תקון הכי בתקנת אושא ומשו"ה פסק כר"ל:

'''ומ"ש וכן כל תלמיד חכם שנתחייב נדוי וכו' וחסידי החכמים וכו'.''' וקשה על מר זוטרא חסידא אמאי שבקיה לחסידותיה והוה משמית לצורבא מרבנן וי"ל דמ"ש הרב דחסידי החכמים לא היו מנדין ת"ח היינו שהיו נשמטים מלנדות והיו מניחים לבי"ד יותר גדול מהם לנדות אבל מר זוטרא חסידא לא הוה מצי למשמט נפשיה ובעל כרחו הוה צריך לנדות ומשום צער הוה (משמיט) [משמית] נפשיה ורב פפא דקאמר תיתי לי דלא שמתי צורבא מרבנן מעולם אלא כי קא מחוייב צורבא דרבנן שמתא היכי עביד כי הא דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא הכי פירושה דרב פפא הוה משמיט נפשיה ושביק לבי דינא אחרינא לשמותיה לההוא צורבא מרבנן וכן במערבא מימנו אנגידא ולא מימנו אשמתא שהיו נשמטין מלנדות לפי שהיה שם בי"ד אחר שהיו מנדין אבל בי"ד היותר גדול שבעיר אינם יכולים להשמט עצמם מלנדות למי שהוא חייב נדוי אף שהוא ת"ח גדול ומהך טעמא נדוהו לר' אליעזר הגדול ודוק:

== יא ==

'''ת"ח שנידה לעצמו וכו'.''' אצלי דברי הרשב"א עיקר דכשנידה עצמו על דבר שחייב נדוי לאו כל כמיניה להתיר לעצמו. ומה שהקשו עליו דא"כ היכי מקשי תלמודא, פשיטא לי לק"מ משום דמשמע ליה בפשיטות דבנידה עצמו לדבר עבירה לא קמיירי דא"כ היכי מיפר לעצמו אלא על כרחך מיירי כההיא דמר זוטרא וההיא פשיטא ומאי דקאמר הש"ס היכי דמי כי הא דמר זוטרא הוא לפרושי לן במאי עסקינן דקשיא לן פשיטא ואדרבה לשיטת החולקים עליו קשה לי דאמאי קאמר הש"ס היכי דמי כי הא דמר זוטרא היה לו לומר עדיפא מינה כגון שנידה עצמו לדבר עבירה וי"ל דאי לדבר עבירה לא הו"ל למימר מנדה לעצמו אלא אם נידה לעצמו מיפר לעצמו ומשו"ה מוקי לה בההיא דמר זוטרא. ותו קשה לי לדעת הרב דמאי קשיא לן פשיטא לישני דאף לדבר עבירה ולאפוקי מדעת הרשב"א ז"ל וי"ל דהא נמי פשיטא אי נמי מלישנא דמנדה לעצמו דלא משמע ליה דמיירי לדבר עבירה וכדכתיבנא משום הכי קשיא לן פשיטא ודוק:

'''ומ"ש ואפילו נידה עצמו על דעת פלוני הרי זה מיפר לעצמו.''' והראב"ד חלוק עליו דא"כ יהודה למה לא התיר לעצמו ועכ"פ הוקשה לו יעקב למה לא התירו והכ"מ תירץ דמודה רבינו בשנידה עצמו לעשות דבר פלוני לפלוני כי ההיא דיהודה דאין מתירין לו אלא מדעת אותו פלוני ולקושיא למה לא התירו יעקב תירץ שמאחר שקיים מה שנדר שהעלה עמו את בנימין והציגו לפני יעקב היה סבור שלא היה צריך התרה ע"כ. ודברי תימה הם לומר דבנידה עצמו על דעת פלוני שיכול להפר לעצמו וכשנידה עצמו לעשות דבר פלוני לפלוני אף שעשאו אין מתירין לו אלא מדעת אותו פלוני ולמה אנו צריכין עוד לדעתו של אותו פלוני כיון שקיים מה שנדר לו ומשמע ודאי דכ"ש בכהאי גוונא דמצי להפר לעצמו ועוד אני מתפלא עליו שעושה את יעקב אבינו זקן ויושב בישיבה טועה בדין ומציל את יהודה מטעות. ולדידי איפכא מסתברא שיהודה טעה בדין והיה סבור שכיון שקיים את נדרו במה שהעלה עמו את בנימין ואפי' תימא שלא העלהו עמו כיון שנתברר לו שלא היה עוד בנימין בסכנה קיים את נדרו מיקרי דבנדרים אזלינן בתר הכוונה וכיון דכן היה סבור בדעתו שלא היה צריך עוד התרה ומשו"ה לא התיר לעצמו ויעקב חשב שיהודה התיר לעצמו ומשו"ה לא התירו וזה נכון אך לא מסתבר למימר דיהודה לא התיר לעצמו לפי שחשב שיעקב אביו התירו דלא הו"ל למסמך על דא ולפחות הו"ל להתיר עצמו מספק או לשאול לאביו אם התירו אלא נראין הדברים שיהודה טעה בדין שחשב שלא היה צריך התרה וכדכתיבנא:


{{ניווט כללי תחתון}}
{{פורסם בנחלת הכלל}}