פני יהושע/כתובות/צב/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

פני יהושע כתובות צב א

רש"י בד"ה ופייסיה בזוזי במעות דמי השדה וכו' בשביל ראובן שבאחריות מכרה לו עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל בכוונת רש"י דהיכא דמכרה שלא באחריות לא מצי הלוקח לסלק בזוזי כו' ע"ש ולע"ד מלבד שדבריו דחוקין הן מצד הדין והן בכוונת רש"י אלא דבלא"ה א"א לומר כן דהא רמי ב"ח גופא קאמר לעיל בשמעתין דלא מצי לסלק כלל אפילו בלוקח באחריות כמ"ש התוספות לעיל וליכא למימר דרמי ב"ח הדר ביה בתר דשמעה מרבא שהרי התוס' כתבו לעיל דרגילין לפרש הא דפרק המקבל הניחא למ"ד דהיינו רמי ב"ח ורבה וכן פירש"י שם א"כ משמע דעדיין היא מחלוקת ולפ"ז ע"כ הא דקאמר ופייסי' בזוזי היינו שנתרצה בכך ועוד דלפי' המהרש"א ז"ל אין זה מעיקר הדין דעלה מסיק דינא הוא דאמרי ליה בני ראובן אנן מטלטלין כו' לכך נלע"ד דאדרבה משום הא גופא הוכרח רש"י ז"ל לפרש דפייסיה בזוזי בשביל ראובן וא"כ מסיק שפיר דא"ל אנן מטלטלין שביק אבון גבך ואין לך לפרוע בשבילנו ומה שהוסיף לפרש שבאחריות מכר לו היינו שזה עיקר הדין שאנו דנין דשמעון טוען דשפיר פרע בשביל ראובן שמכר לו באחריות וא"כ הוא תפוס ועומד מחיים בשביל עצמו וכמ"ש התוספות דאי בשביל חוב ראובן לבעל חובו פשיטא לן ממתניתין דלעיל דקי"ל כר"ע דינתן ליורשים אע"כ דבשביל חוב ראובן לשמעון רצה שמעון לזכות מטעם תפיסה מחיים דמודה ר"ע כדאיתא לעיל פרק הכותב ואהא מסיק נמי רמי ב"ח דאפ"ה מצי למימר אנן מטלטלין שביק אבון גבך ולא מיקרי נמי תפיסה מחיים כיון שהמעות לא היו בעין ביד שמעון בחיי ראובן כיון שזקפן במלוה וא"כ לא דמי לתפיסה דמטלטלין בעין כן נראה לי נכון וכן מבואר להדיא בל' רש"י ז"ל בפרק כל שעה דף צ"א ושיטת התוספות יבואר בסמוך:

