ערך/שליח ציבור

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־13:54, 8 ביולי 2020 מאת איתמר (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "==שליח ציבור== ==גדרו== הריטב"א (ר"ה לד:) מפרש דהא דש"ץ מוציא הציבור הוא מדין צירוף, שכולם מצט...")
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שליח ציבור

גדרו

הריטב"א (ר"ה לד:) מפרש דהא דש"ץ מוציא הציבור הוא מדין צירוף, שכולם מצטרפים ונחשבים כדבר אחד, ומשמע מדבריו דמועיל טפי מדין שומע כעונה ואולי אף הוא דין בפנ"ע ואינו ענין לדין שוכ"ע. [והוא כדבריו בגדר קביעות סעודה (ברכות מג., הל' ברכות פ"ה ה"ד, פ"ג הי"ח)]. וע"ע בשו"ת הרשב"א (ח"א קכו) שלגירסתו בירושלמי ברכות (פ"ג ה"ג) איתא דבתפילה אין יחיד מוציא חבירו - "לפי שאין שליחות ליחיד", ואעפ"כ שליח ציבור מועיל. גם הטור (סי' תקצד) כתב: "יחיד שלא התפלל... אין חבירו יכול להוציאו שאין יחיד נעשה שליח לחבירו להוציאו". וכ"נ ממה שהביא בשיירי כנה"ג (או"ח סב הגהות טור) מספר ברכת אברהם (ח"ט רפח), דמאן דס"ל דאפילו בלשון הקודש צריך שיבין היוצא מה שאומר המוציא, זהו דוקא יחיד המוציא יחיד, אבל יחיד המוציא רבים אפילו אינם מבינים לשון הקודש מוציא את הרבים יד"ח. והברכת אברהם הובא גם בביאוה"ל (ר"ס קצג ד"ה אינו) לענין זימון. [אלא שלא חילק בין שומע כעונה לש"ץ, כי אם בין מוציא יחיד למוציא רבים, משמע אפי' מוציא שניים כבר אי"ז מוציא יחיד, וצ"ע הסברא]. ועוד מצינו חילוק בין יחיד לציבור בדברי הרמ"א (נט ס"ד) דאין הש"ץ מוציא היחיד בברכה ראשונה דק"ש בפחות מעשרה, ובדברי הלבוש (ו' ס"ד) דשוכ"ע בברכות השחר הוא רק בעשרה.

ובשבילי דוד (ח"א כ"ג פ"ג סוף אות א') ביאר ענין שליחות דש"ץ בתרתי: א. כשמבקש חבירו רחמים עליו הווה כמבקש בעצמו. ב. תפילה היא כנגד הקרבנות לכן היא כמעשה ושייך גבה שליחות, וכ"כ טעם זה מלא הרועים (ערך ש"ץ סי' א') שהביא כן גם משלה"ג שלהי ר"ה. ולכן אפילו אם אינם עומדים ליד הש"ץ גם מועילה שליחותו כדחזינן סוף ר"ה שש"ץ מוציא אפילו עם שבשדות שאינם בבית הכנסת, דאם "מעשה" היא הרי שבמעשה מהני שליחות אפילו אין המשלח עומד ליד השליח.

ובחזו"א (או"ח ס"ס יט) ביאר ההיא דסוף ר"ה, דתפילה חובת ציבור היא שהש"ץ הוא המסדר אותה, ואשר ע"כ שייך לומר שש"ץ מוציא אף למי שאינו בביהכנ"ס, דעכ"פ חובת הציבור נתקיימה שנסדרה התפילה ע"י ש"ץ. וגם לדברים אלו עולה דמש"ץ אין ראיה לדין שוכ"ע דיחיד.

וכדבריהם נמצא בירושלמי דברכות (פ"ד ה"ד): "ר' פנחס ר' לוי ר' יוחנן בשם מנחם דגלייא זה שעובר לפני התיבה אין אומר לו בוא והתפלל אלא בוא וקרב עשה קרבנינו, עשה צרכינו, עשה מלחמתינו, פייס בעדינו". וע"נ להכלבו (סי' סה) שהתפילה במקום עבודה והש"ץ במקום הכהנים, והוא אמצעי בין ישראל לאביהם שבשמים. ובהע' לכלבו (הע' 70) מציין לדבריו בס"ס יא, ולפלא יועץ (ע' ש"ץ) ומשנ"ב (תקפא סקי"ב) ושעה"צ (שם סקכ"א). וממילא לדברים אלו עולה דמש"ץ ליכא שום ראיה לדין שוכ"ע דיחיד.

ובשערי יושר (ש"ג פכ"ב סוף ד"ה ועפ"י) כתב שצבור אינו הצטרפות אנשים יחידים ידועים, אלא הוא ענין מופשט שאינו תלוי וקשור באנשים ידועים.

ובאבן האזל (פ"ב משופר) ביאר הא דאחד מוציא רבים בתקיעה, דכיון דכתיב בקרא "יום תרועה" ע"כ בעינן שכל אחד ואחד יתקע, אלא דמהניא ע"י צירוף שאחד תוקע בעד כל השומעים. והיינו דאם חיובא דשופר היה כתוב בלשון "תקעו" וכדומה, היה חובת הגוף וא"א שאחד יוציא אחרים, אבל השתא דכתיב "יום תרועה", אע"פ שבודאי מוטל על כל כל אחד ואחד מ"מ אפשר שהציבור יצא כאחד.

ולכאורה גם ממנהגינו שהש"ץ חוזר התפילה אף בזמן הזה שאין מי שיוצא על ידו, מוכח דענין חזרת הש"ץ אינו רק מדין שומע כעונה. וכן הקדישים שאומר הש"ץ אינם ענין לדין שוכ"ע, דהא לא מוטל על כל אחד ואחד לומר קדיש.

וכמו"כ תובן התועלת באמירת הש"ץ "ה' אלוקיכם אמת" להשלים רמ"ח תיבות לכל הציבור (שו"ע סא ג), שאינה מדין שומע כעונה, דהא יחיד אינו אומר זאת. וכן יבואר מש"כ הרא"ש (ברכות פ"ג סי' יח) והרוקח (סי' שכד אות ט') בשם רש"י ששומע כעונה הוא גם ע"י הציבור ולא רק מש"ץ. ועי' ט"ז (תרס סק"ב) דאבֵל לא יקיף בלולב דהמקיפים הוו כשלוחי הציבור. [אך באגרו"מ (ח"ח או"ח ד') הבין ד"ה' אלוקיכם אמת" הוא מדין שומע כעונה, וצ"ע כנ"ל].

ובהר צבי (יו"ד סי' ג') ביאר המשנה (סוף פ"ה דברכות) "ואם שליח ציבור הוא סימן רע לשולחיו - מפני ששלוחו של אדם כמותו", דהוא רק כלפי דין שמים, דכיון דסימנא מילתא לשולחיו מחשיבים ש"ץ כשליח, אבל אינו ענין לדין שליחות דכל התורה.