פני יהושע/כתובות/פג/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הגרסה להדפסה אינה נתמכת עוד וייתכן שיש בה שגיאות תיצוג. נא לעדכן את הסימניות בדפדפן שלך ולהשתמש בפעולת ההדפסה הרגילה של הדפדפן במקום זה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהלדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
תוספות
רשב"א
ריטב"א
מהרש"ל
חי' הלכות מהרש"א
מהר"ם שיף
פני יהושע
הפלאה
חתם סופר
רש"ש
חידושי הרי"מ
אילת השחר
שיח השדה

שינון הדף בר"ת


פני יהושע TriangleArrow-Left.png כתובות TriangleArrow-Left.png פג TriangleArrow-Left.png א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


הכותב פרק תשיעי

במשנה הכותב לאשתו דין ודברים כו' א"כ למה כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך שאם מכרה ונתנה קיים. וכתבו התוספות לעיל דף ע"ח ע"ב בד"ה לא כר' יהודא דלמאי דאוקמינן בסמוך בכותב לה ועודה ארוסה ע"כ לא מיתוקמא מתניתין דהכא אלא כתנאי דאמרו לו דאם לא כתב לה הי' מכרה בטל באותן הנכסים שנפלו לה משנתארסה וניסת וא"כ מהני לה תנאה שיהא מכרה קיים באותן הנכסים דאי לאינך תנאי דר"פ האשה שנפלו אפילו בלא תנאי נמי מכרה קיים במה שנפל משנתארסה וניסת ולאותן הנכסים שנפלו לה לאחר נישואין סברי דלא מהני תנאי דהוי דבר שלא בא לעולם וכ"כ הרא"ש ז"ל בשמעתין. אלא דלפ"ז לא ידענא מאי קשיא להו להתוספות הכא בד"ה הכותב מהסוגיא דפ' חזקת הבתים והוצרכו לפרש דלאו דוקא בהאי לישנא אלא דוקא כשאמר דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהם ולמאי דפרישית בשיטת התוספות אין צריך לזה דהאיכא לאוקמי בפשיטות מתניתין דפ' חזקת ככולהו תנאי דר"פ האשה שנפלו ב"ש וב"ה ורשב"ג דבלא"ה המכר קיים במשנתארסה וניסת וא"כ תו לא מהני האי תנאי אלא לענין הפירות בלבד דהא מסקי' בשמעתין דדוקא משום דיד בעל השטר על התחתונה הוא דאמרינן דלא סליק נפשיה מפירות אלא דו"ד דכתב לה היינו לענין שיהא המכר קיים אבל היכא דלא מהני תנאיה למילתא אחריתי ע"כ מפירות סליק נפשיה כדמשמע לישנא דמתניתין א"כ למה כתב לה ואפי' לאוקימתא דר' אשי לקמן נמי איתא להאי סברא כמו שיבואר וליכא למימר דאפ"ה צ"ל דאמר בפירוש דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהן דאל"כ הוי לן למימר דמירושה סליק נפשיה ולא מפירות כדאמרינן לקמן דמיתה לא שכיח ובוצינא טב מקרא. אלא דמשום הא לא איריא דהא שפיר מיתוקמא כרשב"ג דמתני' דפסק רב לקמן כוותיה דלא מצי להתנות על הירושה. ואפשר דהתוספות דהכא סברי כאידך לישנא שכתב הרא"ש ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל והיא שיטת כמה פוסקים דמהני תנאי נמי לנכסים שנפלו לאחר שניסת ועוד יבואר לקמן בשמעתין. ולפ"ז אין צורך לאוקמי כתנאי דאמרו לו וכמ"ש שם בפ' האשה שנפלו שכן שיטת רש"י:

שם כתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיהם הרי זה אינו אוכל פירות בחיים. ונראה דכ"ש דמכרה ונתנה קיים אלא דהרב הב"י הבין מלשון הטור א"ע סי' צ"ב דבהא מכרה בטל והבית שמואל כתב שם שכן נראה מלשון התוספות בפ' החובל דף צ' וכבר השגתי עליו אלא דתמיה לי טובא מאי קס"ד שיהא מכרה בטל ואדרבא קשה לי לאידך גיסא למה הוצרך לכתוב בנכסייך דאפי' אם כתב דו"ד אין לי בפירותיך נמי נ"ל פשוט דמכרה ונתנה קיים כיון שאין לבעל פירות מהיכי תיתי יבטל המכירה דהא עיקר מתני' קודם תקנת אושא נשנית כמו שאבאר בלשון הגמרא בשם הרא"ה ז"ל. אלא נלענ"ד דמה שהוצרך לכתוב בנכסייך היינו כדי שתוכל למכור לכתחילה כמ"ש התוספות לקמן בד"ה ר' אסי או שנאמר דהא דלתנא קמא אינו אוכל פירי פירות היינו דוקא היכא שכתב לה בנכסייך דאי לא כתב אלא דו"ד אין לי בפירותייך איכא למימר דלא סליק עצמו אלא מאכילת פירות אבל לעולם אף אם הפירות שלה הו"ל כנכסי מלוג ואהני הא דכתב בנכסייך שסילק עצמו לגמרי מהנכסים וא"כ פירי פירות נמי בכלל אלא דלפ"ז אכתי קשה לר' יהודא מאי אהני ליה בנכסייך ויש ליישב בדרך אחר דאהני בנכסייך לנכסים שנפלו לה לאחר כן לדברי הסוברים דיכול להסתלק כמו שכתבתי בסמוך ודו"ק:

קונטרס אחרון

פרק הכותב משנה כתב לה דו"ד אין לי בנכסיך ובפירותיהן אינו אוכל פירות בחייה. ונראה בפשיטו' דכ"ש דאם מכרה ונתנה קיים וכתבתי דמסתמא דעת הטור נמי הכי הוא אלא דבספר בית שמואל כתב דמלשון התוספות בפרק החובל דף פ"ט משמע דבכה"ג מכרה בטל וא"כ היינו כדעת הטור וכן ראיתי בספר משנה למלך שנדפס מחדש בפכ"ג מהל' אישות ע"ש אמנם לבבי לא כן ידמה דהתוספות בפרק החובל לא כתבו כן אלא אליבא דר' יוחנן דקנין פירות כקנין הגוף דמי וא"כ שפיר יש לומר דכל זמן שהבעל אוכל אפילו פירי פירות יכול לבטל המכירה והא דקתני רישא דמתני' מכרה קיים היינו משום דבהדיא אמר דו"ד אין לי בנכסייך וע"כ מוקמינן לה לענין דמכרה קיים ולא לענין פירות דבוצינא טב מקרא משא"כ היכא דכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך ובפירותיך ניחא לן למימר דבנכסייך היינו לענין פירות לחוד ולעולם דמכרה בטל כיון שאוכל פירי פירות ויש לו קנין פירות דכקנין הגוף דמי משא"כ לדידן דק"פ לאו כקנין הגוף דמי א"כ אין שום סברא לומר דמכרה בטל אפי' לר"י כ"ש לת"ק כנ"ל:

ברש"י בד"ה שמתנה על מה שכתוב בתורה דקסבר כו' ובבבא בתרא נפקא לן מהאי קרא לשארו וכו' עד סוף הדיבור. האי פירושא היינו כאוקימתא דאביי שם ורש"י לא דק בזה אלא בהמשך דבריו נ"ל דהכי פירושא דנהי דמפשטא דוירש אותה לא שייך לומר דאיירי שירש את אשתו אי לאו דרמיזא אשתו בקרא טפי מאמו או שאר קרובות אלא ע"כ דאשארו סמיך אלא דאכתי פשטא דקרא דשארו א"א לומר דאיירי שהוא יורש את אשתו דהא כולה קרא בל' זכר כתיב ונתתם את נחלתו לשארו וא"כ אם נאמר דאיירי בירושת הבעל היה ראוי לפרש פשטא דקרא בענין זה ונתתם את נחלתו לשארו זו אשתו ועלה קאי וירש אותה שכן הדבר להיפך נמי שהוא יורש אותה ועל זה כתב רש"י שפיר דאף על גב דא"א לפרש כן דהא ממשפחתו כתיב והשתא אתי שפיר דלא נקיט רש"י לשון קצרה דאף על גב דשארו דקרא לאו אשתו היא מדכתיב ממשפחתו אלא דעיקר כוונת רש"י דאי אפשר לפרש קרא כדכתיב פשטא דקרא דונתתם את נחלתו לשארו דהיינו נחלתו לאשתו ובודאי דאי לאו דכתיב ממשפחתו הוי ניחא לן לפרש כן אלא כיון דכתיב ממשפחתו על כרחך לאו מפשטא דקרא ילפינן אלא מייתורא כדמסיק מיהו הא דדייק ממשפחתו הכי מצי למידק מדכתיב הקרוב אליו ולא כתיב הקרובה אליו אלא דניחא ליה למעוטי ממשפחתו שהוא לשון מיעוט דוקא ממשפחתו למעוטי אשתו כן נראה לי בכוונת רש"י ובהא דמייתי הכא כל האריכות הזה נראה לי דהיינו לאשמעינן אגב אורחא דאפילו למ"ד ירושת הבעל דאורייתא היינו נשואה דוקא ולא ארוסה כדמשמע בשמעתין והיינו דכיון דמשארו ילפינן א"כ כל כמה דלא כנס לה לאו שארו היא כמו שכתב רש"י ז"ל בפרק נערה דף נ"ג בהא דאינו מטמא לה לארוסה ובהא דאינו יורשה כתב שם טעם אחר היינו למ"ד ירושת הבעל דרבנן הוצרך ליתן טעם לחלק בין נשואה לארוסה כ"ש דלמ"ד דאורייתא בעי נמי טעמא כן נ"ל ודו"ק:

בגמרא תני ר' חייא האומר לאשתו וכי כתב לה הכי מאי הוי והתניא האומר לחבירו כו'. וכתב הר"ן ז"ל דקושיא זו דוקא אברייתא דר' חייא קאי דבלא ברייתא דר' חייא הו"מ לאוקמי כותב דמתניתין בקנין אבל מברייתא דר"ח דשני בלשון המשנה מכותב לאומר אלמא דאיירי בלא קנין בענין דאין חילוק בין אמירה לכתיבה והיינו דמקשה מאומר אכותב משום דליכא בינייהו מידי כו' ע"ש וכן נראה מלשון מהרש"א ז"ל וכ"כ בחידושי הריטב"א ז"ל ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם דהא ודאי אי הוי לישנא דדין ודברים לישנא מעליא לשון מתנה גמורה א"כ פשיטא דיש לחלק בין כתיבה לאמירה דהא קרקע נקנה בשטר ולא באמירה וא"כ אכתי מאי מקשה מהאומר לחבירו דלמא לעולם דו"ד לישנא מעליא הוא לשון מתנה ומש"ה מהני בכתיבה ולא באמירה. והנראה מדבריהם דבלא"ה פשיטא ליה לתלמודא דלשון דו"ד אין לי לא הוי לשון מתנה אלא לשון סילוק אלא דקס"ד דלשון סילוק ומחילה מהני כיון שהלה מוחזק ועומד באותה קרקע ואהא מקשה דלא מהני מברייתא דהאומר לחבירו אע"פ שהלה מוחזק אלא דמשיטת רש"י ותוספת משמע להדיא שלא כדבריהם אלא דכל השקלא וטריא דשמעתין היינו אי לשון דו"ד הוי לשון טוב כמו לשון מתנה או לשון גרוע של סילוק כמ"ש רש"י בד"ה לא אמר כלום ובתוספות בד"ה וכדרב כהנא כמו שאבאר ועוד קשה דטובא אשכחן דאלים מילתא דשטרא כגון בחייב אני לך מנה בשטר וכיוצא בזה טובא ועיין בזה בחידושי הרא"ה ז"ל בפרק אע"פ דף נ"ו גבי מאי כותב אומר ובחידושינו שם. ועוד אכתי קושיא קמייתא במקומה עומדת דהשתא נמי שפיר מצי לאוקמי בקנין מש"ה קתני האומר דסתם קנין לכתיבה עומד אף ע"ג דלא נכתב כמאן דכתוב דמי. ולענ"ד אי איכא למימר דשקלא וטריא דגמרא אברייתא דר' חייא דוקא קאי היינו דבלא"ה הוי מוקי למתני' בקנין אבל כיון דתני ר' חייא האומר ושינה מלשון המשנה ע"כ דאתי לאשמעינן דמהני אפילו דיבור גרידא ואי ס"ד דבקנין איירי פשיטא דאין שום חידוש בזה דאין לחלק בין כתיבה לאמירה דסתם קנין לכתיבה עומד אע"כ דאיירי בלא קניין ואיצטריך ר"ח לאשמעינן דלא תימא דו"ד לשון מתנה הוא ומהני בכתיבה ולא באמירה אלא ודאי לשון סילוק ומחילה הוא וממילא דסגי באמירה בעלמא אלא דתנא דמתני' קתני הכותב משום דאורחא דמילתא הכי הוא לכתוב לראיה. וא"כ מקשה שפיר כיון דלשון גרוע הוא ודאי לא מהני אע"פ שהלה מוחזק בה ומייתי מדתניא האומר לחבירו דו"ד אין לי והתם ע"כ בכתיבה איירי דאי באמירה גרידא מאי איריא לשון דו"ד וכל הני לישני גריעא הא אפי' לשון טוב דמתנה ממש נמי לא מהני באמירה בעלמא אע"כ דהאומר דהתם נמי היינו כתיבה ובכמה דוכתי אשכחן דקתני האומר אע"ג דבעי כתיבה בפ' השולח האומר נתתי שדה פלוני ואמר ר' יוחנן וכולן בשטר וכה"ג טובא א"כ מקשה שפיר ממ"נ אי לשון גרוע הוא ע"כ אפי' כותב לא מהני ואי לשון טוב הוא ואפי' הכי קתני ברייתא דהאומר לא מהני דלא מהני מה שהוא מוחזק ועומד היינו משום דבעינן דוקא לשון טוב ובשטר וכדקתני מתני' הכותב דוקא וא"כ קשיא הא דתני ר"ח האומר כן נ"ל. ועוד יש לפרש בדרך יותר פשוט דמפשטא דמתני' לא מצי לאקשויי דקס"ד דלשון דו"ד הוי לשון טוב כמו לשון מתנה מש"ה מהני בכותב משא"כ באומר לחבירו. אלא דמדתני ר"ח האומר אלמא משום דפשיטא דדין ודברים הוא לשון גרוע ואפ"ה מהני בכותב וע"כ היינו משום דדמי למחילה בעלמא כיון שהוא מוחזק א"כ ממילא דסגי נמי באמירה בעלמא ומש"ה תני ר"ח האומר ואהא מקשה שפיר דהשתא דאתית להכי דלשון גרוע הוא אדרבא אפי' כי כתב לה מאי הוי דפשיטא דלשון גרוע לא מהני במתנה. ומאי דאמרת דהכא כיון שהיא מוחזקת דמי למחילה הא ודאי ליתא דהא שותף ג"כ מוחזק ואפ"ה לא מהני לשון גרוע כן נ"ל יותר נכון וכמו שאבאר עוד בסמוך וכמ"ש מבואר מדקדוק לשון רש"י ז"ל ודו"ק:

שם והתניא האומר לחברו כו' ולכאורה יש לתמוה דהשתא אמאי פשיטא ליה לדמות אשה לשותף דלמא שאני שותף שהוא מוחזק בגוף הקרקע ולא מהני ביה לשון מחילה אלא בעי קנין גמור או שטר מתנה ממש משא"כ באשה שאין הבעל מוחזק בעיקר הקרקע ולית ליה אלא קנין פירות. אע"כ דאפ"ה פשיטא ליה דהבעל נמי מיקרי מוחזק בגוף הקרקע מתקנת חכמים. ובתר הכי מקשה אי הכי אפילו נשואה נמי ומשני אביי ידו כידה ולרבא ידו עדיפא מידה. וא"כ למאי דלא סליק אדעתיה השתא דידו לא הוי אפילו כידה א"כ מאי מדמה ליה לשותף. והנלע"ד בזה דהמקשה מגופא דמתניתין פשיטא ליה הא מילתא דהבעל מיקרי מוחזק בכח תקנת חכמים והיינו מדקתני דלא מהני דו"ד אלא שאם מכרה ונתנה קיים ולא אמרינן דמכל מילי סליק נפשיה אלא ע"כ דאמרינן יד בעל השטר על התחתונה והיינו כמו שפירש"י לקמן בשמעתין לפי שהבעל בא בתקנת חכמים לשלשה דברים והיינו ע"כ משום דמיקרי מוחזק בכך דאל"כ הא קי"ל בשטר ושובר וכיוצא דיד בעל השטר על העליונה וכמו שאפרש לקמן דרב אשי נמי מודה בהאי סברא וא"כ מקשה שפיר דממילא דהוי כשותף דאע"ג שהלה עומד ומחזיק בשדה אפ"ה לא מהני ליה לשון גרוע של סילוק ומחילה דבדברים בעלמא לא מסלק אינש נפשיה מדבר ידוע שהוא שלו וכל היכא דאיתא ברשותיה דמרא איתא ודוקא לענין הלואה שייך מחילה בעלמא לפי שניתן להוצאה וצריך להוציא בדיינים משא"כ בפקדון וכ"ש בקרקע צריך קנין גמור כל חד לפי קנינו כדאיתא בח"מ סימן רמ"א ועל זה משני הש"ס דאיירי בכותב לה ועודה ארוסה. אלא משום דאכתי א"ל דאפ"ה לא מסתלק בלשון גרוע דסילוק מתרי טעמי חדא דאכתי הוא מוחזק מצד תקנת חכמים כשנשאה ותו לא שייך לשון מחילה דמעיקרא כיון שהגוף שלו ולא דמי למחילת הלואה. ועוד שעדיין לא זכה בה ולא שייך סילוק ואפילו למ"ד אדם מקנה דשלב"ל ושאינו ברשותו היינו באותו ענין שמועיל לאחר שתבא לרשותו דהיינו קנין או שטר מתנה ממש משא"כ הכא כיון דלאחר שתבא לרשותו אחר נשואין לא מהני ליה לשון סילוק א"כ מהיכי תיתי יועיל האי לישנא גרוע ובאמירה בעלמא טפי קודם נישואין מלאחר נשואין וע"ז מייתי שפיר מדר' כהנא דמהני בכה"ג קודם נשואין אפילו לענין ירושה ולשון אדם מתנה היינו באמירה בעלמא בלא קנין. ועוד דאפילו בקנין משמע דלא מהני אחר נשואין לענין ירושה אפילו לרבנן דמתניתין כמו שאבאר בסמוך ומכ"ש אם נאמר דהלכה כרשב"ג דירושה הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה וא"כ פשיטא דלא מהני קנין. ואפ"ה קאמר רב כהנא דמהני קודם שבאתה לידו והיינו ע"כ משום הא דמייתי כדרבא דא"א בתקנת חכמים עדיף מלשון מחילה ואפילו מלשון מתנה לפי שלא זיכו לו חכמים אלא לטובתו ולא בע"כ. ובגלוי דעתיה דלא ניחא ליה סגי וא"כ מתוקמא מתניתין שפיר. ואהא מקשה הש"ס א"ה אפילו נשואה נמי אמאי מדמית לה לשותף דשאני הכא דאמר אי אפשי בתקנת חכמים וע"ז משני הש"ס שפיר שאני נשואה דידו כידה או עדיפא מידה ומכיון שנשאה זכה בגוף הקרקע למה שזיכו לו חכמים בה וא"כ תו לא מסתלק דכבר נעשה כשותף ממש ולא דמי לדרב כהנא ולכדרבא כן נ"ל נכון בעזה"י ועוד אפרש לשון אי הכי בע"א בסמוך ועיין מה שאפרש בזה בלשון התוספות ודוק היטיב:

אבל הר"ן ז"ל כתב לפרש הסוגיא בע"א דהא דמייתי לדרב כהנא היינו לענין דלא הוי כמתנה על מה שכתוב בתורה דתנאיה בטל מייתי מדרב כהנא דתנאיה קיים ואכתי לא תימא דרב כהנא סבר דירושת הבעל דאורייתא ומש"ה תנאיה קיים אבל בדרבנן אפשר דעשו חיזוק יותר לומר דתנאיה בטל מש"ה מייתי מדרבא. ולכאורה דבריו תמוהין דאמאי מייתי בהא מדרב כהנא ורבא טפי מכולהו תנאי ואמוראי דפליגי בהכי ושביק לעיקר מתניתין דידן דפלוגתא דרשב"ג ורבנן היא ולקמן שקיל וטרי בה טובא אי עשו חיזוק לדבריהם או לא ועוד מאי קשיא ליה טפי בהא דמתנה ע"מ שכתוב בתורה או דרבנן לאוקימתא דכותב ועודה ארוסה ממאי דהוי אתי ליה שפיר מעיקרא אי הוי איירי כשהיא נשואה. ואף אם נדחק לומר דכשהיא נשואה לא שייך מתנה דתו לא שייך תנאי אלא דהו"ל כאילו כתב התקבלתי כמ"ש לעיל פרק אעפ"י דף נ"ו ע"ש אלא דאכתי לא א"ש הא דקאמר א"ה נשואה נמי והר"ן ז"ל הרגיש בזה וכתב א"ה דמשום תקנתא דידיה הוא ויכול למחול ולכאורה מעיקרא נמי הוי ידע דתקנתא דידיה הוא ומעיקרא אמאי ניחא ליה ולבסוף מאי קשיא ליה ולהאי דפרישית נתיישב הכל על נכון בעזה"י:

שם אמרי דבי ר' ינאי בכותב לה ועודה ארוסה וכתב הר"ן ז"ל דהא דמוקי לה בעודה ארוסה משום דקודם אירוסין לא מהני כלל כיון שעדיין אין לו שום חלק ושייכות. ולכאורה משום דיוקא דהכא לא איריא דבלא"ה א"א לאוקמי מתניתין קודם אירוסין דהכותב לאשתו קתני ועוד דלפמ"ש במשנתינו בשיטת התוספות והרא"ש ז"ל דמתניתין לא מיתוקמא להאי אוקימתא אלא כתנאי דאמרו לו בר"פ האשה שנפלו וא"כ מבואר מזה דלא מהני שום תנאי לאותן הנכסים שנפלו לאחר מיכן וכמ"ש הרא"ש בשם הירושלמי וא"כ לא מיתוקמא כלל אלא בעודה ארוסה דאי קודם אירוסין לא מהני כלל האי תנאי דאותן הנכסים שיש לה בשעת התנאי אין צורך להתנות דבלא"ה לכולהו תנאי דר"פ האשה שנפלו בנכסים שנפלו קודם שנתארסה מוכרת ונותנת וקיים אם לא לרבותינו דחזרו ונמנו ומתני' ודאי לא מיבעי לן לאוקמי כרבותינו כמ"ש התוספות בר"פ האשה שנפלו בד"ה לא כר"י ע"ש ולנכסים שיפלו אחר אירוסין הא לא מהני אלא דהר"ן ז"ל לשיטתו דמהני תנאי אפילו להנכסים שיפלו אח"כ וא"כ שפיר הו"מ לאוקמי מתני' בהכי אלא שכבר כתבתי דבלא"ה ליכא לאוקמי בהכי מדקתני הכותב לאשתו וליכא למימר בכוונת הר"ן ז"ל דהו"מ לאוקמי במתנה בשעת קידושין דשייך שפיר לשון הכותב לאשתו. אלא דלפ"ז נכריח דהר"ן ז"ל סובר דאפילו בשעת קידושין נמי לא מהני משום דאין לו שייכות וזה דוחק ויותר נראה דהר"ן ז"ל לאו מהכא דייק לה אלא דבלא"ה פשיטא ליה האי סברא דקודם לכן לא מהני כמ"ש בתשובה הביאו הב"י בח"מ סי' ס"א ע"ש. ועיין בתשובת מהר"ם שהביא המרדכי ז"ל בשמעתין וכתבו האחרונים דפליג אהאי דהר"ן ולענ"ד דבההיא דמהר"מ הר"ן ז"ל נמי מודה שהאשה יכולה לסלק שיעבוד כתובתה מאותו הבית שרוצה לקנות ואינה רוצה לזכות כלל באותו שיעבוד וכדפרישית בהאי אוקימתא דכותב ועודה ארוסה והיינו דמייתי מהר"מ ז"ל ראיה לנדון דידיה ומזה סיוע למאי דפרישית בסמוך ודו"ק:

קונטרס אחרון

גמרא אמרי דבי רבי ינאי בכותב לה ועודה ארוסה וכתב הר"ן ז"ל דמדלא מוקי לה שכותב לה קודם אירוסין אלמא דלא מהני בכה"ג כיון שאין לו שום שייכות בנכסים כלל. וכתבתי בפנים דמשום הא לא איריא דבלא"ה לא מצי מוקי לה קודם אירוסין מכמה טעמים שכתבתי בפנים. ובר מן דין לא הבנתי ראיית הר"ן ז"ל בזה דאף לפי שיטתו דבדבר שאין לו שייכות לא מהני סילוק דהוי דשלב"ל אכתי הוי מצינן לאוקמי מתניתין דהכא נמי קודם אירוסין אלא בשידוכין בעלמא ושהתנה כן דרך תנאי וע"מ כן נתקדשה דלכאורה כה"ג ודאי מהני דהא קי"ל דאע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל אפ"ה מצי להתנות בדשלב"ל וה"נ דכוותיה ולכאורה לפי שיטת הר"ן ז"ל ופירושו בשמעתין אדרבא כולה סוגיא איירי דרך תנאי וכמ"ש עוד הר"ן ז"ל להדיא בסוף הסוגיא בדחיית פסק רבינו חננאל וכתב דכיון דמוקמי' למתני' בכותב לה ועודה ארוסה לא דמי ללא אירש את אבא דשאני הכא כיון שעכשיו אינו ראוי לירש יכול לסלק עצמו מנכסים ולכונסה על תנאי שלא ירשנה וא"כ לכאורה נראין הדברים ק"ו כיון דלאחר אירוסין ממילא יש לו זכות בנכסים לכשיכניסנה ואפ"ה יכול להתנות בשעת נישואין וכ"ש דיכול להתנות כן בשעת שידוכין. מיהו בתשובת הרשב"א ז"ל סי' תתק"ט ראיתי שנראה מדבריו להדיא דקודם אירוסין אפי' דרך תנאי נמי לא מהני ואף שאיני כדאי להשיב על דבריו אכתי טעמא דמילתא לא ידענא והדבר צריך תלמוד מ"מ בעיקר דינו של הר"ן ז"ל שהביא הב"י בח"מ סימן ס"א נ"ל דכ"ע מודו וכמ"ש בפנים דהר"ן ומהר"ם לא פליגי ודלא כשיטת האחרונים שכתבו דתשובת מהר"ם שהובא במרדכי ובהגהת אשר"י פליגי כמ"ש בספר בני יעקב על העיטור ולענ"ד נראה דלא פליגי:

שם וכדרב כהנא דאמר ר"כ נחלה הבאה לאדם ממקום אחר אדם מתנה שלא יירשנה. לכאורה קשה אטו ר"כ מתניתין אתא לאשמעינן דהא לפירש"י לא שייך מימרא דרב כהנא אלא בכותב ועודה ארוסה דמתני' נמי לא מיתוקמא אלא בהכי וא"כ הא קתני במתניתין להדיא שאם התנה שאם מתה לא יירשנה תנאו קיים לרבנן ורשב"ג פליג וא"כ הו"ל למימר דאין הלכה כרשב"ג וכ"ש דקשה יותר לפי שיטת הפוסקים שפסקו כרב דאמר לקמן בשמעתין הלכה כרשב"ג וכן נראה מסתימת לשון התוספות לקמן וא"כ היאך מייתי הכא מימרא דר' כהנא כיון דלאו כהלכתא היא וע"כ צריך לפרש דרב כהנא הא גופא אתא לאשמעינן דנהי דרישא דמתני' מתוקמא בארוסה היינו משום לישנא דהכותב ולהא דתני ר' חייא האומר. אבל ודאי דמתוקמא בעיקר דינא דמתני' נמי בנשואה ובשקנו מידו וא"כ הא דקתני סיפא לענין ירושה דפליגי רשב"ג ורבנן מפרש לה רב כהנא דרשב"ג לא פליג אלא בנשואה דאע"ג שקנו מידו תנאו בטל דהו"ל מתנה על מה שכתוב בתורה אבל קודם נישואין רשב"ג נמי מודה דתנאו קיים דמצי להסתלק ולומר אי אפשי לזכות בנשואי אשתי לענין ירושה ואף שהוא דוחק מ"מ כבר כתב הרב המגיד בפ' ג' מהל' אישות שהרמב"ם ז"ל כתב בתשובת שאלה דמתני' בפלוגתא דרשב"ג ורבנן איירי בנשואה דוקא ע"ש. מיהו לשיטת הרי"ף והרא"ש וסייעתייהו שפסקו הלכה כרבנן. ומשמע נמי מלשונם דהא דרב כהנא מתוקמי כרבנן. ולפ"ז צ"ל דאע"ג דרבנן דמתניתין קאמרי להדיא דמתנה שלא יירשנה אפילו הכי איצטריך מילתא דרב כהנא דדוקא בנחלה הבאה לו ממקום אחר אדם מתנה שלא יירשנה. משא"כ בירושת אבותיו כמו שפירש"י ז"ל. ויותר מזה כתבו הרמב"ם והראב"ד ורוב הפוסקים דאפילו באשתו נשואה נמי לא מהני תנאה אפי' לרבנן. ואפילו בקנו מידו דכיון שנשאה כירושת אבותיו דמיא. אלא דלפ"ז קשיא לי דמאי מקשה בסמוך אפילו נשואה נמי ומאי קושיא הא בלא"ה א"א לאוקמי מתני' בנשואה משום בבא דירושה דבנשואה אפילו ת"ק מודה. מיהו למאי דפרישית דעיקר שקלא וטריא דשמעתין לא קאי אמתניתין אלא אברייתא דרבי חייא יש ליישב קצת דאפשר דברייתא דר"ח לא איירי מירושה כנ"ל ודו"ק היטיב:

בתוספות בד"ה כדרב כהנא וא"ת היכי מייתי ראיה כו' דילמא כל הנהו דמייתי מיירי בלשון טוב ואי אפשי בה דמייתי הוי לשון טוב כדמוכח בפרק בתרא דכריתות כו' עכ"ל. לכאורה נראה מלשונם דאי אפשי הוי לשון טוב היינו לשון מתנה ומלבד שאין הדעת נותנת. אלא דבלא"ה לא הוי מייתי מידי מסוגיא דכריתות דהתם לא משמע אלא דאי אפשי הוי לשון הפקר. לכך נראה דמה שכתבו דהוי לשון טוב היינו לשון סילוק והפקר דהכי משמע להו סוגיא דכריתות ומשמע נמי התם דדין ודברים אפילו לשון סילוק והפקר לא הוי כדמסיק התם שאני התם דמדו"ד סליק נפשיה מגופה דשדה לא סליק נפשיה כן נראה לי בכוונתם. אלא דלאחר העיון שם משמע דכולה מדין הפקר איירי כדאיתא התם בכולה סוגיא דאמלתא דר"ל קאי וכתב רש"י שם דדוקא במטלטלים שכבר באו לידו הוי לשון הפקר וכן בקרקע שהיא שלו אבל במקבל מתנה קודם שבא לידו הוי לשון סילוק שאינו רוצה לקבל והדרא למריה ולפ"ז לא ידענא מאי קשיא להו דהא בהאי אי אפשי דרבא לא שייך לומר דהוי לשון הפקר כיון שעדיין לא בא לידה. ועוד דהא אי אפשי בתקנת חכמים קאמר דלא שייך כלל לשון הפקר בזה וא"כ לשון אי אפשי ולשון דו"ד שוין דאידי ואידי לשון סילוק הוא ומהני קודם שבא לידו וכמו שפירש"י שם בכריתות דהא דאמרינן מגופא דשדה לא סליק נפשיה היינו לפי שא"א לו להסתלק בלשון דו"ד מצד הפקר וא"כ ע"כ דהכי קאמר שאינו רוצה להיות לו דו"ד עם שום אדם רק שיעמוד השדה בחזקתו עכשיו שהוא מוחזק בה שהיא שלו. וא"כ נראה מלשונו בהדיא דכל שעדיין אינו מוחזק שהיא שלו כגון האי דשמעתין דמוקמינן לה בכותב ועודה ארוסה שפיר הוי דו"ד לשון סילוק כמו אי אפשי ועיין מה שאכתוב בזה בפירוש ר"י בסמוך. ולפ"ז א"ש הא דמייתי מדרב כהנא וכדרבא משום דאכתי הוי ס"ד דהכא נמי מיקרי מוחזק מצד תקנת חכמים ולא מהני ביה לשון סילוק אלא לשון מתנה ממש בשטר מתנה או בקנין. ע"ז מייתי שפיר מדרב כהנא ומדרבא והתוספות דהכא לא נחתו לזו הסברא שכתב רש"י בכריתות. אלא משמע להו בפשיטות מסוגיא דהתם דדו"ד אפילו לשון סילוק לא הוי וקשיא להו שפיר. וע"ז מתרצין שפיר דע"כ רב כהנא בלשון דו"ד איירי ואפ"ה מהני אף על גב דבכריתות משמע דלא הוי לשון סילוק בדו"ד מדלא הוי הפקר אפ"ה מהני הכא טפי דלהסתלק מתקנת חכמים בכל לשון מהני דסברא היא כיון שתקנו לטובתו בכל דהו סגי והיינו דמייתי מדרבא ומדרב הונא לפרש טעמא דרב כהנא כן נראה לי ברור בדבריהם ואין צורך למה שנדחק מהרש"א ז"ל בהא דמייתי כדרבא לתירוץ ראשון של תוספות ודוק ועיין בסמוך:

בא"ד וי"ל דמדקאמר נחלה הבאה לו לאדם כו' דבלשון טוב אפילו באתה לו כבר יכול להתנות עליה עכ"ל. ונראה מדבריהם דבלשון אי אפשי שהקשו יכול להתנות אפילו באתה לו כבר ולא זכיתי להבין דבריהם בזה דנהי דמשמע בכריתות דלשון אי אפשי היינו מטעם הפקר וא"כ אטו רב כהנא בדין הפקר אתא לאשמעינן הא עיקר דינא דרב כהנא היינו שיכול להתנות לענין ירושת אשתו אי כרשב"ג בארוסה או כרבנן כדפרישית למעוטי נשואה או ירושת אבותיו וא"כ במה שבאתה לידו לא שייך הא מילתא והא פשיטא דבמה שהיא תחת ידו כבר לגמרי אי אפשר שיזכה אותה לשום אדם אפילו בלשון סילוק ומחילה כמ"ש כל הפוסקים אלא בלשון מתנה ממש וצריך עיון ליישב דבריהם בזה ודו"ק:

בא"ד ולר"י נראה כו' דמסתברא הוא דמהני היכא דלא באה לידו כמו בעלמא לישנא מעליא כו' עכ"ל. לכאורה נראה דהאי בעלמא לישנא מעליא היינו לשון אי אפשי. אבל למאי דפרישית בסמוך שנראה דוחק לומר דאי אפשי הוי לישנא מעליא במה שבא לידו אם לא מצד הפקר א"כ נראה יותר דלפר"י הכי קאמר דפשיטא ליה לתלמודא דמהני לשון סילוק בלא בא לידו כמו לשון מתנה גמור בשטר וקנין דהא קי"ל דמחילה אין צריך קנין וממילא דלא קשיא כלל האי דכריתות דהתם בבא לידו איירי ומטעם הפקר דלא שייך הכא כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ואע"ג דרבי ינאי כו' סבר בהאשה רבה דאדם מקנה מ"מ מייתי ראיה לדידן כו' מדרב כהנא כו' עכ"ל. וקשיא לי השתא נמי מאי מייתי מדרב כהנא דלמא רב כהנא נמי ס"ל דאדם מקנה דהא כמה תנאי ואמוראי סברי הכי. ועוד דרב כהנא תלמידיה דרב הוי ורב סבר אדם מקנה. וכבר כתבתי בל' הגמרא מה שנלע"ד בזה דאפילו למ"ד אדם מקנה היינו בקנין גמור דהוי כמו מעכשיו שמתחייב עצמו וגופו לקיים דבריו כשיבא לעולם ובלשון חיוב כ"ע מודו דמהני מדין ערב אפילו בדשלב"ל. משא"כ במחילה איכא למימר דאפילו בקנין לא מהני דהו"ל קנין דברים וכ"ש שצריך ראיה דמהני בדיבור בעלמא דאיכא למימר דפטומי מילי בעלמא כדמסקו התוספות בסוף הדיבור. ובאמת יש לי לתמוה כיון דמסקו התוס' הכא וכתבו והשתא מייתי מדרב כהנא א"כ למה הוצרך ר"י לפרש דאיצטריך הא דרב כהנא משום דשלב"ל הא בלא"ה איצטריך הא דרב כהנא משום הא מילתא גופא דמהני בדיבור בעלמא ולא אמרינן פטומי מילי הוא ואפשר דבאמת לשון והשתא משמע שכתבו בסוף הדיבור היינו דהשתא בלא"ה אתי שפיר וכן משמע קצת בל' התוספת בפ' חזקת ע"ש ודו"ק:

בא"ד וא"ת בלא רב כהנא נמי כו' מידי דהוי אשאר כסות ועונה כו' ואפי' ר"מ לא פליג כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דכיון דלפר"י עיקר מילתא דר' ינאי לא איצטריך אלא משום דשלב"ל א"כ מאי מצי לאתויי מהני תנאי דלמא סברי אדם מקנה כמו רבי ינאי. ועוד דר"מ גופא אית ליה בהדיא בהאשה רבה דאדם מקנה. והנלע"ד דעכשיו בקושייתם סברו התוספות דהכא במתני' הוי כעין תנאי מדמפליג רשב"ג בסיפא ואמר כל המתנה ובדרב כהנא גופא נמי קתני אדם מתנה. וא"כ קשיא להו בפשיטות דלא שייך ענין דשלב"ל לכאן דלכ"ע יכול להתנות בדשלב"ל והכא נמי קודם נישואין הוי כמו תנאי שע"מ כן ניסת והיא מתנה דמתקדשת לו ע"מ שלא יזכה בדשלב"ל ובכה"ג לכ"ע מהני כמבואר בכל הפוסקים וע"ז תירצו שפיר דלאו כל עניינים דקודם נישואין שווין אלא התם בשאר כסות ועונה איירי במתנה בפירוש. משא"כ במתניתין דאיירי בכותב אפילו שלא דרך תנאי. ומש"ה איצטריך לדרב כהנא. מיהו רשב"ג דפליג אדרך תנאי לחוד קאי או אפשר כיון דלרשב"ג משום מתנה על מה שכתוב בתורה קאמר דבטל ה"ה שלא על דרך תנאי. וכבר כתבתי בזה בפרק אעפ"י בסוגיא דכותבת התקבלתי ע"ש ודו"ק:

בגמרא אי הכי אפילו נשואה נמי. כבר פירשתי לעיל בל' הגמרא לפרש המשך לשון אי הכי. מיהו לפמ"ש במשנתינו בשיטה שהביא הרא"ש בשם הרמב"ם והוא שיטת הרמב"ן והר"ן ז"ל דלמאי דאוקימנא בכותב ועודה ארוסה ע"כ איירי בנכסים שנפלו לאחר נישואין ומהני תנאי בכה"ג. וע"כ בהכי מתוקמא דלא מיסתבר לאוקמי מתניתין כאמרו לו דר"פ האשה שנפלו וא"כ מקשה שפיר אי הכי דיכול להסתלק מהנכסים שיפלו לה אח"כ א"כ בנשואה נמי מצית לאוקמי ושפיר יכול להסתלק מהנכסים שיפלו אח"כ דאפילו נשואה נמי לא דמי לשותף שכבר זכה. משא"כ הכא עדיין אין לו שום זכות בגווייהו. ומשני דאפ"ה כיון דידו כידה או עדיפא מידה אכתי לא מצי לסלק נפשיה בדו"ד וכמ"ש הרא"ש ז"ל בשיטת הירושלמי ע"ש כן נראה לי וכן מצאתי אחר כך בחדושי מהרא"ן חיים. אלא דלפמ"ש אין צורך דבלא"ה שפיר מפרשינן לשון אי הכי כדפרישית ודו"ק:

שם נפקא מיניה לשומרת יבם ופירש"י באריכות דנ"מ לסוגייא דפרק החולץ. ולכאורה הסוגיא תמוה לפי פירושו דכיון דהתם בדוכתא פליגי אביי ורבא בהדיא בהכי א"כ האי פלוגתא דהכא ל"ל לאפלוגי בתרתי כיון דבהא דקאמר אביי ידו כידה שפיר מיתרצא האי דהכא ומאי איצטריך רבא למימר ידה עדיפא מידו וכ"ש דקשה יותר למ"ש בפרקא דלעיל בסוגיא דשומרת יבם שהרמב"ן ז"ל כתב בשיטת הרי"ף ז"ל דההיא פלוגתא דיבמות נמי לא אתא אלא אליבא דבית שמאי דזיקה ככנוסה ואם מתה יורשה משא"כ אליבא דב"ה וא"כ יותר קשה סוגיא דהכא דלא שייך לומר דאסיק תלמודא דנפקא מיניה אליבא דב"ש וכבר הרגיש הרמב"ן ז"ל בעצמו בזה שם בס' המלחמות. אמנם לולי דמסתפי' מרבוותא קדמאי דשותא דידהו לא ידענא היה נראה בעיני לפרש סוגיא דהכא בפשיטות גמור' דהא דקאמר נ"מ לשומרת יבם היינו בהאי ענינא גופא דאיירי הכא אביי ורבא אמאי לא מהני לשון דו"ד בנשואה ומסיק תלמודא דנ"מ בפלוגתייהו לשומרת יבם אם כתב לה היבם דו"ד אין לי בנכסיך דהיינו בנכסים שנפלו לה תחת הבעל בעודה נשואה דלאביי דאמר ידו כידה א"כ בשומרת יבם ידו גרועה מידה ומהני כמו בכותב ועודה ארוסה ולרבא דאמר ידו דבעל עדיפא מידה וא"כ בשומרת יבם ידו כידה והו"ל כשותף דלא מהני כן נראה לי אלא דלגודל פשיטות הדברים פליאה דעת הקדמונים ממני נשגבה למה לא פירשו כן ולענ"ד נראה ברור לפרש כן בדברי הרי"ף ז"ל ע"ש ואם שגיתי אתי תלין ודו"ק:

קונטרס אחרון

אמר אביי ידו כידה רבא אמר ידו עדיפא מידה נ"מ לשומרת יבם. עיין פרש"י ובספר המלחמות פרק החולץ ולכאורה הסוגיא תמוה' ולענ"ד הדברים כפשוטן דנ"מ לשומרת יבם שכתב ליבמתו דו"ד אין לי בנכסייך דלאביי הו"ל ככותב לה ועודה ארוסה דהא ידו גריעה מידה ולרבא דינו כנשואה דהא ידו מיהא כידה והו"ל כשותף נמצא דלפ"ז לשיטת ר' יהודאי גאון וסייעתו שפסקו בפרק החולץ כאביי א"כ לא מהני בשומרת יבם שכתב לה דו"ד אין לי בנכסייך וצ"ע לדינא:

שם איבעיא להו קנו מידו מהו ופרש"י אברייתא דלעיל קאי לענין שותף. ולכאורה יש לתמוה דנהי דלא רצה רש"י לפרש לענין ארוסה דמתני' מהטעם שאפרש אכתי אמאי לא מפרש בפשיטות כפי' התוספות דאנשואה דסליק קאי ולכאורה יש ליישב דסוגיא דשמעתין קשיא ליה אי ס"ד דאנשואה קאי ומסקינן דמגופה של קרקע קנו מידו. א"כ אמאי דחקינן לאוקמי מתניתין בכותב ועודה ארוסה דאיצטריך לאתויי דרב כהנא ודרבא ואמאי לא מוקי לה בפשיטות בנשואה ובשקנו מידה כדמוקמינן לקמן פרק מי שהיה נשוי דף צ"ה מתניתין דכתבה ללוקח דו"ד אין לי ומסקינן דאיירי שקנו מידה והכי אשכחן בכמה דוכתי וברייתא ר"פ האומר נמי אתי שפיר דקנין מהני באמירה בעלמא דסתם קנין לכתיבה עומד ואע"ג שלא נכתב ככתוב דמי. אע"כ סובר רש"י מהכא דבנשואה לא מהני קנין אי משום דידו עדיפא מידה שהרי אין לה שום זכות לא בפירות ולא במכירת הגוף בשדה קיימת וכ"ש לאחר תקנת אושא שהבעל מוציא מיד הלקוחות א"כ אין לה אלא טובת הנאה אם ימות הבעל. וא"כ לא מהני לשון דו"ד אפילו בקנו מידו כיון דהשתא אין לה שום זכות בו וא"כ מאי קאמר לה דו"ד אין לי בנכסייך והו"ל כאומר לא' מן השוק או לא' מיורשין דו"ד אין לי דלא מהני ועוד נראה יותר דלא שייך בנשואה לישנא דמגופה של קרקע קנו מידו לידה דהא הגוף בלא"ה שלה ועיקר הקנאתו אינו אלא סילוק ערעורו והו"ל כקנין דברים וכיון דבלא קנין לא מהני לשון דו"ד ה"ה בקנין כיון שאין אנו יכולין לומר דמגופה של קרקע ממש קנו מידה ומש"ה אכתי לא הוי כשותף דשייך שפיר לומר דמגופה של קרקע קנו מידו לשותף דהיינו בכל קניני מכירות ומתנות ממש כן נראה לי בכוונת רש"י אם נאמר דמה שכתב דאיירי בשותף דוקא קאמר דכבר אפשר לומר בדרך אחר דנקיט שותף לפי שהוא שנוי בברייתא וממילא שמעינן דה"ה לנשואה שדינה כשותף וכ"כ רוב הפוסקים דבנשואה נמי מהני קנין. ואף הרמב"ם ז"ל שכתב ומפרש איבעיא דהכא בארוסה כשיטת הרי"ף רבו כמבואר בפ"ג מהל' אישות שפסק דבארוסה דקנו מידו אמרינן דבכל מילי סליק נפשיה ואפ"ה פסק שם ג"כ דבנשואה שקנו מידו מהני וע"כ משום דמסברא מדמה לה לשותף דאמרינן בפרק חזקת הבתים דף מ"ב דבשקנו מידו מהני אמנם מה שהכריחם להרי"ף ולהרמב"ם ז"ל לפרש כן ולא מפרשו להסוגיא בפשיטות בנשואה אפשר דהיינו מה"ט גופא דפרישית מדלא מוקמינן למתני' בנשואה ושקנו מידו. אע"כ דא"א לאוקמי מתניתין בשקנו מידו דאם כן הוי אמרינן דמכל מילי סליק נפשיה דסבירא ליה בפשיטות דהקנין ליפוי כח אתא להא מילתא דסתם קנין מגופה של קרקע ממש קנו מידה כדפרישית כן נראה לי נכון ליישב שיטת רש"י לפי דרכו ושיטת הרי"ף והרמב"ם לפי דרכם ובזה נתיישבה כמה קושיות בשיטתם ודוק היטב:

קונטרס אחרון

איבעיא להו קנו מידו מהו. כתבתי ליישב שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דמשמע להו בפשיטות דבקנו מידו מכל מילי סליק נפשיה:

בתוספות בד"ה קנו מידו מהו פירש בקונטרס דאברייתא קאי וקשה לר"י דמה מועיל כו' והלא לכ"ע מפקר לה עכ"ל. כוונתו דכיון דלשון דו"ד אין לי על שדה זו אינו אלא לשון סילוק וא"כ אכתי לא מוכח מילתא שיזכה בה השותף ע"י קנין טפי מאחר דהא לשון הפקר הוא וכמ"ש לעיל בל' הסוגיא דכריתות אבל למאי דמפרש ר"ל דאיירי בנשואה אתי שפיר דכיון שהוא מסלק זכותו מנכסי אשתו בקנין ממילא הן שלה כן נ"ל ועיין בלשון הרא"ש ז"ל. אבל יש לתמוה טובא על קושיית ר"י דהא בפרק חזקת הבתים דף מ"ג גבי שותף מעיד דמוקי לה הש"ס באומר דו"ד אין לי על שדה זו ומסיק התם בשקנו מידו אלמא דמהני וכבר הרגיש ג"כ מ"ז ז"ל בזה בס' מגיני שלמה ויותר יש לתמוה על הגהת אשר"י שכתב דלפר"י שותף האומר לחבירו דו"ד אין לי לא מהני והוא נגד משמעות הש"ס דפרק חזקת דעכ"פ היה מההכרח לפרש לפר"י לחלק בין לשון אין לי על שדה זו ובין לשון אין לי עמך כמ"ש מ"ז ז"ל והנראה בזה דלפר"י הא דמסקינן התם בפרק חזקת הבתים דהא דשותף מעיד איירי בשקנו מידו הדר ביה מאוקימתא קמייתא דא"ל דו"ד אין לי אלא שקנו מידו ממש בלשון המועיל דנהי דמעיקרא לא הוי ניחא ליה לאוקמי בהכי דא"כ פשיטא דמעיד ועוד דבזה לא שייך לשון שיתוף אלא נותן מתנה ומשום הכי הוי בעי לאוקמי דאמר לה בלשון דין ודברים בעלמא וקיימא לן דבהאי לישנא דסילוק מהני דתו לא מיקרי נוגע בעדותו דהא מפקיר חלקו. וע"ז מקשה דלא מהני האי לישנא אפילו בל' הפקר וסילוק ומש"ה מוקי לה בשקנו מידו ממש כן נראה לי ועדיין צ"ע:

בא"ד ונראה לר"י דאנשואה קאי כו' עכ"ל. ולפ"ז צ"ל דהא דלא מוקי למתני' בנשואה היינו כדפרישית בתחילת הסוגיא דא"כ תיקשי הא דתני רבי חייא האומר מאי קמ"ל פשיטא דסתם קנין לכתיבה עומד ועי"ל דר"י סובר דמתניתין לא מתוקמא בנשואה משום בבא דירושה דלענין ירושה ס"ל דלא מהני קנין בנשואה דהו"ל כעודה אבותיו דלא מהני קנין כמ"ש דכמה פוסקים סברי הכי ודו"ק:

קונטרס אחרון

בתוס' בד"ה קנו מידו מהו כו'. כתביתי לתמוה על לשון הגה' אשר"י שכתב דלפר"י לא מהני בשותף האומר ליבירו דו"ד אין לי שהוא נגד משמעות הגמ' פ' חזקת הבתים והעליתי דס"ל לפר"י דלמאי דמסקינן התם דאיירי בשקנו מידו הדר ביה מלשון דו"ד אין לי אלא בשקנו ממנו בלשון טוב אח"ז ראיתי שהסמ"ע סימן ל"ז כתב כן ממשמעות הטור ע"ש והיינו כפרישית:


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.