פורטל:תרי"ג מצוות/פריה ורביה

מקורות

תנך: פרשת בראשית פרשת נח פרשת וישלח

משנה:

בבלי: יבמות (סב:)

ירושלמי:

תוספתא:

מדרשים: מדרש רבה- מדרש תנחומא- לקוט שמעוני- מדרש הגדול- מדרש אגדה-

רמב"ם: סה"מ- יד החזקה-

טור: אבן העזר (סימן א)

שו"ע: אבן העזר (סימן א)

מוני המצוות: [לפה"ס א'-ב'] אזהרות ר"ש בן גבירול- אזהרות רבינו ראובן אלברגלוני- בה"ג- דרך פיקודיך- זוהר הרקיע- חינוך- מצוה א' חרדים- יראים- סמ"ג- סמ"ק- רבינו אליהו הזקן- רס"ג- שאילתות-

הוספות של איתמר

בה"ג וסיעתו

ופריה ורביה. (בה"ג עשין ט)

שלש תסעוד, פרה ורבה ותבנה. (רבינו אליהו הזקן)

וחוק פריה ורביה. (רשב"ג)

לתורת בכורות וביכורים, ולקיים מצות פריה ורביה הזבד זבוד. (ר"י אלברגלוני)

לפרות ולרבות בטוהר נשואי אשה, על דבר אמת וענוה צדק והדרך צלח רכב. (ר"י אלברגלוני)

פרו ורבו. בארבעה מקומות הזהירה תורה על פריה ורביה, בפ' בראשית כתיב "פרו ורבו ומלאו את הארץ", וכתיב "ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה". ותנן ביבמות פרק הבא על יבמתו (סא:), לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא א"כ יש לו בנים, ב"ש אומרים שני זכרים וב"ה אומרים זכר ונקבה. ואע"ג דפליגי תנאי בברייתא (סב.) ואית דאמרי דב"ה או זכר או נקיבה, כסתם מתניתין לב"ה קיי"ל. ותנן התם (סד.) נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, אינו רשאי ליבטל מפריה ורביה, ותניא בגמרא אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, ויהי מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ, ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין, פי' שיש לתלות בעון חוצה לארץ. ואע"פ שבימי אברהם לא נתקדשה ארץ ישראל עדיין, מ"מ חפצי הבורא היו בה, שהרי הסולם בה היה קבועה, כדכתיב "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה". ואיתמר (סב.) היו לו בנים ונתגייר, ר' יוחנן אמר קיים פריה ורביה, ר"ל אמר לא קיים, והלכתא כר' יוחנן. ואיתמר היו לו בנים ומתו, רב הונא אמר קיים פריה ורביה, ור' יוחנן אמר לא קיים, ומסקינן (שם ע"ב) בני בנים הרי הן כבנים, אפילו ברתא לברא, ותרי מחד לא. (יראים תיג)

רמב"ם וסיעתו

והמצוה הרי"ב היא שצונו לפרות ולרבות לכוין לקיום המין, והיא מצות פריה ורביה. והוא אמרו יתעלה "ואתם פרו ורבו", וכבר בארו (ברכות טו.) שהחתן פטור מקריאת שמע כשישא בתולה מפני שהיא עסוק במצוה ... ומצוה זו אין הנשים חייבות בה. ובבאור אמרו (יבמות סה:) האיש מצווה על פריה ורביה ולא האשה. (רמב"ם מצות עשה)

לפרות ולרבות ממנה. (המנין הקצר בראש הל' אישות, מצוה ד)

בראשית יש בה מצות עשה אחת, והיא מצות פריה ורביה, שנאמר "ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו" (בראשית א כח). משרשי מצוה זו, כדי שיהיה העולם מיושב (גיטין מא: במשנה) שהשם ברוך הוא חפץ בישובו, כדכתיב "לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מה יח). והיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצוות בעולם, כי לבני אדם נתנו ולא למלאכי השרת (ברכות כה:). דיני המצוה, מתי חייב אדם לעסוק בה, וכמה בנים יהיה לו ויפטר, ומאיזו מצוות הוא פטור בעסקו בזו, ויתר פרטיה מבוארים ביבמות בפרק ו' (סא: סב:) ובברכות (טז.). ונוהגת בכל מקום ובכל זמן (קדושין לו:). וחייב אדם להשתדל בה משהוא ראוי לה, והוא הזמן שנתנו חכמים ז"ל לישא אשה (אבות פ"ה מכ"א). ומצוה זו אינה מוטלת על הנשים. והמבטלה ביטל עשה וענשו גדול מאד (קדושין כט:), שמראה בעצמו שאינו רוצה להשלים חפץ השם ליישב עולמו. (חינוך א)

המצוה רי"ד לר"ם, ציונו לפרות ולרבות לקיים המין וזהו מצות פריה ורביה, והוא אמרו יתעלה "פרו ורבו". וכבר ביארו שהחתן אינו חייב בקריאת שמע, ושמו טעם זה היותו עסוק במצווה. ובביאור אמרו האיש מצווה בפריה ורביה ולא האשה ע"כ. וכונת מצוה זו מבוארת שהיא מצוה על כל אחד ואחד להעמיד המין, והוא ברכת ה' בכל הנבראים. ומאשר האדם בעל בחירה ורצון, האמירה והברכה שנאמר בענין האדם היא מצוה מאת ה' כשאר המצות, למה שצריך להעמדת המין והנהגת הגוף והנפש, לפי שהוא בעל בחירה ורצון. ובאה הקבלה האמיתית כפי מה שביארו מכונת הפסוק שהאשה אינה מצווה. (ספר הבתים, ספר מצוה)

שאר מונים

שמה צלע לנינו בבית, יכבד אותה כמשפט הבנות. (אתה הנחלת)

שאילתא דמחייבין דבית ישראל למינסב נשי ואולידי בני וקיומי פריה ורביה. דתניא ר' אליעזר אומר כל שאינו מתעסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים, שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך, וסמיך ליה ואתם פרו ורבו. ר"ע אומר כאילו מבטל את הדמות, שנא' בצלם אלהים עשה את האדם, וסמיך ליה ואתם פרו ורבו וגו'. ומאן דלית ליה אוזינקא למינסב איתתא, ואית ליה ספר תורה, אע"ג דאמור רבנן לא ימכור אדם ס"ת אע"פ שצריך לו, יותר על כן ארשב"ג אפילו אין לו מה יאכל ומכר ס"ת או בתו אינו רואה סימן ברכה לעולם, אבל למינסב איתתא זבוני ס"ת ומיעבד אוזינקא בדמיה לקיומי פריה ורביה שפיר דמי, דאמר רב יוחנן משום רשב"ג אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה... (שאילתות ה)

שאילתא דמחייבין דבית ישראל למינסב נשי ואולודי בני ומיעסק פריה ורביה, דכתיב קחו נשים והולידו בנים ובנות. ולא מבעיא ישראל אלא אפילו עובדי כוכבים מיפקדי אפריה ורביה, דכתיב ואתם פרו ורבו. ברם צריך למימר, אילו מאן דאית ליה בני וידע בנפשיה דבר אולודי הוא, מי מחייב בפריה ורביה או לא, מי אמרינן כיון דאית ליה בני הא קיים ליה פריה ורביה, או דילמא אף על גב דאית ליה מיחייב למיעסק בפריה ורביה ואולודי בני, דלא ידע אי בני דינקותיה מצליחים אי בני דסיבותיה מצליחים. בריך שמיה דקב"ה אימא כך תנו חכימיא במתניתא דילנא, לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא א"כ יש לו בנים. וכי אית לי' מי מיפטר, והא אמר רב נחמן אמר שמואל אע"פ שיש לו לאדם בנים לא ישב בלא אשה, משום דכתיב (בראשית ב יח) "לא טוב היות האדם לבדו". אמרי יש לו בנים נושא אשה אפילו זקינה אפילו עקרה, אין לו בנים נושא אשה הראויה לבנים. מאי נפקא מינה למכור ס"ת, אין לו בנים מותר למכור ס"ת, דאמר מר אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה. יש לו בנים אסור למכור ס"ת, וכל המוכר ס"ת אינו רואה סימן ברכה לעולם. ...ולענין שאילתא דשאילית קדמיכון, ת"ש דתניא ר' יהושע אומר, אע"פ שנשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו, ואע"פ שהיו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו, שנאמר (קהלת יא ו) בבוקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך, ואמר רב מתנה הלכתא כרבי יהושע, וכן הלכתא. (שאילתות קסה)

ובכלל מצות עשה של אנכי נרמז מצות עשה של פריה ורביה, כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה ביבמות, "כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים ומבטל את הדמות, רבי עקיבא אמר כאילו ממעט את הדמות", ה"ת [התפארת] והע"ט [והעטרה], "אחרים אומרים גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, בזמן שזרעך אחריך שכינה שורה, אין זרעך אחריך שכינה על מה שורה על עצים ועל אבנים". (רבינו עזרא מגירונא)

בארבעה מקומות הזהירה תורה על פריה ורביה, בפרשת בראשית ובפרשת נח, ותנן ביבמות בפרק הבא על יבמתו (מא:) שב"ה אומרים לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו זכר ונקבה. ומסקינן (שם סב:) שאם מתו הזכר והנקבה והיו להם בנים, זכר מזה ונקבה מזה, אפילו היתה הנקבה מן הזכר פטור, בני בנים הרי הם כבנים. אבל אינו מועיל זכר ונקבה מאחד מהם בלבד. עוד שנינו שם (סד.) נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, אינו רשאי ליבטל, לא רצה מוציאין אותו אותה בעל כרחו אפילו בשוט, כדאיתא בפרק המדיר (כתובות עז. רי"ף יבמות דף כא.). (סמ"ג עשה מט) לפרות דכתיב פרו ורבו. (סמ"ק רפד)

מצות עשה לפרות ולרבות שנאמר ואתם פרו ורבו, והיא מהמנין, שהרי בסנהדרין (נט:) חקרו למה אינה נמנית מצוה לבני נח, ואמרו שכל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית לישראל בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח, והתבאר מזה שלישראל נמנית מצוה. וכן אמרו (ברכות טז:) חתן פטור מקרית שמע, לפי שהוא עוסק במצוה . ואמרו (יבמות סה:) האיש מצוה על פריה ורביה ואין האשה מצוה על פריה ורביה. ובגמ' דבני מערבא בגיטין פרק השולח (פ"ד ה"ה) ופרק א' דמועד קטן (ה"ז) ראיתי שהעבדים חייבים בזאת המצוה, שהרי מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ומשחררו, משום לא תוהו בראה לשבת יצרה, ואע"פ שאין העבדים חייבים אלא במצוות שהנשים חייבות בהן, חייבים בזאת המצוה משום לא תוהו בראה . (זהר הרקיע אות עא)

לישא אשה לקיים פריה ורביה, שנאמר ויברך אותם אלקים ויאמר פרו ורבו. טעם מצוה זו להודיעך שקיום העולם תלוי בקיום התורה, שישאיר אחריו מי שיקיים התורה והמצוה במקומו, שיכיר שיש בורא ומשגיח ויכול. ולא ימחה שמו מישראל. ונעשה שותף ליוצר כל. כשהוליד בנים קיים הצלם, כשבניו טובים קיים הדמות. ונוטל הבכור פי שניים כי הוא ראשית אונו* (*בגמ' ב"ק דף פ' וגיטין דף ח' נותנין לו אונו אפילו בשבת, פי' שטר שחרור) שהוא קדם לפרוע השטר של פרו ורבו. (טעמי מצוות לר"מ הבבלי, עשה א)

ביום ברוא תפארת אדם לשבת בית מנוחות שאננות, ברא אותם זכר ונקיבה לקשר מעדנות, ברכם אלהי' פרו ורבו עת בית ד' להבנות, בנו בתים ושבו והולידו בנים ובנות. (מעין החכמה)

ספרי אגדה ודרוש:

ספרי מוסר וחסידות:

ברכת המצוה

הנה לא תיקנו חז"ל ברכה על מצוה זו, ונאמרו כמה טעמים בדבר: א- היות שקיום המצוה נעשה בשעה שאין ידיו נקיות לכן אינו יכול לברך. ב- היות שהמצוה מתקיימת בלידה והיא נעשית מאליה לכך לא שייך כאן ברכה. ג- ברכות האירוסין והנישואין הם ברכות המצוה כיון שאז מתחיל קיום המצוה, וכפי שמצינו שאין מברכים בשעת שריפת החמץ כיון שבירכו כבר בשעת הבדיקה 'על ביעור חמץ' כיון שאז מתחיל קיום מצות ביעור. ד- עפ"י דברי הערוך השולחן במצות כיבוד או"א שאין מברכים על מצוה שיכלית או שאין הבדל בה בין ישראל לגוי כיון שלא שייך לומר 'אשר קדשנו במצוותיו' בדבר שאינו מיוחד לישראל, לפי"ז גם כאן אין שייך לברך כיון שגם גויים ואפי' בעלי חיים פרים ורבים. ה- לפי דברי הרשב"א שלכך אין מברכים במצוות כצדקה [וה"ה כיבוד או"א וכל שבין אדם לחבירו] כיון שיש לחוש שמא לא ירצה העני בסוף לקבל והוא תלוי בדעת אחרים לפי"ז גם כאן יש לחוש שמא לא תרצה אשתו לקיים את המצוה, [כדמצינו אצל שמשון בסוטה שהייתה נשמטת ממנו].

מקורות אציין בעז"ה אח"כ.

טעמי המצוה

בחינוך כתב שטעם המצוה הוא: כדי שיהיה העולם מיושב, שהקב"ה חפץ ביישובו וככתוב [ ישעיה מ"ה יח ] 'לא תוהו בראה לשבת יצרה' ומקור הדברים הוא בגמ' גיטין מ"א: שמבואר שם החיוב לשחרר לגמרי עבד שרק חציו משוחרר, משום שלישא שפחה אינו יכול ולישא בת חורין אינו יכול, וליבטל אינו יכול שהרי נאמר לא תוהו בראה וכו' אלא כופין את רבו לשחרר.

והחינוך מוסיף עוד וכותב: 'והיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצוות בעולם כי לבני אדם ניתנו ולא למלאכי השרת' ונראה לבאר כוונתו עפ"י דברי התוספות שם בגיטין שכתבו שגם גוי מצווה במצות לשבת יצרה וישראל מצווה מלבד זאת גם בפרו ורבו. לפיכך מוסיף רבינו החינוך שהיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצוות, והיינו שבישראל יש שורש נוסף שאין בגוי שע"י מצוה זו יוכלו להתקיים כל המצוות.

ברבינו בחיי [בראשית א כח] כתב: לא ככוונת הרשעים שהוא כדי ליישב העולם ולאכול ולשתות כבהמות, אלא שתהיה הכוונה לשמו בלבד, והוא שיכוון בתולדתו אל הכוונה לקבל הנפש השכלית ולהמשכת רוה"ק, כעניין הקרבנות הגופיים שהייתה הכוונה להשראת השכינה ולהמשכת רוה"ק. ולפי"ז יש לבאר כוונת החינוך בהוספתו, שרוצה לסייג ולומר ששורש המצוה ליישב את העולם הכוונה דווקא אם הוא כמו הציקים שמתכוונים להרבות קדושה ומצוות בעולם ולא כהרשעים.

הרמב"ם כתב ביד החזקה [אישות פט"ו הט"ז] שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם, עכ"ל. והנה בגוי מצינו להיפך שאסור ליילד נכריה באופן שאין חשש איבה, משום שמיילד בן לע"ז, אך אף על פי כן מצינו לדעת התוס' שהגוי עצמו מחוייב מדין לשבת יצרה לפרות ולרבות, ואפשר שכל האיסור ליילד הוא דווקא בעוע"ז שמיילד בן לע"ז. ולעניין לשדך בין גויים וכן בדין ריפוי עכו"ם שיוכל ללדת ראה ב'חקירות' מה שצויין בזה.