ערך/קנין

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי TriangleArrow-Left.png קנין

יסוד הכח להקנות

בכל הקנאה אין הביאור שהוא מעביר את הבעלות שיש לו דזה א"א, אלא דזהו כח של בעלים להקנות [כדמוכח מקני ע"מ להקנות]. ( חי' ר' שמואל גיטין יא: אות ריז בשם הגרש"ש).

קנין מצד המקנה וקנין מצד הקונה

בתוס' (סנהדרין סח: ד"ה קטן, ב"ק קט: ועוד) כתבו דהקנאה לקטן מהני מדאו' בדעת אחרת מקנה.[1] ופי' הקצה"ח (רמג, ה) דסגי בכוונת מקנה בקנינים[2]. ובשער"י (ז, יב) הוסיף דאף בכוונת קונה לחוד סגי אם יש ניחותא מצד המקנה. וע' ריטב"א כתובות לד. וע' אבן האזל (שכנים ב, י ד"ה ונראה) שנקט כן בדעת הנתה"מ וכתב שלדעת הקצה"ח צ"ל שלא סגי בדעת קונה. [וע"ע בענין אם מהני קנין ע"י דעת הקונה לבד – בנוב"י אה"ע נט ובתניינא עז ד"ה ומה שנסתפקתם. [הובא בפ"ת בחו"מ שנט, א ובאה"ע כח סעיף יז. וע"ע אבני מילואים כח, מט. ובקונטרסי שיעורים (ב"ק כג, א) כתב דאף להאבנ"מ קנין מצד הקונה ל"מ, והוא חולק ונוקט כהגרש"ש.

קנין דרבנן אי מהני לדאו'

ברש"י בב"מ מח. (ד"ה קאי) משמע דקנין דרבנן ל"מ לקידושין דאורייתא[3], וכן משמע לכאורה בטור חו"מ קצח, וכ"ה בשו"ת המבי"ט (כה), ובב"י אה"ע כח (ד"ה הי' השני) הביא דעת רבי' ירוחם דלא מהני, וכתב ע"ז דאינו מוכרח. [ובאבנ"מ (כח, לג) מפ' דעת הב"י דמודה דקנין דרבנן ל"מ לדאו' ע"ש]. ובשטמ"ק (ב"מ י. ד"ה גמ' ד' אמות) כתב בשם ר"פ דמהני, ופי' הטעם משום הפקר ב"ד, וכ"כ הריטב"א שם בע"ב (ד"ה ור' יוחנן), וכ"כ הר"ן (גיטין מ: מדפי הרי"ף ד"ה היכי).[4] [הריטב"א והר"ן כתבו גם את הטעם דהפקר ב"ד הפקר]. והך טעם דהפקר ב"ד כן פי' הב"ש (כח, ו) ע"פ דברי היש"ש (ב"ק פ"ז סי' ז). וע' מחנ"א הל' משיכה סי' ב (עמ' לח:) דתלה במח' ראשונים אם קנין דרבנן מהני לדאורייתא. וע' שעה"מ (לולב ח, י). וע"ע אבנ"מ (כח, לג), וקצה"ח (קצד ג ד, רלה ד ד"ה אמנם). וע' שו"ת רעק"א (רכא ו ורכב כא) שהק' סתירות בדברי התוס' והרא"ש בנידון זה והעלה צד ליישב שקנין דרבנן מהני לדאו' רק לענין להפקיע ולא לענין להקנות ועדין נשאר סתירה בתוס'. וע' נתה"מ (רלה, יג) שנראה מדבריו ג"כ כיסוד זה. (ושם צויין למקו"ח תמח, ט ד"ה ומה שכתב, ולקהלת יעקב אה"ע כח, יג, ולגט פשוט קכ, ה). ובשער"י (ה, ט) כ' דכאשר הוצרכו להפקיע הבעלות לגמרי - מהני לדאו', וכאשר לא הוצרכו אלא להרשות לאחרים להשתמש - לא מהני. [ויש סמך לסברא זו בר"ן בנדרים מד: ד"ה ופרכינן, וכן ביאר הקה"י (נדרים סי' כט) את דברי הר"ן הללו.] ולכאורה יש ראיה מתוס' ב"ק עט. (בסוף העמ') דל"מ קנין דרבנן לדאו', אמנם יש לדחות כיון דהתם מיירי בהקדש ותלוי בנידון אם שייך הפקר ב"ד בהקדש (ע"ע הפקר ב"ד).

אם קנין הגוף לזמן הוי קנין פירות

בפי' הר"ן (בנדרים כט. ד"ה אמר) כתב דקנין לזמן הוי קנין פירות (ע"פ הגמ' בגיטין מח.) וע' קצה"ח (רמא סק"ד) דאינו ממש ק"פ אלא דלענין אישות צריך קנין גמור. [וע"ש אם אתרוג נחשב 'לכם' ע"י קנין לזמן]. וע' נתה"מ (רמא סק"ה) שהשיגו ממה שהוכיח הר"ן מגיטין. (וע' קצה"ח רנז ד). וע' מנחת ברוך צ ענף א וע' קהילת יעקב לבעל משכנות יעקב סוכה מא.

אם קנין פירות לעולם הוי קנין הגוף

ע' גר"ח ריש הל' ביכורים (ב ג) דקנין השתמשות לעולם - חשיב קנין הגוף.

אם מעשה הקנין בשביל גמ"ד

נחלקו האחרונים אם פעולת הקנין נעשית על ידי גמירות הדעת לקנין, ומעשה הקנין הוא שגורם לגמירות דעת או שהוא מגלה על גמירות הדעת (ובלא"ה הוי דברים שבלב), וכ"כ הגר"ש קלוגר (טוב טעם ודעת סימנים ער, רסה. ובהאלף לך שלמה סימנים רמד,רפז), וכ"כ בחמדת שלמה (כתובות נד: ד"ה שם י"מ), ובחידושי הגר"ש שקאפ (נדרים סימן כב), ובחזו"א (חו"מ סימן כב ד"ה כלל גדול]]) בשם אביו. והחזו"א (ב"ק סימן כא אות ה) הוכיח כן מתוספות (בכורות יח: ד"ה אקנויי) שבמקום שאמדו חז"ל את דעתו שמקנה מקום בחצירו לחבירו, קונה החצר לחבירו אף בלא מעשה קנין. וכן הוכיח מהרשב"א (ב"ק קב:). וכן הביא מהגרא"מ הורוביץ. וכ"כ הקובץ שיעורים (ב"ב אות תל). וע"ע בשיעורי ר' חיים פנחס (שיינברג, ב"מ שיעור יב) שהביא מהאבני מילואים (סימן ל סק"ג) בשם הר"ן דהיכא דיש גמירות דעת אין צריך מעשה קנין.

מאידך יש שכתבו שהקנין נפעל על ידי המעשה, אלא שתנאי לחלות הקנין הוא שיהיה גמירות דעת לקנין ובלא"ה אין המעשה פועל כלום. כ"כ המהרש"ם מבערז'אן (שו"ת ח"ג סימן קנא). וכן הביא החזו"א מהנודע ביהודה (קמא חו"מ סימן כח) שכל הדברים הנקנים באמירה בלא מעשה אין קניינם אלא מדרבנן[5]. וכן הוכיח החזו"א מהרמב"ן (סז.) שביאר שזכיית עובר מכח מתנת שכיב מרע אינה אלא מדרבנן אף שגמר בדעתו. וכ"כ משפט שלום (סימן קצד)[6]}[7].

קנין דברים

בב"ב ג. מבואר דל"מ קנין להתחייב לחלוק חצר דהוי קנין דברים. ונחלקו הראשונים אם קנין אתן הוי בכלל קנין דברים (מובא בטור חו"מ קנז, כ). וע' תוס' כתובות נד: ד"ה אף. הטעם דל"מ קנין אתן – ע' רא"ש כתובות פ"ה סי' א "שאין לקנין על מה לחול" וע' שער"י (ה, ב ד"ה והנה) שביאר דאין כאן דבר הנקנה. [וביאר דלא דמי לשעבוד שנקנה לקונה זכות בגופו של המתחייב, ע"ש.]

אחריך לפלוני (ב"ב קלז כתובות צה:)

ע' קצה"ח (רמא סק"ד) דגדר קניינו של הראשון היינו קנין לזמן. ומה שיכול למכור (לרשב"ג) בתוך הזמן – ביאר הגרש"ש (במערכת הקניינים סי' ח) שכך כוונתו שאינו משייר הזמן של אחר מותו אלא במקרה שלא מכר. וע' שיעורי הגר"ש רוזובסקי (ב"ב קלג אות קלד) שהעלה צד נוסף שנתן לו מלבד הקנין לזמן גם כח מכירה (כמו קני ע"מ להקנות). ומהגר"י שרייבר שמעתי דמה שבעלים יכול למכור אינו משום שנותן את מה שיש לו אלא שמכח היותו בעלין יש לו סמכות למכור, ולכן אם ניתנה לו לענין אותו זמן בעלות מוחלטת גם לגבי הזמן שאח"כ (כגון שיכול לכלות הקרן) יכול למכור ג"כ.

קנין למת

בשו"ת הרשב"א (שעה) כתב שיש למת בעלות בדברים שנוגעים לו. ובמחנה אפרים (זכייה ומתנה לא) פי' דר"ל מצוה ולא בעלות ממש. ובקוב"ש (כתובות שיד) כתב שבשטמ"ק (ב"ב ח) לא משמע כן בד' הרשב"א שם אלא בעלות ממש. והביא מיד רמה (בסנהדרין מח) שנראה כהמחנ"א.



שולי הגליון


  1. אמנם בתוס' רי"ד (על הגליון) בגיטין מ: כתב דל"מ מדאו', ובפנ"י (גיטין סד: על רש"י ד"ה זוכה) כתב כן בדעת רש"י בסוכה מו: וכ"כ הנחל"ד (ב"מ יב:) שדעת רש"י כהתוס' רי"ד.
  2. היינו לתוס' ועוד ראשונים, אבל להרמב"ם זכייה לקטן בדעת אחרת מקנה הוא מדין זכייה כמבואר בחו"מ רלה ס"ז ובקצה"ח שם סק"ד.
  3. וע' באבן האזל (מכירה ג, ה) שביאר דברי רש"י ע"פ שיטת בעה"מ דרבנן לא הפקיעו הקנין כסף לגמרי אלא רק יכול לחזור בו, ולפ"ז אין ראיה לנידונינו. אמנם הריטב"א (שם - בב"מ) מפרש דברי רש"י שדרבנן ל"מ לדאורייתא, ומקשה עליו דהפקר ב"ד הפקר, וע"ע במאירי (שם - ב"מ מז) שהביא בשם חכמי הצרפתים כרש"י וכתב יראה לי שאינה מקודשת אלא מספק דהפקר ב"ד הפקר. וכן הבין ברש"י האבנ"מ (כח, לג). וע"ע שו"ת חת"ס יו"ד שיד ד"ה נחזור.
  4. והרמב"ן בגיטין עח חולק על הריטב"א והר"ן הנ"ל, אמנם ע' אבנ"מ (ל, ה) שמבאר שהרמב"ן יכול לסבור שקנין דרבנן מהני לדאו'. [וע' תוס' רא"ש שם].
  5. שם נחלק עם חתנו אם מה שמצאנו בכמה מקומות שמהני גמ"ד בלי מעשה לקנין (עיין כתובות קב: "בההיא הנאה וכו' גמרי ומקני" ובתוס' שם (ע"א ד"ה אליבא): "דהואיל וטרח... גמר ומשעבד") אם הוי מדאורייתא או מדרבנן. ומדעת חתנו אין ראיה שס"ל שהקנין נפעל ע"י גמ"ד, די"ל דכשיש גמ"ד גמורה א"צ מעשה אבל כשאין גמ"ד כל כך, צריך מעשה, ואז המעשה פועל מצד עצמו.
  6. זה לשונו שם: וכבר ראיתי לרב א' בתשובה שהעלה כן דבקנין הוי העיקר הסמיכות דעת והמעשה בא רק להעיד שסמך בדעתו, ויל"ע בנו"ב מה"ק חחו"מ סי' כח באמצע התשובה (ד"ה עוד) בזה. אבל יעוין ברמב"ם פ"ה ממכירה הי"ג דמוכח דדוקא בדברים שא"צ קנין הוי כן [- שסמיכות הדעת גורמת הקנין], אבל בדברים שצריכים קנין הוי המעשה של הקנין עיקר. יעוש"ה ודו"ק. וע' במ"מ פי"א ממכירה ה"ז באמצע דבריו". ובהג"ה שם כתב: "יש להעיר מהש"ס דב"ב (פח.)", וציין שם לשו"ת רדב"ז (ח"ה סימן שא).
  7. וכן משמע ברשב"א (ב"מ טז.) שכשיש גמ"ד הוי קנין מדרבנן, ומשמע שכן הדין בכל מקום שיש גמ"ד.
מעבר לתחילת הדף