פנים מסבירות

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

פנים מסבירות

פנים מסבירות

פנים מסבירות ידיעה לדורות. להזהר מלסמוך ולדון ולהורות. נגד דברי בעלי הש"ע הנטועים כמסמורות. אמרות טהורות. על סמך סברות. בדויות מלבן שאינן ישרות. וראיות מופרכות וסתורות. וראוי שלא להשגיח על דבריהם ולהשליכם אחר גוינו באחד הבורות. ולשתות בצמא דברי הראשונים ז"ל אשר היו לנו למאורות:[1]

מצאתי את עצמי מחוייב בדבר להוציא את הרבים מן המבוכה ולהודיעם כי המכשלה הזאת תחת ידינו על אודות הספרים חדשים מקרוב באו לא שערום אבותינו ומתפשטים בתפוצות ישראל ומחבריהם לא הגיעו לכלל מדה זו וגם לא כוונו לזכות את הרבים אלא לעשות מהם קורדם לאכול ולסבב על פתחי נדיבי עם למימר חזי צורבא מרבנן אנא וספרי וזייני כאן. ואלמלא היו הספרים הללו מגילות שאין בהם לא טומאה ולא טהרה לא איסור ולא היתר לא חיוב ולא זכות החרשתי.

אבל עכשיו רע"ה ראינו שבעוונותינו הרבים נתמוטטו עמודי הדין וההוראה כי אלו בעלי הקרדומות עוסקים בדינים והוראות בספריהם. ומעיזין פניהם להשיג על גדולי הראשונים והאחרונים ז"ל אשר הם לנו לעינים ונגד בעלי הש"ע ז" אשר הסכימו כל דייני ישראל לילך בעקבותיהם. מתריסין כנגדם בדברי קנטורים ומשוים לרבוותא לטועים בדבריהם ובראיותיהם המזויפות והמבולבלות והמשובשות אוי לאותה בושה.

והרבנים חכמי הדור נר"ו כשנותנים לאלו הסכמותיהם מראין להם עלה א' לדוגמא ואפשר שהוא מדברים הטובים שבהם או ששמעום מאנשים אחרים ומחלה פני הרבנים נר"ו באמרו אמת שאיני כדי לחבר חבורים. אכן מה אעשה לנפש בני ביתי דתלו בי טפלי ודחיקא לי שעתא טובא. ע"כ נא בבקשה תתנו לי הסכמותיכם אולי ע"י ספר זה אוכל לפרנס אנשי ביתאי ואקיים בנפשאי אפס כי לא יהיה בך אביון. וע"י כך גונבים לב ב"ד מעלת גאוני ורבני חכמי ומופתי הדור בחלקלקות לשונם ולוקחים מהן הסכמותיהם. וזה האיש כותב בספרו כל העולה על דעתו המשובשת ומדפיס אותו במבחר המקומות. ומפזרן בכל המדינות. והדורות הבאים יראו ספרים הללו ועל החתום באו רבני וגאוני הדור שנתנו עדיהן עליהן פן ח"ו יסמכו על דברי הספרים הללו מאיסור להיתר. ומהיתר לאיסור. מפטור לחיוב. ומחיוב לפטור.

ועוד בראות בספרים לשון מדברת גדולות על הראשונים ועל האחרונים ז"ל שטעו ושלא עמדו בשטה זו על נכון וכל דיינא דלא דאין הכי לאו דיינא הוא וכיוצא בדברים אלו הבוטים כמדקרת חרב. ויחשבו בודאי אי לאו דגברי רברבי הוו הנך מחברים לא מלאם לבם לדבר בדברים כאלה והיו נחבאים אל הכלים אבל בעוונותינו הרבים עכשיו חלוף הדברים, שאלו עניי וחסירי דעת רמות רוחא יתירה הוא דאית בהו. גסות רוח ועניות תרווייהו איתנהו בהו ואין הדעת סובלתן.

ע"כ ראוי להזהיר ולהודיע לרבים שאל יסמכו ח"ו על ספרים אלו בעלי הקרדומות ושלא להורות מהם שום דבר. כי המעיין בנקל יעמוד על זיופם ועל בלבוליהם.

