פני יהושע/כתובות/לא/א

פני יהושע כתובות לא א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בא"ד ואין נראה לרשב"א וכו' והתם על הזמה אחת בא להם עכ"ל. כוונת הרשב"א לסתור פירוש ר"י ורש"י אלא שרוצה לפרש כפי' התוס' מעיקרא דאין לחלק בין מעשה א' לשני מעשים ולא מחייבינן בממון לזה ונפשות לזה אלא כשהם לשני בני אדם נפרדים דוקא כגון ההיא דרב יוסף וההיא דרבא הנ"ל. משא"כ באכילת תרומה כ"ע מודו לדרב אשי כיון דאין איסור תרומה לאדם אלא לשמים. מיהו למאי דפרישית יש ליישב שיטת ר"י בפי' כוונת רש"י דוודאי בההיא דרב יוסף כ"ע מודו שהם ב' תביעות עניינים נפרדים שעדי האב רצו להזים לעדי הבעל. ומלבד זה חטאו להבעל גופא ואמרו עליו שהוציא ש"ר. נמצא שהבעל והעדים נעשו בעלי דינים נגדם. משא"כ בההיא דרבא בפלוני בא על בת פלוני לא עשו שום דבר נגד האב. והאב אינו בעל דבר שלהם. אלא דממילא היה מפסיד הכתובה עבור מעשה העדים נגד הבת. ואפ"ה מחייב רבא משום דמיקרי ממון לזה. וע"כ היינו שכתב ר"י דהו"ל ב' מעשים. וא"כ ממילא רבא מחייב בההיא דרב אשי כיון דב' מעשים נינהו וא"כ יפה כ' רש"י דרב אשי ס"ל וכו' משום דפליג אדרבא כנ"ל ליישב שיטת ר"י ורש"י ודו"ק:

בא"ד ונראה לר"ת וכו' נראה דלאו ליישב קושיית הרשב"א וקושיית התוס' לעיל מהדליק הגדיש הוצרך ר"ת לפרש כן דהא בלא"ה בקושיית הרשב"א נתיישב הכל כשיטת התוס' בהתחלת הדיבור והשיג על רש"י לומר דכ"ע מודו בההיא דרב אשי אלא מה שהוצרך רבינו תם לפרש כן היינו משו' ההיא דגדי דחד ועבד דחד שכתב בסוף דבריו וגם מחמת שאר ראיות שהביא ר"ת:

בא"ד דרבא דוקא גבי עדים זוממין וכו' דבעינן שתתקיים הזמה כלפי כל א' עכ"ל. נראה מזה דכשהעידו על נואף ונואפת באיסור לאווין חייבין שני מלקות שתתקיי' הזמה כלפי כל אחד. משא"כ בנואף ונואפת בחייבי מיתות א"א דאטו בתרי מיתות קטלת להו ולפ"ז בפלוני בא על בתו של פלוני שפיר מצינן למימר דאפילו בנשואה שהכתובה מגיע לה אפ"ה חייבים מיתה וממון מיתה כלפי הבועל ותשלומין כדי שתתקיים הזמה כלפי דידה וזה כמ"ש בהתחלת הדיבור וכן נראה דמסיק ר"ת ומיהו ממון ונפשות בחד גברא פטור כיון שנתקיים בו קצת הזמה והיינו כגון שלא העידו על הנואף אלא על הנואפת ורצו לחייבה מיתה להפסידה כתובתה כנ"ל לכאורה ועמ"ש לקמן בדף ל"ב ע"ב בד"ה שלא השם ודו"ק:

בא"ד דהא גדי סמוך לו וכו' ומוקמינן בפרק כיצד הרגל בגדי דחד ועבד דחד עכ"ל. ולפי' ר"י בשיטת רש"י מהא לא אירי' דשאני התם שבא הכל על מעשה א' דע"כ איירי דבמה שהצית האש בגופו של העבד הוצת האש מאליו בגדי וגדיש אבל לפי' התוס' בהתחלת הדיבור שכתבו על שיטת רש"י ואין נראה דמשמע דלדידהו הכל תלוי בזה דכשהמיתה והממון הוא בשביל שני בני אדם מיקרי ממון לזה ונפשות לזה א"כ קשיא לדידהו הא דגדי דחד ועבד דחד וזו הקושיא ג"כ להרשב"א. ואם נאמר דלדידהו נמי אין חיוב המיתה בשביל בעל העבד וכמ"ש ר"י בפרק כיצד הרגל כיון דאפילו בהרג עבד שלו חייב מיתה ע"ש א"כ לפ"ז לעולם לא משכחת ממון לזה ונפשות לזה דאפילו בהרג נפש וקרע שיראין של אדם אחר נמי לא מיקרי נפשות של זה כיון דלענין חיוב מיתה אין לו תובע מיוחד וכל כיוצא בזה.ולא משכחת לה אלא בעדים זוממין והיינו כפי' ר"ת וזה שכתבתי דהיינו דקשיא ליה לר"ת על פירוש הרשב"א והתוס' ועדיין צ"ע ודו"ק:

בא"ד ואור"י דאינה ראיה וכו' ותדע דבפרק בן סורר בעי לחייב עכ"ל. ואליבא דר"ת מצינן למימר דנהי דלסברת המקשה דקאמר התם דלמא שאני התם דהוי ממון לזה ונפשות לזה ע"כ היה סובר דהאשה והולד לא חשיב כגוף א' מ"מ למסקנת התרצן דמשני לא שנא דאמר רבה רודף ששיבר וכו' ע"כ דלא משמע ליה לחלק בכך דא"כ מנ"ל לרבה גופא דרודף ששיבר את הכלים של כל אדם פטור דהא מפשטא דקרא לא מצינן למילף דשאני התם דהולד והאשה כגוף אחד חשיבי וההיא דר' יונתן בן שאול נמי לית לן למילף אלא ע"כ דאין לחלק בכך ולפ"ז צ"ל דהא דפליגי רבנן על ר' יונתן בן שאול לא משום דסברי מיתה לזה וממון לזה אלא משום דלית להו האי דרשא דרבי אליעזר דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר או שנאמר דאין ה"נ דרבנן ורבי יונתן ב"ש פליגי בהאי סברא אלא דקי"ל כרבי יונתן דאין לחלק בהאי סברא ובאמת נראה דהלכה כרבי יונתן ולפ"ז שיטת ר"י ושיטת ר"ת אלו ואלו דברי אלקים חיים תליא בפלוגתא דרבי יונתן ורבנן:

בא"ד וריב"א אומר דבכל מקום וכו' ועבד כפות לו ורודף שאני דניתן להציל עכ"ל. ומיתוקמא כגון שאין יכול להציל באחד מאיבריו וכרבי יונתן או כרבנן בכל גווני כדאיתא התם בסנהדרין ותו לא מידי בהא מילתא ודו"ק בכל מ"ש:

ברש"י בד"ה שעקירה צורך הנחה וכו' ומהאי שעתא אתחלה מלאכה עכ"ל. ונראה דלאו לפי סברת המקשה כתב כן דא"כ לא הוי מקשה מידי דדוקא בעקירה שייך לומר צורך הנחה היא דמהאי שעתא אתחלה מלאכה תדע דהא זה עוקר וזה מניח פטורין משא"כ בחלב לא שייך לומר דהגבהה אתחלתא דאיסור אכילה הוא דאפילו הגביה חבירו ונתן לתוך פיו חייב האוכל אע"כ דרש"י כתב כן לפי המסקנא כדרכו בדוכתי טובא:

בתוספות בד"ה שעקירה צורך הנחה וכו' ולפי' ר"ת א"ש וכו' והשתא רבי ירמיה לית ליה דהגבהה וי"ל וכו' עכ"ל. והא דמקשה הכא אדרב חסדא לימא פליג אדרבי אבין אע"ג דבלא"ה אשכחן דרבי ירמיה פליג אדרבי אבין אפ"ה רוצה הש"ס לדקדק אי רב חסדא נמי פליג אדרבי אבין או לא מיהו לפ"ז היה מקום לדקדק משמעתין דלא כר' ירמיה דאי ס"ד דהא מילתא דר' ירמיה שייך בה נמי הא מלתא דהגבהה צורך ניסוך א"כ אמאי פליג לישנא קמא אלישנא בתרא דודאי לישנא בתרא עדיפא לן כי היכי דלא ניפלוג רבי אבין אדרבי ירמיה כי היכי דבעינן הכא לשנויי דלא ליפלוג רבי אבין אדרב חסדא ועוד דללישנא בתרא א"ש טפי אוקימתא דמתני' בפ' מרובה ולא צריכין לשנויי בדוחק ומאי דוחקין כולי האי כיון דהאי סברא דלישנא בתרא נמי סברא פשוטה היא וע"ז כתבו התוספות ומסקו דע"כ בלא"ה מוכח מסוגיא דשמעתין דללישנא קמא לא משמע ליה דאיכא שום סברא לחלק בין מצי לאהדורה דאל"כ קשיא ליה אמאי נקט רבי אבין זורק חץ לינקוט מעביר וכו' כן נ"ל ועיין במהרש"א:

בד"ה דאי בעי גחין ואכיל פי' בקונטרס וכו' ותימא לר"י עכ"ל. כבר קדמני מורי זקיני זצ"ל בספר מגיני שלמה וכתב דודאי מונתן בידה דכתיב בגט אין ראיה דשאני התם דבע"כ מתגרשת ויתכן יותר לפי מה שהוספתי ביאור בזה בר"פ הזורק דבגיטין עיקר מילתא ביכולה לשמור גיטה תליא ע"ש בחדושינו וכן מה שדקדק מורי זקיני בזה מקנין מסירה לענ"ד קורא אני עליו שפתים ישק משיב דברים נכוחים ותיתי לי דקיימתי לכולי סברות דיליה מסברא דנפשאי והוספתי בהם דברים אלא שאין להאריך כיון דבלא"ה לשיטת רש"י גופיה הא מסקינן לקמן בשינויא דרב אשי דידו של אדם קונה לו לענין קנייה כמו לענין שבת וא"כ נראה דה"ה במה שתופס בפיו לצורך אכילה הו"ל לענין שבת נמי במקום ד' על ד' כדאיתא בס"פ הזורק ובסוף עירובין דמחשבתו משויא ליה מקום וא"כ מה"ט מהני נמי לענין קנין כשלקחו לצורך אכילה מיהו לענין מקח וממכר לענ"ד צ"ע אי מהני מה שתופסו בידו ולא הגביהו דאפשר דהתם אין לדמות לשבת דבעינן דוקא דברים שדרכן בכך שיהא ניכר כוונת קניין והיינו כדאמרי' בכל דוכתי דבעינן משיכה או הגבהה או מסירה אבל במה שלקחו בידו אין ניכר כוונת קנין שדרך התגרי' ליטול ולהחזיר עד שיבררו מקחן כדאשכחן במתני' דדמאי פ"ג משנה ב' גבי הלקח ירק ולענ"ד לדינא צ"ע:

בד"ה הכא נמי נימא הגבהה וכו' ללישנא דאי בעי לאהדורי וכו' לא פריך מידי עכ"ל. אבל הרא"ה ז"ל כתב דאליבא דכ"ע פריך דהא דמחלקינן לעיל בהנהו שינויי היינו דוקא לענין חלב דודאי אין עיקר איסור חלב מתחיל כלל אלא בשעת אכילה אלא דאפ"ה הוי סבר המקשה דשייך לומר הגבהה צורך אכילה כיון דא"א בלא הגבהה וע"ז משני הש"ס דאפשר דגחין ואכיל ולאידך לישנא משום דמצי מהדר ליה לא שייך לומר כלל הגבהה צורך הוצאה משא"כ לעיין שבת דבשעת עקירה מתחיל החיוב לכ"ע בכל ענין שייך לומר עקירה צורך הנחה וכו' ולענ"ד דברים נכונים וכעין זה כתבתי לעיל בל' רש"י אבל מל' הרמב"ם בפ"ג מהלכות גניבה נראה שסובר כסברת התוספות כאן וכמ"ש המגיד משנה שם ע"ש:

בד"ה נימא הגבהה וכו' ותימא לפר"ת וכו' דעקירה לא הוי עד שיגביה וכו' כמו לבן עזאי וכו' עד סוף הדיבור. וכוונתם דאע"ג דא"א כלל בלא עקירה שעוקרו ממקומו אפ"ה שייך לומר דאכתי לאו צורך הנחה היא כמו לבן עזאי לענין מהלך דהתם נמי א"א ואפ"ה מחייבינן ליה למאי דמוקמינן לה כבן עזאי ועדיין לא זכיתי להבין דבריהם בזה דודאי לבן עזאי דאמר בהדיא מהלך כעומד דמי וכל פסיעה חשיב ליה כהנחה לגבי עקירה ראשונה ומה שעוקר הרגל מחדש הו"ל כעקירה אחריתי כדפרש"י לקמן ונתבטל' עקירה ראשונה לגמרי ואע"ג דא"א בלא עקירה ראשונה ואורחא בהכי אפ"ה נתבטלה העקירה וממילא דכ"ש בעומד לכתף דלא הו"ל כהנחה לבן עזאי אע"ג דאורחא הוא דלבן עזאי לית ליה האי סברא ובכל ענין עקירה אחרונה היא עיקר התחלת החיוב משא"כ עכשיו דאליבא דרבנן קיימינן דאפי' בעומד לכתף סברי דלא נתבטל עקירה ראשונה כיון דאורחא הוא א"כ אפילו את"ל דעקירה דלמטה מג' כיון דכלבוד דמי הו"ל כהנחה במה שמונחת בידו דכהנחה ע"ג משהו מיהא הוי כדמשמע להו מסוגיא דפרק המוציא בהעביר חצי גרוגרת ועיין בפרש"י. אכתי לית לן למימר דנתבטל' בכך עקירה ראשונה שעקר הכיס ממקום הנחתו ממש ואטו מי עדיף תפיסתו בידו למטה מג' מעמד לכתף דהכא הוי אורחא טפי שהכל בהגבהה אחת הוא עוסק להגביה ממטה למעלה וא"א בלאו הכי. ול"ל דסברת התוס' דכל למטה מג' כיון דכלבוד דמי אינו מתחיל שום עקירה כלל כדמשמע לכאורה מלשונם שכתבו ולפי שקנאה קודם שהתחיל העקירה. דלענ"ד זו אינה סברא כלל דהא מהיכי תיתי ובהא לא מצאו ראיה מהאי סוגיא דפרק המוציא ומכל הסוגיא דרפ"ק דשבת לא משמע הכי ועוד דאי לכך נתכוונו מאי מייתי ממילתא דבן עזאי דלא דמי לה כלל אע"כ דכוונתם כדפרישית דכיון דלמטה מג' חשיב כמונח נתבטלה עקירה ראשונה ומ"ש שקנאה קודם שהתחיל העקירה היינו קודם שהתחיל עקירה אחרונה שחזר והגביה למעלה מג' וע"ז מייתי שפיר מדבן עזאי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דהא מלתא גופא בפלוגתא דבן עזאי ורבנן תליא דלבן עזאי לעולם עקירה אחרונה עיקר והראשונה נתבטלה ע"י שום הנחה אע"ג דאורחא ולית ליה ההיא דר"י דהמפנה חפצים אבל לרבנן לעולם בתר עקירה ראשונה אזלינן והיינו מימרא דר"י דהמפנה חפצים דמייתי הכא ולפ"ז לעולם לא נתבטל עקירה ראשונה אא"כ ע"י הנחה גמורה שאינו צורך עקירה כגון בעומד לפוש וא"כ מהיכי תיתי יתבטל עקירת הכיס ממקומו לרבנן ע"י הנחה שמונחת בידו תוך ג' דאכתי צורך עקירה היא ובעיקר דברי התוס' דפשיטא להו דבעינן עקירה למעלה מג' ומל' התוס' גופא בפ"ק דשבת דף ח' ע"ב גבי זירזא דקני דלא מחייב עד דעקר לה משמע להדיא דלא בעינן עקירה למעלה מג' ממאי דמחלקו התם בין האי זירזא דקני ובין מגרר ויוצא דהכא ובאמת לא מצאתי לשום מחבר שכתב דבעינן עקירה למעלה מג' ואדרבא הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' שבת כתב להדיא להיפוך וכן דקדק הרא"ה ז"ל מדבריו אלא דלהרא"ה גופא פשיטא ליה מהאי סוגיא דזירזא דקני וכבר כתבתי שהתו' כתבו שם להיפוך וצ"ע ואין להאריך יותר:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.