פרדס רמונים/א/ה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

פרדס רמונים א ה

אחרי אשר נסענו מהר ה' הר גבוה ותלול המשנה הקודמת, ובה הכרחנו הסכמת המקובלים היות הספירות עשר ולא יותר. נלך אל הר המור המשנה השניה אליה בסייעתא דשמיא, ואם היא רביעית לראש הפרק. וז"ל: עשר ספירות בלי מה. עשר ולא תשע. עשר ולא אחד עשר. הבן בחכמה, וחכם בבינה. בחון בהם וחקור מהם, ודע וחשוב מהם והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו עד כאן לשונו.
הסכמנו שלא לעורר על המשנה הזאת כלל, להיות דבריה מעצמם בלתי מסודרים, והמקרא אומר דורשני ואין שטחיותה סובל פירוש כלל עד שבו נשא ונתן.

ונכתוב את אשר ישים אלקים בפינו. בענין עשר ולא תשע ופירושו, והוא כי כוונתו להזהירנו מן השגיאה שלא נאמר שאין הכתר מכלל הספירות לחשבנו שהוא האין סוף, שאינו כן. כי גבוה מעל גבוה שומר. ולא כמו שחשבו רבים כי אין סוף הוא ממנין הספירות ושהוא הכתר. והדעת הזאת נבטל אותה בשער אם האין סוף הוא הכתר בעזרת הצור וישועתו, ורחמנא ליצלן מהאי דעתא. אלא בודאי הם עשר בזולת המאציל, שאם לא כן נמצאו הספירות הנאצלות תשע. וזה אינו ראוי, אלא הנאצלים ממש הם עשר ולא תשע.

עוד פירש כי בא להזהירנו שלא נטעה להפריד המלכות מן המנין, כאשר יש מי שדמה בסברתו קרוב לזה. ורחמנא ליצלן נמי מהאי דעתא. אלא היא עמהם באצילות. ואף על פי שאינה באחדות שלהם מפני שנטרדה כאשר נבאר בשער מיעוט הירח בסייעתא דשמיא. וקרוב לפירוש זה פירש הרשב"י עליו השלום בספר רעיא מהימנא (תצא דף רע"ז ע"ב) וז"ל: ואית אחרנין מארי סתרי תורה, מארי מדות, דאינון ירתין נשמתין מסטרא דמלכותא קדישא דאיהי כלילא מעשר ספירן. דכל מאן דירית לה וזכי לה, זכי לעשר ספירן בלא פרודא. עשר ולא תשע, דאי הוה ירתין למלכותא יחידאה הוו תשע בפירודא מנה. ובגין דלית תמן פירודא אמר בעל ספר יצירה עשר ולא תשע. ואי תימא דסליקת לעילא מעשר. שמא מפרש יו"ד ה"א וא"ו ה"א הא עשר, יו"ד דמתייחד בה ולא סליק לעילא מעשר, ובגין דא עשר ולא אחד עשר עד כאן לשונו.
כוונת המאמר הזה ראשונה שאמר ואית אחרנין. פירוש: למעלה מן הענין אמר יש באנשי מעשה מי שיש לו נשמה שהיא אמה מצד הבריאה, והענין הזה יתבאר בשער הנשמה בעזרת הצור וישועתו. ועתה אמר שיש אחרים מארי סתרי תורה, שהם העוסקים בתורה האלקית וסתריה. ומפני שהיה באפשר לומר כי מארי סתרי תורה יקראו אותן שהם עוסקים בסתרי הלכות דרשות ואגדות והחוקים והדינים והמשפטים כפי פשוטן של דברים לבד. לזה אמר כי אם היות אלו שכרם כפול ומכופל, והוא המדה הנבחרת. עם כל זאת אינם זוכים למעלת הנשמה הזאת עד הגיעם לסתרי הספירות שהם סוד האלקות. והם נקראים מארי מדות. ונקראים כן מטעם כי כל העסק של החכמים בקבלה הוא במדות ועניינם. ואמר שאלו יורשים נשמה מצד המלכות בעצמה לא מצד מטטרון עבד. ולא מצד אמה. ויתבאר הדרוש הזה בשער הנזכר. ואמר שהוא זוכה לנשמה כלולה מעשר. ומפני שהוקשה לו שמא גם כן שאר הנשמות יהיו כלולות מעשרה, או שמא גם הנשמה זאת לא תהיה כלולה מעשרה. ומהיכן לנו כח לחלק בין נשמה לנשמה, ואף על פי שתהיה זו חשובה מזו. לזה יכריח כי במלכות, רצה לומר הנשמה שהיא מסטרא דמלכות היא כלולה מעשר בהכרח. מטעם שהספירות לא יפרדו והם מקושרות ומיוחדות. ובאמרנו "מלכות" יוכרח היות שאר הספירות נטפלות אליה. מה שאין כן בנשמה מסטרא דמטטרון או אמה, כי הם מעולם הפרוד. אחר שהם יורדים מן האצילות. ולא חוייב בחיוב הזה כי אם באצילות ולא בהם. ולפיכך לא תהיה כלולה מעשר אלא נשמה מסטרא דמלכות. ומה שאנו אומרים שהנשמה מסטרא דמטטרון או אמה שאינה כלולה מי', אין הכונה שאין נכללות בה י' כמשמעו. כי זה אי אפשר להיות פעולה נמשכות מלמעלה, שלא תהיה הפעולה ההיא כלולה מכל הי', שא"כ יראה פרוד. וזהו טעם בעלי מומים, כגון נטולי ידים וכדומה, שהם חסרים ומראים על רוע פעולתם, שפגמו במקום קדוש והפרידו, ולכן נשמתם אינה מתפשטת בגוף באברים ההם, והיא פגומה וחסרה והכל לפי מקום פגימתם כן מומם. והמום שמתחילת הבריאה מורה על חסרונה בסבת הגלגול כמו שנבאר ענין האברים בשער הנשמה בפרק ז' בעזרת הצור וישועתו. ולעולם אי אפשר בעולם נשמה או פעולה שלא יהיו בה נכללות כל העשר ספירות. ועם היות שנגזר אומר נשמה מסטרא דמטטרון, או מסטרא דאמה, אין הכונה שאינם מלמעלה חס ושלום. כי כל הנשמות נמשכות מלמעלה. והענין כמו שנבאר בשער הנזכר בפרק שני בה"ו. ולעולם היא נכללות מעשר ולא יפרדו כדפי'. ומה שבין נשמות מהמלכות ושאר הנשמות. הוא כי שאר הנשמות הם כלולות מעשר, לא שיתראה בהם י' ממש, אלא הכונה שהם נכללות בה והיא מעצמה כלולה מעשר. אבל הנשמה דמסטרא דמלכות היא נאצלת מעשר ספירות שבמלכות, בהיות המלכות מתראות בה כל העשר ספירות ומתייחדת עמהם.
ועוד יתבאר הענין הזה בשערים הבאים בעזרת הצור וישועתו. והענין הזה בספירות עצמם, כי יש חילוק גדול בין אמרנו מלכות כלולה מעשר, או אם נאמר שהיא ביחוד עם עצמי שאר הספירות, כי אין הכל דבר אחד. כי לא יהיה שבח הספירה בהיותה כלולה, כמו שהיא משובחת בהיותה מתייחדת עם עצמי הספירות, שזהו שיתראו בה י' ספירות ממש וזה מבואר. וזה כוון באמרו כלילא מעשר ספירן. וביאר כי אין הכונה באמרו "כלילא" שכלולה לבד כדרך טבע הספירות, אלא דמאן דירית לה וכו' זכי לי' ספירות בלא פרודא. פירוש: זוכה ממש אל עשר ספירות במציאותן על ידי שמתראין ממש בה י' ספירות כדפירשנו.
וענין אמרו דירית לה וזכי לה. פירש כי צריך שני דברים לזכות אל הנשמה החשובה הזאת. ראשונה מצד הכנתו מצד אביו בשעת ההולדה בשעת הזווג, כאמרם ז"ל: המקדש עצמו בשעת תשמיש כו'. כי אחר שנתקדש אביו בכך, כאשר תעלה כונתו הטובה ההיא, זוכה לנשמה קדושה ממקום גבוה לפי שעור קדושתו כן תתרומם המשכתו, וזה מפורסם בזוהר ובתלמוד במקומות רבים רבו מספר. ואמרם זוכה לבנים הגונים, הכונה שימשיך לבניו נשמה ממקום גבוה בענין שיהיו הגונים, וזהו נקרא ירושה מאביו, ועל זאת כיוון באמרו וירית לה. עוד שנית צריך בעצמו אל מעשים הגונים ורצוים לפני קונו כדי שלא יסתלק ממנו הנשמה ההיא, וזה יתבאר יותר בשער הנשמה בפרק ג' בעזרת הצור וישועתו. ועל השנית הזאת אמר וזכי לה. פירוש: הוא זוכה במעשיו אל הנשמה הקדושה ההיא. זכי לעשר ספירות בלא פרודא. פי' כמו שבארנו, כי כאשר הנשמה מעצם המלכות, הנה בהכרח תהיה הנשמה ההיא כלילא מעשר ספירן, פי' מעצם עשר ספירות שבה, מפני שהיא מתייחדת בי' ספירות, ואינה נפרדת מהם כלל. וזה שאמר זכי לעשר ספירות בלא פרודא. רצה לומר מיוחדות במלכות בלתי נפרדות ממנה. והכריח זה מדברי ספר יצירה שאמר עשר ולא תשע. ואם היה באפשר לומר שתהיה נפרדת הנשמה, אשר היא חלק ממלכות בהכרח, כאומרו ויפח באפיו (בראשית ב ז) כל הנופח מעצמותו הוא נופח, ואם כן דרך החלק יקרה אל הכל, כי כמו שהנשמה הנמשכת ממנה היא נפרדת משאר חלקי הספירות, כן המלכות נפרדת חס ושלום משאר הספירות. וזה אי אפשר שאם כן יהיו נשארות הספירות תשע, לזה אמר: עשר ולא תשע. שלא ימעטו מעשר לעולם, ולכן צריך שתהיה הנשמה בזולת היותה כלולה מעשר, שיהיו נכללות בה עצם הספירות כדרך המלכות ממש, כי כל מה שיש בחלק יש בכל. ואי תימא דסליקת לעילא וכו', פי' הוקשה לו שנאמר שהם עשר בזולת המלכות, ולפי זה כבר אפשר לומר שהמלכות נפרדת מהשאר ועם כל זאת הם עשרה, לזה תירץ שמא מפרש וכו'. פי' שם המפורש הוא שם בן ד' ידו"ד כמו שנבאר בשער שם בן ד', והשם הזה הוא במדת התפארת והוא זכר המתייחד עם המלכות שהיא הנקבה והוא מתייחד עמה. והשם הזה מורה במלואו שהוא רשות היחיד גבהו עשר ורחבו ד' שהוא ידו"ד וזהו רחבו. וגבהו עשרה יו"ד ה"א וא"ו ה"א הרי י', כי לעולם אינו עולה מעשר. ואם היה שהיו עשר בזולת המלכות, הנה בהתיחד השם עם המלכות יהיו י"א, עשר למעלה ואחד המתייחד עם הנקבה. לזה אמר בספר יצירה עשר ולא י"א.
והנה נשלם פירוש המאמר, וכתבנו אגב אורחין פי' המשנה עשר ולא תשע ולא אחד עשר. עוד נוכל לפרש עשר ולא אחד עשר. כיוון להזהירנו שלא נביא בחשבון הנאצלים הכסא המכונה אל הבריאה, כמו שנבאר בשער אבי"ע בעזרת הצור וישועתו. וכן כיוון להזהירנו שלא נביא בחשבון הנאצלים המלאך שר הפנים מטטרון, כי עם היות ששמו כשם רבו, אינו אלא יצירה ולא אצילות כמו שנבאר בשער הנז' בה"ו. וכל הפירושים האלה בפירוש המשנה, מאחר שדברה בלשון חיוב ושלילה. עשר הרי חיוב, ולא תשע הרי שלילה. וכן עשר ולא אחד עשר. וכוונתו לחייב זה המנין שהוא עשר, ולשלול כל איזה צד טעות המרבה על העשר או הממעיט בהם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף