ערך/מילה

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי מילה

גדר המצוה

א. בשו"ת מהר"ח או"ז (סי יא) כתב שאין עיקר מצוותה בעשיה אלא במה שחתומה בבשרו. וכן כתבו הגרעק"א (ע"ז כ"ז.) וקובץ הערות (ר"ס יא) דהמצוה בתוצאה שהוא מהול ולא עצם מעשה המילה. ויעויין שטמ"ק (כתובות יא. ד"ה גר קטן) בשם הרשב"א דמילה ישנה בעולם גם אחר שנימול, ולכאורה כוונתו כנ"ל שהמצוה בתוצאה. [אך יתכן בכוונתו שלא רק התוצאה מצוה, אלא אדרבא לחדש אתא ש"גם" התוצאה מצוה היא]. ובצפנת פענח (פי"א מברכות ה"ח) מחלק בין חובת האב שהיא "למול" לחובת בי"ד שהיא בתוצאה, וע"ע שם (מילה רפ"ג).

בשו"ת חת"ס (יו"ד רמט ד"ה וטעמא) כתב שהמצוה היא במה שמסירים הערלה ולא במה שנעשים מהולים, אלא שבמק"א כתב איפכא. ומפורסמים דברי הבית הלוי (ח"ב מז) שיש במצוה ב' חלקים: הסרת הערלה וכריתת ברית, ובמרומי שדה (פסחים ז:) כתב דזהו ענין ב' הברכות.

בדעת הרמב"ם יש מחלוקת איך סובר בכל המצוות שיש בהם מעשה ותוצאה, ומציינים להמאיר לעולם (סי' ו') ולקח טוב למהר"י ענגיל (כלל יא) דאיכא מצוה במעשה. אמנם בהעמק שאלה (ק' סק"י) ויד אברהם (יו"ד סי' א') ואבנ"ז (יו"ד) מצינו לגבי שחיטה דאינם סוברים כן, וא"כ גם לענין מילה אין הכרח שיש מצוה בהמעשה.

ויש לדקדק מדברי התרגומים אונקלוס ויונתן ב"ע (בראשית יז) שתירגמו בכמה מקומות מילה מלשון "גזירה", הרי שהמצוה ב"מעשה". אולם ג"ז יש שהוכיחו איפכא [אבנ"ז?], דנהי דהתרגום נקט ללשון זה מ"מ משמע מהאופן דנקט לי' דהעיקר הנצרך הוא תוצאת הגזירה.

ב. מתוס' בשבת (קלא. ד"ה ושוין) מוכח דמילה אינה מצוה כל רגע ורגע.

ג. בפי' רבינו אפרים עה"ת (עה"פ "הנחשלים") והאור החיים הק' (ריש פר' תזריע) כתבו דמילה היא תיקון חטא עץ הדעת.

ד. בס' הפרדס המיוחס לרש"י (סי' מ') כתב דמדין "מל ולא פרע כאילו לא מל" שמעינן דפריעה היא עיקר המצוה. וראה להלן בענין 'מל ולא פרע'.

ה. בשו"ת מהר"ם אלאשקר (סי' יח) הביא מתשו' הגאונים דרך מחודשת מאד בגדר מצות מילה: "כתב רבינו החסיד ז"ל, אבי הבן צריך לקחת בנו הוא בעצמו ולהכניסו לברית ולא ע"י שליח, ובעוד שהוא בין זרועותיו מברך להכניסו וכו' - שהברכה אינה אלא על ההכנסה שמכניס אותו". וכן מביא מהירושלמי: "ר' שמעון בשם ר' הושעיא ורבנן האי מאן דאפיק ברי' לברית יצטרך לברך ברכה עד לא יתגזר". ושם: "ובשעתא דמקרב לי' יברך עד לא יתגזר". והיינו נמי שהמצוה אינה רק הגזירה או התוצאה אלא המסירה לברית, ועכ"פ "גם" המסירה וההכנסה למקום הברית [ולכך כדי שיהי' עובר לעשייתן צריך לברך קודם שמוסרו לברית!]. וכך הביא בספר הברית מזוה"ק (פר' לך, צה:) דברכתב להכניסו היא "כד מקריבין בנייהו לקרבנם דא". וכן בס' יראים (סי' תב) כתב דמסירתו לבעל הברית הוי הכנסתו, ומייתי מרש"י שמברכין להכניסו קודם המילה שכל המצוות כולן מברכין עליהן עול"ע. וכן הוא בס' הפרדס המיוחס לרש"י (פסקי ברכות): "ופי' להכניסו ביד המוהל". וכן מציינים לשו"ת רבינו יהושע הנגיד (סי' כ') שמברכין להכניסו כשמביא התינוק.

וגדולה מזו הביא הרשב"ש (סי' פט) מר"י ב"ר יקר ז"ל, דאפילו אם האב מל בעצמו אינו מברך להכניסו, ומפרש דבריו "שכל שאינו נותנו לאחר להכניסו למילה אינו מברך"!

ומה שהב"י לא פסק כן בשולחנו הטהור, דסנדק המכניס את הבן מברך במקום שהאב לא מברך, אף שהביא כ"ז בבית יוסף, אולי הוא משום שלרמב"ם (פ"ג דמילה סוף ה"א) אם אין אב אין לאחר לברך להכניסו לכן לא הכריע בזה, אמנם לביתו שפיר אסף כל השיטות בלא להכריע ביניהם. [ומכאן עוד ראיה לסוברים שהמחבר הביא בביתו דעות שלא פסק כוותיהו בשולחנו ].

ובשו"ת מהריט"ץ החדשות (סי' א') כתב לו מהר"י נג'ארה, דמנהג ק"ק מוסתערבים שכשמביאים הילד אומר אבי הבן ברכת להכניסו ואחר המילה אומר שהחיינו, וכתב מהר"י נג'ארה דאין ספק שמי שאומר הב' הברכות תכופות ודאי ברכת שהחיינו היא לבטלה, שמי יודע אם יארע שום עיכוב כגון שבירת האיזמל וכו'. ותמה עליו מהריט"ץ למה לא יחוש כן בברכת להכניסו שלא תהיה ברכה לבטלה. ולהנ"ל אפשר יבוארו הדברים, דברכת להכניסו היא על הכנסת התינוק למקום הברית, ולכך אינה לבטלה אפילו אם תהיה תקלה במעשה המילה, ולכך נהגו באותו קהל לברך רק אותה קודם המילה ולא שהחיינו.

ביטול המצוה

מל"מ (פ"י ממלכים) מנ"ח (מצוה ב) דרך המלך (פ"ב ממילה ה"ה) רדב"ז (ח"א תלד).

מל ולא פרע כאילו לא מל

א. בס' הפרדס המיוחס לרש"י (סי' מ') כתב דמדין "מל ולא פרע כאילו לא מל" שמעינן דפריעה היא עיקר המצוה. ועיין תשב"ץ (ח"ב רעז) ורבינו מנוח (פי"א דברכות ה"ח) דעדיף לברך קודם פריעה דפריעה היא גמר המצוה, וכ"כ בשו"ת הרמ"א (סי' עו) והוסיף טעם שאין המצוה נקראת אלא ע"ש גומרה.

היש"ש ביבמות (פ"ח סי' ג') כתב דאם מל ולא פרע לא עשה כלום ואפי' חצי מילה לא עביד, ואסר לחלק בשבת מילה לזה ופריעה לזה. וכך אסר גם מהר"י ברונא.

אכן האשכול (ח"ב 129) ושבלי הלקט (עמ' קפז:) הביאו מהרי"ף דפריעה אינה אלא שיירי מצוה, ובאשכול כ"כ גם משם הריצ"ג. וכ"כ בעיטור (ש"ג ח"ד) דלמעשה אחר הפריעה מילה עיקר. וגם המאירי (שבת קלב:) כתב שמילה היא עיקר המצוה, וראיה לדבר ממילה בצרעת דעשה דמילה דחי לל"ת דקציצת צרעת, ואם אין המצוה במילה הא נעקר הלאו קודם שחל העשה, אלא ע"כ שהמילה היא המצוה. וע"ע דברים מפורשים בלקט יושר (ח"ב סוף עמ' 50): "אבל המל כהלכתה אע"ג דלא פרע מ"מ מצוה אחת שלימה קא עביד, כדאמרי' בפ' הערל (יבמות). ודמיא לפסח שנשחט בשבת כדמוכח בפ' אלו דברים (פסחים סו.), ואע"ג דכ"ז שלא קיבלו הכהנים את דמו וזרקו לא נעשה ולא כלום, אלא משום דהשוחט קא עביד מצוה שלימה בפנ"ע שפיר דמי". ובהערות ללקט יושר מציין לחת"ס (ח"ו צט) ושואל ומשיב (תנינא ח"ד ז') ומחנה חיים (ח"ג כז).

וגם בנוב"י תני' (או"ח כב) כתב דאחר שכבר פרע ודאי דמילה עיקר. ובהג' בנו שם ר"ל דהיא מחלוקת ראשונים, אמנם בליקוטי הערות על הנוב"י שם [מכון י-ם] הביאו, דאפשר כל המחלוקת היא לגבי אבידה דמיירי בה התם, אבל במילה כו"ע מודו דמשעת מילה נחשב מקיים מצוה גם קודם הפריעה.

ובתועפות ראם על היראים ריש מצות ציצית (סי' תא) מייתי ממדרש תנחומא (פר' ראה אות יג) דמילה ופריעה ב' מצוות נינהו, וא"כ היינו שפריעה הויא מצוה בפ"ע. [אך אמרו שם דגם 'נתון תתן' ו'עשר תעשר' וכדו' נחשב לב' מצוות, א"כ אין כוונת המדרש למצוה הנמנית בכלל התרי"ג, אלא שגם ראשונים הנ"ל לא מוכרח שהתכוונו למנות פריעה בפנ"ע].

וע"ע בזה ברב פעלים (או"ח ח"ג לב ד"ה עולה) וביכורי יעקב (סי' ד') ושערי צדק (יו"ד קעא).

ב. ע"ע ביש"ש הנ"ל שהביא להרא"ם שדין מל ולא פרע לא נאמר כי אם בקטן.

חיוב האב

א. להתורי"ד (קידושין כט.) ומהר"ח או"ז (סי' יא) האב אי"צ לעשות מעשה המילה, רק מוטלת עליו ההשתדלות שיהא בנו מהול. ועי' חי' רבינו דוד (פסחים ז: ובהע' 13 שם). ובהע' למהר"ח או"ז מציין לשו"ת בן פורת (ב' סק"ד) ובי' הגרי"פ (ח"א עמ' לא, ח"ב עמ' קפה, ח"ג פל"ד עמ' קפ) ופרי יצחק (ח"ב ל' ובקו"א שם) שעמדו בדברי מהר"ח הללו. וע"ע מג"א (כא סק"ב). וע' להלן בענין שליחות במצוה זו בגדר מצות האב.

ב. לרבינו יוסף בן פלט בס' הפרדס (סי' מא) ומתשו' הגאונים שהביא מהר"ם אלאשקר (סי' יח) שמעינן דחובת האב היא "להכניס הבן לברית" - פשוטו כמשמעו - ולא פעולת המילה. וכדלעיל בגדר המצוה (אות ה'). וכ"כ בס' יראים (סי' תב): "מסירתו לבעל ברית מילה זו היא הכנסתו במילה". ובמחזור ויטרי (ח"ב תקה) כתב: "ואסיפה היא זו שנתקבצו לכך נקראת הכנסתו לברית". והריטב"א בקידושין (כט ד"ה ואיהי) כתב: "ומי שמכניסו לברית - זה מחייב לבירוכי אקב"ו להכניסו בבריתו של א"א". אך אפשר כונתו ד"מי שמכניסו לברית" היינו הסרת הערלה.

וע"ע בשו"ת הגרעק"א (קמא סי' מב) מה שנו"נ בענין הסנדק. ולהלן בביאור טעמי ברכת להכניסו שגם מזה נמצא כמה גדרים בזה.

ג. לקרית ספר (ריש הל' מילה) ומחצה"ש (תמד סקי"א) ואבנ"ז (יו"ד שיט סק"ח) חיוב האב רק ביום השמיני, ובס' עבודת משא (הל' מילה) ציין לס' הקובץ על הרמב"ם שם וליד המלך שם שהביא ראיות לזה. והגרי"פ (ח"א קכה.) הוכיח כן מפיהמ"ש לרמב"ם (שבת סוף ראד"מ) ורש"י (שבת קלב: ד"ה בינוני) ותשו' הגאונים שערי צדק (שער ה' סי' א').

ומאידך הביא לקרבן העדה ושיירי קרבן על ירושלמי (יבמות הערל ה"א) דמצות האב עד שיגדל, וכן מוכח לכאו' מתוס' והראשונים (קידושין כט.) שפלפלו בחובת האם - אם היא מצוה שהזמ"ג, ואם היתה רק ביום השמיני פשיטא שהזמן גרמא. ויש לדון בדברי התוס' (שבת קלא. ד"ה ושוין) אם מש"כ שם כונתם גם לחובת האב.

אכן הברכי יוסף ריש הל' מילה הביא מתשב"ץ דממתינים לאבי הבן שימול גם אם מפסידים יום שמיני, הרי שחיוב האב אינו תלוי ביום השמיני, ועדיף מילה ע"י האב ממילה ביום השמיני. וכ"כ מהר"ש קלוגר בספר החיים (תרפ"ז ס"ב, בנדמ"ח ח"ג תתתשצח) דיום השמיני אינו מעיקר המצוה דמילה, ובשו"ת קול בן לוי (סי' ג') כתב דיום שמיני הוא רק "שבח" המצוה כלשונו [והיינו לכאו' – הידור מצוה], וכן למקנה (קידושין כט. ד"ה גמרא והיכא) חיוב דאב הוא גם שלא בזמנה.

ד. בשו"ת טוב טעם ודעת (רביעאה רסז) ואבנ"ז (יו"ד שלט סק"ט) וכלי חמדה (לך ד' א') דנו דיתכן שהמצוה היא של הקטן, והאב רק עושה בשבילו. ובאבנ"ז מביא ראיה לזה ממדרש שיר השירים.

ובכרם יוסף (ב"ק פח.) מביא מקובץ מקבציאל (כרך ל') כמה ראיות לזה: א) בב"ק שם דקטן ישנו במקצת מצוות ומפרש"י דהיינו מילה. ב) הרמב"ן וריטב"א (קידושין כט) כ' דסד"א דהאֵם מחוייבת במילת בנה מחמת הבן, אף שמצד עצמה פטורה דמצוה שהזמ"ג היא. ג) פי' הרא"ש בנדרים (לב.). ד) דעת האו"ז (הל' פסח) ושבה"ל (הל' מילה) דברית אותיות תרי"ב וביחד עם המילה שכבר קיים הקטן הוו תרי"ג כנגד תרי"ג מצוות. [יש מציינים לתוי"ט בקידושין (פ"א מ"ז) אך מדבריו שם נראה שאין כוונתו לזה כלל].

וע"ע יו"ד (רסו סי"ב) דמלין בן המומר בשבת, ואפי' גם אביו וגם אמו מומרין או אביו עכו"ם יעו"ש בט"ז (ס"ק י') ופ"ת (ס"ק יד), אך י"ל דהוא מדין מילת בי"ד. א"נ אפילו מדין מילה דאב - דהא ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא, וחייב למול את בנו אפילו בשבת.

והנה החת"ס (אה"ע ח"ב קנ ד"ה ועי') כ"כ לענין פדיון הבן - דהאב שליח הבן, אך בליקוטי הערות מביא משו"ת ארץ טובה (מח ד"ה שוב) וגפן אדר"ת שהקשו ממש"כ הוא עצמו (יו"ד רצג) שא"א לומר כן בשום אופן.

ה. אב בבנו גדול - עי' מחצית השקל סי' תע"ד, וס' קובץ על הרמב"ם ריש הל' מילה (נמצא בסוף הספר).

ו. בשו"ת מהר"י אסאד (יו"ד רמא ד"ה אמינא) מביא מקרבן נתנאל, דלהרשב"א ורב שר שלום ובעל העיטור וס' יראים וט"ז אם מל בעצמו אזי גם ברכת להכניסו מברך קודם המילה, ומדייק שם (ד"ה וטעם) דלהרמב"ם גם אז מברך להכניסו אחר המילה.

חיוב בי"ד

א. להמקנה (קידושין כט. ד"ה גמרא והיכא, ובפנים יפות לך-לך) והגר"א ביו"ד (רסא סק"ז) אי"ז דוקא בי"ד אלא כל ישראל. וכך יש לדקדק מכמה פוסקים דלהלן. והמקנה מייתי כן מלשון הרא"ש (פ' כיסוה"ד). וכך דקדק הגר"א זורייבין זצ"ל (מישרים חוברת א') מלשון הרמב"ם שהאב מצווה "יתר על מצוה שמצווין ישראל למולו" דקאי על כל ישראל. ומשו"ת הגרעק"א (סי' מב) דייק דהחיוב הוא על בי"ד דוקא. [ובנהר מצרים (הל' מילה סט"ו) כתב דכיון דאם האב אינו נמצא הסנדק מברך מדין שליח בי"ד, א"כ אם האב"ד נמצא שם כ"ש שהוא מברך דמצוה בו יותר מבשלוחו. ולדעות הנ"ל ד'בי"ד' לאו דוקא, נמצא שגם אם האב"ד שם אין לו עדיפות מדין מצוה בו].

ב. מרבינו שמחה שהובא בהג"מ (פ"ג ממילה סק"ג) שמעינן דחיובא דבי"ד הוא גם אם אבי הבן רוצה למול, וכן משמע מהלכות קטנות (ח"א מט) ומור וקציעה (סי' תלב) ודגול מרבבה (תלב על מג"א סק"ו) ושו"ת חת"ס (יו"ד רחצ) שכ' דהמוהל מקיים מצוה גם כשהוא שלוחו דאבי הבן. ויש מדקדקים כן גם משו"ע הרב (תלב קו"א סק"ב).

וכך נראה גם בדעת הב"ח (יו"ד רסה סוף סק"ג), שכתב דאם אבי הבן אינו יודע לברך להכניסו "אחד מהעומדים שם מברך דשליח בי"ד הוא", מוכח דאף שהאב מל עכ"ז איכא לחובת כל ישראל. [ויל"ע בלשון הרמ"א בענין זה דאפשר גם הוא סובר שמברך להכניסו על חובת עצמו ולא להוציא לאב]. ועי' אבנ"ז (יו"ד שיט).

אולם בתשב"ץ (ח"ג ס"ס ח') חזינן שאין חיוב על בי"ד אם האב רוצה למול, וכן נראה ממג"א (תלב סק"ו) שהביא ראיה דשליח מצוה מברך מדכך עושים במילה, מוכח דכששליח מל אי"ז מצוה שלו אלא של משלחו. וכך תירץ הכת"ס (יו"ד קנ) קושיית הדגמ"ר הנ"ל על המג"א. [ומציינים לקנאת פינחס (סי' כב) שהרב השואל שם תירץ איפכא, דגם בביעו"ח הכל מצווין עליו לבערו כדאיתא בב"ק צח]. ומהט"ז ביו"ד (שמא סק"ו) שמעינן דהיכא שהאב רוצה למול אבל אינו יכול כגון שהוא אונן שפטור מכל המצוות, גם בכה"ג ישנו לחיוב בי"ד, שכ' דבאופן זה יברך הסנדק ברכת להכניסו.

ג. מאבנ"ז (יו"ד שמ סקכ"ט) ובן אריה (טז ס"ק לב-לה) ומשאת משה (קידושין סי' נו ד"ה אולם מה) נראה דמצות בי"ד היא רק שלא יהיו ערלים.

ד. הרשב"א (שבת קלז:) כתב גבי מילת בי"ד, "דכל מאן דמהיל לי' מצוה דנפשיה קעביד", שמעינן מיניה דמילת בי"ד אינה נחשבת "מצות ציבור" כקרבנות או בנין בהמ"ק. וכך יש ללמוד גם מרבינו שמחה שהביא בהג"מ (פ"ג דמילה סק"ד), דטעמי' דאית במילה שותפין אינו בגלל כל ישראל אלא בגלל אם הילד, ש"מ דכל ישראל לא מיקרו שותפין. [אך יש לדחות, דשפיר מיקרו שותפין אלא דכיון דכולם מחוייבין במצוה אין השותפות מעכבת השהחיינו, דהא כ' שם דמה שאם הילד מעכבת השהחיינו לפי שאינה חייבת]. וע' בס' מנחת אלימלך (ח"ג לג) שעמד בענין זה.

ה. באגרו"מ (ח"א קץ) ביאר דחובת בי"ד היא מדין ערבות על מצות מילה דאב.

