Difference between revisions of "ערך:נדה"

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to: navigation, search
(ד. "דם" - ולא כתם)
 
(One intermediate revision by the same user not shown)
Line 54: Line 54:
  
 
=='''ד.''' "דם" - ולא כתם==
 
=='''ד.''' "דם" - ולא כתם==
ביסוד הדין שמהתורה כתם טהור נאמרו ב' שיטות בראשונים, ברמב"ם ([[רמב"ם/איסורי ביאה/ט/א|פ"ט מאיסו"ב ה"א]]) וכן ברמב"ן ([[רמב"ן/הלכות נדה/ד/א/|פ"ד מהלכות נדה ה"א]]) וברשב"א[[תורת הבית/ז/ד|תוה"ב ב"ז ש"ד]]) משמע בפשטות כשי' שמואל הנ"ל משום שלא הרגישה ביציאת הדם. ואילו התוס' רי"ד (נז' ע"ב ד"ה אמר שמואל) וכן הוכיח הסד"ט ([[סדרי טהרה/קצ/צג|קצ' ס"ק צג' ד"ה וטרם אכלה]])<ref>יעויין בהרחבה מו"מ בדעת רש"י בזה בבינ"א (כלל קי"ג סק"ט) ובשב יעקב (סי' מא') ובנוב"י (קמא יו"ד נה')</ref> סוברים שזה משום ספק שהדם בגיע מעלמא.
+
ביסוד הדין שכתם טהור מדאורייתא, נאמרו ב' שיטות בראשונים: ברמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/איסורי ביאה/ט/א|איסורי ביאה פ"ט ה"א]]}} וכן ברמב"ן {{ממ|[[רמב"ן/הלכות נדה/ד/א/|הלכות נדה פ"ד ה"א]]}} וברשב"א {{ממ|[[תורת הבית/ז/ד|תורת הבית ב"ז ש"ד]]}} משמע בפשטות כשיטת שמואל הנ"ל שהוא משום שלא הרגישה ביציאת הדם. ואילו התוס' רי"ד {{ממ|[[תוספות רי"ד/נדה/נז/ב|נז: ד"ה אמר שמואל]]}} כתב שטעם ההתר הוא משום ספק שמא הדם הגיע מעלמא ולא מגופה, וכן הוכיח הסדרי טהרה {{ממ|[[סדרי טהרה/קצ/צג|סימן קצ ס"ק צג ד"ה וטרם אכלה]]}}{{הערה|יעויין בהרחבה מו"מ בדעת רש"י בזה בבינת אדם {{ממ|[[בינת אדם/קיג#ט|כלל קי"ג סק"ט]]}} ובשב יעקב {{ממ|[[שב יעקב/מא|סימן מא]]}} ובנודע ביהודה {{ממ|[[נודע ביהודה/קמא/יורה דעה/נה|קמא יו"ד נה]]}}.}}.
 +
 
 
ובמשנה ([[בבלי/נדה/נח/ב|נח' ע"ב]]) אמר ר"ע טעם להיתר כתמים "דם ולא הכתם" וזה לכאו' דלא כשמואל שאמר עד שתרגיש. אומנם באו"ז ([[אור זרוע/א/נדה/שנא|ח"א הל' נדה סי' שנא']]) ובשב יעקב ([[שב יעקב/מא|סי' מא' ד"ה ומה]]) אומרים דהכל דין אחד ושמואל מבאר את דברי ר"ע. ובתוה"ב ([[תורת הבית/ז/ד|ב"ז ש"ד]]) וכן במלאכת שלמה במשנה לא גרסו "דם", נמצא שגם ר"ע דרש מ"בבשרה".
 
ובמשנה ([[בבלי/נדה/נח/ב|נח' ע"ב]]) אמר ר"ע טעם להיתר כתמים "דם ולא הכתם" וזה לכאו' דלא כשמואל שאמר עד שתרגיש. אומנם באו"ז ([[אור זרוע/א/נדה/שנא|ח"א הל' נדה סי' שנא']]) ובשב יעקב ([[שב יעקב/מא|סי' מא' ד"ה ומה]]) אומרים דהכל דין אחד ושמואל מבאר את דברי ר"ע. ובתוה"ב ([[תורת הבית/ז/ד|ב"ז ש"ד]]) וכן במלאכת שלמה במשנה לא גרסו "דם", נמצא שגם ר"ע דרש מ"בבשרה".
 +
 
ואילו הסד"ט (שם) והבינ"א ([[בינת אדם/קיג/ט|כלל קיג' סק"ט]]) והבית מאיר ([[בית מאיר/צלעות הבית/יג|צלעות הבית סי' יג']]) אומרים שאלו ב' דינים שונים, ר"ע מיירי בספק מעלמא שטהורה כמו שהתורה טיהרה ממזר ודאי ולא ממזר ספק ואילו שמואל מיירי בדם ודאי מגופה ואעפ"כ טהורה משום שלא הרגישה [נפק"מ אומר החת"ס ([[שו"ת חתם סופר|יו"ד סי' קמד']]) במקרה דאיכא למיחש לארגשה ולאו אדעתה].
 
ואילו הסד"ט (שם) והבינ"א ([[בינת אדם/קיג/ט|כלל קיג' סק"ט]]) והבית מאיר ([[בית מאיר/צלעות הבית/יג|צלעות הבית סי' יג']]) אומרים שאלו ב' דינים שונים, ר"ע מיירי בספק מעלמא שטהורה כמו שהתורה טיהרה ממזר ודאי ולא ממזר ספק ואילו שמואל מיירי בדם ודאי מגופה ואעפ"כ טהורה משום שלא הרגישה [נפק"מ אומר החת"ס ([[שו"ת חתם סופר|יו"ד סי' קמד']]) במקרה דאיכא למיחש לארגשה ולאו אדעתה].
 +
 
באו רבנן ותקנו שגם בכתמים האשה טמאה. רש"י ([[רש"י/נדה|נח' ע"א ד"ה מדרבנן]]) מפרש טעמא "דלמא ארגשה ולאו אדעתה". תוס' (שם ד"ה מודה) חולק דאפי' ודאי לא הרגישה אעפ"כ טמאה מהתקנה.
 
באו רבנן ותקנו שגם בכתמים האשה טמאה. רש"י ([[רש"י/נדה|נח' ע"א ד"ה מדרבנן]]) מפרש טעמא "דלמא ארגשה ולאו אדעתה". תוס' (שם ד"ה מודה) חולק דאפי' ודאי לא הרגישה אעפ"כ טמאה מהתקנה.
 
הרמב"ן ([[רמב"ן/נדה/כ/א|כ' ע"א ד"ה ושוב]]) והראב"ד (בבעה"נ שער הכתמים) מביאים את הרב אב"ד שכתמים זה חומרא רק לטהרות, וחולקים עליו. ואומר החת"ס ([[שו"ת חתם סופר|יו"ד קפב' ]] ובחי' כאן) דבאמת תחילת התקנה הייתה לטהרות ורק גזרו אטו זה גם לבעלה, יעויי"ש.
 
הרמב"ן ([[רמב"ן/נדה/כ/א|כ' ע"א ד"ה ושוב]]) והראב"ד (בבעה"נ שער הכתמים) מביאים את הרב אב"ד שכתמים זה חומרא רק לטהרות, וחולקים עליו. ואומר החת"ס ([[שו"ת חתם סופר|יו"ד קפב' ]] ובחי' כאן) דבאמת תחילת התקנה הייתה לטהרות ורק גזרו אטו זה גם לבעלה, יעויי"ש.
 +
 
הנוב"י ([[נודע ביהודה/קמא/יורה דעה/נב|קמא' יו"ד נב']]) מבאר דכיוון שהבגד עליה הכתם טמא מדאורייתא גם בלי הרגשה מדין מקור מקומו טמא לכן גזרו על האשה אטו הבגד [בחוו"ד ([[חוות דעת - חידושים/יורה דעה/קצ/ח|קצ' סק"ח]]) הקשה וכי למ"ד מקור מקומו טהור ליכא לתקנת חכמים, יעויי"ש. וע"פ רעק"א שהו"ד לעיל מיושב].   
 
הנוב"י ([[נודע ביהודה/קמא/יורה דעה/נב|קמא' יו"ד נב']]) מבאר דכיוון שהבגד עליה הכתם טמא מדאורייתא גם בלי הרגשה מדין מקור מקומו טמא לכן גזרו על האשה אטו הבגד [בחוו"ד ([[חוות דעת - חידושים/יורה דעה/קצ/ח|קצ' סק"ח]]) הקשה וכי למ"ד מקור מקומו טהור ליכא לתקנת חכמים, יעויי"ש. וע"פ רעק"א שהו"ד לעיל מיושב].   
  

Latest revision as of 21:25, 3 December 2019

ערך:נדה

הקדמה[edit]

"וְאִשָּׁה֙ כִּֽי־תִהְיֶ֣ה זָבָ֔ה דָּ֛ם יִהְיֶ֥ה זֹבָ֖הּ בִּבְשָׂרָ֑הּ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ תִּהְיֶ֣ה בְנִדָּתָ֔הּ וְכָל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּ֖הּ יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב" (ויקרא טו יט).

מפסוק זה למדו חז"ל כמה דינים בגדר דין נדה, וכדלהלן:

  1. "דם" - איזה דם מטמא את האשה.
  2. "בבשרה" - היכן הוא מקום הטומאה.
  3. "בבשרה" - צורת יציאת הדם.
  4. "דם" - ולא כתם.

במהלך הדורות הוסיפו חז"ל גדרים וסייגים על הנלמד מן הפסוק, מסיבות שונות וכפי שיבואר;

א. "דם" - איזה דם מטמא את האשה[edit]

שלושת המשניות האחרונות שבפרק כל היד (פרק ב משניות ה-ז; נדה יז:, יט.) מפרטות את סוג הדם שמטמא את האשה בטומאת נדה. ראשית מבארת המשנה מהיכן יוצא הדם הטמא "משל משלו חכמים באשה החדר והפרוזדור והעלייה דם החדר טמא נמצא בפרוזדור ספקו טמא לפי שחזקתו מן המקור" והגמרא מבארת יותר "החדר מבפנים והפרוזדור מבחוץ ועליה בנויה על שתיהן ולול פתוח בין עליה לפרוזדור".

כלומר ישנם ב' מקומות באשה אשר בהם מתקבץ הדם ויוצא החוצה: א. המקור בלשון חז"ל ורחם בלשוננו, ב. העליה שנמצאת מעל הרחם ומתחברת על ידי לול שזה כמין צינור קטן אל הפרוזדור שזה צוואר הרחם בלשוננו. וכל מה שטימאה התורה את האשה הרואה דם זה רק בדם המגיע מן המקור (תוספת ביאור תמצא ברמב"ם בפיה"מ]]).

ונחלקו רש"י ותוספות במקום כיצד הוא החיבור של העלייה והפרוזדור, יעויי"ש.

ב. עוד תנאי נאמר ב"דם" והוא צבע הדם, וכפי ששנינו במשנה חמשה דמים טמאים באשה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי ובית הלל מטהרין הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמים מטהרים והמקור לכך שישנם ב' סוגי דמים דורשת הגמ' אמר רבי אושעיא אמר קרא כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דם טמא לדם טהור ומנין לנו שהדם הטמא הינו בצבע אדום דורשת הגמ' אמר רבי אבהו אמר קרא ויראו מואב את המים אדומים כדם למימרא דדם אדום הוא ואם תאמר דווקא אדום שבאדומים ת"ל דמיה דמיה הרי כאן ארבעה כלו' ד' מיני אדמומיות. ועל שחור נאמר "אדום הוא אלא שלקה" ועל ב' הגוונים שהוסיפו ב"ש ועקביא בן מהללאל אומרת הגמ' שהם סוברים ג"כ שהיו בכלל אדום אלא שלקו.

[דרשת "דם ולא כתם" קשורה לצורת יציאת הדם ותבואר בהמשך]

ג. "בבשרה" - היכן הוא מקום הטומאה[edit]

תנן בפרק יוצא דופן (פרק ה' משנה א', דף מ.) כל הנשים מטמאות בבית החיצון שנאמר דם יהיה זובה בבשרה כלומר האשה נטמאת בטומאת נדה מרגע שנכנס הדם מן המקור אל הבית החיצון ולא שיצא החוצה ממש וכמשמעות הפסוק "בבשרה" - משמע בתוך בשרה (רש"י).

צורת הדרשה נאמרה בגמרא (כא:, מא:, נז:])} "בבשרה מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ".

ונחלקו האמוראים (מא:) מה הוא זה הבית החיצון, דעת ר"ל כל שתינוקת יושבת ונראת (רש"י - שנפתח רחמה קצת) דעת ר' יוחנן עד בין השיניים [ובין השיניים עצמן כלפנים[1]] ובמתניתא תנא עד מקום דישה מאי מקום דישה אמר ר' יהודה מקום שהשמש דש[2].

למעשה דעת ר"ל נדחית ורוב הראשונים (רמב"ם פ"ה מאיסו"ב ה"ב ועוד) כב' השיעורים האחרונים: בין השיניים ומקום דישה שזה בעצם היינו הך, אולם מקצת מן הראשונים (עיין תויו"ט במקום) סוברים שאלו ב' שיעורים שונים ופוסקים רק כשיעור בין השיניים.

ובזמננו כתב הרמב"ן בהלכותיו (פרק ג' הלכה א') "בזמן הזה שאין בקיאות בדבר כל שהאשה מוציאה דם בעד שלה טמאה"[3].

ד. ובדין דם הנידות עצמו נאמר במשנה דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ומטמאין יבשין ודין זה נלמד מן הפסוק "והדוה בנדתה" (ויקרא טו' לג') ודורשת הגמ' מ"דוה" (כלומר דם הנדה) כמותה מה היא מטמאה אף מדוה מטמאה. ובאמת דין דם טמא נחלק הוא לג' תתי נושא שנקרא "מקור מקומו טמא", וכדלהלן; ישנו ספק בגמרא בכמה מקומות באם מקור מקומו טמא או טהור, ומבארים הראשונים שמקור טמא משום הלל"מ (תוס' ותוהרא"ש טז' ע"א ד"ה במקור וכן החידוד הלכות נד' ע"א בדעת הרמב"ן והר"ן). ונאמרו ב' ביאורים מדוע הדם נטמא במקור, א. רש"י (כב' ע"א ד"ה אשה) משום מגע הדם במקור, ב. תוס' (עא' ע"א) דדמי לראיה, כלומ' הגם והאשה אינה נטמאת עד שיצא הדם מן המקור אבל לגבי הדם בעצמו מקרי רואה גם במקור. ובגמ' הובא נושא זה לגבי כלפי ב' נידונים: א. דם שאינו דם נידות [דם מכה (טז.) ודם חתיכה (כב.)], ב. דם נידות שלא בדרך ראיה [דם דרך דופן (מא' ע"ב) ודם אשה מתה (עא' ע"א)]. והאחרונים נחלקו במקרה אחר - דם נידות שלא בהרגשה. רעק"א (בתשובה יו"ד קמא סב)[דרושה הבהרה] אומר דבכה"ג גם למ"ד מקור מקומו טהור הדם טמא, אולם הרבה אחרונים (חוות דעת קצ' א' שו"ת חתם סופר קפב' נודע ביהודה קמא יו"ד נב' ועוד) חולקים דלמ"ד מקור מקומו טהור בכה"ג נמי טהור[4].

ג. "בבשרה" - צורת יציאת הדם[edit]

נאמרו ב' דרשות בגדר הצורה שבה יוצא הדם מגוף האשה, הראשונה בגמ' (כא:) "בבשרה אמר רחמנא ולא בשפופרת" ופירש"י "בשפופרת - הכניסה קנה חלול באו"מ ונמצא בתוכו דם, בבשרה - דם יהיה זובה בבשרה שיצא דרך כתלי בית הרחם ואין מפסיק". ועוד דורשת הגמ' (נז' ע"ב) "בבשרה שמע מינה עד שתרגיש בבשרה" ומקשה הגמ' והרי כבר דרשנו מזה ולא בשפופרת ומיישבת הגמ' תרתי ש"מ. נראה מהגמ' שראיה בשפופרת וראיה שלא בהרגשה יסודן אחד הוא, ונאמרו כמה נוסחאות בראשונים ובאחרונים אולם הכל נסוב סביב ציר אחד. הרשב"א כתב "שקולין הן ויבואו שניהם" ולא מבאר מדוע הם שקולים. ובהמשך מביא י"מ וכ"כ הר"ן דטעמא הוא משום שלא הרגישה ביציאת הדם אלא הרגשת שפיר וחתיכה. וכעי"ז בפרד"ר (פתיחה סק"ה) ובבית מאיר (צלעות הבית סי' יג') שאישה טמאה רק ברואה דרך נשים ובלא הרגשה או בחתיכה אין זה דרך נשים[5]. היוצא מהנ"ל שצורת הטומאה של האישה זה יציאת דם מן המקור בהרגשה.

ובאחרונים יצאו לדון האם ההרגשה זה תנאי בצורת הראיה שרק ראיה כזו התורה טימאה או"ד זה תנאי בטומאה שבראיה בלחוד אינה טמאה. החת"ס (יו"ד סי' קעא' כתב וז"ל אבל ההקפדה הוא שיהי' כדרך דם נדות וכל מיני מותרת שכח הדוחה דוחה אותם שהדבר הנדחה גורם שום הרגש והתעוררת בגוף הן בבני מעים או בשלפוחית מ"ר וכן הדם שבמקור וכל שאין הדם גורם ההרגש אין כח הדוחה מדחה אותו ואין דרך לראות כך, ע"כ. וכ"כ בבית מאיר הנ"ל. [ובקובץ תשובות (ח"א סי' פד') כתב עפי"ז בנשים דידן שלא מרגישות אין זה מגרע כיוון דעתה זו דרך הראיה. ועיין בערוה"ש (סי' קפג א' - ב') דנשים דידן מרגישות רק שלא יודעות להבחין בהרגשתן]. ואילו רעק"א (הו"ד לעיל) אומר שהדם תמיד טמא והרגשה זה רק תנאי בכדי לטמא את האישה. ויש להוכיח כן מהי"מ ברשב"א ומהר"ן דלעיל שהשוו ראיה בלי הרגשה לראיה בשפופרת ובכה"ג בוודאי שאין זה משנה את הראיה עצמה אלא רק את ההרגשה המלווה לה. ובשב יעקב (תשובה לו' ד"ה אמנם כן) חידש דדין הרגשה נאמר משום שמטמאה בפנים כבחוץ וכיצד תדע שיצא הדם בפנים וזה ע"י ההרגשה. משמע דס"ל ג"כ שההרגשה זה תנאיא בטומאה ולא בראיה.

נאמרו כמה סוגי הרגשות, כדלהלן. הרמב"ם פ"ה מאיסו"ב הי"ז אומר "הרגישה גופה ונזדעזעה", בשו"ע (קצ' א') אומר פתיחת פי המקור, בחת"ס (יו"ד קעא' ד"ה הנה מה ובסי' קמה' וקסז') מוסיף עקיצה כעין עקיצת המ"ר. ונחלקו גדולי האחרונים בהרגשת זיבת דבר לח האם זה הרגשה או לא, הסוברים דחשיב הרגשה: נודע ביהודה (קמא יו"ד נה ד"ה ומעתה נוכל) חוות דעת (קצ' א') בית מאיר (קפ"ח ד') וכ"מ בבינת אדם (כלל קיג' סק"ז). הסוברים דלא חשיב הרגשה חת"ס (שם) שב יעקב (סי' לט').

כתב התרומת הדשן (א' רמו') שאם אישה הרגישה פתיחת פיה"מ ולא מצאה כלום ה"ז טמאה נידה מדאו' משום שהרגשה זה סברא דאו' והווי כוסתות דאו' שבדקה ומצאה טהורה טמאה. בב"י (רפח' ב') הביאו כחומרא יתירא, ובשו"ע (קצ' א') הביאו כי"א. ויעויין משה"ק עליו הדרכ"מ (שם) וביאור החוו"ד (קצ' ג'). מלשון התרוה"ד משמע שזה דין ודאי וכ"כ החכמ"א (כלל קיג' א'), אך בנוב"י (תניינא יו"ד קיח' ד"ה ועכשיו) חידש שזהו דין מספק וכ"כ בדברי חיים (יו"ד ח"א לד' ד"ה והנה). התורה"ד דיבר רק על הרגשת פתיחת פיה"מ ובחת"ס (יו"ד סי' קנ') דגם בהרגשת נזדעזעו אבריה טמאה, אך החכמ"א (שם) חולק שבזה אינה טמאה דתלינן בשאר מקרים. ובהרגשת זד"ל כתב החת"ס (שם) דאינה טמאה.

