ערך/ספק דאורייתא לחומרא

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי TriangleArrow-Left.png ספק דאורייתא לחומרא

Merge-arrows-3.svg יש לאחד ערך זה עם הערך ערך/ספיקא דאורייתא לחומרא.

מדאורייתא או מדרבנן

דעת הרמב"ם (פ"ט מטומאת מת הי"ב ; פ"י מכלאים הכ"ז) שספק דאורייתא לחומרא מדרבנן, וכן דעת הראב"ד (כלאים שם)[1].

דעת הרשב"א (תורת הבית בית ד ש"א; קידושין עג.) והר"ן (שם טו: מדפה"ר) שספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא.

מו"מ בנדון זה

א. הפרי חדש (יו"ד סימן קי) הוכיח מדין ספק טומאה ברשות הרבים שספיקו טהור ומוכח שספק דאורייתא מדאורייתא לקולא.

הפרי חדש דחה, שאין להוכיח משם שהרי יש לו חזקת טהרה.
השב שמעתתא (ש"א פ"א) דחה יישוב זה שהרי בכמה מקומות מצינו שספק טומאה ברה"ר טהור אף שאין חזקת טהרה.
השב שמעתתא דוחה שגזירת הכתוב הוא בטומאה ואין לומדים איסור מטומאה.

ב. הפרי חדש (שם) הוכיח מדין ספק טומאה ברשות היחיד שטמא ומוכח שספק דאורייתא מדאורייתא לחומרא.

הפר"ח דחה, שבודאי אין דינו משום ספק דאורייתא שהרי אף כנגד חזקת טהרה אמרינן ספקו טמא וע"כ גזירת הכתוב הוא.
השב שמעתתא (שם) דחה, שאינו מדין ספק אלא הכתוב עשאו כודאי טמא.

ג. הפרי חדש (שם) הקשה מדוע לא ילפינן מסוטה שספק טומאה ברה"י טמא לשאר ספקות דאורייתא.

הפרי חדש דחה, ששאני סוטה דרגלים לדבר.
השב שמעתתא (שם) מקשה על יישוב זה שאם כן כיצד לומדים לדין טומאה מנדה והרי שאני נדה דרגלים לדבר.
השב שמעתתא דחה, שגזירת הכתוב הוא לענין טומאה בלבד ואין לומדים איסור מטומאה.

ד. המהרי"ט (ח"ב סימן יא) הוכיח מדברי הגמרא בקידושין (עג.) שילפינן מפסוק שספק ממזר מותר, ומוכח שמדאורייתא ספק דאורייתא לחומרא.

המהרי"ט יישב שההתר הוא גמור ולא כספק אלא כודאי, ונ"מ להתיר ספגק ממזר בישראלית ובממזרת בבת אחת, שמדין ספק דאורייתא לקולא היה אסור משום תרתי דסתרי, ובא הפסוק להורות שהוא התר גמור ולא מטעם ספק.
השב שמעתתא (שם) דוחה יישוב זה שהרי הגמרא מביאה שני פסוקים אחד להתירו בישראלית ואחד להתירו בממזרת, ולדברי מהרי"ט להתיר כל אחד בפני עצמו אין צורך שבלא"ה מותר משום ספק דאורייתא לקולא, ואם כן מספיק פסוק אחד שילמדנו שאפילו בבת אחת מותר ונלמד ממנו שמותר בין בישראלית ובין בממזרת בתורת ודאי.

גדר מחלוקתם

עי' שב שמעתתא (ש"א פ"א) שמבואר מדבריו דלדעת הרמב"ם אין כלל איסור בדבר. אך עי' שערי יושר (ש"א פ"ג) שאף להרמב"ם יש איסור על הצד שדבר איסור לפניו, אלא שהרשב"א סבירא ליה שיש אזהרה מיוחד על דבר ספק אף אם לפי האמת לא היה זה דבר איסור ועל זה חולק הרמב"ם.

ספק עשה

נחלקו האחרונים מה הדין בספק עשה. דעת החוות דעת (בית הספק יו"ד סימן קי) שהרמב"ם מודה שספק עשה דאורייתא לחומרא מדאורייתא, וכ"כ מהרי"ט אלגאזי (פ"ג אות מ).

אמנם דעת הפרי מגדים (א"א סימן יז) שאף הרשב"א מודה בעשה שספקו לחומרא מדאורייתא כיון דלא דמי לאיסור ממזר.

במסופק אם יועיל מעשהו לצאת יד"ח אם מחוייב לעשותו

כגון לולב מסופק אם חייבים לנטלו. ספר עין התכלת עמ' קעא וספר התכלת עמ' 141 שהביאו מחלוקת האחרונים (ר"ן: פמ"ג, כרתי ופלתי, חוות דעת) בזה.

מקורות לעיון

במצוות עשה

שדי חמד מערכת הס' כלל מ' מ"א.

בבן נח

עי' חדש על ה(מ)דף (כתובות טו).

אם זה דין ודאי

בקוה"ע (מב, ד) הביא בשם שו"ת צ"צ (הקדמון) סי' לט דספיקא דאו' הוי איסור ודאי, וע"ש שהביא ראיות לכאן ולכאן.[2] ובשער"י (א, ג ד"ה וע"כ) נקט בד' הרשב"א דהוי איסור ודאי. וע' קונט' שעורים (קידושין כג, ה ו), וע' מעין גנים להגר"י שרייבר (ט, ב, עמ' 84).

וע' ליקוטי פר"ח (או"ח סי' קפד) דמי שמסופק אם בירך בהמ"ז אינו יכול להוציא אחר משום דקי"ל סד"א לחומרא מדרבנן. משמע שיכול להוציא אחר להפוסקים דספק דאו' לחומרא מדאו', וע' שו"ת רעק"א (ח"א סי' ו) דמשיג על סברתו. ומש"כ רעק"א (בסי' כה) דהמברך מחמת ספק דאו' אינו עובר על לא תשא אף אם באמת כבר בירך - היינו דאינו "לבטלה".

אם להרמב"ם ודאי מותר או שאין דין להחמיר

בש"ש (ש"א פ"ד ד"ה ולכן) נקט דאף אם נתברר שהי' איסור לא עבר. וד' הגרא"ו (בקוב"ש ח"ב סי' מה אות יד יח) דאין ההיתר אלא דין הנהגה כעין חזקה, ואם נתברר שהי' איסור - עבר. ובשער"י (ש"א פ"ב ד"ה ונראה, ובפ"ג ד"ה וע"כ, ופ"ז ד"ה אמנם) נקט דאף אין דין הנהגה לומר דיכול להקל, וע"ש בריש פ"ד דביאר מה שאדם יכול להכניס א"ע לספק משום דאם לא יוודע לו לא יהא איסור. [ובספ"ג העלה צד דמסרו הכתוב לחכמים.]

מדוע ל"א בממונות ספק גזל לחומרא

עי' ערך *המוציא מחבירו עליו הראיה.

ספק דאו' המתהפך לדרבנן

ע' ש"ך (בכללי ס"ס בקצרה כלל יט, שביו"ד סוף קי) שספק בדאורייתא שמצד אחר בא שהוא מדרבנן כגון חתיכת ספק איסור דאו' שנתערבה באופן שבטל מה"ת ולא מדרבנן - אסור, וע' מל"מ (בכורות ד, א ד"ה ומיהו).

ספק בדין דרבנן שעיקרו מדאורייתא

בטור (או"ח תרמח) הביא דעת הרא"ש אליבא דהרי"ף דספק בפסול אתרוג הנימוח הוי ספיקא דרבנן, והטור כתב דמסתבר דהוי ספק דאורייתא, ופי' הב"ח הטעם דעיקרו מדאורייתא, אבל הט"ז (תרמט, ג) פי' דלהטור הוי פסול דאו' [מהללממ"ס], וכן משמע מביאור הגר"א (תרמח ס"ד). וע' לבושי שרד על הט"ז תרמח, ז. [משמע שהט"ז והגר"א לא ס"ל ליסוד זה]. וכדעת הב"ח כתבו: מהרשד"ם (יו"ד קלא), קהילת יעקב אלגאזי (רל), ספרי דבי רב (פנחס קנג:), וע' הקדמת ארעא דרבנן (ד"ה ודבר) שהוכיח כן מהרמב"ם תרומות פ"ז, ובסי' תיד חזר בו. אמנם במל"מ (בכורות ד, א ד"ה הנני) כתב שספק כזה לקולא, והביאו השעה"מ (מקואות י, ו כלל ד). וכ"כ בארעא דרבנן (תנג) בשם מהר"י ערוך. וכ"כ האבני נזר (בתשובה שנדפסה בקובץ נזר התורה שנה ב' גליון ב' (ג') שהלכה רווחת בכל הש"ס שספק דרבנן לקולא גם ביש לו עיקר מה"ת. [וע' פנ"י בפסחים ט: שבדיקת חמץ הוי יש לו עיקר מה"ת, וע"ש בדף י. שספיקו לקולא.] וע' בה"ל (רעא, יג) שנכון לכתחילה להחמיר בקידוש של לילה בשיעור הרביעית משום שיש לו עיקר מה"ת. [אבל בדאו' ממש כתב שיש להחמיר ולא רק נכון לכתחילה]. וע' שעה"צ (שטז, סא) שכתב להחמיר משום שיש לו עיקר מה"ת. וגבי ספק בהמ"ז נקט המ"ב (קפד, טו) כהמ"א שאם לא אכל כדי שביעה אינו מברך מספק. ובשעה"צ שם (יז) הביא את דברי הצל"ח ברכות כ:) שהעלה צד להחמיר דתקנו כעין דאו' (וע"ש שכתב שמיסתפי לומר חידוש גדול כזה), וכן הביא מהבגדי ישע. וכתב השעה"צ שמדברי החינוך (תל) מבואר דאין לברך מספק.

קישורים חיצוניים לעיון

  • רבי אברהם בנימין קולטונובסקי מוויערושאב, אהבת אברהם, פיעטרקוב תרס"ט (ספר שלם על מחלוקת הראשונים אם דין זה הוא מדאורייתא או מדרבנן) באתר "אוצר החכמה"




שולי הגליון


  1. אמנם עי' כסף משנה (טומאת מת שם) שמשמע מדברי הראב"ד שם שספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא. ובמהרי"ט (ח"ב יו"ד סימן א) ובפרי חדש (שם סימן קי) ובדברי אמת (קונטרס דברי סופרים דף קט) דחו שאין זו כוונת הראב"ד.
  2. לענ"ד מהתוס' בסוטה כח. (ד"ה מה) מבואר דאינו דין ודאי, שהרי חילקו בין ספק סוטה שנאמר בה דין ודאי לבין ספק רגיל,
מעבר לתחילת הדף