פרי הארץ/פרשת וישב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

פרי הארץ פרשת וישב

שאילתא האיבעיא אם הדלקה עושה מצוה או הנחה ופשטינא ממאמר הש"ס חש"ו שהדליקו לא עשה ולא כלום ש"מ הדלקה וכו' פתח הרב בפרש"י ז"ל על וישב ביקש יעקב לישב בשלום קפץ עליו רגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אמר הקב"ה לא דיין וכו' בב"ר עוד אמרו שם אחר שראה יעקב כל אלופי עשו שלמעלה לכן וישב יעקב ע"ש הענין הוא מחז"ל התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין ומבואר בספר מוסר על לשון כדי ולא אמר והכנס כדרך העולם והמשל שהביא שמתקנים עצמם בחוץ ונכנסים לפנים לכן אמר בלשון כדי שתכנס לומר שאין הנמשל דומה בדומה למשל בכל מילי שאפילו אם יתקן עצמו בעה"ז כולי האי ואולי שיכנס לעה"ב שלא יהיה צדיק בעיניו שבוודאי יכנס אל כל הכנותיו שתיקן עצמו בעוה"ז יהיה בעיניו על צד הספק אולי יכנס וזהו התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס אולי יכניסו אותך.

והרב פי' בענין אחר לשון כדי שהענין הוא ידוע להיות אדם הוא חלק אלוה ממעל ממש ובאפשרו להתיחד אחדות גמור עמו ית' בלי שום הפסק ומסך מבדיל. אם אמנם לא מחשבותינו מחשבותיו ולא דרכינו דרכיו אבל ע"פ התורה והמצוות בהכניס האדם עצמו וכל מעיינו בם בכל לבבו ונפשו ומאודו בחפיצה חשיקה ודביקה כמאמר מפרשתו של אותו רשע אתה למד עבודתו ית' שנאמר עליו חפץ בבת יעקב חשקה נפשו בבתכם ותדבק נפשו בדינה והדביקות הי' בנפשו ומאודו שנאמר הרבו עלי מאוד מוהר ומתן הפקיר נפשו על המילה. מפני שכל הרגשותיו של אדם בצער גוף או נפש הוא מפני ההתקשרות ואחדות ד"מ כשנוקף אצבעו למטה מרגיש כל הגוף להיותו אחד וכן בצער הנפש מאיזה מדה מפני ההתקשרות בה משא"כ כשהאדם מקשר כל עצמו למקום אחר בדביקות ואחדות גמור הרי הוא נפסק מן ההתקשרות הראשון שהיה לו בגוף או מדות הנפש לכן אינו מרגיש בכל מה שנעשה עמו במקום התקשרותו בראשונה מפני שכבר נפסק ממנו מפני דביקות האחרון לכן אפשרות ההפקרות נפשו וכל מאודו שלא לקבל שום צער מפני דבקות דבר שיכנס בה להרע או להיטיב.

והנה כשנכנס אדם עם כל עצמו בדבר קדושה איזה מצוה או תורה ותפילה בדביקות גמור עד התפשטות התקשרותו הראשון שבחומרי שלא להרגיש בהם כלל הוא הנקרא הסירו מלבושים הצואים והלבישו מחלצות שהרי הוא מתלבש עתה ברוח קדושה. וכשמתלבש בתיבת התורה ותפלה מקרא בא אתה וכל ביתך אל התיבה שנכנס עם כל עצמו בה וכן כשמתלבש במצוה שבת או חנוכה ומכניס כל מעינו בם עם כל עצמו בבטול שארי הרגשותיו הראשונים נקרא אחדות גמור עמו ית' כי מלבושי המצות המקיפים וסובבים אותו והוא בתוכן מתייחד עמו ית' בלי שום הפסק כמאמר ופרשת כנפיך על אמתיך שהמלבוש הוא המיחד ואחרי שהתורה והמצוה הם אלהות ממש כידוע מתייחד על ידם עמו ית' בהכנסו בתוכם וטועם מעין עוה"ב וזהו טועמיה חיים זכו ואי אפשר להדבק בחיות ואור העליון בעוה"ב אם לא בטעימתו בעוה"ז משא"כ מעשה תורה ומצות אנשים מלומדה בלי שום דביקות. וזהו התקן עמצך בפרוזדור בעוה"ז בתורה ומצות כדי שתכנס פי' באופן שתכנס בהם שהוא העה"ב וטרקלין. ולא לעשות מצות אנשים מלומדה. אבל בכדי להיות אחדות גמור עמו ית' צריך לצאת מן המדות כלל הנקרא מלבושים כמאמר מדות בד קדש ילבד ולבא למעלה מן המדות ע"י האותיות צרופי המדות עצמם.