ד. "דם" - ולא כתם[edit]

ביסוד הדין שכתם טהור מדאורייתא, נאמרו ב' שיטות בראשונים: ברמב"ם (איסורי ביאה פ"ט ה"א) וכן ברמב"ן (הלכות נדה פ"ד ה"א) וברשב"א (תורת הבית ב"ז ש"ד) משמע בפשטות כשיטת שמואל הנ"ל שהוא משום שלא הרגישה ביציאת הדם. ואילו התוס' רי"ד (נז: ד"ה אמר שמואל) כתב שטעם ההתר הוא משום ספק שמא הדם הגיע מעלמא ולא מגופה, וכן הוכיח הסדרי טהרה (סימן קצ ס"ק צג ד"ה וטרם אכלה)[6].

ובמשנה (נח' ע"ב) אמר ר"ע טעם להיתר כתמים "דם ולא הכתם" וזה לכאו' דלא כשמואל שאמר עד שתרגיש. אומנם באו"ז (ח"א הל' נדה סי' שנא') ובשב יעקב (סי' מא' ד"ה ומה) אומרים דהכל דין אחד ושמואל מבאר את דברי ר"ע. ובתוה"ב (ב"ז ש"ד) וכן במלאכת שלמה במשנה לא גרסו "דם", נמצא שגם ר"ע דרש מ"בבשרה".

ואילו הסד"ט (שם) והבינ"א (כלל קיג' סק"ט) והבית מאיר (צלעות הבית סי' יג') אומרים שאלו ב' דינים שונים, ר"ע מיירי בספק מעלמא שטהורה כמו שהתורה טיהרה ממזר ודאי ולא ממזר ספק ואילו שמואל מיירי בדם ודאי מגופה ואעפ"כ טהורה משום שלא הרגישה [נפק"מ אומר החת"ס (יו"ד סי' קמד') במקרה דאיכא למיחש לארגשה ולאו אדעתה].

באו רבנן ותקנו שגם בכתמים האשה טמאה. רש"י (נח' ע"א ד"ה מדרבנן) מפרש טעמא "דלמא ארגשה ולאו אדעתה". תוס' (שם ד"ה מודה) חולק דאפי' ודאי לא הרגישה אעפ"כ טמאה מהתקנה. הרמב"ן (כ' ע"א ד"ה ושוב) והראב"ד (בבעה"נ שער הכתמים) מביאים את הרב אב"ד שכתמים זה חומרא רק לטהרות, וחולקים עליו. ואומר החת"ס (יו"ד קפב' ובחי' כאן) דבאמת תחילת התקנה הייתה לטהרות ורק גזרו אטו זה גם לבעלה, יעויי"ש.

הנוב"י (קמא' יו"ד נב') מבאר דכיוון שהבגד עליה הכתם טמא מדאורייתא גם בלי הרגשה מדין מקור מקומו טמא לכן גזרו על האשה אטו הבגד [בחוו"ד (קצ' סק"ח) הקשה וכי למ"ד מקור מקומו טהור ליכא לתקנת חכמים, יעויי"ש. וע"פ רעק"א שהו"ד לעיל מיושב].




שולי הגליון


  1. הערוך לנר מקשה מניין זאת לגמ', ותירץ שדבר זה הלכה למשה מסיני הוא.
  2. ומבואר בדברי התוס' (ד"ה וסבר) ששיעור זה שווה לכולם ולא לפני בנ"א.
  3. בסד"ט (סי' קפ"ג ס"ק ג') הקשה דא"כ זה ככל דם שיצא החוצה שפשוט שטמאה, וצ"ע.
  4. וראיתי לבאר[השלם מקור] דזה נכלל בדרשה "והדוה בנדתה" כמו שהיא לא נטמאת בלא הרגשה אזי גם הדם לא טמא בכה"ג.
  5. ובתוהרא"ש (כא: ד"ה מאי) מבאר שמהאות ה"א ילפי' שפיר וחתיכה וממשמעות ד"בשר" ילפי' עד שתרגיש בבשרה.
  6. יעויין בהרחבה מו"מ בדעת רש"י בזה בבינת אדם (כלל קי"ג סק"ט) ובשב יעקב (סימן מא) ובנודע ביהודה (קמא יו"ד נה).


·
מעבר לתחילת הדף