פני יהושע/כתובות/צד/א

פני יהושע כתובות צד א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תוספות בד"ה שנמצאת כו' פירש הקונטרס כו' וקשה לרבי כו' על כן נראה כפירוש ר"ח דאפילו לא נמצאת כו' עד כאן לשונם לכאורה לפרש"י נמי איירי עדיין לא נמצאת אלא שיצא קול ערער וכ"כ מורי זקיני זצ"ל בס' מ"גש ע"ז ולפמ"ש לעיל בלא"ה ממקומו הוא מוכרע דכיון דהראשונה נשבעת לשנייה שקבלה כל דמי כתובתה ע"כ דשבועה זו היינו שמא תמצא השנייה שהשדה אינה שלה וא"כ לפ"ז כיון דהת"ק גופא חייש האי חששא בעלמא לגבי הראשונה א"כ לבן ננס דס"ל מה שגבה גבה פשיטא דחייש להאי חששא אפי' לא נמצאת דאטו מפני שהיא אחרונה נשכרת אלא דאיכא למימר דהא דראשונה נשבעת לשנייה לאו משום חששא דתמצא שדה שלה גזולה דלעולם לא חיישינן להכי אלא דאיכא למימר שמא יבא בע"ח מוקדם ויטרוף מהשנייה מש"ה צריכה הראשונה לישבע משא"כ לבן ננס דס"ל מה שגבה גבה ועוד דאיירי בשבועת האחרונה א"כ תו לא שייך האי חששא כלל אלא לחששא דשדה הראשונה גזולה וא"כ הוצרכו התוספות להכריח דאפילו עדיין לא נמצאת גזולה אכתי חיישינן להכי כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ואומר ר"ת דמשביעין אותה כדי שתפרוש אם התפיסה צררי וא"ת א"כ ישבע כו' עכ"ל. עיין במהרש"ל ומהרש"א ולענ"ד דברי מהרש"א ז"ל תמוהין במה שכתב דבין לפרש"י ובין לפי' ר"ת עיקר השבועה היא שמא התפיסה צררי ואי לא משביעין לה ידעה דהשלישית תחזור עליה ולא חיישא להשביח השדה דמלבד שאין לשון התוס' סובל כך דא"כ למה הוצרכו התוס' לפרש כן בשם ר"ת דהא מילתא דפשיטא היא דנשבעת שלא התפיסה צררי כמו בכל הג' נשים דמשביעין במתניתין לת"ק נמי הכי הוא וכ"ש דמה שכתבו התוס' כדי שתפרוש אם התפיסה צררי הוא אך למותר ובפרש"י לא נזכר כן ועוד דלפרש"י גופא צריך תלמוד אמאי לא מפרש בפשיטות דמשום חששא דשמא תכסיף. וכן במה שכתב מהרש"א ז"ל דקושית התוס' א"כ ישבע כל בע"ח היינו אפילו לא טעין אישתבע לי ג"כ יש לתמוה דהא רש"י ז"ל מפרש במתניתין להדיא דכל הנך שבועות דמתניתין היינו בדטעני אישתבע לי וכ"ש דשבועה דבן ננס דאינו אלא חששא בעלמא דשמא תכסיף נמי לא איירי אלא דומיא דהנך בדאמרי אישתבע לי וכדמשמע מפרש"י דכי חזיא דלא משביעין לה אלמא דאמרי אישתבע לי והנלע"ד דאדרבא לפרש"י עיקר השבועה לא נתקנה מטעם דאנן חיישינן לצררי דמהיכי תיתי דהא לא אשכחן דחיישינן לצררי אפילו לגבי הבעל עצמו בגרושה או בשאר בע"ח אפילו טענו בפירוש שהתפיסו צררי אא"כ אמרו אישתבע לי וע"כ היינו משום דטענת צררי לאו טענה מעליא היא דלא שכיח ולא חיישינן לה אלא היכא דאיכא פסידא לאחרינא כגון הבא ליפרע מיתומים או מלקוחות וכן בבעל דבר עצמו אי טעין אישתבע כדי להפיס דעתו כיון שטוען ברי וא"כ בהנך ג' נשים דנשבעות לת"ק היינו דאיכא פסידא דשמא לא תשאר כדי כתובת האחרונה כפרש"י וכמו שכתבתי באריכות משא"כ בהך רביעית לבן ננס דאינו אלא חששא בעלמא דשמא תכסיף פשיטא ליה לרש"י דלא שייך שבועת המשנה בכה"ג משום חשש צררי דא"כ כל בע"ח נמי וכמו שאפרש ולכן הוצרך רש"י לפרש דודאי בחששא כי האי אנן לא חיישינן לצררי אלא דעיקר שבועה זו לא נתקנה אלא כיון דכולהו נשים קמייתא נשבעות בטענת אישתבע לי והאי רביעית חזיא דאע"ג שנמצאו עוררין על א' מהן וטענה אישתבע לי ואפ"ה לא משביעין לה סברה דודאי משום דהדרא עלה ותטול מידה א"כ תו לא חיישא להשביח השדה לכך משביעין לה. משא"כ לפי' ר"ת הוי איפכא דכיון דעדיין לא נמצא השדה שאינה שלה לא שייך לומר דכי חזיא דלא משביעין לה ידעה דהדרא עלה דמהיכי תיתי כיון שאין כאן עוררין למה תחוש לכך ולא מירתתא במאי דלא משביעין לה בחנם לכך ניחא ליה לר"ת לפרש בפשיטות דאנן חיישינן לצררי כיון דאיכא שום צד פסידא לאחרינא דשמא תכסיף ומשביעין לה כדי שתפרוש כמו כל השבועות ולפ"ז שפיר מקשו התוס' להאי פירושא א"כ כל בע"ח נמי אמאי לא משביעין ליה לבן ננס משום האי חששא דשמא תכסיף וליכא למימר דאין ה"נ דלבן ננס משביעין ליה במכל שכן כיון דאיכא טענת ברי דהאיך דמ"מ תיקשי לבן ננס אמאי נקיט למילתא בד' נשים וקאמר מפני שהיא אחרונה נשכרת דמשמע להדיא דהיכא דלא שייך האי טעמא כגון דליכא אלא חדא נוטלת שלא בשבועה היכא שפטרוה היתומים או למאן דלית ליה דאביי קשישא. וע"ז מתרצו שפיר דלא קאמר בן ננס אלא היכא שיש בע"ח אחרים לפנינו כגוונא דמתניתין ומש"ה כולן נשבעים ואפי' האחרונה כן נ"ל נכון בעז"ה בכוונת התוס' משא"כ לפירוש מהרש"א מלבד כל הקושיות שהקשיתי יש לתמוה בהא דמקשו התוס' א"כ כל בע"ח נמי ומאי קושייא הא אנן לא קי"ל כבן ננס ולמסקנא דגמרא כאוקימתא דאביי אפילו בן ננס לא חייש לשמא תכסיף ולפמ"ש נתיישב הכל לנכון ודוק היטב:

ובמה שכתב מהרש"א ז"ל דה"ה דהוי מצי לפרש דנשבעת משום שובר כדאיתא בערכין. נ"ל דהתם לא איירי אלא בבע"ח או בגרושה דכיון דחיישינן לפרעון שייך חששא דשובר משא"כ הכא דאיירי באלמנה דלאו בת פרעון היא דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים לא שייך חששא דשובר אלא חששא דצררי שרגיל להתפיסה אפי' תוך זמנו דזה עיקר טעמא דשבועת אלמנה אע"פ שהיא תוך זמנו כמבואר בתוס' פ' השולח דף ל"ד ע"ב ובדוכתי טובא וזה ברור:

בא"ד וא"ת לרבנן נמי תהא האחרונה צריכה שבועה כו' עכ"ל. הא דלא מקשו הכא בפשיטות במתניתין גופא דנראה דפשיטא להו דאיירי שפטרה בעלה מהשבועה וכתב לה נאמנות נגד היורשים ואפ"ה לא מהני לגבי בע"ח מאוחר וכתובה מאוחרת כמבואר בפוסקים דלא מהני נאמנות דידיה לאפסודי לאחרינא ומש"ה כולן נשבעים דהא חיישי' לפסידא שמא לא תשאר כפרש"י במשנה משא"כ להאי אוקימתא דשמא תכסיף ולפירוש ר"ת דחיישינן לצררי וכדפרישית וא"כ לא משמע להו להתוס' לאוקמי כשכתב לה נאמנות להאחרונה דא"כ תו ליכא למיחש לצררי דהא אפילו בטוען ברי ואמר אישתבע לי לא משבעינן לה כשכתב נאמנות וכ"ש הכא דליכא טענת ברי וליכא נמי פסידא לאחריני אלא חששא בעלמא אע"כ דבלא כתב לה נאמנות איירי ומקשו שפיר וע"ז תירצו בשם רש"י דאיירי בגדולים ודלא כאביי קשישא ורבי תירץ דאיירי שפטרוהו משבועה והיינו שהיתומים גדולים בעצמן פטרוהו כן נ"ל ואף אם נאמר דמה שתירץ רבי דאיירי שפטרוהו היינו שפטרה הבעל מ"מ איכא למימר דרבי מפרש כפרש"י דהשבועה לאו משום דחיישינן באמת לצררי אלא כדי שלא תאמר כיון דלא משביעין לה בנמצאת גזולה מסתמא הדרא שלישית עלה והאי טעמא שייך אפילו בפטרה כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ואומר רבי דס"ל כמ"ד בערכין כו' אף לכתובה משום מזוני וקשה מ"מ תיקשי עכ"ל. ויש לתמוה טובא אמאי לא קאמר רבי דס"ל כמ"ד בערכין דנזקקין לכתובת אשה משום חינא כדמסקינן התם אליבא דר' יוחנן דמשום חינא מתני לה ול"ש אלמנה ול"ש גרושה ובהכי הוי א"ש טפי לתרץ קושית התוס' דאיצטריך נמי למיתני בהשולח באלמנה אע"ג דאיכא חינא טפי כמ"ש התוס' להדיא שם בפ' הכותב. ועוד דבלא"ה משמע דמאן דלית ליה דאביי קשישא וס"ל דבקטנים שייך שבועה משום חשש צררי ובגדולים נוטלת בלא שבועה משמע לכאורה דהיינו משום חינא אקילו גבה דבקטנים לא שייך כ"כ טעמא דחינא כיון שתוכל להמתין עד שיגדלו דאל"כ מה חילוק יש בין גדולים לקטנים. ויש ליישב כיון דשמואל ורב נחמן ורבה בר אבוה איירי הכא בשמעתין ולדידהו ע"כ דכולה מתניתין דהכא לכ"ע לית לה דאביי קשישא לפרש"י ומש"ה הוצרך רבי לפרש טעמייהו משום מזוני דאל"כ תיקשי סוגייא דערכין לרבינא דבתראה הוא ולא אסיק אדעתיה טעמא דנזקקין משום חינא אטו מי לא הוי ידע רבינא מילתא דרבה בר אבוה ורב נחמן ושמואל דע"כ אית להו טעמא דחינא וא"כ פשיטא דאית לן למימר דר' יוחנן כוותייהו ס"ל דאל"כ ג' מחלוקות בדבר ומשמע דהא דאמרינן התם מעיקרא דטעמא דר' יוחנן משום מזוני לאו ר' יוחנן גופא מדייק לה אלא סתמא דתלמודא מפרש הכי מילתא דר' יוחנן ועוד דבהדיא מוקמינן התם מעיקרא מילתא דר' יוחנן כרב יהודא אמר שמואל ע"ש לכך הוצרך רבי לפרש סוגייא דהכא אף למאי דס"ד מעיקרא דטעמא דר' משום מזוני ואפ"ה לית להו דאביי קשישא והחילוק שבין קטנים לגדולים לענין שבועה אפשר דלאו משום צררי אלא משום שובר ובגדולים לא חיישינן לשובר כיון דידעי במילי דאבוהון כדמשמע בערכין ואפילו לענין צררי משמע שם דיש לחלק בין גדולים לקטנים מה"ט גופא כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ע"כ צריך לומר כו' וס"ל כרבנן עכ"ל. פירוש דלית להו לגמרי דאביי קשישא בין בגדולים ובין בקטנים דבגדולים נוטלת בלא שבועה ובקטנים אין נזקקין אף בשבועה וכמ"ש מהרש"ל ומהרש"א ז"ל אלא דיש לתמוה מהיכי תיתי נאמר דפליגי בתרתי הא אפושי פלוגתא לא מפשינן ועוד דהוי לגמרי סברות הפוכות דמאן דס"ל דאביי קשישא דבגדולים נמי צריכה שבועה היינו משום דאלים חשש צררי ולא חיישינן נמי לחינא ואפ"ה בקטנים נזקקין א"כ כ"ש דמאן דלית ליה דאביי קשישא בגדולים וס"ל דנוטלת בלא שבועה והיינו משום דלא אלים חשש דצררי וחיישינן טפי לחינא כ"ש די"ל דבקטנים נזקקין מהני טעמי גופא אלא דאיכא למימר נמי איפכא דהא בהא תליא דמאן דס"ל כאביי קשישא דבגדולים נמי צריכה שבועה מש"ה נזקקין נמי בקטנים שתשבע ותטול והיינו דחייש לחינא שתמתין ללא צורך עד שיגדלו משא"כ למאן דלית ליה דאביי קשישא אלא דבגדולים נוטלת בלא שבועה משום חינא שאם לא תרצה לישבע תפסיד מש"ה אית לן למימר דבקטנים אין נזקקין כלל ולא חיישינן לחינא דבהכי ניחא לה טפי להמתין עד שיגדלו היתומים ותטול בלא שבועה כן נ"ל בשיטת התוס' אלא דעדיין יש לתמוה דלכל הני אוקימתי נצטרך לומר דמתניתין דהכא לרבנן לית להו האי סתמא דמתניתין דפ' הכותב וסתמא דמתניתין דפ' השולח ותקנת ר' גמליאל שם דמשמע מכולהו דשייך שבועה לענין כתובת אלמנה. מיהו לפי מה שכתבתי לעיל שם בפ' הכותב אין צורך לכל זה דבפשיטות מצינן למימר דסוגיא דערכין נהי דאין נזקקין אפ"ה אתי שפיר כולהו מתניתין דפ' הכותב ופ' השולח אליבא דכ"ע אפילו לרב אסי ובענין שאין צורך להזדקק לנכסי יתומים כגון שתפסה מטלטלין בחיי הבעל או בייחד לה ארעא ועשה אפותיקי מוחזקת ואפ"ה אין נפרעת שלא בשבועה אף ממה שתחת ידה כמ"ש שם באריכות ע"ש ודוק היטב:

גמרא לימא רב דאמר כר"מ דאמר עידי חתימה כרתי ופרש"י דמש"ה לא שייך לומר שודא דכיון דגלי דעתייהו דאין מקפידין כו'. ונראה בזה דרש"י לשיטתו דשודא היינו מצד הסברא ודלא כפירוש ר"ת דלמי שירצה יתן וא"כ לפירש"י פשיטא ליה השתא דלכ"ע היכא דאיכא למימר שודא טפי עדיף מחלוקה אלא דטעמא דרב משום דליכא למימר הכא שודא ובמה שכתב דגלי דעתייהו נמי הוצרך לפרש כן דאזיל לשיטתו דלר"מ דאמר עידי חתימה כרתי נמי לא בעינן מוכח מתוכו כמבואר בפרש"י במס' גיטין בכמה דוכתי וכמ"ש שם בחידושינו ולפ"ז הוי מצי למימר הכא שודא דדיינא למי היה אוהב יותר ומסתמא לאותו כתב וחתם תחילה לכך מפרש דאפ"ה לא שייך שודא דכיון שלא כתב שעות אלמא דגלי דעתא דלא קפיד לחתום לו תחלה כדי שיזכה יותר מחבירו ויותר נראה דגלי דעתייהו נמי אלקוחות קאי דלא מסיק אדעתא לזכות בו מיד מדלא כתב שעות. והתוס' לא ניחא להו בהאי טעמא דגלי דעתייהו לכך הוצרכו לפרש משום דבעינן מוכח מתוכו כדסבירא להו בדוכתי טובא במס' גיטין כמ"ש כאן. ורבינו תם לשיטתו דס"ל דשודא היינו למי שירצה הדיין יתן ולא תליא בסברא ואפ"ה משמע השתא דלכ"ע היכא שאין החלוקה יכולה להיות אמת ולא שייך טעמא דנעילת דלת וטעמא דחינא לעולם אמרינן דשודא עדיף ודו"ק:

תוספות בד"ה שני שטרות כו' דלא דמי להא דתנן כו' דהתם בשיעבוד איירי דאין השיעבוד חל אלא מאותו שעה שמוכח מתוכו כו' עכ"ל. והיינו כמ"ש בדיבור הסמוך דלר"מ בעינן מוכח מתוכו אפילו במתנה ומכר וא"כ לר"א נמי אע"ג דבמתנה ס"ל דלא בעינן מוכח מתוכו אפ"ה לענין שיעבוד דתליא משעה שהקול יוצא ס"ל דאין הקול יוצא אלא משעה שמוכח השטר מתוכו אלא דקשיא לי הא מסקי בדיבור הסמוך דהיכא דאין השטר אלא לראיה בעלמא לא בעינן מוכח מתוכו וא"כ לכאורה בכתובה דמתניתין משמע דלא הוי אלא לראיה בעלמא דהא קי"ל דכתובה תנאי ב"ד הוא וכדתנן לעיל פ' נערה דף נ"ב במשנה לא כתב לבתולה מאתים ולאלמנה מנה גובה מתנאי ב"ד וכן היכא דלא כתב לה כל נכסים אחראין וערבאין גובה ממשעבדי בתנאי ב"ד ולפ"ז שפיר שייך הכא שודא דלאותה שנשא תחלה זכתה בלא זמן הכתובה וליכא למימר דמתני' בתוספת כתובה איירי דהא קתני אין שם אלא מנה אפ"ה חולקין בשוה ועוד כיון דכתובה תנאי ב"ד הוא הקול יוצא משעת הנשואין ולא תליא כלל בשטר כתובה ויש ליישב דמתני' דהכא אתיא כר' מאיר דס"ל דאחריות לאו טעות סופר הוא אפילו בכתובת אשה ואליבא דר' מאיר מוקמינן לעיל בפ' נערה הא דלא כתב לה גובה דהיינו מבני חורין ולא ממשעבדי ולפ"ז סברי התוס' השתא כשיטת הרי"ף ז"ל דמאוחר לגבי מוקדם נמי מיקרי משעבדי כדפרישית לעיל כדאיתא בח"מ סי' ק"ד ולפ"ז לא מצי גביא לזכות מצד הקדימה אם לא ע"פ הכתובה ובעינן נמי מוכח מתוכו ומש"ה דקדקו התוס' לכתוב דהתם בשיעבוד איירי אלא שזה דוחק דא"כ תקשי סתמא דמתני' דהכא אסתמא דלעיל פ' נערה דאפי' לא כתב לה גובה ממשעבדי בתנאי ב"ד ושמואל גופא הא ס"ל דאחריות טעות סופר הוא ודלא כר"מ וא"כ פשיטא דאפילו לא כתב לה כתובה כלל גובה ממשעבדי והדרא קושיא לדוכתיה אם לא שנפרש דהא דקתני במתניתין ואין שם אלא מנה היינו מתוספת מה שהוא יותר על עיקר כתובתה דהנך לא גביא אלא ע"פ כתובתה בשטר וזה יותר דוחק דא"כ שביק מתניתין לעיקר כתובה למיתני בה דינא דשודא דדיינא ונקיט דינא דתוספת לחוד ועוד דע"כ רישא דמתניתין לענין עיקר כתובה איירי וצ"ע ליישב:

מיהו לפרש"י א"ש בפשיטות דאע"ג דגביא בלא שטר כתובה מ"מ כיון דאיכא שטר כתובה ולא קפדי לכתוב שעות גלי אדעתייהו דמחלי עד סוף היום או עד סוף השעה בירושלים ועוד דלפירש"י מצינן למימר דבלא"ה לא שייך שודא בכתובה אי משום דתלוי בזמן הנשואין ואין שום סברא לומר הי מינייהו קדמה אלא מי שנזדמנה תחלה או שנאמר דרש"י ס"ל נמי כר"ת בהאי דהיכא דשתיהן אמת אמרינן יחלוקו וכדאיתא להדיא בפ' חזקת דף ל"ד דהיכא דאיכא דררא דממונא למר ודררא דממונא למר לכ"ע אמרינן יחלוקו עד שאני תמה למה הוצרכו התוס' לפרש בענין אחר כיון דהכי משמע להדיא בפרק חזקת וע"ש בתוס' ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה לימא רב כו' והכי מוכח בגיטין בפ' כל הגט כו' אבל לר"מ כו' עכ"ל. כבר כתבתי דלפרש"י לר"מ נמי לא בעינן מוכח מתוכו וכ"כ כמה פוסקים ומפרשים קדמונים ועיין בחידושינו פ' כל הגט שם שכתבתי ליישב שיטת רש"י בזה עיין עליו:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.