פני יהושע/כתובות/צא/א

פני יהושע כתובות צא א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

והכא בדינר מקרקעי קמיפלגי ופירש"י אי בעינן האי מותר שיהא שם שיעור שתי כתובות ודינר מקרקעי כו' עכ"ל. ומשמע לכאורה מבואר מפירושו דלא סגי במותר דינר על כתובה הראשונה לחוד אלא דוקא מותר על שתי הכתובות משום דס"ל אין כתובה נעשה מותר לחבירתה ויש לתמוה כיון דמעיקרא בעי למימר והני תנאי כי הני תנאי והיינו דר"ש ס"ל כבן ננס דא' בחייו וא' במותו יש להם כתובת בנין דיכרין ע"כ היינו אפילו בדליכא מותר דינר דכתובה נעשה מותר לחבירתה כדמסיק רב יוסף במילתא דבן ננס. א"כ כיון דדחי השתא למימר דתנאי בתרייתא ר"ש ורבנן לכ"ע ס"ל דא' בחייו וא' במותו יש להם כתובת בנין דיכרין ממילא משמע דקאי נמי בסברא קמייתא דאפילו ליכא מותר דכתובה נעשה מותר לחבירתה דאל"כ הו"ל שלש מחלוקות בדבר ובפשיטות הו"ל לרש"י לפרש דהא דקאמר והכא בדינר מקרקעי קמיפלגי היינו דנהי דלכ"ע כתובה נעשה מותר לחבירתה מ"מ בעינן מיהא שיהא מותר דינר על כתובה הראשונה כדמסיק הרא"ש ז"ל ובהך מותר פליגי ר"ש ורבנן אי בעינן מותר קרקע או דסגי במטלטלין ונהי דאפשר לומר דרש"י לא מצי לפרש כן דא"כ לא הוי מקשה הש"ס שפיר ומי מצית אמרת דקשה דר"ש אדר"ש ואי להאי פירושא ל"ק דר"ש אדר"ש דאיכא לחלק דנהי דהתם במתו שתיהן בחייו בעינן מותר דינר קרקע היינו משום דבמטלטלין לא מיקיימא נחלה דאורייתא מה שאין כן הכא בא' בחייו וא' במותו דמיקיימא נחלה דאורייתא בקרקעות שפורעין לבני שנייה אלא דאפ"ה בעינן שיהא בשעת מיתת אביהן מעיקרא מותר על כתובה הראשונה משום טעמא דאינצויי אפשר לומר דבמותר מטלטלין נמי סגי או משום דאמרו בני הראשונה אנן בהאי תקנתא לא ניחא לן ואנו רוצין לפרוע לכם דמי כתובת אמכם במטלטלין וישאר דינר במקרקעי אלא דלפ"ז תיקשי אסוגיא דגמרא גופא אמאי לא מוקי פלוגתייהו דר"ש ורבנן בכה"ג דפרישית ולא תקשי נמי דר"ש אדר"ש ובלא"ה קשיא לי טובא כיון דמסיק אדעתא הא מילתא דכתובה אין נעשה מותר לחבירתה אם כן אמאי לא מוקי בפשיטות פלוגתייהו דר"ש ורבנן בכתובה נעשה מותר כמו שהקשו בתוס' על פירוש רש"י וכ"ש דקשה יותר למאי דמוקי בסמוך דפליגי בדינר משעבדי והיינו אי חוב נעשה מותר ואמאי שני בלישנא לימא דפליגי בכתובה נעשה מותר כדקאמר האי לישנא בכולה שמעתין. מכל זה היה נ"ל מבואר דרש"י ז"ל לא נחית לסברת הרא"ש ז"ל אלא שסובר דלמ"ד כתובה נעשה מותר לחבירתה וה"ה לבע"ח לא בעינן כלל מותר דינר אפילו על כתובה הראשונה לחוד דבלא"ה בפריעת בע"ח וכתובה מיקיימא שפיר נחלה דאורייתא דנהי דקי"ל בע"ח מכאן ולהבא גובה מ"מ כיון דמיד בשעת מיתה מחויבים לפרוע חוב אביהן מיקרי שפיר נחלה דאורייתא שזה ירושתן. שכן כתב רש"י ז"ל להדיא לעיל בשמעתין בד"ה כתובה נעשה מותר ע"ש. או שנאמר דנהי דבבע"ח דעלמא סובר רש"י ז"ל כסברת הרא"ש ז"ל כדמסיק הרא"ש בטעמא דבע"ח הו"ל כדבר שנתחדש לאחר מיכן אפ"ה בפריעת כתובה אפשר דלא שייך האי טעמא כיון שהן הפורעין והן המקבלין ומוחזקין לא הוי כדבר שנתחדש לאחר מיכן ונהי דמלשון הרא"ש ז"ל משמע דאפילו לענין כתובה אמרה אפ"ה י"ל דרש"י ז"ל ס"ל כוותיה בחדא ופליג בחדא וא"כ לפ"ז למאי דמוקי השתא בדינר מקרקעי ע"כ ס"ל דכתובה אין נעשה מותר לחבירתה דאל"כ לא בעינן מותר כלל וא"כ שפיר הוצרך לפרש אי בעינן מותר על שתי הכתובות מקרקעי או מטלטלי והשתא א"ש נמי דלא מצי הש"ס לאוקמי פלוגתייהו דר"ש ורבנן בכתובה נעשה מותר דא"כ דר"ש סובר דכתובה נעשה מותר תו לא בעינן מותר כלל על כתובה ראשונה אלא כל מאי דאיכא מותר על כתובה שנייה שקלי בני ראשונה וא"כ מאי האי דקאמר ר"ש אם יש שם מותר דינר הא לא בעינן מותר דינר ואי מותר דינר על כתובתה השנייה קאמר הא קמן דעיקר פלוגתייהו בדאיכא מותר על השנייה הוא. כך היה נראה בעיני לכאורה אלא לפי שלא מצאתי שום חולק על הרא"ש ז"ל לא מלאני לבי לפרש כן. לכך נראה לפרש לשון רש"י ז"ל בפשיטות כיון דקאמר ר"ש אם יש שם מותר דינר אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כתובת אמן משמע להדיא דר"ש מצריך לעולם מותר על שתי הכתובות דכתובה אין נעשה מותר ומש"ה אפילו למאי דמוקי דפליגי בדינר משעבדי היינו בע"ח ממש דס"ל לר"ש דהוי מותר אבל כתובה לא הוי מותר כדמסיק רבה לעיל כן נ"ל. ולפ"ז צ"ל נמי דלמאי דבעי למימר והני תנאי כהני תנאי לאו לגמרי בחד גוונא הוא דהא לבן ננס אפי' ליכא מותר דינר ולר' שמעון בעינן מותר דינר על שתי הכתובות כדמשמע פשטא דלישנא למאי דפרישית ודוק היטב:

תוספות בד"ה ומר סבר פירוש ר"ש וקשה לי אם יש שם מותר דינר כיון שיש כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דלעיל במאי דקאמר והני תנאי דבעי למימר דפליגי בא' בחייו ואחת במותו נמי הו"ל לאקשויי כיון שיש שם מיבעי ליה דהו"ל ר"ש לקולא. ולענ"ד לא קשה מידי דכיון דלת"ק לא שייך כלל בא' בחייו וכב"ד אפילו בדאיכא מותר דינר ולא נחית ת"ק כלל לאפלוגי בענין מותר א"כ שפיר קאמר ר"ש מילתא מציעתא אם יש שם מותר דינר שייך כב"ד ואם לאו ליכא כב"ד דלא תימא כתובה נעשה מותר משא"כ הכא דת"ק נמי סבר דשייך כב"ד בא' בחייו אלא דהכא לא שקלי כיון דליכא מותר דינר מקרקעי א"כ לא הו"ל לר"ש למימר כל אריכות הלשון דאם יש שם אלא כיון שיש שם מותר דינר דהיינו מטלטלין ומאי ואם לאו דקאמר דהא כ"ש דלת"ק הכי הוא כן נראה לי בכוונת התוס' ובעיקר קושייתם יבואר בסמוך ליישב וק"ל:

גמרא אלא הכא בדינר משעבדי קמיפלגי. כבר כתבתי דלפי פירוש רש"י משמע דהאי משעבדי היינו בע"ח דוקא דהשתא משמע לן דבין לת"ק בין לר"ש כתובה אין נעשה מותר לחבירתה מדלא מוקי פלוגתייהו בהכי ובאמת שזה דוחק גדול לאוקמי בכולהו אוקימתי לר"ש ורבנן דכתובה אין נעשה מותר ודלא כהלכתא מיהו לולי פירש"י בזה היה נראה לפרש בפשיטות כל הסוגיא לפי שיטת הרא"ש ז"ל דאפילו למ"ד כתובה נעשה מותר בעינן מיהא שיהא מותר על כתובה הראשונה ובהכי מיתוקמא כולה אוקימתי קמייתא אי סגי במטלטלי או מקרקעי או אי בדינר או פחות מדינר. ולפ"ז הכא דמסיק דבדינר משעבדי פליגי ממילא דמוקי לפלוגתייהו בכתובה נעשה מותר אלא הא דשני בלישנא למימר דינר משעבדי היינו משום דלעיל בשמעתין פליגי רבנן דבי רב ורבה דלרבנן דבי רב כתובה ובע"ח שוין בזה ולרבה פשיטא ליה מסברא דנפשיה דבבע"ח כ"ע מודו דהוי מותר ומשום הכי נקיט הכא בדינר משעבדי והיינו לכל חד כדאית ליה לרבנן דבי רב משעבדי היינו כתובה ובע"ח ולרבה היינו כתובה דוקא דהא בבע"ח משמע ליה דלא שייך שום פלוגתא דודאי נעשה מותר ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר אי הכי ר"ש אומר אם יש שם כו' כיון שיש שם מיבעי' ליה דכיון דס"ל לר"ש דדינר ממשעבדי א"כ ת"ק ממילא סבר דכתובה נעשה מותר וא"כ לר"ש האיכא מותר דעיקר פלוגתייהו בהכי איירי דאיכא מותר על הראשונה כדפרישית לעיל דמש"ה נקיט נוטלין כתובת אמן וכדמסיק נמי ר"ש אלו נוטלין כתובת אמן ואלו נוטלין כן נ"ל נכון ובזה נתיישבו כל קושיות התוספות בשמעתין לולי דמלשון פירוש רש"י לא משמע כן ודוק היטב:

תוספות בד"ה אלא הכא בפחות מדינר כו' ותימא א"כ הדרא קושיא לדוכתא כו' עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב דבלא"ה יש לתמוה מאי ס"ד כלל למימר דלר"ש סגי בפחות מדינר דהא בהדיא קאמר במתניתין ובהאי ברייתא גופא דינר אע"כ דקס"ד דעיקר מילתא דר"ש היינו לחלוק על הת"ק לענין מטלטלין אלא דבעינן קרקע דוקא ולעולם דבקרקע סגי בפחות מדינר ואיידי דקאמר ת"ק דינר קאמר איהו נמי דינר וטעמא רבה נמי איכא דנהי דבמטלטלין בעינן דינר בקרקעות בפחות מדינר נמי סגי דהא קי"ל אין אונאה לקרקעות ועוד דנהי דבמתניתין בסמוך אמרינן דאם אמרו היתומים אנו מעלין על נכסי אבינו דינר אין שומעין להם ומשמע דאפילו בקרקעות איירי היינו היכא דלפי שומא אין שם מותר כלל ומש"ה בשל עולם הן שמין משא"כ היכא דאיכא מותר כל דהו על שתי הכתובות א"כ אם יחלקו אותו המותר בין שניהן נראה דמצי כל חד מינייהו למימר מעלינן כנכסי דבי בר מריון כיון שסמוך לשדהו ולא חזיא לשום אדם אחר כדאיתא בהשותפין וא"כ שפיר איכא למימר דפחות מדינר סגי דודאי יאמר לדידי שויא דינר כדי שיטול בב"ד ומעלינן כנכסי דבר מריון אלא דאכתי מקשה הש"ס שפיר והא ר"ש דינר קאמר ולא משמע ליה דאיידי קאמר כיון דעיקר פלוגתייהו בהא מיהא לא שייך להקשות כיון שיש שם מיבעיא ליה דהא ע"כ בלא"ה פליגי נמי ר"ש ורבנן דלרבנן סגי במטלטלין ולר"ש בעינן קרקע דוקא כדפליגי במתניתין א"כ שפיר קאמר אם יש שם קרקע דוקא ולעולם אפילו פחות מדינר נוטלין ואם לאו אלא מטלטלין אפילו דינר נמי לא מהני כן נ"ל נכון ודו"ק:

משנה ואם אמרו היתומים אנחנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר כו' לכאורה מילתא דפשיטא היא דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דבעינן מותר דינר ואטו בשופטני עסקינן דלעולם יאמרו אנו מעלין מיהו למאי דפרישית לעיל בסמוך אתי שפיר דעיקר הרבותא לענין קרקעות דמכיון שכבר חלקו ונשאר מותר דינר א"כ בודאי אותו מותר שוה דינר לא' מהם ומעלין ליה כנכסי דבר מריון כיון שסמוכה לשדהו וקמ"ל בהא נמי אין שומעין להם אלא דוקא אם שמין בתחלה שקרקע שוה כדי שתי כתובות ודינר נוטלין ואם לאו אין נוטלין וק"ל:

גמ' פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו בהן יורשים. נראה דפשיטא לתלמודא כיון דטעם מותר דינר כי היכי דנקיים נחלה דאורייתא א"כ בתר שעת מיתה אזלינן כדכתיב והיה ביום הנחילו את בניו ואמרינן בכמה דוכתי ירושה ממילא הוי דמשעת מיתה מיקרו יורשין ואפילו כתובת בנין דכרין למ"ד ירתון תנן הוא מוקדם למתנת שכ"מ כיון דירושת כב"ד בשעת מיתה מיד ומתנת שכ"מ לא שוויא כירושה אלא לאחר גמר מיתה כדפרישית לעיל אלא במועטים ונתרבו קמיבעיא ליה כיון דאשכחן דבכור אינו נוטל פי שנים בשבח שהשביחו הנכסים לאחר מיתה או דילמא דשאני בכור דגזירת הכתוב הוא דכתיב בכל אשר ימצא לו כן נראה לי. ועוד נראה לפרש דהא דפשיטא לתלמודא במרובין ונתמעטו היינו מדאיפסקא הלכתא לעיל דכתובה נעשה מותר לחבירתה וכ"ש בבע"ח ולפי שיטת הרא"ש ז"ל הסכימו כל הפוסקים דדוקא בדאיכא מותר דינר והוא משועבד לבע"ח או לכתובה הוא דהוי מותר אבל בדליכא מותר דינר לא אמרינן דהחוב והכתובה עצמן ליהוי מותר ואם כן ע"כ אין הטעם דבע"ח וכתובה הוי מותר משום דפריעת בע"ח מצוה וזה ירושתן דא"כ אפילו בדליכא מותר דינר אלא ע"י הכתובה וחוב גופא נמי הא שייך האי טעמא אע"כ דעיקר הטעם דבאיכא מותר דינר והוא משועבד לחוב או לכתובה מיקרי מותר היינו משום דהו"ל כמרובין ונתמעטו דבע"ח מכאן ולהבא גובה כמ"ש הרא"ש ז"ל א"כ ע"כ פשיטא לן דמרובין ונתמעטו זכו בהן יורשין כן נ"ל נכון ודו"ק:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.