פני יהושע/כתובות/פח/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הגרסה להדפסה אינה נתמכת עוד וייתכן שיש בה שגיאות תיצוג. נא לעדכן את הסימניות בדפדפן שלך ולהשתמש בפעולת ההדפסה הרגילה של הדפדפן במקום זה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רשב"א
ריטב"א
מהרש"ל
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
הפלאה
חתם סופר
רש"ש
חידושי הרי"מ
אילת השחר

שינון הדף בר"ת
חדש על ה(מ)דף


פני יהושע TriangleArrow-Left.png כתובות TriangleArrow-Left.png פח TriangleArrow-Left.png א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


גמרא אמר ר"פ אי פקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא ופירש רש"י דנפקא מינה שהיא בשם או בכינוי מה שאין כן בשבועה דרבנן. ונראה שהוכרח רש"י לפרש כן משום דלא משמע ליה לפרש בענין אחר. דלא רצה לפרש דנ"מ לענין מיפך שבועה כמ"ש בעצמו לעיל בריש סוגיא דרמי ב"ח. משום דע"ז לא שייך לומר אם פיקח הוא כמ"ש מהרש"א ז"ל. ויתכן יותר מאי דפרישית בסוגיין דהא דמיפך שבועה פלוגתא דאמוראי הוא בשבועות דף מ'. ושם כתבו התוספות דריב"ן כתב בשם רש"י דהלכה כמר בר רב אשי דבדאורייתא נמי מפכינן. וא"כ ניחא ליה לרש"י לאוקמי מילתא דרב פפא אליבא דהלכתא. ועוד דשם בשבועות כתבו ג"כ התוס' דרב האי גאון ז"ל פסק ג"כ דבדאורייתא מפכינן מדקי"ל כר"פ דאמר התם דאי טעין אישתבע לי דלא פרעתיך משבעינן ליה. וכ"ש שאם הנתבע שהוא מוחזק אומר אישתבע לי וטול דמשבעינן ליה ע"ש. א"כ אליבא דר"פ לא שייך האי נפקותא. ואע"ג דלמאי דמפרש רש"י כאן דמדאורייתא בעי שם או כינוי ולא בשבועת המשנה אין מקום לראייתו של רב האי גאון דנהי דלר"פ משבעינן בטעין אישתבע לי היינו שבועה קלה. ואכתי לא שמעינן הכא דמצי להפך שבועה חמורה דמדאורייתא דישבע התובע בשם או בכינוי ובנק"ח. מ"מ הואיל וא"א לפרש לר"פ לענין מיפך שבועה אם לא שנחלק ונאמר דבדאורייתא בעי שם וכינוי ונק"ח ולא בדרבנן. א"כ ניחא ליה לרש"י לפרש בפשיטות האי נפקותא גופא. משא"כ לעיל בדרמי ב"ח דע"כ הוי סבר דבשבועת המשנה נמי בעי שם וכינוי ונק"ח כמו בשל תורה כדפרישית התם. א"כ שפיר הוכרח לפרש הנפקותא לענין מיפך שבועה ורמי ב"ח לא סבר כמר בר רב אשי כן נ"ל נכון ועיין עוד בסמוך ודוק היטיב:

תוספות ד"ה מייתי לה כו' פירש בקונטרס כו' והוא עצמו סותר דבריו דבפ' השולח כו' עכ"ל. עיין בזה בס' מג"ש למורי זקיני הגאון זצ"ל שכתב דאע"ג דשאר שבועות המשנה בנק"ח. אפ"ה בההיא דהכא בלא נק"ח דקילא משאר שבועות כיון שאינו אלא להפיס דעתו ע"ש. ואף שדברי מורי זקיני הגאון ז"ל הן דברי נביאות כמאמר חז"ל דחכם עדיף מנביא דהא איתמר משמיה דגברא רבה כוותיה שכ"כ בהג"מ בפי"א מהלכות שבועות בשם מהר"ם מרונטנבורג שכתב ג"כ ליישב דברי רש"י ע"ש אלא לאחר המחילה מעצמותיהם הקדושים עדיין א"א לומר כן בכוונת רש"י ז"ל דהא ההוא דפ' השולח איירי בבא ליפרע מן היתומים דהיא שבועת המשנה. וכאן במשנתינו כתב רש"י דשבועת בא ליפרע מן היתומים היינו משום דאי הוי קיים הו"מ למיטען אישתבע לי. וא"כ אם נאמר דלפירש"י ההיא דהשולח הוי בנק"ח א"כ ע"כ ההיא דקאמר ר"פ אי טעין אישתבע לי היינו נמי בנק"ח כיון דשבועת היתומים לא אתי אלא מחמת' ולא יהא הטפל חמור מן העיקר. וא"כ לפ"ז דאישתבע לי היינו בנק"ח א"כ היאך מפרש רש"י כאן האי דאי פיקח הוא דקאמר ר"פ לענין נק"ח מאי כולי האי וחכמה מה זו עושה שישלם לה וישביעה אח"כ דבלא"ה אי פיקח הוא מצי לאשבועי בנק"ח שיאמר אישתבע לי דלא פרעתיך. אע"כ דלפירש"י כאן כולהו שבועת המשנה לא בעי נק"ח ודו"ק. מיהו למאי דפרישית במשנתינו דלרש"י נמי שבועת היתומים חמירא משבועה דאישתבע לי. א"כ יש ליישב שיטה זו דמהר"ם ושל מורי זקיני הגאון ז"ל. והנני מוסיף נופך משלי דכיון דמדאורייתא אין נשבעין אפילו בע"א בכפירת שיעבוד קרקעות מגזירת הכתוב. א"כ תו לא שייך לומר שתקנו חכמים שישבע שבועה זו בעצמה דהתורה פטרה בפירוש. אע"כ דכדי להפיס דעתו תקנו שישבע שבועה קלה בעלמא כן נ"ל ליישב שיטתם. אלא דעדיין הוא דוחק לחלק דמשנתינו בלשון אחד קתני לכולהו:

מיהו למאי דפרישית בשמעתין במימרא דרמי ב"ח אין צורך לכל זה דבלא"ה לא קשיין דברי רש"י אהדדי דבפ' השולח מדייק רש"י שפיר אמימרא דשמואל גופא דקאמר אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד אלמא דס"ל לשמואל דההיא דנמנעו להשביעה שבועת המשנה היינו משום שהיא שבועה חמורה בשם ובנק"ח. וא"כ מצי סבר כרמי ב"ח בשמעתין דהא דפוגמת ודע"א היינו שבועת דאורייתא וא"כ כל הני דמתני' נמי ע"כ היינו כעין דאורייתא שבועה חמורה מדקתני להו כהדדי וכדפרישית דלא חייש רמי ב"ח לשתי תשובות שהקשה רבא. משא"כ ר"פ דהכא דקאי לפי המסקנא דמתני' בפוגמת וע"א נמי לא הוי אלא מדרבנן. וא"כ ע"כ סובר דשבועת המשנה לא הוי כעין דאורייתא אלא דומיא דשבועת היסת דבלא"ה מצינו בפירוש רש"י במשנה דכל הנשבעין דגבי ישבע בע"ה שהפירות ברשותו דהיינו שבועת היסת. ודקדקו הקדמונים דלרש"י כמה שבועות היסת נתקנו בימי שבועת המשנה. וא"כ דקתני בההיא משנה גופ' שבועת היסת משמע דבאינן שבועות נמי לא הוי אלא שבועה קלה דומיא דהיסת כן נ"ל נכון ודוק היטב:

בא"ד ולר' נראה אליבא דר' אבא כו' אבל בדרבנן אפילו הוי חשודה כו' עכ"ל. משמע להו דמשאיל"מ דהא דר' אבא תליא בהא דחשוד כדמדמה להו הש"ס בפ' כל הנשבעין וע"ש בתוס': אבל אכתי קשיא לי היאך אפשר לומר דבשבועת המשנה אם הוא חשוד נוטל בלא שבועה דהא בההיא דהשולח גופא תנינן אין אלמנה נפרעת מיתומים אלא בשבועה נמנעו מלהשביעה והיינו כדמסקינן התם משום דמוריא היתרא ומשמע נמי דע"י שנמנעו מלהשביעה היתה מפסדת כדאמרי' התם רב לא מגבי כתובה לארמלתא וא"כ השתא בספק חשודה אינה נשבעת ומפסדת בודאי חשודה לא כ"ש ואי משמע להו להתוס' לחלק ולומר דלענין שבועת באה ליפרע מנכסי יתומים יש להחמיר טפי משאר שבועות המשנה כדאשכחן נמי דאמרינן בשבועת היתומים דאין אדם מורישה לבניו. משא"כ בשאר שבועות המשנה דמסקינן הבו דלא לוסיף עליה דרב ושמואל. דא"כ לפ"ז מאי קשיא להו נמי על פירש"י מההיא דהשולח שמא בשבועת היתומים החמירו טפי דבעי נק"ח. ויש ליישב ולחלק דלענין עיקר חומר השבועה לא משמע להו לחלק בשבועות המשנה כל כמה דלא אשכחן בהדיא: ועוד נ"ל דסברת התוס' דהא דמפסדת בהא דנמנעו מלהשביעה היינו משום דעיקר החששא דחשודה היינו לאותו דבר עצמו דחשודה ומורי' התירא לתפוס בשל היתומים משא"כ בשאר חשד לא שייך להפסידה דנהי דחשודה מ"מ אפשר דבאותו ממון אינה חשודה וכיון דשטרא בידה ומחומרא בעלמא אצרכוה אין בדין להפסידה כן נ"ל בכוונת התוס' אבל אכתי בעיקר פירושם תמוה דהא מילתא דר"פ אמתני' קאי ומתני) ע"כ לא איירי בחשודה מדקתני לא תיפרע אלא בשבועה ולשיטתם חשודה נפרעת שלא בשבועה:

קונטרס אחרון

תוספות בד"ה מייתי לה לידי שבועה דאורייתא כו' ולרבי נראה דנ"מ אליבא דרבי אבא דנהי דלענין שבועה דאורייתא היכא שאיל"מ אבל בדרבנן אפילו הויא חשודה לא יניחו לפרוע לה בשביל כך הקשיתי לשאול מסוגיא דפרק השולח דקתני נמנעין להשביעה ואמרינן נמי רב לא מגבי כתובה לארמלתא אלמא דחשודה מפסדת אע"ג דהתם בשבועה דרבנן איירי וכתבתי לחלק דשאני התם דחשודה לאותו דבר עצמו כדאמרי' התם משום דמוריא התירא וא"כ קרוב הדבר שקיבלה כתובתה מש"ה מפסדת משא"כ בחשודה דעלמא ועיין מה שכתבתי בפ' השולח שהרא"ש ז"ל הביא ראיה זו ולפי מה שכתבתי יש לחלק כדפרישית:

בא"ד אי נמי למאן דאית ליה דבדאורייתא מפכינן ובדרבנן לא מפכינן כו' עכ"ל. ועי' מ"ש הרא"ש ז"ל על זה דכאן לא שייך היפוך שבועה מתובע לנתבע ועוד יש לדקדק דהא בלא"ה לא מצי הפוכי דהא אית ליה עד המסייע וקי"ל דעד המסייע פוטר משבועה ונראה מזה דהתוס' לא סברי הכי אלא כדעת הסוברים דאינו פוטר אלא דאכתי על הרא"ש ז"ל קשה אמאי לא פריך בפשיטות מטעמא דעד המסייע שהרי בפ"ק דמציעא כתב להדיא דפוטר משבוע' ואפשר דכאן לשון הרי"ף ז"ל נקיט ואתא אח"ז ראיתי שבס' נתיבות המשפט הרגיש בזה ע"ש. ודע שהרי"ף ז"ל מסיק דליכא נפקותא הכא אלא לענין אם קדמה ותפסה ואינה רוצית לישבע דבדאורייתא נחתינן לנכסיה משא"כ בדרבנן וכ"כ הרא"ש ז"ל ויש לי לדקדק בדבריהם דבמאי עסקינן אי במקרקעי לא שייך תפיסה כלל ואי במטלטלים הא קי"ל דמטלטלים לא משתעבדי לכתובה ואפי' מיניה דידיה מיהו י"ל דאפ"ה אי תפסה מהני ואף לשיטת התוספות לעיל דף פ"ד דלא מהני בכתובתה אפילו תפסה מחיים לגבי יתמי כדפרישית שם משא"כ הכא דאיירי בגרושה מהני תפיסה במטלטלים מיהו לפ"ז נמי ר"פ לאו אמתניתין קאי דמתני' ודאי לא איירי בתפסה מטלטלים דא"כ מאי קאמר דלא תפרע אלא בשבועה הא פרועה ועומדת היא אלא ר"פ מילתא בעלמא קאמר דזימנין דמצי לאתויי לידי שבועה דאורייתא היכא דאתרמי דתפסה. אלא דאכתי תמיהא לי טובא בדבריהם דא"כ מאי מסיק ר"פ אי פיקח הוא יהיב לה באפי חד סהדא אחרינא כו' וכל הטורח הזה למה שהרי מאחר שהיא תפסה מטלטלים וע"א מעיד שהיא פרועה א"כ עיקר תביעתו שתחזיר המטלטלים מאחר שנפרעת כבר וא"כ בתחילת הדין מצי למימר אם את רוצית להחזיק במטלטלים מחמת כתובתך תחזיר לי דמי הפרעון שע"א מעיד וא"כ תתחייב שבועה דאורייתא ע"פ העד וצ"ע ועיין בסמוך. נקטינן מיהא דמכל מה שדקדקתי בזה איכא למימר דלכך הוכרח רש"י לפרש דנ"מ בעיקר השבועה ושביק לכל הני נפקותא דמייתי הש"ס בפ' שבועת הדיינין ודו"ק:

שם גמ' אי פקח הוא כו' יהיב לה כתובתה באפי חד סהדא וסמיך כו'. ולכאורה יש לתמוה טובא דהוי כעין הפוכי מטרת' דמכיון שיפסקו הב"ד שתשבע שבועה דרבנן ותיטול יסלק לה הכתובה לאחר שתשבע ויחזור ויתבענה ע"פ העד ותצטרך לישבע שבועה דאורייתא ומכ"ש דקשה יותר לפרש"י דשבועה דרבנן בלא נק"ח ושבועה דאורייתא בנק"ח ובשם וכינוי וא"כ אף לאחר שנשבעה שבועה דרבנן צריכה לחזור ולישבע ש"ד שהיא חמורה כמבואר בח"מ סי' פ"ז וא"כ יותר היה להם לתקן לטובתה שתשבע מיד שבועה חמורה דאטו בשופטני עסקינן שלא יתבענה אח"כ ע"פ העד והנלע"ד בזה דעיקר מילתא דר"פ אמסקנא סמיך דיהיב לה כתובה באפי סהדא קמא וסהדא בתרא ולפ"ז מצינן למימר דסבר ר"פ דלעולם לא שייך לחייב שבועה דאורייתא ע"פ עד א' אא"כ שהעד בא לחייב את הנתבע ממון כדכתיב אם כסף תלוה ומש"ה שייך שבועה דאורייתא דנשבעין ואינן משלמין משא"כ היכא שעיקר עדותו של העד אינו לחייב את הנתבע אלא לפוטרו כגון שמעיד על הפרעון תו לא שייך ש"ד כלל וא"כ לעולם לא מצי לאתויי לידי ש"ד אא"כ פרעו שנית בפני אותו העד ובפני אחר ומוקי לה בהלואה וא"כ כשהעד בא שנית להעיד בפני ב"ד עיקר עדותו לחייבה ממון שהרי מעיד שפרעה פעמיים ואמר לו שיהיה עד בדבר דקמייתא מוקי לה במלוה ואם כן הו"ל האי שבועה ממש כשבועת ע"א דכתיב באורייתא דעל ידי עירוב פרשיות ובנין אב מוקמינן לה נמי באם כסף תלוה דאיירי בהלואה כן נראה לי ודו"ק:

רש"י בד"ה היכי סמיך כו' ותשבע ותטול שלישית כו' עכ"ל. והקשו בתוס' תימא מאי קשיא ליה הא פלוגתא היא כו' ועיין במהרש"א ואף לפי דבריו נשארו דברי רש"י בקושיא ואף דברי מורי זקיני זצ"ל בס' מגיני שלמה אינן מספיקין ליישב דברי רש"י ומכ"ש למאי דפרישית בסמוך דלשיטת רש"י איירי רב פפא אף לאחר שנשבעה שבועת המשנה וצריך לפרוע אפ"ה קאמר דהדר מייתי לה לידי שבועה דאורייתא וא"כ לא הוי מקשה מהכא מידי ע"ש בספר מג"ש. מיהו לענ"ד בלא"ה אין זו קושיא כ"כ על רש"י ז"ל דאפשר דס"ל כשיטת רבינו חננאל והרשב"א ז"ל שהביא הב"י בח"מ סי' ל' שפסקו כמ"ד הלואה אחר הלואה אין מצטרפין אלא דלענ"ד יש לומר דאפי' למ"ד דמצטרפין היינו דוקא בעדי הלואה ממש דכיון שכל עד ועד בא לחייבו שבועה דאורייתא ושבועה הבאה לידי ממון היא דהא אי לא אישתבע משלם ובכמה גווני מצינו דע"א בהלואה מחייב ממון היכא דאיכא שבועה דאורייתא כגון בנסכא דרבי אבא וכיוצא מש"ה כי אתא אחרינא מצרפינן להו וכ"ש דלרוב המפרשים ההיא דהלואה אחר הלואה היינו שתבעו שניהם וא"כ נעשה כפרן גמור על ידיהם משא"כ הכא בעד פרעון כיון דאין מחייבו שבועה דאורייתא ולא דבר הגורם לממון איכא למימר דמדאורייתא כמאן דלא אסהיד דמי ומש"ה אין מצטרפין וא"כ יפה כתב רש"י ז"ל דיכולה לתובעו שלישית ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת הרמב"ם ז"ל וסייעתו שהובא בח"מ סי' ע"ה וסי' ע"ט דבעד א' בהלואה נמי נעשה כפרן לענין שאם טען תחלה לא לויתי וע"א מכחישו תו לא מצי למיטען פרעתי וא"כ עדות מעליא מיקרי ומש"ה מצטרפין. משא"כ הכא לענין עד א' בפרעון נראה דאם חזרה וטענה סיטראי נינהו הו"ל מפטור לפטור ונהי דאיתרע כתובתה ואין יכולה לטעון סיטראי דהו"ל מגו במקום עד א' מ"מ לאחר שכבר פרעה וחזרה וטענה סיטראי הוי אפשר דאין הבעל יכול להוציא מידה אפי' בע"א כיון שמודית לדברי העד וא"כ מקשה שפיר דיכולה לתבעו שלישית דאין מצטרפין עדותן כיון דיכולה לטעון אחדא מינייהו סיטראי נינהו לא הוי עדות מעליא דליצטרפו כן נ"ל נכון ודו"ק:

גמרא תנן התם וכן היתומים כו' אילימא מלוה גופא השתא אבוהון שקיל בלא שבועה כו'. וליכא לאוקמי בדאמר הלוה אישתבעו לי דבכה"ג אבוהון נמי הוי משתבע לשיטת רוב המפרשים והפוסקים דאישתבע לי נמי שבועת המשנה היא אלא דמ"מ כיון שלא נזכרה שבועה זו שם במשנה דכל הנשבעין א"כ לא שייך ביה לשון וכן היתומים וכן נראה מלשון הריטב"א ז"ל בחידושיו. ולכאורה היה נ"ל דאפילו אי טעין אישתבעו לי אע"ג דאבוהון הוי חייב שבועת המשנה היינו כדי להפיס דעתו כיון שטוען ברי שהמלוה יודע שהוא פרוע משא"כ ביתומים שבאו לגבות אין הלוה טוען ברי שהיורשים יודעים מפי אביהם שהוא פרוע לא שייך בכה"ג שבועת המשנה אלא דהרמב"ם ז"ל בפ' י"ז מהל' מלוה כתב להדיא דאפילו בכה"ג אם הלוה אומר ליורשי המלוה אישתבעו לי מחוייבים לישבע בנק"ח וכתב הרב המגיד שהוא שבועת המשנה וכתב שכ"כ רבינו האי גאון והרי"ף ז"ל וכ"כ בטוח"מ ובש"ע:

בד"ה לאפוקי מדר"א ומחלוקתו והשתא אית לן למימר דהא דנקט אין היורשין לאו דוקא כו' דהואיל ובאפוטרופסות כו' מאי חילוק איכא עכ"ל. נראה שכתבו כאן לפי מה שפירש"י במתניתין דהלכה מקבר בעלה אזו שפטרה קאי דאילו לפי' הרי"ף ז"ל שהובא בר"ן בשם הרמב"ן ובעל העיטור ז"ל דהא דהלכה מקבר בעלה אפילו בלא פטרה איירי ואפ"ה אין היורשין משביעין אותה על שעבר דמדלא השביעה הבעל בחיים מחל לה א"כ שפיר יש לחלק ולפ"ז מצינן למימר דר"ש נמי דיקא קאמר דאין היורשים משביעין אותה אע"כ כדפרישית ולכאורה מלשון הסוגיא גופא מוכח הכי דקאמר לאפוקי מדר"א ומחלוקתו ואי לפירוש הרי"ף ז"ל מאי שיאטיה דר"א ומחלוקתו הכא אדרבא אינהו סברי דאפי' באה לגבות כתובתה נמי אין היורשין משביעין אותה דמסתמא מחל לה בעלה ובאמת דקשיא לי טובא על שיטה זו מההיא דהכא וליכא למימר דאין ה"נ דלאידך גיסא קאמר ר"פ הכא דר"ש לאפוקי מדר"א ומחלוקתו דלדידהו אף בתובעת אין היורשין משביעין אותה ולר"ש משביעין בתובעת הא ליתא דהא ר"פ מעיקרא קשיא ליה התינח כל זמן שתובעת אינה תובעת מא"ל ואהא מסיק לאפוקי מדר"א ומחלוקתו משמע להדיא דר"ש באין תובעת נמי פליג. ויותר יש לתמוה היאך אפשר לומר דהרי"ף ז"ל מפרש כן דהא מייתי לעיל במושיב אשתו חנוונית דאיכא מאן דפסק דלית הלכה לא כר"א ולא כת"ק אלא כר"ש דהכא ומסיק דליתא דהא בפ' כל הנשבעין דאשה הנושאת ונותנת בתוך הבית נשבעת והאריך בזה דאין הלכה כר"ש א"כ משמע להדיא דר"ש באינה תובעת פליג ולהקל עליה דאי בתובעת ולהחמיר עליה מאי מייתי הרי"ף ז"ל מההיא משנה דכל הנשבעין. והנלע"ד בזה דלפי שיטה זו ע"כ הא דפליג ר"ש לענין אפטרופסים באינה תובעת לאו לענין יורשין פליג דר"א ומחלוקתו נמי מודו דאין משביעין אלא לגבי בעל גופא אלא שזה דוחק גדול דליתני ר"ש לאפוקי מדר"א אין היורשין נשבעין ועיקר דבריו לחלוק עליה אינו אלא לגבי הבעל גופא וזה אין נזכר בדבריו כלל משא"כ לפירוש התוספות א"ש דנהי דיורשים לאו דוקא אפ"ה מיהא ביורשים נמי פליג ואע"ג דר"א ומחלוקתו לא איירי ביורשים מ"מ משמע להו דאין לחלק ביניהם ועוד מדקתני לעיל הלכה מקבר בעלה לבית אביה אין היורשים משביעין אותה ולפרש"י ותוס' אזו שפטרה קאי דמינה סליק א"כ ממילא שמעינן דהיכא דלא פטרה היורשים משביעין אותה וא"כ שפיר פליג ר"ש ודוק היטב. ומתוך מה שכתבתי ממילא רווחא שמעתתא ממה שהקשה מהרש"א ז"ל דר"פ גופא אמאי לא מוקי נמי מילתא דר"ש בפלוגתא דאבא שאול ורבנן דהכי שפיר טפי דאין היורשים משביעין אותה דוקא ולפמ"ש א"ש טובא דניחא ליה לרב פפא לאוקמא כולה מילתא דר"ש רישא וסיפא בחד גוונא דאפילו בהאי בבא גופא דהלכה מקבר בעלה לבית אביה שייך כולה מילתא דפליג בתרתי דשמעינן לת"ק דקאמר הלכה זו שפטרה אין היורשים משביעין אותה ומסתמא אפילו בתובעת כתובתה איירי ומינה שמעינן דבדלא פטרה משבועת היורשים משביעין אותה אפילו באינה תובעת והיינו כדר"א ומחלוקתו דאפי' הוא עצמו משביעה כ"ז שירצה וא"כ שפיר פליג ר"ש וקאמר דלאו בפטרה תליא מילתא אלא בתובעת כתובתה תליא וממילא שמעינן דכי היכי דפליג בהא לענין יורשים ה"נ פליג מיניה גופא היכא דלא פטרה ואיידי קתני כמ"ש התוספות וממילא שמעינן נמי דפטור לא מהני לגבי יורשים כלל בכולהו שבועות דמתניתין משא"כ אם נפרש דר"ש אפלוגתא דאבא שאול ורבנן קאי ואהלכה מקבר בעלה קאי דקאמר ת"ק יורשים משביעין אותה על העתיד אפילו פטרה וקאמר ר"ש דאין משביעין אותה דס"ל כאבא שאול דמינה אבי יתומים לא ישבע וא"כ תינח דבסיפא דר"ש פליג שפיר אהאי בבא משא"כ ברישא דמילתא דקתני כ"ז שתובעת יורשים משביעין אותה לא מצינן לאוקמי אהאי בבא ולומר דבהא נמי פליג דהא לת"ק יורשין נמי משביעין על העתיד אפילו פטרה הבעל דעלה קאי ומש"ה לא מוקי לה ר"פ בהכי וכדאמרי' בעלמא ניחא לן לאוקמי מתני' רישא וסיפא בחד טעמא כ"ש בכי האי גוונא דבחדא כללא נקט להו ודוק היטב כי נכון הוא בעזה"י:

בא"ד לאו דוקא דה"ה הוא עצמו כו' עכ"ל. לכאורה הוי מצי לפרש דלרבותא קאמר דאפילו היורשין אין משביעין אותה אע"ג דלא שייך בהו שלום בית וכ"ש שאין הבעל משביעה משום שלום בית אלא שכבר כתבתי לעיל במשנה דהמושיב חנוונית דלא שייך שלום בית באפטרופסת אלא בפלכה ועיסתה אלא דאכתי הוו מצו לפרש דנקט לרבותא דלא מבעיא דהוא אין יכול להשביעה בעודה תחתיו דבלא"ה כל מה שקנתה אשה קנה בעלה ואם סופה להתגרש תשבע לבסוף כדס"ל לחנן משא"כ ביורשים דלא שייך הא מילתא אפ"ה באינה תובעת אין משביעין אותה והיינו נמי מה"ט דתשבע לבסוף וכמ"ש הר"ן ז"ל לעיל דעיקר הרבותא דמשביעה כל זמן שירצה היינו לאפוקי מהאי סברא דתשבע בסוף קתני לה ונהי דלא מצינן למימר דמה"ט גופא ר"ש דוקא קתני הא נמי ליתא דע"כ בתרווייהו פליג כדפרישית אלא דאכתי רבותא מיהא הוי. מיהו כבר כתבתי בל' התוס' בד"ה ב"ד משביעין אותה דאע"ג דאיכא רבותא אפ"ה הו"ל לר"ש למימר האי לישנא דאיירי ת"ק בבעל גופא לכך הוצרכו לפרש דאיידי סיפא משום רישא קתני דבעל לא שייך כלל ברישא ודו"ק:

בא"ד ומעשה בא לפני ר"ת כו' וא"כ הלכתא נמי בכולה מילתא דר' שמעון כו' עכ"ל. פי' כיון דבחד כללא קתני להו לא שייך לומר דבהא הלכה כמותו ולא בזו ולולי שר"ת עצמו לא בא למדה זו אלא מצד הסוגיא היה נ"ל לפרש שיטת הגאונים שפסקו כר' שמעון בענין אחר ולומר דהא בהא תליא דטעמא דת"ק דמשביעה כל זמן שירצה ולא אמרינן שתשבע בסוף דהא בע"כ תבא לידי שבועה כשתתאלמן או תתגרש ואם לא תשבע בסוף יחזיקו היורשים בדמי כתובתה ומה שימצא בידם הכל שלהן ובכה"ג לא הוי לן למיחש שמא תפסה הרבה יותר מדמי כתובתה ויהיו מעות טמונים כי היכי דאיכא למיחש בשאר אריסין ואפטרופסין אלא דאפ"ה אפשר שלא תבא לידי שבועה אם יפטרנה הבעל משבועת היורשים ומש"ה לא פלוג רבנן דאין להחמיר בפטרה יותר משלא פטרה משא"כ לטעמא דר"ש דלא מהני פטורא דר"ש לגבי שבועת היורשין וא"כ ע"כ סופה לישבע נגד היורשין ומש"ה לא תשבע בתחילה אלא בסוף כאבא שאול וכיוצא בזה הובא בר"ן לעיל בסוגיא דהלכה מקבר בעלה בשם הרמב"ן והעיטור ע"ש אלא דהתוס' עצמן שם לא כתבו כן ודו"ק:

משנה הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה. לפי מה שנראה מפרש"י בשמעתין דבין למאי דס"ד מעיקרא דאיירי במקום שכותבין ובין לאוקימתא דשמואל ודרב מעיקרא איירי מתניתין בין בעיקר כתובה ובין בתוספת כמ"ש רש"י להדיא בד"ה בשלמא לשמואל והיינו היכא שמבררת בעדים כמה הוסיף לה גובית הכל ואין יכול לומר פרעתי ואע"ג דרש"י גופא כתב דמהכא נפקא לן בפ"ק דמציעא דטוען אחר מעב"ד לא עשה כלום והאי טעמא לא שייך בתוספת כתובה ואפ"ה כיון דקי"ל דתנאי כתובה ככתובה א"כ לענין פרעתי נמי הכי הוא וזה שדקדק רש"י ז"ל בלשונו הכא משום דתנאי כתובה מעב"ד הוא ומדלא כתב דכתובה מעב"ד הוא מבואר להדיא שנתכוון למה שכתבתי וטעמא רבה נמי איכא כיון שלא נתנה כתובה לגבות מתיים אלא באלמנה וגירושין ואין דרך לפרוע תוספת אלא בהדי עיקר כתובה א"כ כולה חדא מילתא ודוקא לרב לבתר דהדר ביה מחלק בין עיקר לתוספת שזה עיקר תירוצו וכמו שאבאר משא"כ לשיטת התוספות הוי איפכא דלכולהו אוקימתא דמעיקרא לא איירי מתניתין כלל מתוספת אלא מעיקר כתובה דבתוספת לכ"ע מצי למיטען פרעתי דלהא מילתא לא הוי תנאי כתובה ככתובה כיון דטעמא משום מעשה ב"ד וכמ"ש התוספות להדיא בפ"ק דמציעא ע"ש והוכרחתי לזה כדי ליישב שיטת רש"י ותוספות כ"א לפי שיטתו בכולה שמעתין שהכל סובב והולך על יסוד זה ודו"ק:

רש"י בד"ה הוציאה כו' קס"ד שאומרת אבד שטר כתובתה עכ"ל. פירוש דדוקא למאי דס"ד מעיקרא דאיירי נמי במקום שכותבין ובין לענין עיקר כתובה ובין לענין תוספת א"כ ודאי צריכה היא לומר אבד שטר כתובתי דאי מודית שהשטר כתובה בעולם לכ"ע אינה יכולה לגבות ע"י שובר כמבואר להדיא בח"מ סי' נ"ח לענין שט"ח משא"כ לאוקימתא דרב מעיקרא דאיירי במקום שאין כותבין וכן לשמואל במקום שכותבין והביאה עדים שלא כתב לה א"כ לא צריכה לטעון שאבד וכן לאוקימתא דרב לבתר דהדר ביה וקאמר גט גובה עיקר כתובה גובה תוספת א"כ בהאי בבא דרישא שאינה רוצית לגבות אלא העיקר בגט ואפי' מודית שהכתובה בידה אלא שאינה מצוי לה כעת אפ"ה גובית העיקר בגט לחוד כיון דכתובה לא שייכא לגבי העיקר אלא לענין תוספת ואם תחזור ותוציא הכתובה לא מצית למיגבי ביה העיקר כמו שפרש"י לקמן במילתא דרב וכמו שאבאר שם בעז"ה כן נ"ל בכוונת רש"י ודוק. ואי תיקשי למאי דס"ד מעיקרא דרישא איירי באמרה אבד שטר כתובתה א"כ אמאי לא קתני הכא בהדיא כדקתני סיפא היא אומרת אבד גיטי זו אינה קושיא דהא למאי דס"ד מעיקרא איירי מתני' בין במקום שכותבין בין במקום שאין כותבין מש"ה לא פסיקא ליה למיתני אבד כתובתי כיון דבמקום שאין כותבין לא שייך הא מילתא משא"כ בסיפא לעולם צריכה לטעון אבד גיטי ודו"ק:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.