ערך/עוסק במצוה פטור מן המצוה

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי עוסק במצוה פטור מן המצוה

מקור

בגמרא (סוכה כה.) מובא שני מקורות לדין זה. האחד לגבי פטור מקריאת שמע, והשני לגבי פטור מהקרבת הפסח.

במצות קריאת שמע

במצות קריאת שמע כתוב (דברים ו ז) "בשבתך בביתך ובלכתך ובדרך, ובשכבך ובקומך".

מהנאמר "בשבתך בביתך" ילפינן פרט לעוסק במצוה. כלומר, שהעוסק במצוה פטור מקריאת שמע.

ומהנאמר "ובלכתך בדרך" ילפינן פרט לחתן. שחתן פטור מקריאת שמע.

ואף שהלשון "דרך" יכול להתפרש גם בהולך בדרך לעשות מצוה, לא אמרינן הכי. משום שאנו רואים שהפסוק מאריך לדבר בלשון נוכח (ולא כתב "בשבת" "ובלכת"). ומכך הבינו חז"ל שרצה הכתוב ללמדנו שדוקא בלכת שלך (בלכתך לדבר הרשות) אתה חייב בקריאת שמע, אבל בלכת של מצוה (בזמן שהולך לדבר מצוה) אתה פטור מקריאת שמע.

מקור זה בפני עצמו אינו מספיק כדי ללמדנו שלגבי כל המצוות שבתורה "העוסק במצוה פטור מן המצוה", כי יש מצוות חמורות יותר מקריאת שמע שבהם היה מקום לומר שאף העוסק במצוה אינו פטור מהם. לכך אנו צריכים את המקור דלהלן בקרבן הפסח, ללמדנו שהעוסק במצוה פטור אפילו ממצוות חמורות שיש בהן כרת.

במצות קרבן פסח

בפרשת בהעלותך נאמר (במדבר ט ו) "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא", ובעקבות כך נאמרה שם בהמשך פרשת פסח שני. יש שלש שיטות מי היו אותם אנשים שלא יכלו לעשות את הפסח בזמנו מחמת טומאתן. לרבי יוסי הגלילי, נושאי ארונו של יוסף היו. לרבי עקיבא, מישאל ואלצפן היו, שהיו עוסקין בנדב ואביהוא. לר' יצחק, אנשים שעוסקין במת מצוה היו וחל יום שביעי שלהם בערב פסח.

עכ"פ לפי כל השיטות אנו למדים שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, שאל"כ היאך היה מותר להם להתעסק עם המת, הרי ידעו שבעקבות כך יהיו טמאים ולא יוכלו לעשות הפסח. אלא ע"כ שהעוסק במצוה פטור מן המצוה.

מקור זה בפני עצמו אינו מספיק כדי ללמדנו ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה" גם בשעה שהמצוה השניה מזומנת ממש לפניו, כי כאן התעסקו במת כמה ימים לפני שהגיע יום ההקרבה, אבל אם הגיע זמן המצוה היה מקום לומר שלא נאמר דין זה. לכך אנו צריכים את המקור דלעיל בקריאת שמע, ללמדנו שהעוסק במצוה פטור אפילו ממצוה שכבר הגיע הזמן לקיימה.

סופרי סת"ם, וכל העוסקים במלאכת שמים

בברייתא (סוכה כו.) כתוב "אמר ר' חנניא בן עקביא, כותבי ספרים תפילין ומזוזות, הן ותגריהן ותגרי תגריהן, וכל העוסקין במלאכת שמים (לאתויי מוכרי תכלת), פטורין מק"ש ומן התפלה ומן התפילין, ומכל מצות האמורות בתורה. לקיים דברי רבי יוסי הגלילי, שהיה רבי יוסי הגלילי אומר העוסק במצוה פטור מן המצוה".

וכתב הב"י על זה "וצריך לומר דבשעה שהן עוסקין במצותן דוקא דקאמר שלא יפסיקו ממצותן כדי לעשות מצוה אחרת, אבל בשעה שאינם עסוקין במצותן הרי הן כשאר כל אדם וחייבים בכל המצות, וכמו שכתבו שם התוספות והרא"ש והרב רבינו ניסים גבי הא דתנן שלוחי מצוה פטורים מן הסוכה", עד כאן לשון הב"י, ועיין שם עוד בזה בהמשך דבריו.

קיים המצווה אף שפטור

הרמ"ע מפאנו (סימן קב) כתב שאף הפטור מן המצוה מחמת שעוסק במצוה אחרת, אם קיים המצוה שנפטר הימנה מצווה קעביד ובכלל מצווה ועושה הוא, שהרי מצווה הוא בכך אלא שדבר אחר גרם לו להיפטר באותה שעה.

המהר"ח אור זרוע (סימן קפג) כתב שאותן הבחורים ההולכים ללמוד תורה ופטורים מכל המצוות כל זמן שהם בבית רבם יכולים להוציא אחרים ידי חובתן משום ערבות. וכתב הפסקי תשובה (סימן רסד אות א) שמוכח מדבריו שחשוב מצווה ועושה שהרי כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן (ר"ה כט.).

וכן הוכיח הקרן אורה (זבחים יט.) מדברי הגמרא שם. וכן הוכיח הפסקי תשובה (סימן רסד אות א).

וכ"כ בשו"ת עונג יום טוב (סימן מא) שאם עשה שתיהן יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור ולעשותה, כיון שבאמת בר חיובא הוא אף במצוה השניה.

וכן הוכיח בהר צבי (סוכה כה:) מדעת הרמב"ם (הביאו הטור או"ח תרמ) שחתן פטור כל ז' מישיבת סוכה ומכל מקום בגמרא בסוכה מבואר שר' זירא ישב בסוכה, והיינו דהרמב"ם ס"ל שר' זירא עשה כן משום מידת חסידות, וכן דעת המאירי (סוכה שם). ומוכח שנחשב בכך לעושה מצוה דאם לא כן מה מדת חסידות יש כאן. אלא שכתב שמדבריהם אין ראיה אלא שחשיב עושה מצוה אך עדיין אפשר שאינו בכלל מצווה ועושה ואינו יוצא ידי חובתו.

וכ"כ המשנ"ב בשער הציון (סימן תעה סקל"ט) על דברי השו"ע (שם ס"ה) אכל כזית מצה והוא נכפה בעת שטותו ואחר כך נתרפא חייב לאכול אחר שנתרפא, לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור. וכתב המשנ"ב (סימן תעה סקל"ט): שהיה אז בכלל שוטה ואינו איש. ועל זה כתב בשער הציון: לאפוקי שומר אבידה שאף הוא פטור מכל המצות, אך אם אכל אז מצה יצא ידי חובתו, לפי שהוא איש אלא שלא חייבתו תורה מפני שהוא עוסק במצות אחרות.

אמנם בדעת הריטב"א (סוכה שם ד"ה שלוחי) כתב בהר צבי שהוא ס"ל דאינו חשוב כמצווה ועושה. ולמד כן מלשון הריטב"א: דאפילו בעי להניח מצוה זו לעשות מצוה אחרת גדולה הימנה אין רשות בידו כו' דכיון דפטור מהאחרת הרי היא אצלו עכשיו כדבר של רשות ואסור להניח מצותו מפני דבר שהוא של רשות, עכ"ל.

עוד כתב בהר צבי, שכן משמע מדברי שו"ת כתב סופר (או"ח סימן צט ד"ה ועיין) שהוא סובר שהעוסק במצווה הרי הוא כאינו מצווה ועושה ואינו יוצא ידי חובתו. ורק באופן שהפסיק מעשיית המצות הראשונה ועוסק רק במצוה השניה, אז יוצא ידי חובתו אף שלא היה לו לעשות כן. וכ"כ בשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סימן ד אות ב) שאף שאין לו להניח את המצוה כדי לקיים מצוה אחרת, מכל מקום כשעבר והניח את העבודה נמצא שבאותה שעה כבר לא חשיב כלל עוסק במצוה אחרת כיון שכבר קודם לעשיית המצוה השנית פסק מלהתעסק במצווה הראשונה.

ובבית האוצר (כלל פד) כתב בתחילה שכיון דקיי"ל דעוסק במצוה פטור מן המצוה אם כן העושה ב' מצות כאחת הרי כל מצוה פוטרתו מקיום האחרת, ונמצא שאחרי גמרו עשייתן מחוייב לעשות שנית אחת מהן כיון שעשאה בזמן היותו פטור ואין מצוה שאדם עושה בזמן הפטור פוטרתו מחיובו בזמן החיוב, והי מינייהו מפקת. ובזה נתן טעם לדין דאין עושין מצוות חבילות חבילות. אך דחה דבריו מכח דברי רמ"ע מפאנו הנזכרים לעיל.