ולהסביר הענין נקדים ארז"ל בראשית ברא בתורה שנקרא ראשית ומאמר באורייתא ברא קב"ה עלמא הכל נאמר על האותיות כל מעשה בראשית ובריאות העולם הם ע"י אתוון וכל בריאה ובריאה הם אתוון וצרופים כמבואר בזהר על מאמר וישכב במקום ההוא פי' יש כ"ב אותיות התורה ובכמה מקומות בזהר ואינם אותיות הדבור שלפי' המחשבה שאינה שוקטת לעולם והחיות רצוא ושוב פושט צורה ולובש צורת אותיות אחרים בכל מחשבה ומחשבה ובלתי אותיות א"א כי המה המגבילים החיות לצמצם בכדי אפשרות ההבנה כי בלתי הצמצום אין שום השגה תופסת באין סוף בלי גבול אבל אחרי הצמצום בראשית חכמה ומבין בבינה מתגלים המדות בצרופי אותיות כמו חסד וגבורה ורחמים שהם אהוי"ר והתקשרות שהוא ההמשכה ממשיך רחמים והשפעה המוליך ומביא מעלה ומוריד הרחמים שהם מלמעלה למטה מקרא ו' רברבא וההתקשרות ממטה למעלה נקרא ו' זעירא ונקרא יוסף הצדיק המקשר כל העולמות עד שמגיע אל הדעת המיחד חכמה ובינה יוצא מן המדות למעלה מהם

והנה בכל תפילה וברכה מדי דברו כשמתחיל להבין מבוקשו הרי הוא במדות כמו חסד ורחמים ואפילו אם אינו מכוין לשם עצמו כי אם ליחוד העולמות אבל עדיין אינו יכול לעשות השתנות אלא אם מגודל ההתקשרות יוצא מן ההבנה בהתקשרות האותיות היוצאים מן הלב ונכנסים במחשבה והחיות רצוא ושוב בלי הפסק מאין סוף המתקן חיות וקצבה בגבול להחיות כל נפש חיה כי חלק ה' עמו לכן יצב גבולות עמים למספר בני ישראל כדי שיוכלו להעלות כל העמים שהם המחשבות זרות ודות החיצוניות ביחוד גמור על ידי חלקם עמו יתברך בקשר האותיות השופע בחיות רצוא ושוב והנה בהגיע עם ההתקשרות אותיות לחדות פשוט אז יכול לעשות כל ההשתנות וזהו אמרם ז"ל למה נקרא תפילת הצדיקים עתר שמהפכים התבואה בגורן כך תפילת הצדיקים מהפכין מדת הדין למדת הרחמים.

אבל הנה ידוע שאין שום שייכות עלית שום דבר חיצוני אלא אם כן שמתחילה עוברת במחשבת הצדיק אט מדותיו בהיותו בקטנות לכן בקטן החל שהוא היראה התחתונה מפניו יתברך מחמת מדות מפחד ה' ומקצר ועולה למעלה מן המדות לאחדות פשוט על ידי התקשרות אותם אותיות בעצמם וכן בתפילה מתחילה מתחיל במדות השיבנו רפאינו ויוצר מן המדות למעלה על ידיד האותיות המצמצמים עד אין סוף בלי גבול וצמצום שהוא למעלה מן ההבנה שאין שום הסתכלות ההשגה משגת וזהו עין לא ראתה אלהים זולתך אש יעשה למחכה לו ההשתנות שירצה ואין הדבר נעשה מפני צירופים שמשתנים אלא שהוא יוצר מן האותיות כלל אל שרשם אבל השתנות הצירופים יכול להיות תיכף כשיוצא מן המדות שהרי מצרף לחכמה והנה כשאין הצדיק בקטנות אין שייכות שום עלייה שכל עלייה נקראת ממטה למעלה מתחיל בשכינה שהוא היראה ופחד ה' ומסיים באין סוף שהוא האחדות פשוט כנזכר ויש בזה שני עליות האחד הוא אותו הקטנות שמתעלה והשני הוא עליית השכינה שהיא היראה שמגיע ממנה לאחדות אין סוף ברוך הוא שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה כי זה כל האדם וכל העולם לא מברא אלא לזה להעלות הצמצום אל הפשוט שהם עלית הקטנות באותיות אל שרשם ואם כן מי שרוצה דווקא להיות תמיד בגדלות חוצפא קמי שמיא היא כאלו יש צורך לעולם בו בעצמו וזה ענין ארז"ל בגר שבא להתגייר לפני שמאי על מנת שילמדנו כל התורה כולה על רגל אחת שמפרשים העמדה אחת שלא יפול מן הגדלות לקטנות כלל ודחהו שמאי שהוא הגבורות והצמצום שאם כן אין שום עליה וקבלו הלל שהוא החסדים ולמדו מה דסני לך לחברך וכו' ופירוש חברך הוא השכינה הנקרא רעך ורע אביך אל תעזוב שמן הקטנות יהיה עלית השכינה ובלתי הקטנות והצמצום אין שייכות הבריאה כידוע וזהו מה דסני לך שהרי נבראת על ידיד הצמצום וקטנות עולם חסד יבנה בוודאי מהראוי להעלותו.

וזהו וישב יעקב בארץ מגורי אביו שראה כל אלופי עשו שהם הז' עממין מחשבות זרות ומדות חיצוניות שהוא הקטנות ומפני שלא רצה במלחמה מאתם כי אם בהשקט ובטח לכן וישב לשון שלוה בארץ מגורי אביו כפירוש הזהר לשון מגור מסביב שאחז במדות פחד יצחק שהוא היראה שלא תגיע אליו המלחמה כלל וידוע אמרם ז"ל שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם ענינו כי יעקב ומשה הן היו מעין אדם הראשון והיו צריכין לתקן חטא אדם וממילא היה מוכרח יעקב להעלות את הקטנות זהו קפץ עליו רוגזו כל יוסף הצדיק והתקשרות דכל העולמות הבלתי אפשרי אם לא דרך התחלת הקטנות וזהו השנוי בפסוק עין ה' אל יראיו עין א' ופסוק אחר עיני ה' אל צדיקים ב' עיניים זהו ענינו כמאמר כי מלאכיו יצוה לך שהם הב' מלאכים שהולכים עם האדם תמיד היצר הטוב והיצר הרע והנה הצדיק המקשר כל העולמות מן הקטנות אל הגדלות וחדות פשוט משים עינו למטה ולבו למעלה כד למעלה מהסתכלות השגתו ואינו דוחה הקטנות והיצר הרע בשתי ידיד זה עיני ה' מה שאין כן הירא לעמוד בקשרי המלחמה כלל ודוחה בשתי ידים זהו עין ה' אל יראיו ואפשר לומר זהו פירוש האבעיא להו אם הדלקה עושה מצוה פירוש עלית הקטנות עד למעלה ושם מדליק מאיר ובא למטה בהשתנות או הנחה עושה מצוה פירוש הנחה מן המלחמה כלל ופירוש מצוה הוא לשון יחוד כמו לצוות לזה ופשט הש"ס מחרש שוטה וקטן שאין בהם דעת המיחד.

· מעבר לתחילת הדף