א

ולדוגמא אפרט א' מחבוריהם שנדפס בשנה זו תעה"ל באמשטרדם הנקרא בשם פנים מאירות. ובפתחי אותו לקרות בו שנים ושלש דלתות. ראיתי בו טעיות הרבה. בסי' ל"ז דף מ"א מ"ב מ"ג מ"ד בדין המבואר בהגהת שולחן ערוך לחושן משפט סי' רפ"א ס"ז וז"ל כתב לבתו שטח"ז וכתב לה וליוצאי חלציה בנותיה ובניה נוטלין בשוה. הואיל ולא כתב ליורשי' יוצאי חלציה עכ"ל. ולא נמצא לא' מן האחרוני' ז"ל הע"ש והסמ"ע והב"ח והש"ך שחלקו בזה. וכבר נתפשט דבר זה להלכה רווחת בישראל. והוא מפסקי מהרי"ו (ובשולחן ערוך נרשם מהרא"י והוא ט"ס) סי' כ"ז וז"ל שטר ירושה שכתוב בו לבתי וליוצאי חלציה אם מתה בחיי אביה ואח"כ מת האבף יוצאי חלציה זכרים ונקיבות יורשים בשוה. וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל פ"ה ס"ג היכא דמצוה מחמת מיתה יתמי פלוני יטלו חלק, דהכל קרוין יתמי זכרים ונקיבות נוטלים בשוה. וקרא כתיב יוצאי ירך יעקב ודינה בכלל היתה ומהר"י מולי"ן ז"ל הודה לדברי עכ"ל. וכתב בספר פנים מאירות הנ"ל וז"ל והנה מה שרצה לסייע מדברי הרא"ש ז"ל נראה דאין הנדון דומה לראיה דהתם בדינו של הרא"ש מיירי בהעביר נחלה מבתו וע"כ ליכא למימר שוב דלא ניחא לי' בהעברת נחלה וכו'. אבל בכותב שטח"ז לבתו אין זה בכלל מעביר נחלה מבניו כיון דמשייר לבניו וכו'. אלא ע"כ הא דאמרינן בגמ' לא תהוי באעבורי אחסנת' וכו' וק"ו מברא לברתא היינו אם מעביר הנחלה מבניו לגמרי, אבל אם נותן מקצת מנכסיו לאחרים אין זה בכלל מעביר נחלה עכ"ל:

אמר הכותב תחלה אני אומר דבההיא דלא תהוי באעבורי אחסנתא וכו' גופא קא טעי דקאמר היינו במעביר הנחלה מבניו לגמרי וכו' ועוצם עיניו מפירוש הרשב"ם עלה דההיא בפ' יש נוחלין דף קל"ז ע"ב שפי' ז"ל עבורי אחסנתא מקום שמעביר האב נחלה מן הראוי לו אפי' להרבות לא' ולמעט לא' ע"כ. אלמא דלאו בהעברה לגמרי קמיירי ואפ"ה קאמר וכ"ש מברא לברתא:

והכי שמעינן בהדיא בכתובות דף נ"ב נ"ג דגרסינן התם ר"פ איעסק ליה לבריה בי אבא סוראה אזל למיכתב לה כתובתה וכו'. א"ל מאי דעתך משום דא"ל שמואל לר' יהודא שיננא לא תהוי באעבורי אחסנתא אפי' מברא וגו' וכ"ש מברא לברתא האי נמי תקנתא דרבנן הוא דא"ר יוחנן משום רשב"י וכו' וההוא דר' יוחנן משום רשב"י הא פרשו לה אביי ורבא עד כמה עד עישור נכסים.

הרי בפירוש דאי לאו דתקנתא דרבנן הוא אפי' עד עישור נכסי הוה קרי לה עבורי אחסנתא מאחר שהוא כותב לבתו מה שראוי להוריש לבניו כמו שפרש"י ז"ל שם. ומינה דבמידי דלאו תקנת חכמים הוא כגון יתר על עישור נכסים או לבתו הנשואה כבר דלא שייך האי טעמא דליקפצו עלה אינשי ולינסבה לה ודאי אפילו במקצת נכסים עבורי אחסנתא הוא לשמואל וזה פשוט.

ועכשיו נבוא להודיע שמה שדחה ראייתו של מהרי"ו לאו דחיי' הוא. דהוא סבר שעיקר טעמו של הרא"ש ז"ל הוא כיון שמעביר נחלה מבתו לא חייש להעברת נחלת אחותו וזה אינו דטעמא קמא של הרא"ש ז"ל המובא בטור (חושן משפט סי' רמ"ז) הוא דאע"ג דבירושלמי אמרינן מי שאמר נכסי לבני הבנות בכלל, ואם בשעת מיתה אין בנותיו בכלל, היינו דוקא היכא דאמר בני וכו'. אבל היכא דאמר ליתמי אחותי אין להוציא בנות נשואות מכלל יתומי עכ"ל. ובתשו' הרא"ש ז"ל עצמן הוא יותר מבואר שלאחר שהביא ההיא דירושלמי דלעיל דבשעת מיתה אין הבנות בכלל וההיא דבבלי פ' מי שמת דא' נכסי לבני והוה ליה ברא וברתא ואוקמה נמי בשעת מיתה כתב אח"ז ז"ל היינו דווקא היכא דא' לבני דאין הבנות בכלל בנים כדכתיב ויולד בנים ובנות וכו' אבל הכא דאמר ליתמי וכו' הרי בפירוש דס"ל ז"ל דטעמא דההיא דירושלמי וההיא דבבלי דה"ל ברא וברתא אע"ג דבשעת מיתה קמיירי לא מפקינן בנות מן הכלל אלא משום דקאמר לשון בני, משא"כ באומר ליתמי. וטעם זה לחוד העתיק הטור.

ואעפ"י שהרא"ש ז"ל בסוף תשובתו כתב וז"ל ועוד יש לחלק וכו' בין בחייו בין בשעת מותו דבחייו שנותנן מתנה הכל בכלל. אבל בשעת מותו שבא להנחיל אנו אומדין דעתו שאינו רוצה להעביר נחלה מן הבנים לבנות וכו' וזה הנותן העביר נחלתו מבתו וכ"ש שלא יחוש להעברת נחלת אחותו ועוד מתנה הוא וכו' ולא שייך ביה העברת נחלה עכ"ל הרי אפילו לטעם זה מודה הרב ז"ל דבחייו כשנותן מתנה הכל בכלל. וה"נ האי שטח"ז שנותן לבתו מתנה הוא וכיון שאמר לשון הכולל זכרים ונקיבות הרי שניהם בכלל. וא"כ כל מה שטרח בזה לחנם טרח ולריק יגע.

ב

ומה שכתב עוד וז"ל ומסתמא ניחא ליה ליתן כדין תורתינו וניחא לו במאי דניחא לבתו דלא למעקר נחלה דאורייתא מבתו עכ"ל. וככ"ע דמ"ד ע"ד וז"ל ומסתמא נותן לי"ח מכח זכות בתו וניחא לה להוריש לבניה הזכרים עכ"ל וכ"כ בסוף פסקו בתוך הכללים שלו וז"ל אם נותן לבתו ואחריה ליוצאי חלציה אמרינן מסתמא אומדן דעתו דניחא ליה ליתן בתורת ירושה ואין בנותיה בכלל זה והרא"ש והרשב"א מודים לזה ומהרא"י יחיד לגבייהו ולית דמשגח ביה וכו' עכ"ל:

אמר הכותב קודם שאברר לך טעותו של זה אעוררך על דבר חדש ואומר דההוא שטר ירושה דמיירי בי' מהרי"ו ז"ל כשהיו אותן יוצאי חלצי בתו בעולם בשעה שנעשה השטר ההוא לה ואחריה לי"ח שאם לא היו בעולם עדיין אפילו אם היה כתוב בו בפירוש לי"ח הבנים והבנות לא היו הבנות יכולין לזכות בשטר ההוא דמשום מתנה מאבי אמם לא זכו שהרי לא היו בעולם בשעת הקנאה וא"א להקנות ולזכות למי שלא בא לעולם כדאיתא בפרק מי שמת דף קמ"א קמ"ב ובחושן המשפט סימן ר"י. ומשום ירושה מאמם אין להם לבנות כלום במקום בנים אלא ודאי דההיא דמהרי"ו בשהיו אותן י"ח בתו בעולם בשעת הקנאה וכתוב בשטר שנותן לה ואחריה לי"ח שנמצא שגם יוצאי חלציה זוכים מאבי אמם בתורת מתנה מדין ואחריך ולא משום דין ירושה מאמם דהא קאמר ואחריה ליוצאי חלציה וכל הסוגיות האמורות בדין ואחריך בפרק יש נוחלין מלאות מזה דכל ואחריך אף השני זוכה משום מתנה מן הנותן ולא משום ירושה מן המקבל ואל תטעה לומר דהיינו דוקא כשהשני אינו ראוי לירש את הראשון אבל אם השני ראוי לירש את הראשון אמרינן דמסתמא משום דין ירושה מן הראשון קאמר ואחריך לפלוני דהא נמי ליתא ודעדיפא מינה שמעינן דאפילו אומר בפירוש לך ואחריך ליורשך זוכה היורש מדין ואחריך משום מתנה מן הנותן ולא משום ירושה מן המקבל שהרי כתב הה"מ ז"ל בפי"ב מהל' זכיה שגירסת הגאונים ז"ל בההיא דההוא דאמר נכסי לסבתא וכו' בפ' יש נוחלין דף קך"ה ע"ב כך היא ההוא דאמר נכסי לסבתא ובתרה לירתה והוה לה ברתא וכו' וכתב הבית יוסף בסימן רמ"ח בשם הר"ן ז"ל שכך היא הגירסה בהלכות הרי"ף ז"ל וכ"ג בעל המאור ז"ל והתם ודאי כל הסוגיא מפורשת ומבוארת דמדין ואחריך זכתה ברתא דסבתא ולא משום דין ירושה מן הסבתא ועל עיקר זה הולכת כולה שקלא וטריא דגמרא התם וכן מתבאר בחושן משפט סי' רמ"ח וביותר בהגהת מהרמ"א שם ס"ז.

ומעתה הרי הדברים ק"ו, ומה אם במקום שמזכיר בפירוש שם יורשים כיון דאמר לשון ואחריך אמרינן דמשום מתנה קא יהיב להו ליורשים מדין ואחריך. וכ"ש אם אומר לו הריני נותן לך ואחריך ליוצאי חלציך דפשיטא דמדין ואחריך קא בעי למיהב ליוצאי חלציו וה"נ מסתברא דאי משום ירושה לא הוה צריך למימר הכי דבלא"ה נמי הכי הוה וכמו שכתב הנ"י שם על ההיא סוגיא דנכסי לסבתא וזה פשוט.

ומה מאד יש לנו תרעומת על בעל תשובה זו שלא שם לבו לכל הדברים הנ"ל וכתב דאומדן דעתו הוא שנותן ליוצאי חלציה מכח ירושה מבתו והעלים עין מכל דיני ואחריך המבוארים בגמרא ובדברי הפוסקים ז"ל. ומסתייה דלא גמיר מיגמר נמי אגמיר לכולא עלמא דלית מאן דמשגח במהרי"ו ז"ל. ואפי' אם נעלמו ממנו כל הדברים הנזכרים היה לו להפך בזכותו של מהרי"ו ולומר דמיירי בשכתוב בשטר ההוא בפירוש הריני נותן לה ואחריה ליוצאי חלציה במתנה דקא חזינן דקאמר בהדיא דליוצאי חלציה נמי קא יהיב משום מתנה ומכל שכן אם נזכר בפירוש שקנו מידו בשביל בתו ובשביל יח"א שגם י"ח קנו ממנו משום מתנה אלא שמן הדין אין צורך לכל זה דכיון שכתוב בשטר הריני נותן לבתי ואחריה ליוצאי חלציה וכו' הרי יוצאי חלציה זוכים במתנה מאבי אמם מדין ואחריך ולא משום ירושה וכיון דיוצאי חלציה נמי משום מתנה קא זכו ולשון יוצאי חלציה כולל זכרים ונקבות מהיכי תיסק אדעתין לאפוקינהו לבנות מן הכלל:

ומעתה הרי נתבררו ונתחוורו דברי מהרי"ו ומהר"י מולון ומוהרמ"א ז"ל ודברי בעל תשובה זו נפלו נפילה שאין להם תקומה ואלו היה מדקדק בדין עד שלא העלה הדברים על ספר לדחות דברי גדולי ישראל ז"ל אפשר שלא בא לכלל הטעיות אשר טעה בתשובה זו ולא הטריחנו כל הטירחות הללו לבאר טעותו באריכות לכל אדם:

ג

ומה שכתב עוד וז"ל ועוד דמעיקרא דדינא פירכא מגופה שמעתין וכו' ונימא השתא קל וחומר דהא אם אין לו בנים ויש לו בנות ובני בנים ואמר נכסי לבני הסכימו הפוסקים משום בני בנים קאמר שהם ראויים ליורשו ואפ"ה אם אמר נכסי לבני והיו לו בנים הרבה ובן הבן אין בן הבן בכלל אפילו למאי דס"ד דקרו אינשי לבר ברא ברא ובנות גריעי מבני בנים ואם אומר נכסי ליתמי או לי"ח אף דנימא דראייתו של מהרא"י אמת דבנו בכלל האי לישנא נימא נמי דמסתמא לבניו ולא לבנותיו וכו' עכ"ל:

אמר הכותב זה הק"ו בטל הוא מעיקרו מפני שהוא מערכה על הדרוש שהרי עיקר דברינו הוא משום דלשון י"ח הוא לשון כולל זכרים ונקבות בלי שום נטיית צד לזה יותר מלזה והא ודאי לשון בני משמעו בנים ולא בנות וגם הוא נוטה יותר על הבנים מלבני בנים ומפני כך פירשו קצת המפרשים ז"ל דההיא בעיא דה"ל ברא ובר ברא דוקא בדאית ליה חד ברא הוא דקמבעי' לן האב במקום בנים הרבה אפילו את"ל דלבני בנים נמי קרו אינשי בנים אפ"ה כיון שאין אנו צריכין לתקן לשונו כיון שיש לו בנים הרבה וקאמר נכסי לבני מוקמינן לה כפשטא דלישנא דלבניו ממש קאמר אבל י"ח הוא לשון שאין במשמעו שום נטיית צד בעולם לבנים יותר מלבנות וא"כ הרי נתבטל הק"ו ביטול גמור.

אלא שאעפ"כ נראה דמודה מהרמ"א בהג"ה דאם היו לו בנים ובנות הרבה וצוה בשעת מיתה נכסי ליתמי או לי"ח אע"ג דאיכא למימר דלבנות נמי נתכוין ולמושכינהו במתנה קא בעי הא איכא למימר נמי שאינו מתכוין אלא לבטל דייתקי ומתנה כמ"ש התוס' או שכן דרך בני אדם לצוות כן כמ"ש הנ"י ז"ל וא"כ אוקי ממונא בחזקת בנים דמסתמא אמרי' שרוצה להנחיל למי שראוי לנחול בדין תורה וכדכתב הרשב"א ז"ל בתשובה שרמז עליה הבית יוסף בסי' רמ"ז והעתיקה בעל תשובה זו באורך.

ואע"ג דלטעמא קמא דהרא"ש בתשובה ההיא דברא וברת' נמי בשעת מיתה ואפ"ה תלי טעמא משום דקאמר בני משום דלשון בני קאי על הבנים כדכתיב ויולד בנים ובנות וא"כ כי אמר ליתמי או י"ח לא אמרינן הכי.

נראה דלא סמך מהרמ"א אהא מילתא לחודה במקום בנים הרבה אלא דמהרמ"א בהג"ה סי' רמ"ז קאי עמ"ש המחבר באותו סעיף וז"ל שכיב מרע שאמר נכסי לבני בלשון רבים ולא היה לו אלא בן אחד וכו' יש מי שאומר דאי לית ליה ברא אלא בר ברא ודאי אבר ברא קאמר עכ"ל ועל זה קאי מהרמ"א והגיה אפי' אם יש לו בנות מיהו אם אמר ליתמי הבנות בכלל וכו' כלומר דעד כאן לא דחקינן ומוקמינן אברא ואבר ברא לחודיה ולא מוקמינן אבנות ולא מעיילינן להו בכללא אע"ג דקאמר בלשון רבים. אלא בדקאמר לבני שמשמעו בנים ולא בנות ובהכי הוא דאמרינן דקרו אינשי לחד ברא בני כדאשכחן בקרא דקאמר בני פלוא אליאב אבל בשאר לשונות הכוללים בנים ובנות בלי נטיית צד כגון ליתמי או ליוצאי חלצי לא דחקינן נפשי' ואמרינן דודאי גם על הבנות נתכוין כיון דאמר ליתמי או ליוצאי חלצי בלשון רבים וסברא נכונה היא זו ואף הרשב"א ז"ל יודה בה ומכ"ש הרא"ש ז"ל זהו דעתו בסימן רמ"ז בענין שכיב מרע כמו שיראה לכל מדקדק בקביעות מקום הגהתו שם.

ומה שהביא בסי' רפ"א ההיא דמהרי"ו בשטר ירושה שכתוב בו לבתו ולי"ח שהבנות בכלל היינו משום דהתם אינו שכיב מרע המחלק נכסיו בשעת מיתה אלא מתנת בריא קא יהיב או חוב של כך וכך הוא מתחייב לבתו ואחריה ליוצאי חלציה מדין ואחריך לפלוני כמו שנתבאר למעלה ולא משום ירושה הילכך כיון שהלשון של י"ח כולל שניהם אנן מהיכי תיסק אדעתין לאפוקינהו לבנות מן הכלל ובזה אף הרשב"א ז"ל מודה דאיהו בההיא תשובה דיתמי אחותו בשכיב מרע המנחיל בשעת מיתה קא מיירי ובשאין לו יורשים אלא שתי אחיותיו ויתמי אחותו השלישית וקאמר שליש מנכסי לאחותי פלונית ושליש לאחותי פלונית ושליש ליתמי אחותי השלישית דאמרינן דמסתמא משום דין ירושה קא יהיב משא"כ בנדון דמהרי"ו דמתנה או חוב מחיים הוא דקא יהיב לבתו ואחריה לי"ח מדים ואחריך.

מעתה הרי נתבאר לך שדברי מהרמ"א הלקוחין מדברי מהרי"ו ומהר"י מולון ז"ל הם שרירין וקיימין ודבריו של זה הם דברי הבאי. וגם אנחנו חמסינו עליו על התלאות אשר הלאנו בהם לצאת מגדר הקיצור יותר מדאי כדי לבאר טעותו בידים מוכיחות:

ד

ומה שכתב עוד וז"ל אכן איכא למידק בר"ן (וכ"מ שכתב ר"ן הוא טעות דהר"ן אינו סביב האלפסי על בבא בתרא והנדפס סביב האלפסי הוא הנמוקי יוסף וכן מבואר למי שבקי בדבריו ובדברי הבית יוסף) דלפי דבריו משמע דדוקא בבן ובן הבן הוא דקא מבעיא לן וכו' אבל אם נפרש בבן הבן שמת איך יעלה ע"ד לומר אפילו אי לא קרי לאינשי לבר ברא לדחות בן הבן מירושתו. וכי תימא דהאמת כן דלא דחינן א"כ למה מבעי' לן בחד ברא וכו' ולא מיבעי' אפילו בבנים הרבה כנגד בני בנים עכ"ל. והאריך בזה עוד והוא שבוש גדול דלדעת הנמוקי יוסף ודאי אם יש לו בנים הרבה לא מיבעיא לן מידי כיון שאין לנו צורך לתקן הלשון ודאי אמרינן דנכסי לבני כפשטיה קאמר דלשון בני ודאי נוטה יותר לבניו ממש. ועיקר האי בעיא הוא בדאית ליה ברא ובר ברא אפילו מבן אחר שמת ואפ"ה אי נימא דלא קרו אינשי לבר ברא בני אמרינן דלברא לחודיה אתכוון וזה פשוט:

ומה שכתב הוא וכ"ת דהאמת כן דלא דחינן אם כן למה מבעיא לן בחד ברא וכו' ולא מבעי' לן אפי' בבנים הרבה וכו' הוא סותר את דברי עצמו במאמר אחד כדרך המבהילים שאינן מבחינין בדברי עצמן בשני הפכים בנושא אחד דהא כיון שהוא אומר דהאמת כן דלא דחינן לבר ברא מירושתו א"כ ע"כ צ"ל דהאיבעיא לא קאי אלא בבן הבן החי דוקא וא"כ מאי קשיא ליה דלמה מבעיא לן בבן אחד ולא מבעיא לן בבנים הרבה וכו' הא כי אוקמינן להאי בעיא בבן הבן החי דוקא ליכא למיבעי אלא בבן אחד דאי במקום בנים הרבה ואומר בשעת מיתה נכסי לבני מהיכי תיתי ליתן כלום לבן הבן החי. דוק היטב ותראה שלא חשש להבין דברי עצמו על מכונן שלא יהיו סותרין זה את זה בתוך כדי דבור ואני יצאתי מגדר הקיצור כדי להראותך זה איך עלתה בדורינו שבפלפולים ודקדוקים שאין בהם ממש משחיתים הנייר והדיו ומבהילים את השומעים בחנם בדבריהם אשר ידברו גבוה על הראשונים והאחרונים ז"ל ויוחקו בספר מליהן:

ה

עוד אני צריך להודיע מה שנשתבש זה בענין ההיא דברא ובר ברא שפי' הרשב"ם ז"ל וז"ל ובר ברא בן של אותו בן או של אחר שמת עכ"ל. וסבור הוא שדברי הרשב"ם הם שני פירושים חולקים זה על זה ולפירושא קמא האיבעי' קאי בבן הבן החי דווקא דהבן הבן האחר שמת אפילו אי לא קרו לאינשי בר ברא בני כדפשיט מר בר רב אשי נמי אמרינן דלבר בריה נמי איתכוין דמהיכי תיתי לדחותו מירושתו אלו דבריו וכן סמך עצמו על סברתו הלזו וכתבה לפסק הלכה בסוף תשובתו בתוך הכללים המוטעים שלו. והוא שבוש שמעולם לא עלה זה על דעת הרשב"ם ז"ל דבדאית ליה ברא ובר ברא מאחר שמת דאפילו אי לא קרו לבר ברא בני נמי אמרינן דלבר ברא אתכוין אע"ג דלא קרו אינשי הכי וגם לא תמצא סברא זו להפוסקים בענין זה אלא כולם סתמו דבריהם שאם היו לו בן ובן הבן ואמר נכסי לבני נותנין הכל לבנו לבדו ולא חלקו בין בן הבן החי לבן הבן שמת אלא דהרשב"ם רבותא קמ"ל דאפילו בבן הבן החי נמי הוה מיבעיא לן דאי קרו אינשי לבר ברא בני הוה אמינא כיון דלית ליה אלא חד ברא וקאמר נכסי לבני לשום רבים לבריה ולבר בריה קאמר וקא בעי לזכות את בן הבן משום מתנה:

אבל לבתר דאיפשט' לן דלא קרו אינשי לבר ברא בני לא שנא בן הבן החי ולא שנא בן של אחר שמת תרווייהו לא זכו דאמרינן דלבריה לחוד' אתכוין וזה פשוט. וכמה טרחות הטריחני בדבריו המבולבלים עד שהוכרחתי גם אני להאריך שיבינו כל אדם מה שטעה זה:

ו

ומה שכתב עוד והאריך הרבה להקשות מההיא דאמר לבן ליעקב שגיאה בתבנית:ממ: בקישור לפסוק יש להשתמש בתו #(בראשית לא מג) הבנות בנותי והבנים בני אלמא דבני בנים הם כבנים והקשה מזה לההיא דברא ובר ברא:

אמר הכותב: אפילו לאחר הודאת ההנחה דלמסקנא דפרק הבא על יבמתו (יבמות סב:) דפשטינן דבני בנים כבנים האי דקאמר לבן ליעקב והבנים בני משום דבני בנים כבנים ולא משום דקנית מנאי כדס"ד מעיקרא, אפילו הכי ההוא גברא לא חש לקמחיה ומילי דכדי קאמר דמהתם ליכא למיגמר דודאי אם אדם אומר לנוכח בני בניו או בני בנותיו וקורא להן בני מי לימא דלאו לדידהו קא מתכוין ואלא למאן.

ועל כרחין ההוא גברא דקרי להו בלשון בני לאו דוקא קאמר אלא קורא אותן בנים משום דחשיבי ליה כבנים וה"נ גבי לבן ע"כ הא דקרי להו בני לאו דוקא אלא משום דחשיבי כבנים. אלא דגמרא בההיא דה"ל ברא ובר ברא קמבעיא ליה דרך לשון בני אדם בסתם היכא דאית להו ברא ובר ברא וקאמר נכסי לבני אי קרו בסתמא לברא ולבר ברא בני או לאו אורחייהו דלישנא דאינשי בהכי וטפי נדחוק ונאמר דלבריה לחוד' קא מיכוון וקרי ליה בני לשון רבים כבני פלוא אליאב דהא כבר איפשיטא לן דקרו אינשי לחד ברא בני ופשיט מר בר רב אשי דמסתמא כל היכא דאמר לבני לא מיכוון אבר ברא אלא אברא לחודי' ותניא נמי כותיה דהנודר מן הבנים מותר בבני בנים והיינו בסתם דקדוק לשון בני אדם, אבל מי שאומר בפירוש לבני בניו בני אין לנו עסק בזה ואין ראיה ממנו דודאי לאו דוקא קא משתעי אלא משום דחשיבי ליה כבנים קרי להו הכי וזה מבואר לכל מתחיל וכל מה שטרח הוא בזה לחנם טרח ויגע ולישקלי' לטיבותי' ולישדי אחיזרי:


גם מה שטרח להעתיק דברי ספר תורת חיים וכתב עליו ומזה יש סתירה גדולה לדברי מהרי"ו הוא שבוש גדול ואין צורך להעתיק דברי התורת חיים ולבאר טעותו דנדון דמהרי"ו הוה מתנה הילכך כיון שאומר בו לשון כולל זכרים ונקבות הרי כולם בכלל כמו שכתב הרא"ש ז"ל אפילו לטעמא בתרא וכמו שנתבאר כבר וא"כ אפילו אם יביא אלף ראיות מדין המנחיל את בניו קודם מותו כולם לא יועילו לו ולא יצילו אותו מן השבוש ולא יזיזו את דברי מהרי"ו ממקומן זיז כל שהו. דבמנחיל קודם מותו כל כמה דאיכא לאוקמי על דין ירושה מוקמינן משא"כ במתנה מחיים. וכבר נכפלו דברי' אלו פעמים רבות:

ז

ומה שכתב עוד וז"ל והדרן וכו' לנדון דמהרי"ו דאף אם נימא שזה הוא מוכרח מן הכתוב שיוצאי חלציה זכרים ונקבות בכלל כמו דכתיב יוצאי ירך יעקב ודינה בכלל היתה אף אנן נימא דמטונך דהא דינה בכלל לישנא דבנים היתה דאמר לבן ליעקב (בראשית לא מג) הבנות בנותי ופי' התרגום יונתן וז"ל בנתיי דנסיבת לנשיין ברתי אינון ובנין דילדין כבני חשיבין וא"כ דינה בכלל בנים היתה עכ"ל:

אמר הכותב זה שבוש מבואר דמאן לימא לן דבמאי דקאמר והבנים בני כלל את דינה עמהם דלמא לא קאמר אלא על הבנים הזכרים בלבד וממילא הוא דשמעינן דדינה נמי כבתו חשיבא כיון דאחיה כבניו חשובים אבל בההיא דכל יוצאי ירך יעקב שבעים חשבינן לה לדינה בהדיא במנין הנפשות וזה מבואר:

ח

ומה שכתב עוד וז"ל דהא לפי דברי הרמב"ם אם אמר בחייו וכו' נותנים לנקבות דבר הראוי להם וכו' ובשעת מיתה נוטלין הזכרים הכל ואין לבנות חלק אע"כ במקום ירושה דאורייתא לא אמרי' בשום צד אומדנא למעקר נחלה דאורייתא וכו' עכ"ל:

אמר הכותב כל היום כולו הוא משתבש בשיבוש אחד ולא ידע החילוק שבין המנחיל את בניו בשעת מיתה לנותן מתנה בחייו והרי בדברי הרא"ש ז"ל שהעתיק הוא עצמו הדברים מפורשים ואיני יודע אם אדין אותו לשוגג או כמתכוין להטעות לסבת פנייה אחרת כמו שיתבאר בסוף הקונטרס:

ט

ומה שכתב עוד על דברי מהרי"ו וז"ל נשתקע הדבר ולא נאמר דמה שמביא ראיה יוצאי ירך יעקב אין ענינו כלל ליוצאי חלצי והם מלות שונות כרחוק מזרח ממערב דירך הוא לשון נקי כמו שים (תחת) ידך תחת ירכי דקאי על הברית קודש מקום יציאת הזרע שייך לומר בין על הזכרים בין על הנקבות אבל יוצאי חלצי דקאי על הזכרים דוקא דחלצי הוא לשון זרוז וחוזק ותוקפו של אדם הם בנים הזכרים עכ"ל:

אמר הכותב פיו הכשילו לדבר דברים הללו כדי שיודע לכל כי משנה שכר שכיר הוא ולפיכך אינו חושש לבשתו ולכבודן של ראשונים ז"ל לכתוב עליהן דברים שאינם ראויים לדבר והביטו וראו אם עלה על דעת שום אחד מן המדברים להעלות שבושים ושגיונות כאלו על הלב וכ"ש על הנייר ואף גם לקובעו בדפוס ולא ידע פירוש המלות של יוצאי חלצי שהם היוצאים מן המתנים ובלשון תרגום חלצים ומתנים קורא להם חרצוין וכן בכל לעז ובכל לשון והוא לשון כבוד יותר מיוצאי ירך, ואפילו לפי שיבושו של זה היה ראוי שהבנים יקראו חלצים ולמה הן נקראין יוצאי חלצים שמשעו היוצאים מן החלצים שהם המתנים כמו ידיו על חלציו דבירמיה סי' למ"ד וחגורה על חלצים דישעיה סי' ל"ב ואפי' אי הוה שאיל לינוקי דבי רב מחלציך מאי ניהו הוו פתרי ליה דהיינו מנותניך וגברא דלא ידע שותא דינוקא דבי רב ולא ידע יוצאי חלצי מאי ניהו תיובתא קא מותיב לרבוותא ז"ל ולומר על דבריהם נשתקע הדבר ולא נאמר ועונשו מבואר והדור אתם ראו כמה פרצה פרץ עזה בימינו אבל אני אומר דבריו ישתקעו ולא יאמרו ולישמטוה לאמוריה מיניה:

י

ומה שכתב עוד וז"ל וביעקב כתיב ומלכים מחלציך יצאו ואמרינן במדרש (ב"ר פ' פ"ב ד') רבנן או' אפשר אבנר אדם צדיק חולק על מלכות בית דוד אלא מדרש דרש והמליך את איש בושת הה"ד ומלכים מחלציך יצאו. ולפ"ז אם נוכל לפרש מבן הבת א"כ אמאי היה חולק נהי דשאול נמשח על פי הדבור מ"מ דלמא יצא עוד מלך מבני בתו של בנימין אע"כ פשוט שיוצאי חלצים קאי על הבנים הזכרים עכ"ל:

אמר הכותב גם בזה נתכוין להטעות את עצמו דודאי עיקר דיוקא דאבנר מדקאמר מחלציך יצאו ואם מראובן הרי כבר הוא מבחוץ וכו' כדאמר לעיל מינה במדרש וא"כ אם תהיה הממלכה מבית דוד שהוא מיהודא אפילו אם יקח אחד מהם אשה מבנימין ויוליד ממנה בן שימלוך מאי ברכה ברכי' רחמנא ליעקב מלכים מחלציך יצאו והרי כבר יצאו שהרי יהודא וכל השבטים כבר נולדו אלא ודאי מלכים אחרים יצאו מבנימין שעדיין לא יצאו וזה פשוט וכן מבואר ביפ"ת שם לדעת רבנין.

יא

ומה שרצה לדחות דברי המביאים ראיה מר"א דאמר פרה בת שתים ואמרו באגדה דאמר עליו משה יהי רצון שיצא זה מחלצי והקב"ה אמר לו חייך יצא זה מחלציך ואף ע"ג דר"א לאו לוי הוה אע"כ מבני בנותיו היה ואפ"ה קרי ליה י"ח אלו דבריהם. וכתב הוא לדחות ראיה זו וז"ל ור"א לאו מבני בניו היה כי כן מצאו בספרי המחברים חדא ועוד קאמינא חדא דלאו מר בר רב אשי חתים עלה ועוד דלענין בעלי תורה מצינו חשיבות לאבות אפי' מבני בתו עכ"ל:

אמר הכותב על התשובה הראשונה אני אומר דודאי גברא רבא חתום עלה דמילתא שצפורנו טובה מכרסו של זה ה"ה הרב המפורסם המקובל השלם בכל מדע מהרמ"ע ז"ל שכתב כן בעשרה מאמרות (מאמר חקור הדין ח"ב פט"ו) ומן הראוי היה לאיש הלזה להיות נחבא אל כלים ובאתר דזקוקין דנורא וכו' מאן מעייל לההוא גברא לתמן. ועוד שהדברים כפשטן כך מראין דר"א לאו לוי הוה.

ועל התשובה שניה אין צורך להשיב עליה כי הבל היא והוא סותר בה את דברי עצמו שהרי לפי שבושו מלת יוצא חלצי קאי על הזכרים דוקא וא"כ כי אמר ליה הקב"ה למשה חייך שיצא זה מחלציו היה ראוי שיצא מחלציו דהיינו בניו הזכרים והרי לא היה ר"א לוי וא"כ לא יצא מחלציו ומאי שיאטיה דחשיבות לאבות הכא וא"כ הקושיא במקומה עומדת:

ומה יענה הטועה הזה למה שאמרו בספרי והובא בילקוט פ' פנחס (דף רמ"ו ע"ג) על מה שאמר הכתוב ותקרבנה בנות צלפחד וגו' למשפחת מנשה בן יוסף וז"ל למשפחת מנשה בן יוסף שכשם שחיבב יוסף את הארץ כן יוצאי חלציו חיבבו את ארץ ישראל עכ"ל: הרי בפירוש דקורא לבנות צלפחד יוצאי חלציו של יוסף וא"כ הרי נקצצו עניפיו ונעקר עיקרו של מאמר המוטעה בזה וכהנה נמצא פעמים רבות אבל מה אטריח את עצמי להשיב על דברים של מה בכך כאלו וכי אנו צריכין >>>



שולי הגליון


  1. החלוקה לאותיות נוספה במהדורת אוצר הספרים היהודי השיתופי ואינה קיימת במקור.
·
מעבר לתחילת הדף