ובקול סופר (סוכה פ"ב מ"ד אות שצ"ד) נסתפק אף במקום שהניח את המצוה הראשונה ועשה השנית אם יצא ידי מצוה. דכיון שפטור ממצוה זו ומחוייב בראשונה, הרי הוי מצוה הבאה בעבירה שעל ידי הנחת הראשונה מקיים השנית, והניח בצ"ע.

ברכה על המצוה השנית

גם להשיטות שהעוסק במצוה הפטור משאר המצות מקיים מצוה בעשייתן, מכל מקום מסתפק השער הציון (סימן תעה סקל"ט) אם יכול לברך עליהן שהרי אינו מצווה על זה ואיך יאמר 'אשר קדשנו במצוותיו'.

אמנם יעויין בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן קפג) שכתב שאף שבחורים ההולכים ללמוד תורה פטורים מכל המצוות כל זמן שהם בבית רבם, מכל מקום אם רצו לברך על הציצית ועל התפילין רשאים, כשם שנשים רשאיות לברך על מצות עשה שהזמן גרמא לדעת רבינו תם.

והמאירי (עירובין צו. ד"ה כבר) כתב שאף לדעת הסוברים שנשים אינן רשאיות לברך על מ"ע שהזמן גרמא מכל מקום העוסק במצוה רשאי לברך, כיון שהוא שייך במצוה זו אף על פי שאיזו סבה פוטרתו.

וע"ע: תשובת חן (ח"א סי' ד).

להוציא אחרים ידי חובתן

כתב בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סימן קפג) שאותן הבחורים ההולכים ללמוד תורה ופטורים מכל המצוות כל זמן שהם בבית רבם יכולים להוציא אחרים ידי חובתן משום ערבות.

עוסק במצוה דרבנן אי פטור ממצוה דאורייתא

עי' ערוך לנר סוכה (כה. ד"ה בגמרא הכא טריד) ועמק סוכות (שם ד"ה שלוחי) בשם שם אריה (יורה דעה סי' סד). וביחוה דעת (חלק א סימן עז) ציין בזה לרבים מן האחרונים שהעלו שגם העוסק במצוה דרבנן פטור מן המצוה דאורייתא, אלו המצוינים שם: נחל איתן (פרק י מהלכות אישות הלכה י"ב, דף נ"ח ע"ד); פתח הדביר חלק ב (דף ק"כ ע"ג); ועוד לערוך לנר בביכורי יעקב (סי' תר"מ ס"ק כ"ב) ותוספת ביכורים שם; אמרי בינה (או"ח סי' י"ג אות ג'); שם חדש (דף ק"ב ע"ג). וכתבו שכן דעת הריטב"א (סוכה כ"ה ע"א).

בתלמוד תורה

לגבי לימוד תורה אין אומרים עוסק במצוה פטור מן המצוה, שהרי הלומד שלא ע"מ לקיים נח לו שנהפכה שלייתו על פניו, ולכן כשעסוק בלימוד ויש לפניו מצוה עוברת מבטל תלמוד תורה ועוסק במצוה.

וה"מ כשיש לפניו מצוה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים, אבל אין מפסיקין הלימוד למצוה שיכולה להיעשות ע"י אחרים.

יש שכתבו שכשמלמד תורה לעם הארץ שחיובו מדין הלא פרוס לרעב לחמך כי תראה ערום וכיסיתו, שהוא מלתא דצדקה ולא מדין תלמוד תורה, ממילא יחזור דינו לדין העוסק במצוה פטור מן המצוה.

העוסק במצוה ומקבל עליה שכר

אם גם בזה אמרינן דפטור מן המצוה, האריך בזה בכתב סופר (אורח חיים סי' קיט), והגאון רמ"ץ (אורח חיים סי' יד אות ט) כתב בפשיטות שאף אם מקבל שכר חשיב עוסק במצוה וכו'.

העוסק במצוה שבין אדם למקום, אם פטור ממצוה שבין אדם לחברו

מי שעוסק במצוה שבין אדם למקום, אין סברה שייפטר ממצוה שבין אדם לחברו, דאינו פוטר אלא מצוה דכוותה.

ההולך לקיים מצוה

מי שהולך לקיים מצוה, כתבו רבים שההליכה בעצמה חשיבא מצוה, ופטור מן המצוה, ומדברי הרשב"ש (סימנים א, ב, ושלד) נראה שחולק על זה, ועיין בגמרא.

אם פטור רק בשעת העסק או כל זמן הקיום

הראשונים נחלקו אם עוסק במצוה פטור רק בשעת העסק או כל זמן הקיום, עי' מזה באוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוכה/כ.

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף