פרי הארץ/פרשת קרח: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
שורה 6: שורה 6:
ברש"י ז"ל: ויקח קרח {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/טז#א|במדבר טז, א]]}}. שלקח מקח רע לעצמו. <br>
ברש"י ז"ל: ויקח קרח {{ממ|[[תנ"ך/במדבר/טז#א|במדבר טז, א]]}}. שלקח מקח רע לעצמו. <br>
הנה אמרו רז"ל באבות: כל מחלוקת כו', איזה מחלוקת שהיא לשם שמים וכו', ואיזה מחלוקת כו' מחלוקת קרח וכל עדתו.<br>
הנה אמרו רז"ל באבות: כל מחלוקת כו', איזה מחלוקת שהיא לשם שמים וכו', ואיזה מחלוקת כו' מחלוקת קרח וכל עדתו.<br>
הענין הוא ידוע שעיקר כוונת בריאת העולם הוא עד שיגיע בהשתלשלות למקום הבחירה ברע או בטוב אשר ברא את האדם ישר לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב וכבוד ה' מלא כל הנבראים מגבוה על גבוהים עד השלשול קטן שבים, אפילו הקליפות, כמאמר ואתה מחיה את כולם {{ממ|[[תנ"ך/נחמיה/ט#ו|נחמיה ט, ו]]}}. כי צורך העולם בהם ועיקר מעשה האדם להוציא יקר מזולל, בסוד ומלכותו בכל משלה {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קג#יט|תהלים קג, יט]]}}. להכרית הקוצים ובחור בחיים בכל אשר יפנה ישכיל ובכל דרכיו ידעהו מה זה ועל מה זה כי הקרה ה' לפניו, ומי ברא אלה הלא ה' זו המהוה כל הויות ומחיה אותם, הסובב וממלא אותם, ומי נתן לשכוי בינה בין בדברים ועצה ודעת טוב ורע, ועתה למה ירע לבבו להתדבק ברע, יחליפנו וימיר אותו רע בטוב הגנוז בתוכו המחיה אותו שהוא חי החיים. ובזה נפש אדוניו ישיב לבעליו בהוציא יקר מזולל, להקריב קרבן להוי"ה אשה ריח ניחוח, נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, כי רצונו בבריאת העולם היה דוקא בגשמי שיהיה מלא כל הארץ כבודו ג"כ במקום שיש בחירה, להוציא יקר מזולל שהם הקליפות, וזהו אשה ריח ניחוח לה'. שהוא מקום הנוק' והקליפות, וזה שאמר ונעשה רצונו כו', שאמר עשרה מאמרות בשביל השתלשלות הגשמי וחומרי כזה, ואעפ"כ נעשה רצונו ומלאה הארץ דעה כמים כו', פי' כי הארץ הוא הגשמים והוא הצמצום היותר גדול בא"ס ב"ה להחיות עפר הארץ ומלאה ולהיות סובב אותה ולמלאות אותה, וזהו ומלאה הארץ דעה כמים, שהם התפשטות כידוע. נמצא שעיקר בריאת העולם ההי הצמצום, וזהו באורייתא ברא קב"ה עלמא. ואמרו רז"ל נסתכל בתורה וברא את העולם, שנאמר ואהיה אצלו אמון {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ח#ל|משלי ח, ל]]}}. כי התורה מפי הגבורה ניתנה, שהוא הצמצום, ואמרו רז"ל שהוא אש שחורה חרותה על אש לבנה, ולבאר הענין הוא אחר שידוע שעיקר הבריאה הוא הצמצום שהוא שכינה בתחתונים צורך גבוה, פי' החיות הקדושה שבתחתונים להעלות כולה כליל לה', וצורך גבוה כענין ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים וכידוע. וזהו אברם אינו מוליד אברהם מוליד. כידוע שאברם הוא התפשטות, ואם היה רק התפשטות ולא היה שום צמצום א"א להיות שום הולדה כנזכר לעיל. אבל אברהם שהוא בה' אחרונה שבשם, שהיא שכינה בתחתונים הוא המוליד בהעלותו אותה אל מול פני ה', כידוע שכל הולדה היא מקבלת תענוג מתחתונים להיותם מקבלים שהיא אהבת איש לאשתו הנק' אהבה מסותרת, משא"כ מאהבת האחי' שהיא אהבת ההתפשטות שניהם משורש א' שהוא אהבה מגולה, כמאמר מי יתנך כאח לי כו' אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי {{ממ|[[תנ"ך/שיר השירים/ח#א|שה"ש ח, א]]}}. כי תענוג תמידי אינו תענוג, משא"כ באהבה מסותרת שהיא שכינה בתחתונים שהיה רחוק ונתקרב, הוא התענוג הגדול, וזהו אמרם רז"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים. אעפ"י שאלו אוסרין ואלו מתירין, הענין הוא על דרך אור שבעת הימים, שהם המדות חמשה מול חמשה, ה' חסדים וה' גבורות. וזהו אמרם רז"ל שהלוחות היו ה' מול ה'. שכנגד כל ההתפשטות צריך להיות צמצום עד שתצא לאור שכינה בתחתונים, והגיע עד עולם הזה השפל והגופני, וכלם נתלבשו בגופים אפילו התורה והמצות בדברים גופנים, כמו סוכה ולולב וכיוצא בהם, וכמו שבדרכי המדות החסדים להתפשט והגבורות לצמצם, הגם כי אב א' לכולם ואל א' בראם וכולם מרועה א' נתנו, והוא מתלבש בתוכם כידוע, בלי שום שינוי כלל ח"ו כי אם השתלשלות רצון העליון להוציא מכח אל הפועל, כמו כן אחר ההשתלשלות והתלבשות בגופים, ואורייתא וישראל כולא חד, כידוע מס' ריבוא אותיות וס' ריבוא נשמות וכו', אשר מעולם החסדים מתירים להתפשט גם בזה נגלה כבוד ה' ממנו ג"כ, ואשר מעולם הגבורה אוסרים על דרך צמצום וגבורות נתן עד פה תאר, וכל זה אינו אלא באורות אבל לא בכלים, שהרי כל כוונת שניהם אינו אלא לעשות כלים שהם גשמיות לקבל האורות, ולכן לא נמנעו מלהלות כלים זה לזה אפילו שאלו אוסרים ואלו מתירין וכו', והלכה כבית הלל מפני שענותנין הם, כפי הלכה שהיא אותיות הכלה שהיא השכינה, כבית הלל שהם המקילין שהם החסדים, מפני דלית לה מגרמה כלום, כידוע שאין הירח מאיר אלא מאור השמש המאיר בתוכה, ופי' הלכה הוא הילוך, להורות להם הדרך אשר ילכו בה לה', כי התורה והמצות הם תרי"ג עושין להתהלך לפני ה', כאמור באברהם התהלך לפני {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/יז#א|בראשית יז, א]]}}. כידוע שהם כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים, לטהר אותם ולקדשם בכל מצוה לאבר המיוחד אליו להמשיך הקדושה על עצמו בקשר החיות וביטל ההרגש ממש, וההילוך הוא על ידי הרגל פעם ושתים שהוא לשון רגל, ומקבל שכר על כל פסיעה ופסיעה עד שמההרגל יעשה טבע שני, שהוא מלשון מטבע שטבעו חכמים. שהוא מתחילת בריאתו כך הוא, כמאמר ויברא אלקים. כידוע שאלקים בגימטריא הטבע, וגימטריא הכסא, להיות תחילת הבריאה וטבע כסא נכון אל רצון העליון לשכון עליו משכן ה' ובית עולמים, שהם שכינה עילאה ושכינה תתאה, על ידי התקשרות נפשו בהם, וידוע כי התקשרות נפשו באמת עם השכינה תתאה והתאחדו עמה להתכלל בה, והיינו שלא תהיה כוונתו אלא להעשות כלי בנפשו רוחו ונשמתו אליו יאסף לקבל השמש לאור יומם ולהדבק בה' שהם המדות כידוע, עכ"פ א"א להגיע לזה כי אם מידי עברו דרך המוח ממש ויאחזוהו פלצות ויסורי בידקי מיתה ממש בלי שום שינוי כידוע שנק' בזוהר אילנא דמותא, ואחרי עברו דרך הילוכו זה ויתן את נפשו למומתי' ויסבול צער מיתה, אם יאיר ה' חסדו ויחייהו מיומים אז יאיר כשמש אפילתו להדבק בה' ובמדותיו לאהוב אותו ויראת ה' על פניו וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליו וכו', שהוא שם הוי"ה ב"ה בעצמו כידוע, כי השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, וא"א להגיע אל השמים שהם המדות, אם לא בדרך כל הארץ, וזהו הנק' הולך בדרך כל הארץ {{ממ|[[תנ"ך/יהושע/כג#יד|יהושע כג, יד]]}} שהיא המיתה, ולהיכן הולך אל השמים, שאין שום דרך אחר שיעלה השמים אם לא אדם כי ימות באהל, שהוא משכן שהוא שכינה א"י.  
הענין הוא ידוע שעיקר כוונת בריאת העולם הוא עד שיגיע בהשתלשלות למקום הבחירה ברע או בטוב אשר ברא את האדם ישר לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב וכבוד ה' מלא כל הנבראים מגבוה על גבוהים עד השלשול קטן שבים, אפילו הקליפות, כמאמר ואתה מחיה את כולם {{ממ|[[תנ"ך/נחמיה/ט#ו|נחמיה ט, ו]]}}. כי צורך העולם בהם ועיקר מעשה האדם להוציא יקר מזולל, בסוד ומלכותו בכל משלה {{ממ|[[תנ"ך/תהלים/קג#יט|תהלים קג, יט]]}}. להכרית הקוצים ובחור בחיים בכל אשר יפנה ישכיל ובכל דרכיו ידעהו מה זה ועל מה זה כי הקרה ה' לפניו, ומי ברא אלה הלא ה' זו המהוה כל הויות ומחיה אותם, הסובב וממלא אותם, ומי נתן לשכוי בינה בין בדברים ועצה ודעת טוב ורע, ועתה למה ירע לבבו להתדבק ברע, יחליפנו וימיר אותו רע בטוב הגנוז בתוכו המחיה אותו שהוא חי החיים. ובזה נפש אדוניו ישיב לבעליו בהוציא יקר מזולל, להקריב קרבן להוי"ה אשה ריח ניחוח, נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, כי רצונו בבריאת העולם היה דוקא בגשמי שיהיה מלא כל הארץ כבודו ג"כ במקום שיש בחירה, להוציא יקר מזולל שהם הקליפות, וזהו אשה ריח ניחוח לה'. שהוא ממקום הנוק' והקליפות, וזה שאמר ונעשה רצונו כו'. פי' שאמר עשרה מאמרות בשביל השתלשלות הגשמי וחומרי כזה, ואעפ"כ נעשה רצונו ומלאה הארץ דעה כמים כו', פי' כי הארץ הוא הגשמי, והוא הצמצום היותר גדול בא"ס ב"ה להחיות עפר הארץ ומלואה, ולהיות סובב אותה ולמלאות אותה, וזהו ומלאה הארץ דעה כמים, שהם התפשטות כידוע. נמצא שעיקר בריאת העולם היה הצמצום, וזהו באורייתא ברא קב"ה עלמא. ואמרו רז"ל נסתכל בתורה וברא את העולם, שנאמר ואהיה אצלו אמון {{ממ|[[תנ"ך/משלי/ח#ל|משלי ח, ל]]}}. כי התורה מפי הגבורה ניתנה שהוא הצמצום, ואמרו רז"ל שהיא אש שחורה חרותה על אש לבנה. ולבאר הענין הוא אחר שידוע שעיקר הבריאה הוא הצמצום, שהוא שכינה בתחתונים צורך גבוה, פי' החיות הקדושה שבתחתונים להעלות כולה כליל לה', וצורך גבוה כענין ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים וכידוע. וזהו אברם אינו מוליד אברהם מוליד. כידוע שאברם הוא התפשטות, ואם היה רק התפשטות ולא היה שום צמצום א"א להיות שום הולדה כנזכר לעיל. אבל אברהם שהוא בה' אחרונה שבשם, שהיא שכינה בתחתונים, הוא המוליד בהעלותו אותה אל מול פני ה', כידוע שכל הולדה היא מקבלת תענוג מתחתונים, בהכנת התחתונים להיותם מקבלים, שהיא אהבת איש לאשתו הנק' אהבה מסותרת, משא"כ מאהבת האחים שהיא אהבת ההתפשטות שניהם משורש א' שהוא אהבה מגולה, כמאמר מי יתנך כאח לי כו' אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי {{ממ|[[תנ"ך/שיר השירים/ח#א|שה"ש ח, א]]}}. כי תענוג תמידי אינו תענוג, משא"כ באהבה מסותרת שהיא שכינה בתחתונים שהיה רחוק ונתקרב, הוא התענוג הגדול, וזהו אמרם רז"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים. אעפ"י שאלו אוסרין ואלו מתירין, הענין הוא על דרך אור שבעת הימים, שהם המדות חמשה מול חמשה, ה' חסדים וה' גבורות. וזהו אמרם רז"ל שהלוחות היו ה' מול ה'. שכנגד כל ההתפשטות צריך להיות צמצום עד שתצא לאור שכינה בתחתונים, והגיע עד עולם הזה השפל והגופני, וכלם נתלבשו בגופים אפילו התורה והמצות בדברים גופנים, כמו סוכה ולולב וכיוצא בהם, וכמו שבדרכי המדות החסדים להתפשט והגבורות לצמצם, הגם כי אב א' לכולם ואל א' בראם וכולם מרועה א' נתנו, והוא מתלבש בתוכם כידוע, בלי שום שינוי כלל ח"ו כי אם השתלשלות רצון העליון להוציא מכח אל הפועל, כמו כן אחר ההשתלשלות והתלבשות בגופים, ואורייתא וישראל כולא חד, כידוע מס' רבוא אותיות וס' רבוא נשמות וכו', אשר מעולם החסדים מתירים להתפשט, גם בזה נגלה כבוד ה' ממנו ג"כ, ואשר מעולם הגבורה אוסרים על דרך צמצום וגבורות נתן עד פה תאר, וכל זה אינו אלא באורות אבל לא בכלים, שהרי כל כוונת שניהם אינו אלא לעשות כלים שהם גשמיות לקבל האורות, ולכן לא נמנעו מלהלוות כלים זה לזה אפילו שאלו אוסרים ואלו מתירין וכו', והלכה כבית הלל מפני שענותנין הם, כפי הלכה שהיא אותיות הכלה שהיא השכינה, כבית הלל שהם המקילין שהם החסדים, מפני דלית לה מגרמה כלום, כידוע שאין הירח מאיר אלא מאור השמש המאיר בתוכה, ופי' הלכה הוא הילוך, להורות להם הדרך אשר ילכו בה לה', כי התורה והמצות הם תרי"ג עיטין להתהלך לפני ה', כאמור באברהם התהלך לפני {{ממ|[[תנ"ך/בראשית/יז#א|בראשית יז, א]]}}. כידוע שהם כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים, לטהר אותם ולקדשם בכל מצוה לאבר המיוחד אליו, להמשיך הקדושה על עצמו בקשר החיות וביטל ההרגש ממש, וההילוך הוא על ידי הרגל פעם ושתים שהוא לשון רגל, ומקבל שכר על כל פסיעה ופסיעה עד שמההרגל יעשה טבע שני, שהוא מלשון מטבע שטבעו חכמים. שהוא מתחילת בריאתו כך הוא, כמאמר ויברא אלקים. כידוע שאלקים בגימטריא הטבע וגימטריא הכסא, להיות תחילת הבריאה והטבע כסא נכון אל רצון העליון לשכון עליו משכן ה' ובית עולמים, שהם שכינה עילאה ושכינה תתאה, על ידי התקשרות נפשו בהם, וידוע כי התקשרות נפשו באמת עם השכינה תתאה והתאחדו עמה להתכלל בה, והיינו שלא תהיה כוונתו אלא להעשות כלי בנפשו רוחו ונשמתו אליו יאסף לקבל השמש לאור יומם ולהדבק בה' שהם המדות כידוע, עכ"פ א"א להגיע לזה כי אם מידי עברו דרך המוח ממש ויאחזוהו פלצות ויסורי בידקי מיתה ממש בלי שום שינוי כידוע שנק' בזוהר אילנא דמותא, ואחרי עברו דרך הילוכו זה ויתן את נפשו למומתי' ויסבול צער מיתה, אם יאיר ה' חסדו ויחייהו מיומים אז יאיר כשמש אפילתו להדבק בה' ובמדותיו לאהוב אותו ויראת ה' על פניו וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליו וכו', שהוא שם הוי"ה ב"ה בעצמו כידוע, כי השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, וא"א להגיע אל השמים שהם המדות, אם לא בדרך כל הארץ, וזהו הנק' הולך בדרך כל הארץ {{ממ|[[תנ"ך/יהושע/כג#יד|יהושע כג, יד]]}} שהיא המיתה, ולהיכן הולך אל השמים, שאין שום דרך אחר שיעלה השמים אם לא אדם כי ימות באהל, שהוא משכן שהוא שכינה א"י.  


והנה ידוע הוא בזוהר בענין נפילת אפים שהיא מסירת נפש למקום הזה שהיא השכינה, וכתב שם שצריך רעו סגי בנקודת אמיתת הלב בדביקות והתקשרות חפץ ורצון גמור שאל"כ סכנה הוא לפניו, שאחר שימסור עצמו למקום המות ולא יהיה בשלימות גמור בכדי שיוכל להעשות כלי לקבל חסד ה' מעולם שהם המדות להחיותו ישאר שם, וזהו ימותו ולא בחכמה.
והנה ידוע הוא בזוהר בענין נפילת אפים שהיא מסירת נפש למקום הזה שהיא השכינה, וכתב שם שצריך רעו סגי בנקודת אמיתת הלב בדביקות והתקשרות חפץ ורצון גמור שאל"כ סכנה הוא לפניו, שאחר שימסור עצמו למקום המות ולא יהיה בשלימות גמור בכדי שיוכל להעשות כלי לקבל חסד ה' מעולם שהם המדות להחיותו ישאר שם, וזהו ימותו ולא בחכמה.

גרסה מ־09:01, 10 ביוני 2021

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

פרי הארץ TriangleArrow-Left.png פרשת קרח

הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה

קרח

ברש"י ז"ל: ויקח קרח (במדבר טז, א). שלקח מקח רע לעצמו.
הנה אמרו רז"ל באבות: כל מחלוקת כו', איזה מחלוקת שהיא לשם שמים וכו', ואיזה מחלוקת כו' מחלוקת קרח וכל עדתו.
הענין הוא ידוע שעיקר כוונת בריאת העולם הוא עד שיגיע בהשתלשלות למקום הבחירה ברע או בטוב אשר ברא את האדם ישר לדעתו מאוס ברע ובחור בטוב וכבוד ה' מלא כל הנבראים מגבוה על גבוהים עד השלשול קטן שבים, אפילו הקליפות, כמאמר ואתה מחיה את כולם (נחמיה ט, ו). כי צורך העולם בהם ועיקר מעשה האדם להוציא יקר מזולל, בסוד ומלכותו בכל משלה (תהלים קג, יט). להכרית הקוצים ובחור בחיים בכל אשר יפנה ישכיל ובכל דרכיו ידעהו מה זה ועל מה זה כי הקרה ה' לפניו, ומי ברא אלה הלא ה' זו המהוה כל הויות ומחיה אותם, הסובב וממלא אותם, ומי נתן לשכוי בינה בין בדברים ועצה ודעת טוב ורע, ועתה למה ירע לבבו להתדבק ברע, יחליפנו וימיר אותו רע בטוב הגנוז בתוכו המחיה אותו שהוא חי החיים. ובזה נפש אדוניו ישיב לבעליו בהוציא יקר מזולל, להקריב קרבן להוי"ה אשה ריח ניחוח, נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, כי רצונו בבריאת העולם היה דוקא בגשמי שיהיה מלא כל הארץ כבודו ג"כ במקום שיש בחירה, להוציא יקר מזולל שהם הקליפות, וזהו אשה ריח ניחוח לה'. שהוא ממקום הנוק' והקליפות, וזה שאמר ונעשה רצונו כו'. פי' שאמר עשרה מאמרות בשביל השתלשלות הגשמי וחומרי כזה, ואעפ"כ נעשה רצונו ומלאה הארץ דעה כמים כו', פי' כי הארץ הוא הגשמי, והוא הצמצום היותר גדול בא"ס ב"ה להחיות עפר הארץ ומלואה, ולהיות סובב אותה ולמלאות אותה, וזהו ומלאה הארץ דעה כמים, שהם התפשטות כידוע. נמצא שעיקר בריאת העולם היה הצמצום, וזהו באורייתא ברא קב"ה עלמא. ואמרו רז"ל נסתכל בתורה וברא את העולם, שנאמר ואהיה אצלו אמון (משלי ח, ל). כי התורה מפי הגבורה ניתנה שהוא הצמצום, ואמרו רז"ל שהיא אש שחורה חרותה על אש לבנה. ולבאר הענין הוא אחר שידוע שעיקר הבריאה הוא הצמצום, שהוא שכינה בתחתונים צורך גבוה, פי' החיות הקדושה שבתחתונים להעלות כולה כליל לה', וצורך גבוה כענין ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים וכידוע. וזהו אברם אינו מוליד אברהם מוליד. כידוע שאברם הוא התפשטות, ואם היה רק התפשטות ולא היה שום צמצום א"א להיות שום הולדה כנזכר לעיל. אבל אברהם שהוא בה' אחרונה שבשם, שהיא שכינה בתחתונים, הוא המוליד בהעלותו אותה אל מול פני ה', כידוע שכל הולדה היא מקבלת תענוג מתחתונים, בהכנת התחתונים להיותם מקבלים, שהיא אהבת איש לאשתו הנק' אהבה מסותרת, משא"כ מאהבת האחים שהיא אהבת ההתפשטות שניהם משורש א' שהוא אהבה מגולה, כמאמר מי יתנך כאח לי כו' אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי (שה"ש ח, א). כי תענוג תמידי אינו תענוג, משא"כ באהבה מסותרת שהיא שכינה בתחתונים שהיה רחוק ונתקרב, הוא התענוג הגדול, וזהו אמרם רז"ל אלו ואלו דברי אלקים חיים. אעפ"י שאלו אוסרין ואלו מתירין, הענין הוא על דרך אור שבעת הימים, שהם המדות חמשה מול חמשה, ה' חסדים וה' גבורות. וזהו אמרם רז"ל שהלוחות היו ה' מול ה'. שכנגד כל ההתפשטות צריך להיות צמצום עד שתצא לאור שכינה בתחתונים, והגיע עד עולם הזה השפל והגופני, וכלם נתלבשו בגופים אפילו התורה והמצות בדברים גופנים, כמו סוכה ולולב וכיוצא בהם, וכמו שבדרכי המדות החסדים להתפשט והגבורות לצמצם, הגם כי אב א' לכולם ואל א' בראם וכולם מרועה א' נתנו, והוא מתלבש בתוכם כידוע, בלי שום שינוי כלל ח"ו כי אם השתלשלות רצון העליון להוציא מכח אל הפועל, כמו כן אחר ההשתלשלות והתלבשות בגופים, ואורייתא וישראל כולא חד, כידוע מס' רבוא אותיות וס' רבוא נשמות וכו', אשר מעולם החסדים מתירים להתפשט, גם בזה נגלה כבוד ה' ממנו ג"כ, ואשר מעולם הגבורה אוסרים על דרך צמצום וגבורות נתן עד פה תאר, וכל זה אינו אלא באורות אבל לא בכלים, שהרי כל כוונת שניהם אינו אלא לעשות כלים שהם גשמיות לקבל האורות, ולכן לא נמנעו מלהלוות כלים זה לזה אפילו שאלו אוסרים ואלו מתירין וכו', והלכה כבית הלל מפני שענותנין הם, כפי הלכה שהיא אותיות הכלה שהיא השכינה, כבית הלל שהם המקילין שהם החסדים, מפני דלית לה מגרמה כלום, כידוע שאין הירח מאיר אלא מאור השמש המאיר בתוכה, ופי' הלכה הוא הילוך, להורות להם הדרך אשר ילכו בה לה', כי התורה והמצות הם תרי"ג עיטין להתהלך לפני ה', כאמור באברהם התהלך לפני (בראשית יז, א). כידוע שהם כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים, לטהר אותם ולקדשם בכל מצוה לאבר המיוחד אליו, להמשיך הקדושה על עצמו בקשר החיות וביטל ההרגש ממש, וההילוך הוא על ידי הרגל פעם ושתים שהוא לשון רגל, ומקבל שכר על כל פסיעה ופסיעה עד שמההרגל יעשה טבע שני, שהוא מלשון מטבע שטבעו חכמים. שהוא מתחילת בריאתו כך הוא, כמאמר ויברא אלקים. כידוע שאלקים בגימטריא הטבע וגימטריא הכסא, להיות תחילת הבריאה והטבע כסא נכון אל רצון העליון לשכון עליו משכן ה' ובית עולמים, שהם שכינה עילאה ושכינה תתאה, על ידי התקשרות נפשו בהם, וידוע כי התקשרות נפשו באמת עם השכינה תתאה והתאחדו עמה להתכלל בה, והיינו שלא תהיה כוונתו אלא להעשות כלי בנפשו רוחו ונשמתו אליו יאסף לקבל השמש לאור יומם ולהדבק בה' שהם המדות כידוע, עכ"פ א"א להגיע לזה כי אם מידי עברו דרך המוח ממש ויאחזוהו פלצות ויסורי בידקי מיתה ממש בלי שום שינוי כידוע שנק' בזוהר אילנא דמותא, ואחרי עברו דרך הילוכו זה ויתן את נפשו למומתי' ויסבול צער מיתה, אם יאיר ה' חסדו ויחייהו מיומים אז יאיר כשמש אפילתו להדבק בה' ובמדותיו לאהוב אותו ויראת ה' על פניו וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליו וכו', שהוא שם הוי"ה ב"ה בעצמו כידוע, כי השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, וא"א להגיע אל השמים שהם המדות, אם לא בדרך כל הארץ, וזהו הנק' הולך בדרך כל הארץ (יהושע כג, יד) שהיא המיתה, ולהיכן הולך אל השמים, שאין שום דרך אחר שיעלה השמים אם לא אדם כי ימות באהל, שהוא משכן שהוא שכינה א"י.

והנה ידוע הוא בזוהר בענין נפילת אפים שהיא מסירת נפש למקום הזה שהיא השכינה, וכתב שם שצריך רעו סגי בנקודת אמיתת הלב בדביקות והתקשרות חפץ ורצון גמור שאל"כ סכנה הוא לפניו, שאחר שימסור עצמו למקום המות ולא יהיה בשלימות גמור בכדי שיוכל להעשות כלי לקבל חסד ה' מעולם שהם המדות להחיותו ישאר שם, וזהו ימותו ולא בחכמה.



שולי הגליון


·
מעבר לתחילת הדף