ערך/מצרים

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־16:03, 22 בינואר 2023 מאת מי אדיר (שיחה | תרומות) (הוספה)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי TriangleArrow-Left.png מצרים

אלילי מצרים[עריכה]

צאן[עריכה]

בראשית (מג לב) 'וישימו לו לבדו ולהם לבדם ולמצרים האוכלים איתו לבדם כי לא יוכלו המצרים לאכול את העברים לחם כי תועבה היא למצרים'.

ותירגם אונקלוס: ארי לא יכלין מצראי למיכל עם עבראי לחמא ארי בעירא דמצרים דחלין ליה עברין אכלין. כלומר, הצאן היה אלוהי מצרים ולכן גנאי להם לאכול לחם עם אוכלי אלהיהם.

ועוד כתוב (שם מו לד) 'כי תועבת מצרים כל רועי צאן', ופירש רש"י לפי שהם להם אלהות.

וכן נאמר גבי קרבן פסח (שמות ח כב) 'כי תועבת מצרים נזבח לה' אלקינו הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו'.

עה"פ (שם יא ה) "ומת כל בכור... וכל בכור בהמה" פירש רש"י: לפי שהיו עובדין לה, וכשהקב"ה נפרע מן האומות נפרע מאלהיהם.

בטור (או"ח סימן תל) ביאר טעם שקוראים שבת שקודם פסח שבת הגדול, על הנס שנעשה בו שלקחו בעשור לחודש שה לפסח, ושאלום המצריים למה זה לכם, והשיבום לשחטו לשם פסח במצות ה' עלינו, והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהם ולא היו רשאין לומר להם דבר.

למה היו עובדים[עריכה]

בלשון האונקלוס (בראשית מג לב) משמע שהצאן עצמו היה אלוהי מצרים ולו היו עובדים, 'בעירא דמצרים דחלין ליה'.

ובמדרש שכל טוב (שם) פירש שהעברים אוכלים בשר כבשים ומצריים משתחווים לכבשים, ע"כ. מבואר שלא כל מיני הצאן היו אלוהי מצרים אלא דווקא כבשים.

וכן משמע בלשון רש"י (שם מו לד): לפי שהם פי' הצאן) להם אלוהות.

אמנם ברד"ק (שם מג לב) כתב שהיו עובדים למזל טלה ולפיכך לא היו אוכלים שום בשר בהמה, ע"כ. מבואר שלא היו עובדים לכבש עצמו אלא למזל טלה ומטעם זה לא היו אוכלים שום בשר בהמה.

והחזקוני (שם) כתב בדעת רש"י שבאמת יראתם היה מזל טלה אלא שבגללו עבדו את הצאן עצמו, וכ"ה בפי' הריב"א שם.

הטעם שרועי הצאן היו תועבה עבורם[עריכה]

כתוב (שם מו לד) 'כי תועבת מצרים כל רועי צאן', ופירש רש"י לפי שהם להם אלהות.

אמנם בהדר זקנים מבעלי התוס' (בראשית מו לד) הקשה שאם הם לא לאלוהות היה להם לכבד את רועי הצאן ולא לבזותם ולמאוס בהם.

ומצאנו בדבר זה כמה ביאורים:

  • בדעת זקנים (שם) ביאר, שרועה הוא מלשון 'הרועה אותי' (שם מח טו) ומתרגמינן דזן יתי, שהרועים היו זנים עצמם מן הצאן ואוכלים אותם.
  • כעין זה כתב השפתי חכמים (שם מו לד) שרועה מלשון אוכל כמו רעיה שהיא לשון אכילה ככתוב (מיכה ז יד) 'ירעו בשן וגלעד', וקשה למצרים כשיאכלו אלהותם, אך כתב שאין המקרא משמע כן[1].
  • בהדר זקנים (שם) ביאר עוד, שרועה הוא מלשון 'תרועם בשבט ברזל' (תהלים ב ט) שמנהגם של הרועים להכות את בהמותיהם במקלות, והמצרים לא היו מוסרים צאנם לרועים אלא שמים אותם ברפת ובמכלה. וכ"פ החזקוני (בראשית שם) שדרך רועה צאן לרדות הצאן במקלות וקשה למצרים כשרודים אלהותם.
  • בשפתי חכמים (שם) ביאר בשם הרר"א[2] שאי אפשר שלא יהנו הרועים מן החלב ומן הגיזה ודבר גנאי ותועבה למצרים שיהנו מאלהותם[3].
  • בחזקוני (שם) ביאר שהרועים יודעים שאין בצאן כח אלהות, והמצרים מאמינים בהם אף שיודעים שאין בהם כח. וכ"כ בשפתי חכמים (שם) שהם יודעים שרועי הצאן יודעים הוויתם לפי שהם תמיד אצלם ויודעים שאין בהם ממש, הלכך שונאים כל רועי צאן.
  • בשפתי חכמים (שם) כתב ש'תועבה' בלשון המקרא הוא לשון עבודה זרה, וכוונת הפסוק שרועי צאן חשובים בעיניהם כעבודת אלילים עצמה. ולכן אמר להם יוסף שעל ידי שיאמרו שהם רועי צאן ישים אותם בארץ טובה[4]. וכן פירש ר"ח פלטיאל (שם) שלפי שאוהבים מגדלי בהמה ישימו אתכם בארץ טובה.
  • אמנם יש המפרשים להפך שהצאן היה מאוס בעיני המצרים, ולכן היו רועי הצאן תועבה בעיניהם. וכ"כ הרשב"ם (בראשית מג לב) שהיו מצרים מבזים את רועי הצאן לפי שהיה הצאן מאוס בעיניהם. וכן ביאר את הפסוק (שמות ח כב) 'כי תועבת מצרים נזבח' וגו', דבר המשוקץ למצרים נזבח לעיניהם לצורינו ולא יבזו אותנו לסוקלנו באבנים דרך בזיון[5]. וכ"פ עוד להלן מזה (בראשית מו לד).
וכעין זה כתב האבן עזרא (שם) כי בימים ההם לא היו המצרים אוכלים בשר ולא יעזבו אדם שיזבח צאן, כאשר יעשו היום אנשי הודו. ומי שהוא רועה צאן תועבה היא שהוא שותה החלב ואנשי הודו לא יאכלו ולא ישתו כל אשר יצא מחי מרגיש עד היום הזה.
וכ"כ בדעת זקנים (שם) שהצאן היה דבר מאוס לאכילה כמו שמאוסים העזים לאכילה בהרבה מקומות.

איסור שיבה למצרים[עריכה]

הדרכ"מ באהע"ז בסי' ד אות א, הביא מהמרדכי דס"ל דאיסור זה תלי דוקא כשגרים מצרים במצריים אבל אי נימא שגלו המצרים ממצריים שרי, אמנם הטוש"ע שם בסעיף י, הביאו מחלוקת אם גלו המצרים או לא, ועי' במה שהעלתי שם דנקטינן דלא גלו המצרים, ולפי"ז יהיה אסור לשוב למצרים אף בזמן הזה, ובפרט דהיראים בסי' שט, ס"ל דלא תלי כלל באנשים אלא תלי רק בארץ ואף אי נימא דגלו המצרים אפ"ה אסור, וכן מוכח מהרמב"ם דהא בהל' איסורי ביאה יב,כה, כתב דהמצרים גלו מארצם, ומאידך בהל' מלכים ה,ז, פסק דאסור לגור במצרים, ועל כרחך צ"ל דס"ל דהכל תלוי במקום כהיראים, ועל כן הכי נקטינן דאסור אף בזה"ז, אמנם כתב הדרכ"מ שם בשם המרדכי והגהות מימון והיראים בסי' שט, דלא נאסר לחזור אלא דרך ארץ ישראל ולא דרך שאר ארצות, ע"כ, אמנם מדברי הרמב"ם בהל' מלכים ה,ז, ובספר המצוות שלו בעשין מצוה מו, שכתב דגדר האיסור לשכון במצרים ולא כתב דהאיסור הוא לבוא מא"י למצרים מבואר דלא ס"ל הכי, ועל כן תמה על הרמב"ם בהגהות מיימון דהא הרמב"ם גופיה התיישב במצרים, וצ"ע, וכיון דלא מצינו אוסר אלא הרמב"ם והוא גופיה התיישב שם וגם לישנא דקרא הוא לא תוסיפו לשוב בדרך הזה, על כן אפשר להקל. ומ"מ יש לדון אם האיסור הוא דוקא לבוא מא"י למצרים בלא דרך ארץ אחרת או דכל מי שנשתקע בארץ ישראל ולאחר מכן רוצה להשתקע במצרים אסור לו ללכת להשתקע שם בכל דרך שהיא, ומלישנא דקרא משמע דשרי דרך ארץ אחרת דהא כתיב בדרך הזה, וצ"ע.



שולי הגליון


  1. וכ"כ כן בפי' הריב"א שם.
  2. הו' בפי' הריב"א שם.
  3. עי' אבן עזרא (שם) שמי שהוא רועה צאן תועבה היא שהוא שותה החלב. אך הוא נקט שאנשי מצרים מאסו בכל אדם האוכל או שותה מהיוצא מן החי ולא בגלל שהיו עובדים לו, ועיין להלן.
  4. ויש לדון איך הותר להם אם כן לגדל הצאן.
  5. כמו שמצינו בשמעי בן גרא יצא יצוא ומקלל ויסקל, קילל דוד וסיקל בעפר דרך בזיון.
מעבר לתחילת הדף