בתוספות בד"ה ראובן שמכר כו' מקשינן אמאי נקיט באחריות כו' והא שייך אפילו שלא באחריות נמי עכ"ל. לכאורה לשון אפילו אינו מדוקדק דהא ודאי איכא רבותא טפי במכרה באחריות אע"ג דבא משני צדדין בשביל חוב עצמו ובשביל שפרע חוב ראובן וכדפרישית בשיטת רש"י אלא דהתוס' משמע להו השתא דלענין דלא מיקרי תפיסה מחיים לא אתא לאשמעינן מידי דא"כ עיקר הדין חסר במילתא דרמי ב"ח דהו"ל לאסוקי בהדיא דחוב ומלוה לא דמי למטלטלין לענין תפיסה. אע"כ דבלא"ה פשיטא ליה דלא מיקרי תפיסה מחיים כיון שלא תפסן מעיקרא בשביל אחריות שעדיין לא טרפו ממנו כלום וכדאמרינן לקמן אחוי טירפא ואשלם לך והתוספות בזה לשיטתם לעיל בפרק הכותב דלענין כתובה לא מהני תפיסה מחיים כיון דלא נתנה לגבות בהאי שעתא דתפיס וה"ה הכא וא"כ עיקר הרבותא במה שבא בטענה שפרע לבע"ח של ראובן וא"כ אפילו שלא באחריות שייך האי רבותא גופא. וע"ז מתרצים התוספות שפיר דאיכא רבותא טפי באחריות דסד"א דההיא דהכא עדיף משאר מטלטלין דהו"ל כאילו הניחה בידם למשכון קמ"ל דאפילו הכי מצו אמרי אנן מטלטלין שביק אבון גבך דלא הוי כמשכון דעלמא שאין נעשית מטלטלין אצל בניו משא"כ ההיא דהכא לאו למשכון יהבי' ניהליה כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד הכא האי לוקח מאי שבועה צריך כו' שמא התפיסו צררי עכ"ל. לכאורה לא הוו צריכי להאי טעמא דבלא"ה כיון שהוא מוחזק במעות לא שייך האי שבועה דבא ליפרע מן היתומים כדאיתא בח"מ ואפשר דהתוספות סבירא להו כשיטת הפוסקים דאפילו בכה"ג צריך שבועה כמ"ש לעיל פ' הכותב ע"ש גם כתבתי שם בשם הירושלמי דבלא"ה אפילו היכא דלא שייך טעמא דשבועה נמי קאמר רבי עקיבא דינתן ליורשין ודלא כשיטת התוספות דהכא וק"ל:

רש"י בד"ה רצה מזה גובה כו' הלכך רצה לגבות משמעון עידית גובה כו' לא אטריח את לוי כו' עכ"ל. ובפ"ק דב"ק כתב רש"י ז"ל רצה לגבות משמעון זיבורית גובה וע"ש בל' הרא"ש ז"ל ובס' ים של שלמה שנעלם ממנו לשון רש"י דכאן ולענ"ד נראה דבפ"ק דב"ק הוכרח רש"י ז"ל לפרש לענין זיבורית משום דמימרא דרבא דהתם משמע דקאי אברייתא דלעיל מיניה דאיירי שמכר ראובן לשמעון עידית ובינונית וזיבורית כמ"ש התוספות כאן בד"ה אבל לענין בדיתמי. וא"כ כשמכר שמעון ללוי בינונית נשאר ביד שמעון עידית וזיבורית א"כ בלא"ה אין דינו של ב"ח אלא בזיבורית משא"כ הכא דמייתי מימרא דרבא לחוד ניחא ליה לרש"י לפרש לענין עידית כדי ליישב לשון רצה משמעון גובה דאטו בשופטני עסקינן שיקח זיבורית במקום בינונית אע"כ דבעידית איירי וכגון שאין לשמעון כ"א עידית לחוד. מיהו בעיקר הטעם שכתב רש"י ז"ל דגובה עידית משמעון דא"ל לא אטריח את לוי קשיא לי אי דינא הוא דמצי שמעון לדחותו אצל לוי ליטרח וליטרח ולמה יקח יותר מדינו וכיוצא בזה תמה מהרש"ל ז"ל על לשון הרא"ש ז"ל בפ"ק דב"ק. ותו קשיא לי אי ס"ד דטענה טובה היא לומר לא אטריח עצמי א"כ התם בפ"ק דב"ק בהא דנכנסו תחת הבעלים דמסקינן התם דאיירי שלקח עידית באחרונה ואפ"ה אין בע"ח גובה מהעידית אלא מבינונית דהלוקח מצי למימר מ"ט אמרו חכמים אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין משום תקנת' דידי כו' ולפי פרש"י כאן לאו משום תקנתא דידיה לחוד תיקנו כן אלא דעיקר הדין נמי כל שנשארו העידית ביד הלוה היה המלוה יכול לטרוף ממנו בע"כ דא"ל אתה מכרת שיעבודי ולא אטריח עצמי וכיון דלגבי הלוה גופא לא שייך הא מילתא אלא לטובת הלוקח דוקא כ"ש דלא שייך הא מילתא בין לוקח ראשון ולוקח שני ואף שיש לחלק דסוף סוף בשעת הגוביינא שהכל ביד הלוקח לאו טירחא הוי לגבי הבעל חוב. מכל מקום המעיין היטיב שם יראה דאין לחלק בכך. והנלע"ד בזה שנדקדק בלשון רש"י שכתב לא אטריח את לוי ולא כתב לא אטריח את עצמי א"כ נראה מזה דטעמא דרש"י ז"ל דודאי לעולם כל זמן שהב"ח רצה לגבות משמעון אין שמעון יכול לדחותו אצל לוי כלל לא מיבעיא אם מכרה לו באחריות אלא אפילו שלא באחריות נמי דאחריות דנפשיה ודאי קיבל עליו להעמיד המקח ביד לוי אם יתרצה הבע"ח וכדאמרינן נמי בעלמא מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וא"כ לוי במקום שמעון קאי בזה הזכות לומר לו הילך עידית וה"נ משמע לקמן דשביק בינונית דכוותה אלא לפי דאכתי הוי שמעון מצי לדחות את הבע"ח מהעידית ולומר אולי יתרצה לוי ליתן לך בינונית ומלישנא דרבא דקאמר רצה מזה גובה משמע דבדעת הבע"ח לחוד תליא מילתא וע"ז הוצרך רש"י לפרש דהבע"ח מצי למימר לא אטריח את לוי כיון דאין הדבר תלוי אלא ברצונו לא אטריח אותו בחנם כן נ"ל ובזה היה מקום אתי ליישב קצת לשון מהרש"ל ז"ל ביש"ש שתמה על לשון הרא"ש ז"ל שכתב הטעם דהרחקת שעבודי משא"כ בלשון רש"י דשמעתין לאו מה"ט אתי עליה ואין להאריך יותר ודו"ק:

בתוספות בד"ה ראובן שמכר כו' ולי נראה כפ"ה כו' עד סוף הדיבור. ועיין במהרש"א ולענ"ד אין דבריו מבוררין במה שפירש דברי התוס' לענין אוקימתא דגמרא דא"כ למה כתבו שנראה כפ"ה כיון דאיכא לאוקמי נמי בשני שטרות ובלקח עידית באחרונה ואדרבא בהכי הוי שפיר טובא דרבא אברייתא דלעיל מיניה בפ"ק דב"ק קאי דמוקמינן לה התם בלקח עידית באחרונה ע"ש אלא דאפ"ה כתבו דנראה כפ"ה דרבא איירי בשטר א' דא"כ הוי מילתא דפסיקא משא"כ אם נפרש בשני שטרות לא הוי מילתא דפסיקא ולפ"ז כל אריכות שכתבו התוספות היינו לפרש כל פרטי חילוקי הדינים המתחלקים בין שיטת רש"י ובין שיטת רבי כן נ"ל ויתר הדברים דעתי לפרש בפ"ק דב"ק ע"ש:

רש"י בד"ה דינא הוא כו' או אישתבע לי דלא פרעתיך עכ"ל. כבר כתבתי בחדושי לב"ק דכוונת רש"י דכיון דמצי למיטען אישתבע לי דלא פרעתיך א"כ נפקא מיניה שפיר שצריך לישבע בפניו ושמא מתבייש כיון שהלה מכיר בשקרו ולפ"ז מצינן לפרש נמי לשון רש"י במה שכתב אם יש עליו לחשוב חוב כנגד חוב דאע"ג דבלא"ה הבא ליפרע מהלקוחות לא יפרע אלא בשבועה וא"כ יש בכלל השבועה שלא נפרע בשום צד אפילו בחוב כנגד חוב אפ"ה נ"מ טובא שאם הוא בפניו צריך לברר דבריו כדאיתא בח"מ סי' ע"ה ושמא הוא טועה בדין וסובר שאינו חייב לו ממקום אחר כן נ"ל:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.