ערך/שופר: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שורה 7: שורה 7:
כמו כן יש הסוברים שהמצוה בתרוייהו - תקיעה ושמיעה{{הערה|יום תרועה {{ממ|כט. ד"ה חש"ו}} שאגת אריה{{דיוק מקור}} ומנחת חיונך{{דיוק מקור}}}}.
כמו כן יש הסוברים שהמצוה בתרוייהו - תקיעה ושמיעה{{הערה|יום תרועה {{ממ|כט. ד"ה חש"ו}} שאגת אריה{{דיוק מקור}} ומנחת חיונך{{דיוק מקור}}}}.


ויש המבארים שהמצוה בשמיעה אלא שבלא תקיעת בר חיובא לא שומעים "קול שופר"{{הערה|ישועות יעקב {{ממ|[[ישועות יעקב/אורח חיים/תקפה#ג|סימן תקפה סק"ג]]}}, אהל אברהם להגר"א שאג {{ממ|[[אהל אברהם/אורח חיים/א|או"ח סימן א]]}}, שפת אמת {{ממ|[[שפת אמת/ראש השנה/כט/א|ר"ה כט]]}} וחזון איש {{ממ|או"ח סימן כט סק"ד}}.}}.
ויש המבארים שאע"פ שהמצוה בשמיעה מכל מקום בלא תקיעת בר חיובא לא שומעים "קול שופר"{{הערה|ישועות יעקב {{ממ|[[ישועות יעקב/אורח חיים/תקפה#ג|סימן תקפה סק"ג]]}}, אהל אברהם להגר"א שאג {{ממ|[[אהל אברהם/אורח חיים/א|או"ח סימן א]]}}, שפת אמת {{ממ|[[שפת אמת/ראש השנה/כט/א|ר"ה כט]]}} וחזון איש {{ממ|או"ח סימן כט סק"ד}}.}}.


בדעת הסוברים לברך על התקיעה יש לדון שהוא רק מפני שהתקיעה היא "גמר המצוה" - היינו הפעולה האחרונה שבה אבל עצם המצוה גם לשיטתם היא בשמיעה, דז"ל הרא"ש: "ור"ת כתב שיש לברך על תקיעת שופר משום דעשייתה היא גמר מצותה", ויש ללמוד מלשון זו דתקיעה באמת אינה המצוה אלא העשיה שבגמר המצוה, וס"ל לר"ת דההלכה לברך על גמר המצוה היינו מעשה האחרון שבמצוה אפילו אינו קיום המצוה, משא"כ הרמב"ם כתב בגדר דין זה (פי"א מברכות ה"ח) "וכל מצוה שיש אחר עשייתה ציווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה '''הציווי האחרון'''", הרי שהקובע הוא "ציווי האחרון" ולא "מעשה האחרון". ועכ"פ לדרך זו נמצא דגם לר"ת קיום המצוה הוא השמיעה, וממילא אפשר דכך ס"ל גם שאר גאונים וראשונים שכ' לברך על תקיעה ולא על השמיעה. ומ"מ מהר"ם אלאשקר (סי' י') ובית דוד (או"ח שצא) וברכ"י (תקפה סוף סק"ה) וחת"ס בחי' סוגיות (ר"ה כח. ד"ה ואי) נראה דלמאן דמברכין אתקיעה היא עיקר המצוה, ובברכ"י כ' דהכי משמע גם מהרא"ם.
בדעת הסוברים לברך על התקיעה יש לדון שהוא רק מפני שהתקיעה היא "גמר המצוה" - היינו הפעולה האחרונה שבה אבל עצם המצוה גם לשיטתם היא בשמיעה, דז"ל הרא"ש: "ור"ת כתב שיש לברך על תקיעת שופר משום דעשייתה היא גמר מצותה", ויש ללמוד מלשון זו דתקיעה באמת אינה המצוה אלא העשיה שבגמר המצוה, וס"ל לר"ת דההלכה לברך על גמר המצוה היינו מעשה האחרון שבמצוה אפילו אינו קיום המצוה, משא"כ הרמב"ם כתב בגדר דין זה (פי"א מברכות ה"ח) "וכל מצוה שיש אחר עשייתה ציווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה '''הציווי האחרון'''", הרי שהקובע הוא "ציווי האחרון" ולא "מעשה האחרון". ועכ"פ לדרך זו נמצא דגם לר"ת קיום המצוה הוא השמיעה, וממילא אפשר דכך ס"ל גם שאר גאונים וראשונים שכ' לברך על תקיעה ולא על השמיעה. ומ"מ מהר"ם אלאשקר (סי' י') ובית דוד (או"ח שצא) וברכ"י (תקפה סוף סק"ה) וחת"ס בחי' סוגיות (ר"ה כח. ד"ה ואי) נראה דלמאן דמברכין אתקיעה היא עיקר המצוה, ובברכ"י כ' דהכי משמע גם מהרא"ם.

גרסה מ־04:34, 7 באפריל 2021

מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי TriangleArrow-Left.png שופר

גדר המצוה

הפוסקים דנו אם גדר מצוות שופר היא בשמיעת קול שופר או בתקיעה בשופר. ודעת רוב המפרשים שהמצוה היא בשמיעה ולא בתקיעה[1] וכמה ראשונים אף כתבו כן בשם הירושלמי[2].

אולם יש שנראה מהם שהתקיעה היא המצוה, דלשיטתם נוסח הברכה הוא על התקיעה[3].

כמו כן יש הסוברים שהמצוה בתרוייהו - תקיעה ושמיעה[4].

ויש המבארים שאע"פ שהמצוה בשמיעה מכל מקום בלא תקיעת בר חיובא לא שומעים "קול שופר"[5].

בדעת הסוברים לברך על התקיעה יש לדון שהוא רק מפני שהתקיעה היא "גמר המצוה" - היינו הפעולה האחרונה שבה אבל עצם המצוה גם לשיטתם היא בשמיעה, דז"ל הרא"ש: "ור"ת כתב שיש לברך על תקיעת שופר משום דעשייתה היא גמר מצותה", ויש ללמוד מלשון זו דתקיעה באמת אינה המצוה אלא העשיה שבגמר המצוה, וס"ל לר"ת דההלכה לברך על גמר המצוה היינו מעשה האחרון שבמצוה אפילו אינו קיום המצוה, משא"כ הרמב"ם כתב בגדר דין זה (פי"א מברכות ה"ח) "וכל מצוה שיש אחר עשייתה ציווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הציווי האחרון", הרי שהקובע הוא "ציווי האחרון" ולא "מעשה האחרון". ועכ"פ לדרך זו נמצא דגם לר"ת קיום המצוה הוא השמיעה, וממילא אפשר דכך ס"ל גם שאר גאונים וראשונים שכ' לברך על תקיעה ולא על השמיעה. ומ"מ מהר"ם אלאשקר (סי' י') ובית דוד (או"ח שצא) וברכ"י (תקפה סוף סק"ה) וחת"ס בחי' סוגיות (ר"ה כח. ד"ה ואי) נראה דלמאן דמברכין אתקיעה היא עיקר המצוה, ובברכ"י כ' דהכי משמע גם מהרא"ם.

ובאבני נזר (או"ח מ' סק"ו) כתב דאף שעיקר המצוה היא השמיעה, מ"מ מדכתיב "תיקעו" שהיא לשון מעשה צריך למעשה דוקא, ולכן אפשרי רק ע"י עצמו או ע"י מחוייבים במצוה שהם בני שליחות. וכעי"ז נמצא נראה בזכרון שמואל (ס"ס יח אות ב' בסוגריים) דהתקיעה היא המעשה שבמצוה וצריך שליחות על זה. וכן נראה בדברי הגרעק"א בדרוש וחידוש (ר"ה טז:) והכת"ס (או"ח קד) ומהר"ש קלוגר זצ"ל בספר החיים (תקפט ס"ח ד"ה נראה לפענ"ד) דמוציא רבים בשופר נחשב שלוחם. ובאבן האזל (פ"ב משופר) ביאר דמה שצריך כוונת שומע ומשמיע במצוה זו, כיון דכתיב בקרא "יום תרועה" בעינן שכל אחד ואחד יתקע, אלא דמהניא ע"י צירוף שהתוקע תוקע בעד כל השומעים.

ברם הרמב"ם (בתשובה שבהערה) כתב: "אלו היתה המצוה המחוייבת היא התקיעה, היה חייב כל אדם ואדם מן הזכרים לתקוע, כמו שחייב כל אדם ואדם לישב בסוכה וליטול לולב", הרי שאם היתה מצוה בתקיעה הא היתה "מצוה שבגוף" שאינה בשליחות. וכן בחכמת שלמה (או"ח ר"ס תקפט) ובזכר יצחק (ר"ס י') כתבו שתקיעה אינה ענין לשליחות.[6] וכן לדרכו דהאבן האזל והאחרונים שצריך בר חיובא בשביל שיהיה "קול שופר" אינו מוכרח שהוא מדין שליחות.

וב'יום תרועה' תירץ קושיית הרמב"ם דתקיעה היא מצוה שבגופו, עיי"ש. ומהשאילתות נראה לתרץ דאה"נ היא מצוה שבגופו, אבל כמו שמצוות שבדיבור הם מצוות שבגופו ואעפ"כ מועיל בהם דין "שומע כעונה", גם בשופר אמרינן דה"שומע כתוקע", ולכך מועילה השמיעה גם לגבי תקיעה אף שהיא מצוה שבגופו.

מיושב ומעומד

להתוס' בפסחים (קטו. ד"ה מתקיף) תקיעות דמעומד עיקר, אכן להרא"ש פ"ג מסוכה (סי' כ"ו) ותרומת הדשן (ח"ב קטו) במיושב כבר יצא ידי חובתו.

כוונת המצוה

הרמב"ם (פ"ב משופר ה"ד) כתב שאם לא התכוין למצוה לא יצא, אף שלגבי מצה נראה מדבריו (פ"ו מחו"מ ה"ג) שאין כונה מעכבת.

וכמה ביאורים נאמרו על כך: בנו רבינו אברהם (ברכת אברהם סי' לד) והמגיד משנה (שופר שם) כתבו דבשופר ליכא מעשה, לכן כוונה יותר מעכבת. בכס"מ שם הביא לר"ן שבשופר ליכא הנאה. ובכת"ס (או"ח קד) ובית הלוי (ח"ג נא סק"ב) כתבו דבשופר נאמר "זכרון תרועה".

אם יש הנאה במצוה זו

מחילוק הראשונים הנ"ל עולה שבשופר אין הנאה, וכך נראה מהרבה ספרים וסופרים [7] והכת"ס (או"ח קז ריש סק"ב) אף כתב דלומר דאיכא הנאה בשופר הוא תמוה. וראה ערך כונת המצוות איך הנאה נחשבת ככוונה.

אולם מצאנו כמה וכמה הסוברים שגם שופר היא מהמצוות שיש בהם הנאה, דבר"ה (כו.) כתבו התוס' (ד"ה חוטא מתנאה) שמתנאה בקולו. וכן למד השער המלך (פר"ח מלולב ה"א) מדברי הרמב"ם (פ"ג מלולב ה"ג), והביא להפר"ח (תקפו סק"ה) שלמד כן. וכך נראה שהבין הגרעק"א (קמא סי' קכט) בדעת הרמב"ם. ובשעה"מ שם ביאר כך גם דעת הרז"ה (ר"ה ז. מדפי הרי"ף) והכלבו (ריש הל' ר"ה). ובנוב"י שם ציין כן בהג"ה מבנו.

ונפק"מ בזה: א. שתועיל כפיה למצות שופר למי שנהנה בתקיעת או שמיעת קול שופר. ב. לדעות שיש הנאת הגוף אזי אסור למודר הנאה משופר לתקוע בו.

מהות ההנאה

להתוס' ההנאה היא במה שמתנאה בקולו. ולהכלבו היא הנאה מן התקיעה, ואפשר לפרש דבריו או כהתוס', או שנהנה מעצם המעשה. והשעה"מ והפר"ח למדו מהרמב"ם דההנאה היא שמיעת הקול. והמחנ"א והנוב"י למדו שההנאה היא קיום המצוה. ובקה"י (נדרים סי' לה) דן מצד הנאה שעשה רצונו בשופר זה.

ויש לדון בב' סברות אחרונות, דלפ"ז אין לך מצוה ולהקה"י אף אין לך דבר שאין בו הנאת הגוף, דע"כ אם עשהו אזי נעשה רצונו מן הדבר ההוא.

ברכה על עשייתו

דעת הירושלמי (פ"ט מירושלמי ה"ג) בכמה מצוות שמברכין על עשייתן והכנתן, אלא שלא הזכיר שופר, אולם בערוך (ערך צץ) ובמנהיג הל' סוכה וברוקח הל' סוכות כתבו דה"ה בכל המצוות. וברמב"ם (פי"א מברכות ה"ח) כלל שופר עם המצוות שנמנו בירושלמי לברך על עשייתם [אף שהרמב"ם שם פסק לא כהירושלמי]. וכן המאירי וההשלמה (סוכה מו) ואורחות חיים (הל' ברכות אות נט) והכל בו (סי' עב ופז) כתבו דלפי הירושלמי מברכין על עשיית שופר.

לערבב השטן – ביאור

כמה דרכים נמצא בביאור עירבוב זה:

א. כששומע ישראל מחבבין את המצוות מסתתמין דבריו.[8]

ב. חושש שמא הוא שופר שלעתיד לבוא שהוא יבולע בו.[9]

ג. היצר מת בשומעו קול שופר, כענין שנא' אם יתקע שופר בעיר וגו'.[10]

ד. כיון שרואה המשטין שמחבבין למצוות מיושב ומעומד כאילו מתעכב מלהשטין",‏‏[11] משמע שהערבוב הוא מקיום המצוה מיושב ומעומד.

אם יוצאים המצוה מדין שומע כעונה

הפוסקים כללו דין מוציא בשופר עם שאר מוציא במצוות שבדיבור, ומשמע שהוא מדין שומע כעונה[12]. וכן משמע מדברי מהרא"ם (ביאורו לסמ"ג עשה מב), וכ"כ בזכרון שמואל (סוס"י יח אות ב).

אכן באבני נזר (או"ח סימן תלא סק"ג) כתב להדיא שאין זה מדין שומע כעונה. ובספר תענוגי ישראל (סימן כג עמוד נ) הוסיף לבאר, שאם שומע כתוקע הרי שהעיקר הוא התקיעה ולא השמיעה, והלא לא קיי"ל כן להלכה. וע"ע באהל אברהם להגר"א שאג זצ"ל (או"ח סימן א) שעמד בזה.

שיעור השופר

למנ"ח (ת"י) שיעורו מדאורייתא ולפמ"ג (ס"ס תקפו במשב"ז) ליכא שיעור, ועי' בשו"ת בנין ציון (ח"א לג).

דין נשים

נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא. וע"כ פטורות ממצות שמיעת קול שופר בראש השנה, כיון שזמנה קבוע פעם אחת בשנה, אלא שנהגו נשים רבות לבוא לשמוע קול שופר, ומנהג יפה הוא[השלם מקור].

שופר בשבת

הגרעק"א בדרוש וחידוש (מערכה ח', ד"ה והנה המג"א) כתב שהתוקע בר"ה שחל בשבת יצא, וכ"כ באבנ"ז (תקיד סק"ח) לענין מגילה בשבת. ונראה שהגרעק"א לשיטתו גם לגבי מילה בשבת (ח"ג יח).[13] אכן בבית שלמה (יו"ד ס"ס רכב) כתב שלא יצא, וכן פשוט לחכמת שלמה (או"ח תקפח).

ובקבא דקשייתא (קושיא צט) כתב שאפילו לר"ן היכא דפטרו לגמרי כשופר ומגילה בשבת, ודאי נעקרה המצוה מכל וכל. וכעי"ז כ' בהתעוררות תשובה (ח"ב יט סק"ד). וכן מדברי הט"ז (סי' תר) לענין שופר אחרי קבלת שבת, נראה קצת דלא שייך כלל חובת שופר בשבת. והרבה אחרונים ישבו על מדוכה זו.[14]

באחרונים מצינו לחלק בין דרבנן לדרבנן [ועיקר דבריהם ליישב שיטת הגרעק"א עם הראשונים שנראה שלא יצא ידי חובתו]:

א. בשו"ת מהרש"ג (או"ח לו) וחידושי שרידי אש (ח"ב, ר"ה סי' ד', עמ' כה) ובבאר שרים (ח"ג לב יח) בשם הגרב"ש סלומון זצ"ל, שאם גזרו על חפץ המצוה כגון סוכה ששולחנה בתוך הבית - אה"נ שהבא לקיים מצוה בחפץ ההוא לא עשה ולא כלום, אולם היכא שגזירת חז"ל היא על הגברא שימנע מקיום המצוה ולא לפסול חפץ המצוה וכגון שופר בר"ה שלא פסלו השופר, בזה אם עבר וקיים המצוה יצא. ולא יקשה על הגרעק"א מתוס' ורשב"א. [15]

אכן בציץ הקודש (נה סק"ז) כתב על מהלך זה, דמתוס' נראה דאיירו גם כשחל על האדם ולא על המצוה, דהא כתבו לפרש סוגיא דברכות גבי קרא והטה כדברי ב"ש דהתקנה על האדם ולא על הק"ש.

ב. בדבר אברהם (ח"ב כו סק"י) חילק דבסוכה איסורא הטילו עליו רבנן שלא ישב ושולחנו בתוך הבית, וכיון שאיסור דרבנן רביץ על קיום המצוה הו"ל כמצוה הבאה בעבירה, ועדיפא עוד מינה דע"י אותה מעשה מצוה גופא וקיומה עובר העבירה. משא"כ בשופר ולולב בשבת אף שאסרו רבנן, האיסור לא רביץ במעשה המצוה גופא כי אם במסובב לו.

ג. הדבר אברהם הביא שם מהגרא"ב קמאי זצ"ל, דהא דבסוכה אינו יוצא דמעורב בה דין ממון דבעינן שלכם, ומש"ה כשרצו רבנן להחמיר עליו שלא יצא גם יד"ח סוכה דאוריי' הפקירו את הסוכה בהפקר בי"ד.

ד. בס' ברכת הזמן (על ברכת שהחיינו, עמ' קכה) חילק דהיכא שתיקנו חכמים שצורת קיום המצוה תהיה דוקא באופן מסויים, אז אינו מקיים אפילו הדאורייתא. משא"כ בשופר ולולב בשבת לא תיקנו בעצם צורת המצוה, אלא גזרו איסור צדדי מחשש שמא יבא לידי איסור שבת.



שולי הגליון


  1. שערי תשובה לגאונים (סימן עט), סידור רס"ג (עמוד ריח), ריצ"ג (ח"א עמוד כו) ובית יוסף (סימן תקפה) משם בה"ג. וכ"כ הרמב"ן (פסחים ז.), החינוך (מצוה תה), הטור (סימן תקפה), הכלבו (סימן סד), הריטב"א (ר"ה לד.), הרשב"ץ (ד"ה וראיתי)[השלם מקור], ראב"ן (סימן לד) ובתמים דעים (סוס"י קפו). וכן נראה דעת הרא"ש (ר"ה פ"ד סוס"י י) ושבלי הלקט (סימן רפט).
    וכן כתב הרמב"ם בכמה מקומות (בספר המצוות עשה קע, במנין המצוות שבריש הלכות שופר, ושם ה"א וה"ג, ובתשובותיו: שו"ת הרמב"ם סימן קמב, פאר הדור סימן נא).
  2. ראבי"ה ואבודרהם (ר"ה דנ"ח, פורים מ"ד ג) ואור זרוע (ח"א קלט, ח"ב רעא). וראה בהערות לראבי"ה (ח"ב תקלד).
  3. שאילתות (שאילתא קנג), סמ"ג (עשין מב), ר"ת (ברא"ש ר"ה פ"ד סוס"י י, ובספר הישר סימן רנט)) ויראים (סימן תיט, רלה ע"א).
  4. יום תרועה (כט. ד"ה חש"ו) שאגת אריה[השלם מקור] ומנחת חיונך[השלם מקור]
  5. ישועות יעקב (סימן תקפה סק"ג), אהל אברהם להגר"א שאג (או"ח סימן א), שפת אמת (ר"ה כט) וחזון איש (או"ח סימן כט סק"ד).
  6. ודברי החכמת שלמה צ"ע עם דבריו בספר החיים הנ"ל.
  7. נמוקי יוסף בנדרים (יד: ד"ה באומר הנאת) ט"ז (רע"ג סק"ג) נוב"י (ת' או"ח קלג) מהר"ש קלוגר בס' החיים (תקפט ס"ח, בנדמ"ח ח"ב תתקנח) וחמדת שלמה (או"ח לח)
  8. רש"י
  9. התוס' וכמה ראשונים הביאו מחז"ל (פסיקתא או ירושלמי שאינם לפנינו)
  10. הרשב"א ומאירי ומהר"ם אלאשקר (סי' י')
  11. רבינו חננאל, ומש"כ "כאילו מתעכב", באמת צ"ב טובא, ושמא כוונתו דלבסוף א"א שאינו עושה עכ"פ מקצת שליחותו, דאלת"ה איך יש שנחתמין בספרן של רשעים.
  12. ראה בית יוסף (סוס"י תקפט) ושאגת אריה (סימן ו).
  13. וכ"כ גם בתשובה (קמא סי' קעד) אלא ששם נראה הנדון מצד אחר אי אמרינן בכה"ג אי עביד לא מהני, וגם מדין מצוה הבאה בעבירה.
  14. מטה אפרים (תקפח ו) ושו"ת מהרש"ג (ח"א או"ח לו, ד"ה ובדבר) והר צבי (או"ח ח"ב פח) ומקראי קדש (סוכות ח"ב טו) ומשנת יעבץ (סד סק"ג) וצל הכסף (ח"ב או"ח ח').
  15. כמובן כל מחבר כתב סברא הנ"ל בנוסחו].
מעבר לתחילת הדף