פרי חדש/עבודה זרה/ה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

לחם משנה
כסף משנה
מגדל עוז


מפרשי הרמב"ם

אור שמח
בני בנימין
חידושים ומקורים מנחת חינוך
יצחק ירנן
מהר"ם פדווא
מעשה רקח
סדר משנה
עבודת המלך
פרי חדש
קובץ על יד החזקה
קרית ספר
שרשי הים


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


פרי חדשTriangleArrow-Left.png עבודה זרה TriangleArrow-Left.png ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


אעריכה

אעפ"י שלא עבד המסית כו' אלא מפני שהורהו לעבוד. כן מפורש בכתוב שאע"פ שלא עבד המוסת ע"ז שנסקל המסית וליכא למימר דמיירי כשעבד המסית דא"כ תיפוק ליה משום עובד ע"ז ולמה לי משום מסית אלא שיש קצת תימה על הרב דמנ"ל דמדיח לא מיחייב עד שהנידחין יעבדו ע"ז וכמ"ש בריש פ"ד:

ומ"ש בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא כו'. יש לתמוה על הרב דבסוף פ' הנחנקין פליגי רב חסדא ורב המנונא ואביי ורבא ורב חסדא ואביי ס"ל דבעוקר הגוף דשאר מצות אף לרבנן הוי בחנק ורב המנונא ורבא ס"ל דאף בעוקר הגוף דשאר מצות לרבנן בסקילה ואע"ג דרב חסדא הוי רביה דרב המנונא כדאיתא בפ' הדר מ"מ רבא הוי בתרא וכותיה אית לן למפסק דאע"ג דרב חסדא רביה דרבא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב הני מילי כשחולקים פנים בפנים אבל הכא דלא פליגי פנים בפנים הלכתא כרבא דבתרא הוי וא"כ יש לתמוה על הרב למה לא ביאר דאף בעוקר הגוף דשאר מצות שמיתתו בסקילה ואפילו נימא שפסק כרב חסדא אכתי הו"ל לבאר דאפי' אעשה דונתצתם נסקל כדאיתא בש"ס ותו קשה על הרב שמתבאר בסוגיא דלכ"ע אקיום מקצת וביטול מקצת דעכו"ם לרבנן נסקל וזה לא נתבאר בלשון הרב בפירוש ושמא סמך הרב אמ"ש בפ"ט מהל' יסודי התורה וז"ל ואפי' עשה הנביא אותות ומופתים גדולים ואמר שה' ציוהו שתעבד ע"ז היום בלבד הרי זה דבר סרה על ה' ועל זה ציוה הכתוב ואמר ובא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא כי דבר סרה על ה' אלקיכם ע"כ. והנה לדידן דקי"ל כרבנן דההיא פרשה מיירי בסקילה הרי ביאר לנו הרב לשם דמיירי אף בקיום מקצת דע"ז ומ"מ קיצר בכאן והו"ל לבאר כן וכדכתיבנא:

ודע שדין המסית שצריך הכרזה כתב הרב בספ"ג מהל' ממרים וקצת תימה עליו אמאי לא הזכירו כאן שהוא מקומו:

ומ"ש בין שהיה המוסת יחיד וכו'. כתב הכ"מ דזה נלמד מהא דאיתא בפ' ד' מיתות אחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים ע"כ וליתא דהנהו רבים הניסתים דקתני התם היינו נידחים ואין משם ראיה למסית יחידים אלא שזה פשוט מהא דקתני גבי מסית אמר לשנים הן עדיו וכו' אלמא שאין הפרש בין מוסת יחיד למוסתים הרבה וזה ברור:

בעריכה

המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית. פי' דלא תימא דכיון שהמסית היה יחיד וקי"ל שאינה נעשית עיר הנידחת אא"כ היו מדיחיה שנים א"כ יש לו דין מסית ונסקל אע"פ שלא עבדו עכו"ם וקמ"ל דהוי מדיח ואף שעבדו ע"ז אינו נסקל משום דבעינן שנים מדיחין וליכא אבל נביא שהדיח אף ביחיד נסקל:

ודע שהלח"מ האריך הרבה בכאן ולא ראיתי להשיב עליו לפי שממ"ש בפרק זה ובריש פ"ד ובפ"ט מהל' יסודי התורה מתבאר האמת עיי"ש:

ומ"ש ואחד האומר אמרה לי ע"ז עבדוה וכו' הרי זה נביא שהדיח. תימה דזה מנין דסתם נביא דאיתיה בש"ס אינו אלא דוקא כשמתנבא בשם ה' וכן בקרא נמי לא מיירי אלא בכה"ג ולא במתנבא בשם ע"ז וכן פי' רש"י בשילהי הנשרפין ובפ' ד' מיתות דף ס"ז נביא שהדיח שמתנבא בשם הקב"ה לעבוד עכו"ם ע"כ אבל במתנבא בשם ע"ז משמע ודאי שדינו כשאר המתנבא בשם ע"ז דדינו בחנק וצ"ע:

ומ"ש האומר לחבירו אעבוד ע"ז אלך ואעבוד וכו'. והקשה הכ"מ דהיכי קאמר שלשון שאומר המסית הוא אעבוד שאינו אומר אליו תעבוד או נעבוד ותירץ שאומר אעבוד אני בתחילה ואתה אחרי ע"כ ולאו למימרא שצריך שיאמר כך ואי לא לא מיקרי מסית דהא בפ' ד' מיתות תנן המסית זה הדיוט והמסית את ההדיוט אמר יש יראה במקום פלוני כך אוכלת כך שותה אלמא דכל שאומר דברים שמשמעותן לשון הסתה מיקרי מסית אף שאינו אומר (לא) [לו] תעבוד ה"נ כיון שאמר לו אלך ואעבוד מיקרי הסתה והו"ל כאילו אמר ליה ואתה אחרי דאל"כ אמאי קאמר ליה אלך ואעבוד אם לא שכונתו להסיתו:

געריכה

ואין המסית צריך התראה. ומיהו התראה קצת בעי דהיינו האיך נניח את אלקינו שבשמים וכן לעיל גבי הסית לשנים צריך שיתרו בו התראה זו וכ"כ התוס' בפ"ק דסנהדרין דף ח' ע"ב ד"ה בעדה וכו' והכי משמע ממ"ש הרב פי"א מהל' סנהדרין דהמסית א"צ התראה כשאר הנהרגין משמע דהתראה קצת מיהא בעי:

ומ"ש המוסת מביא שנים. וא"ת תיסגי באחד והוא וי"ל דאע"פ שהעד רואה את המוסת כיון שהמוסת אינו רואה את העד הויא לה עדות מיוחדת ולא מצטרפי וכדאיתא בפ"ק דמכות והילכך בעינן שנים מלבד המוסת:

ומ"ש ומעמידן במקום אפל. איתא בתוספתא דסנהדרין ומייתי לה הש"ס בפ' ד' מיתות דף ס"ז כיצד עושין לו מדליקין לו את הנר בבית הפנימי ומושיבין לו עדים בבית החיצון כדי שיהו רואין אותו ושומעין את קולו והוא אינו רואה אותן ופי' רש"י הם רואין אותו לאור הנר שעמו דאי לא מצו חזו ליה לא מצו מסהדי עליה לחיוביה קטלה ואע"ג דשמעי קליה דמצי למימר לא הואי אנא ע"כ ואע"ג דאמרינן בפ' גיד הנשה דטביעות עינא עדיפא מסימנין דאי לא תימא הכי סומא היאך מותר באשתו ובני אדם מותרים בנשותיהן בלילה אלא בטביעות עינא דקלא ה"נ בטביעות עינא ומסיים התם תדע דאילו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימניה והאי סימניה קטל נפשא לא קטלינן ליה ואילו אמרי אית לן טביעות עינא בגויה קטלינן ליה דמשמע דבטביעות עינא דקלא קטלינן נפשא י"ל דלא מדמינן טביעות עינא דקלא לשאר טביעות עינא דעלמא אלא לענין איסורא אבל למיקטל נפשא לא סמכינן אטביעות עינא דקלא אלא אטביעות עינא ממש אי נמי י"ל דהכא לא סמכינן אטביעות עינא דקלא משום דמסתמא המסית מדבר בלחישא ומשתנה הקול והילכך הכא מצי למימר לא הואי אנא וזה עיקר:

ודע שהבן נעשה שליח להכות ולקלל את אביו המסית ומדיח וכתבו הרב בפ' ה' מהל' ממרים:

דעריכה

ואזהרה להדיוט המסית. כתב הכ"מ כלומר דנביא בהדיא כתיב ביה ע"כ ואולי כיון למ"ש הרב בסה"מ לאוין כ"ו שאזהרה לנביא השקר היא מאמרו אך הנביא אשר יזיד לדבר בשמי ותימה דזה לא מיקרי אזהרה וכדאמרינן בפ"ק דתמורה ובפ' ד' מיתות דף נ"ז דאזהרה עשה לאו שמה אזהרה ואולי אסיפיה דקרא קסמיך דכתיב אשר לא ציויתיו לדבר וסבור הרב דזה מיקרי אזהרה והסמ"ג מפיק האזהרה מקרא דלא תכחשו וליתא דההיא בממונא והעיקר כדאיתא בירושלמי בשלהי הנשרפין דמפיק לה מדכתיב לא תענה ברעך עד שקר ועיין מ"ש בריש פ"ד גבי אזהרת המדיח עיי"ש:

ועריכה

ואסור לערוך דין ותשובה וכו'. זו היא סברת הרב ז"ל דפי' לא תשמע אל דברי הנביא ההוא ר"ל אפי' הרהור באותות ומופתים שלו וכ"כ בסה"מ לאוין כ"ח אלא ששם קיצר ולפיכך השיגו הרמב"ן עיי"ש אבל הרמב"ן חלוק על הרב וסבור דלאו זה אינו מניעה משמוע בקול האות והמופת שעשה אלא שהיא אזהרה בע"ז עם כמה אזהרות שבאו בתורה בענייניה כמ"ש במ"ב מקומות הזהירה על ע"ז:

זעריכה

הנודר בשם ע"ז וכו' לוקה שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו. תימה דלאו זה ניתן לאזהרת נביא המתנבא בשם ע"ז וקי"ל דלאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד שאין לוקין עליו וכמ"ש הרב בהל' סנהדרין וכדי ליישב זה מוכרח אני להאריך ולבאר לשון הרב בפרק כ' מהל' שבת שמתוכו יתברר פרט זה וז"ל הרב שם אסור להוציא משא על הבהמה בשבת שנאמר למען ינוח וכו' ואם הוציא על הבהמה אע"פ שהוא מצווה על שביתתה אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת והיה עליה משוי פטור והלא לאו מפורש בתורה שנאמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך שלא יחרוש בה וכיוצא בחרישה ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואין לוקין עליו והמ"מ פירש בכונתו ז"ל שהוקשה לו למה לא ילקה על שביתת בהמתו כיון שלאו מפורש בתורה הוא והשיב לזה שפירוש הלאו הוא שלא יעשה מלאכה בשותפות עם הבהמה וכגון חורש וכן מחמר וכיון שהלאו ניתן לאזהרת מיתת בי"ד דהיינו חורש הוא הדין למחמר שהוא בכלל הלאו דלא לקי. אבל הרמב"ן בהשגותיו לסה"מ שרש י"ד הבין בדעת הרב שאין במחמר לאו כלל ולא איסור דאורייתא ולאו דלא תעשה כל מלאכה לא אתא אלא למלאכות שחייבין עליהן מיתת בי"ד כגון חורש וכיוצא ובאמת שמה שסיים הרב ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד מרווח טפי לפירוש המ"מ דקאי אלאו דמחמר דביה סליק ונחית ולפירוש הרמב"ן צ"ל דקאי אחורש ואגב אורחיה קמ"ל דלא לקי אלאו דחורש משום דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד וגם מלת ונמצא דייק טפי כדברי המ"מ ומיהו לשון הרב שכתב לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת פטור משמע ודאי כפי' הרמב"ן דליכא איסורא דאורייתא במחמר דאי כדברי המ"מ הו"ל למימר אינו לוקה וכדכתב ברישא גבי שביתת בהמה וכבר כלל לנו הרב ז"ל בתחילת הל' שבת שכל מקום שנאמר פטור שאיסורו מדברי סופרים ומצאתי להרב בפי' המשנה שכתב וז"ל ופסק ההלכה המחמר בשבת פטור וכבר הודעתיך כי פטורי שבת פטור אבל אסור ע"כ ובריש המסכתא כתב ב' פעמים דבכל מקום שאמרו בו פטור שר"ל פטור מן המיתה ויתחייב מלקות בהכרח אם הוא מזיד ע"כ ומלקות שכתב רוצה לומר מכת מרדות מדרבנן כמבואר בדבריו בחבור ופשוט הוא והנה בכאן מבואר בדברי הרב כדברי הרמב"ן בכונתו ז"ל שמחמר לית ביה שום איסור מן התורה ולא איסור אלא מדרבנן ומעתה צריכינן ליישב הקושיות הנופלות בדברי הרב ז"ל:

וראשונה צריך ליישב סוגיא דפרק מי שהחשיך לדעת הרב ונ"ל דהכי פירושו לדעת הרב אמר ר' יוחנן המחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום פי' אפילו מאיסור לאו ככל פטורי דשבת דפטור אבל אסור מדרבנן והא דאמרינן בלאו נמי לא מחייב דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד ה"ק באיסור לאו נמי ליתיה משום דלאו דלא תעשה כל מלאכה מיירי בלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין כגון חורש וכיוצא ולא מיירי כלל בלאו דמחמר ומפרש תלמודא דאף למ"ד בעלמא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין לוקין הכא גבי חורש מודה דלא לקי דאתה למה לי אלא הוא ניהו דמיחייב בהמתו לא מחייב. והא דאמרינן בגמרא אמר מר אין עמו נכרי מניחו על החמור והלא מחמר ורחמנא אמר לא תעשה כל מלאכה דמשמע דמחמר איתיה בכלל לאו דלא תעשה י"ל דלרמי בר חמא דס"ל דמחמר בסקילה קפריך דלדידיה תקשי ליה מתני' ומשום דאלימא הך קושיא לדידיה פריך אליביה אבל לכו"ע קשיא נמי דאיכא איסור שביתת בהמה וצריכינן לאוקמא במניחו עליה כשהיא מהלכת ומה שהזקיקו להרב לפרש כן [הוא] משום (הוא) דמשמע ליה דהא דלאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד אין לוקין היינו דוקא לאותו איסור שיש בו מיתה שהרי הלאו איצטריך לאזהרה לאותו עונש האמור בו אבל איסור אחר הנכלל באותו לאו ואין בו עונש מיתה על כרחך לאלקויי אתא כשאר לאוי דעלמא:

וא"ת א"כ אמאי צריכינן לפרושי הכא דחורש הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד דהא פשיטא דהוי דומיא דאינך אבות מלאכות דפטירי ממלקות מהך טעמא גופיה וי"ל דנקטיה בחורש לאשמועינן דהכא לכו"ע מיפטר ממלקות מיתורא דאתה וכדאיתא בש"ס:

ומה שהקשה רמב"ן דחורש בבהמתו מלאכת עצמו היא ובהמה עמו ככלי ביד האומן כגון הגרזן ביד החוצב בו תדע שהרי חייבין על זדונו סקילה ובשוגג חטאת ואע"ג דבעינן דומיא דעבודה זרה דעביד מעשה בגופיה וביו"ט ובשביעית לא בא הלאו הזה ואע"פ כן חורש בהם חייב מלקות וכדאיתא בפרק בתרא דמכות ע"כ. ולי נראה דקרא היא גופא קמ"ל דהוי מלאכת עצמו משום דהו"א מלאכה זו של חרישה היא נעשית בשותפות עם הבהמה ואיהו לא קעביד מעשה אלא שמנהיגה בקול בעלמא ולא מיחייב עלה קמ"ל קרא דהוי כגרזן ביד החוצב בו ומלאכת עצמו מיקרי והויא כשאר אבות מלאכות ומינה ילפינן ליו"ט ושביעית דכתיבי בהו מלאכה דהחרישה בהו אסירה דהא מלאכה מיקריא:

עוד הקשה הרב ז"ל מהא דאיתא בסוף פ"ק דערובין דלוקין על ערובי תחומין דבר תורה ופרכינן דהא הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד דאין לוקין עליו כלומר דבכלל לאו דאל יצא איש ממקומו הוא איסור ההוצאה דקרינן ביה נמי אל יוציא והוא אב מלאכה שיש בו מיתת בי"ד וכיון דכן אף איסור תחומין שאין בו מיתת בי"ד אינו בדין ללקות עליו וזהו היפך מה שסבור הרב בפי' לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד. ולי לא קשה מידי דהתם על כרחך עיקר קרא לחד מהני תרתי הוא דאתי או לאיסור תחומין או לאיסור הוצאה דאי קרינן ביה אל יוציא עיקר קרא להוצאה הוא דאתא ולא לאיסור תחומין דאיסור תחומין לא נפיק ממילת יוציא ואי קרינן אל יצא עיקר קרא לאיסור תחומין ולא נפיק הוצאה ממילת יצא ומעיקרא הוה ס"ל דעיקר קרא להוצאה ומשו"ה קשיא לן אמאי לקי על ערובי תחומין כיון דעיקר קרא ניתן לאזהרת מיתת בי"ד דהיינו מלאכת ההוצאה ומשני דמי כתיב אל יוציא אל יצא כתיב ואדרבא עיקר קרא לתחומין אתא ומשו"ה לקי עלייהו וכ"כ בתוספות אבל היכא דתרי או תלתא איסורי משתעי שפיר בלאו אחד אע"ג דאיכא עונש מיתה בחד מינייהו באינך דלית בהו עונש מיתה מילקא לקי עלייהו דהא לדידהו הלאו לא ניתן לאזהרת מיתת בי"ד כי אם לאזהרת מלקות:

עוד הקשה מהא דמוכח להדיא בפ"ק דיבמות דלאו דמחמר לית ביה עונש כרת אלא איסור לאו דעלמא כשאר לאוין והא ודאי קושיא היא. ויש לתרץ לדעת הרב ז"ל דההיא דחייה בעלמא דדחי הש"ס דמצינן לאוקומי ההיא ברייתא דיכול יהא כבוד אב ואם דוחה את השבת בלאו דמחמר ולפרושי עליו דלית ביה כרת אלא איסור לאו בעלמא כשאר לאוין ואע"ג דבדוכתיה בפרק מי שהחשיך לא אשכיחינן מאן דמפרש ליה בכה"ג מ"מ התלמוד דחי דמצינן לפרושי ליה בכה"ג. ונ"ל סיוע לשיטת הרב מהא דאיתא בפ' ד' מיתות דף ס"ו אמתני' דקתני המחלל את השבת בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ודייק עלה תלמודא מכלל דאיכא מידי דחילול שבת הוי ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו כרת מאי היא תחומין ואליבא דר' עקיבא הבערה ואליבא דרבי יוסי ואם איתא דמחמר אית ביה איסור לאו אמאי דחיק תלמודא לאוקומי למתני' לבר מהלכתא כר"ע וכר"י דלא קי"ל כוותייהו לוקמא בפירוקא רויחא אליבא דהלכתא דהיינו באיסור מחמר דאיכא חילול שבת ואין חייבין על שגגתו חטאת ולא על זדונו כרת אלא משמע ודאי דס"ל לתלמודא דמחמר לית ביה חילול שבת משום דלא אסיר אלא מדרבנן ומשו"ה מפיק ומוקים למתניתין לבר מהלכתא:

כללא דמלתא מכל הני מילי מעלייתא דכתיבנא דלדעת הרב איסור אחר הנכלל בלאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד שאין בו עונש מיתה על כרחך לקי עליה כשאר לאוין דעלמא ובהכי מתרצא קושיין דמעיקרא דהיינו טעמא דלקי הנודר בשם ע"ז דכתיב ושם אלהים אחרים לא תזכירו אע"ג דלאו זה ניתן לאזהרת מתנבא בשם ע"ז שמיתתו בחנק דכיון דבנודר בשם עכו"ם ליכא עונש מיתה שפיר לקי עליה וכן דעת הראב"ד בהשגות שעל מ"ש בפ"ג המגפף ע"ז והמנשק לה וכו' עובר בלא תעשה שנאמר ולא תעבדם ואע"פ כן אינו לוקה על אחת מהם לפי שאינו בפירוש ע"כ. כלומר דהוי לאו שבכללות ואין לוקין עליו וכדאיתא בפרק ארבע מיתות דף ס"ג וביאר הרב בהשגות דמשום דאיכא עבודת פנים דאיפליגו משאר עבודות לעונש וכולהו עבודות כללינהו הכא לאסור בלא תעבדם הוי לאו שבכללות והשתא קשה דלמה לן טעמא דלאו שבכללות תיפוק ליה דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין כיון דאף עבודת פנים אזהרתיה איתיה בהך קרא אלא משמע ודאי דס"ל להראב"ד כסברת הרב דדוקא לאיסור לאו שיש בו מיתת בית דין ליכא מלקות אבל לאיסור אחר הנכלל בלאו שאין בו עונש מיתה אה"נ דאית ביה עונש מלקות ולהכי איצטריך הרב לאתויי עלה מטעמא דלאו שבכללות ומהכא נמי תיובתא לסברת המ"מ בדעת הרב דלמה ליה להרב למיהב טעמא דאינו לוקה לפי שאינו בפירוש תיפו"ל משום דהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד אלא שהאמת יורה דרכו שהעיקר בדעת הרב מה שהבין הרמב"ן בכונתו ודלא כהמ"מ ואל תשגיח בדברי מגילת אסתר שהשיג על הרמב"ן וגם על המ"מ ובירר דרך זר ודחוק וא"צ להשיב על דברים מתוקנים:

ואי קשיא לך שהרי כתב הרב בסוף הלכות הללו וז"ל המכשף חייב בסקילה והוא שעשה מעשה כשפים אבל האוחז את העינים והוא שיראה שעשה והוא לא עשה לוקה מכת מרדות מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא ולאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד הוא ואין לוקין עליו שנאמר מכשפה לא תחיה ע"כ. ולכאורה יראה שכונת הרב היא שהאוחז את העינים אסיר מן התורה אלא דלית ביה מלקות וביאר שהטעם משום דהאוחז את העינים הוא בכלל מכשף הכתוב בפסוק לא ימצא בך וכיון שהכל בכלל הלאו בין עושה מעשה ובין האוחז את העינים אע"ג דבאוחז את העינים לית ביה עונש מיתה לית ביה מלקות נמי כיון שהלאו ניתן לאזהרת מיתת בי"ד דהיינו מכשף העושה מעשה וכך הבין הכ"מ. ובאמת שאם כונת הרב היא כך הוא סתירה למ"ש בדעת הרב אבל הבנה זו אינה אמיתית ואין לה שחר דאם איתא דאוחז את העינים איתיה בכלל מכשף הכתוב בקרא דלא ימצא בך מנין לנו שבא לאיסור לאו ולא לעונש מיתה דהא הכא כתיב מכשף וגבי עונש מיתה כתיב נמי כי הכא מכשפה לא תחיה ואי אוחז את העינים איתיה בכלל מכשף איתיה נמי בכלל מכשפה. ותו דגרסינן בסוף פ' ד' מיתות אמר אביי הילכות כשפים כהילכות שבת יש מהן בסקילה ויש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחילה העושה מעשה בסקילה האוחז את העינים פטור אבל אסור וכו' ודבר ברור הוא דכי קתני גבי פטורי דשבת פטור אבל אסור ר"ל איסור דרבנן וכמ"ש הרב גופיה בתחילת הל' שבת ומינה נמי דכי קאמר אביי האוחז את העינים פטור אבל אסור שר"ל איסור דרבנן גרידא וכמ"ש הרב בפי' המשנה אמרו פטור הוא פטור אבל אסור כגון פטורי שבת וחייב מלקות ע"כ. הדבר פשוט דמלקות דקאמר ר"ל מכת מרדות מדרבנן וכמו זה הלשון בעצמו כתב בפירושו למסכת שבת בפ"א וביאר בחיבור שאיסורו מדברי סופרים ובכאן נמי כתב לוקה מכת מרדות אין בזה שום ספק דאוחז את העינים דקתני גבי מכשף דפטור היינו לומר שאינו בכלל מכשף הכתוב בפסוק דלא ימצא בך ולית ביה איסור דאורייתא כלל. ומעתה על כרחך לשון הרב הכי מתפריש המכשף חייב בסקילה והוא שעשה מעשה כשפים אבל האוחז את העינים שהכישוף שעושה אינו מעשה הנראה לוקה מכת מרדות כלומר לפי שאיסורו מדברי סופרים וביאר לנו שהטעם הוא מפני שלאו זה של מכשף לא מיירי אלא בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד והרי סגנון לשון זה של הרב הוא כסגנון לשון הרב בפ' כ' מהל' שבת וכפי' הרמב"ן התם גבי מחמר ה"נ מתפריש הכא גבי אוחז את העינים ואף שהוא קצת דחוק בלשון הרב בכאן מ"מ שבקיה להך לישנא דהרב דדחיק ומוקי אנפשיה וכדפרישית ומוכרח הוא ומינה לא תזוז:

ותו מסתיעא סברת הרב ז"ל מהא דאמרינן בפ' ד' מיתות מנין לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשיה שהוא בלא תעשה ת"ל לא תאכלו על הדם מנין שאין מברין על הרוגי בי"ד ת"ל לא תאכלו על הדם וכו' ואסקינא דעל כולם אינו לוקה משום דהו"ל לאו שבכללות וכתבו בתוס' תימה תיפו"ל דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד דהוי אזהרה לבן סורר ומורה ע"כ. וזהו לשיטתם דקיימי בשיטת הרמב"ן אבל לשטת הרב לא קשה מידי דהא אי לאו טעמא דלאו שבכללות הוה לקי אאינך כיון דלית בהו עונש מיתת בי"ד ודוק:

עוד נ"ל להוכיח כדעתיה בדעת הרב ודלא כהמ"מ ממ"ש הרב בסוף הל' סנהדרין כל המקלל דיין מדייני ישראל עובר בלא תעשה שנאמר אלקים לא תקלל וכו' ולא דיין ונשיא בלבד אלא כל המקלל אחד מישראל לוקה שנאמר לא תקלל חרש וכו' נמצאת למד שהמקלל אחד מישראל לוקה אחת ואם קלל דיין לוקה שתים ולשיטת המ"מ בדעת הרב אמאי לוקה אדיין והלא לאו דאלקים לא תקלל ניתן לאזהרת מיתת בי"ד דהיינו אזהרה למגדף וכמ"ש הרב בפ"ב מהל' הללו ולאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד אין לוקין עליו וליכא למימר דשאני הכא דהוה מצי למימר לא תקל מאי לא תקלל ש"מ תרתי כדאיתא בש"ס דהא ליתא דהלמ"ד אהני למילף חול מקדש ולמימר דחול נמי איתא בהאי קרא ואית ביה אזהרה לדיין אבל לא לעשותו ב' אזהרות אלא משמע ודאי שסבור הרב דאע"ג דהלאו ניתן לאזהרת מיתת ב"ד כיון שבדיין לית ביה עונש מיתה שפיר לקי עליה ולא תקשה לך ממ"ש הרב בפ' י"ח מהל' עדות עידי נפשות שהוכחשו ולא הוזמו אפי' בא הנהרג ברגליו אינם לוקין מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בי"ד ואין לוקין עליו דשאני התם דאינהו גופייהו מצו לבוא לידי מיתת בי"ד ע"י הזמה ועיין מ"ש לקמן בריש פ"ו עיי"ש:


מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.