גדר הסנדק

הראב"ד (פ"ג ממילה ה"א) והטור (יו"ד רסה ס"א), והכלבו (סי' עג) משם רבינו פרץ, כתבו שאם אין אבי הבן נמצא בברית הסנדק האוחז התינוק הוא מברך להכניסו, וכן פסק הרמ"א שם. ובטעם הדבר כתבו הכלבו שם והב"י (שם ד"ה ומ"ש ונוהגין) משם רבינו פרץ בהגהת סמ"ק (קנז סק"א) שהסנדק הוא כמו שליח בי"ד, וכ"כ המטה משה (ענייני מילה פ"ד ס"ס יד) מטור והג"מ ומאבודרהם בשם ראב"ד וכלבו בשם רבינו פרץ.

ובסברת דבריהם שהסנדק הוא השליח בי"ד ולא המוהל, אפש"ל כדעות דלעיל דעיקר המצוה היא הכנסת הבן למקום הברית.

ובדברי מלכיאל (ח"ד פו) כתב דהסנדק מברך דעביד תרתי, גם עצם מצות הסנדקאות וגם שמסייע למוהל. ולדבריו אלו ליכא ראיה שהסנדק הוא שליח בי"ד דלא מפני זה מברך.

חילוק בין מל תוך ח' למל בלילה

חי' הגר"ח על הש"ס (סטנסל, עמ' קפג), חזון יחזקאל על שבת (פט"ז ז).

כפיית מוהל למול

מנחת יצחק (ח"ד לה סק"א-ב).

שליחות למילה

א. י"א דאין שליחות במילה, ויש הסוברים שיש שליחות. ועמדו בזה הרבה אחרונים.

ב. בשו"ע (יו"ד רסה ט) נפסק דאבי הבן עומד על המוהל להודיע שהוא שלוחו, והראשונים כתבו דמקור המנהג הוא מקרבנות - שבעל בקרבן עומד אצל קרבנו. כמו שכתב הטור (יו"ד שם) בשם בעל העיטור (ח"ב, נג סוף ע"א) שכתב: "להודיעו שהוא שלוחו, כדאמרינן בתענית אפשר קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו, ולפיכך התקינו הנביאים שביניהם שיהא מעמד בירושלים כהנים לוים וישראלים להודיעם שהם שלוחים של כל ישראל". ובשבלי הלקט (מילה ד) כתב, שבקרבן עושים כן "להודיעם שהם שלוחים [של] כל ישראל". וכך הביא במטה משה (חלק שביעי, מילה יא).

גם מרש"י נראה שיש מעלה בעמידת האב אצל המוהל, דבשבת קלג. אמרו דאם יש לתינוק צרעת שלא ימולו אביו אם אפשר ע"י אחר, כיון שהאב מתכוין גם לטהרו מצרעתו שהוא לאו. ורש"י מפרש שם "דלא ליקו לאב התם", הרי דלא סגי שאינו מל בעצמו אלא צריך שאף לא יעמוד שם, הא בשאר מילה יש מעלה בכך שעומד שם אפילו אינו מל.

סברת הדין:

אפשר לומר דבמילה וקרבנות אכן יש דבר המייחד אותם משאר מצוות, דבתרוייהו יש לשליח חלק בעצם הקיום של המצוה ואינו שליח גרידא. דבקרבן רוב מצוותיו ע"י כהן ועל הבעלים מוטלת רק הבאתו, ובמילה הנה כשמל ע"י אחר אפשר שהמוהל מקיים מצות עצמו מדין מילת בי"ד, והוא שליח דאב רק לענין תוספת החיוב של האב אבל על הפחות מזה הוא מקיים מצוה גמורה דידיה. ולכך בשני מצוות אלו סוברים העיטור וסיעתו שיש הקפדה ודקדוק "להודיע שהוא שלוחו" ולא יטעה לכוין רק למצות עצמו, או שכאשר מודיעו שהוא שלוחו כל המצוה היא של אב ואין למוהל חלק בה כלל.

ומביאור הגר"א נראה שלא מפני זה מילה דומה לקרבן, אלא שמצות מילה בעצמותה נחשבת קרבן, ולא רק מדיני שליחות שבה.

בדעת רש"י אפשר לומר, דהנה החילוק אם האב מל או אחר מל אינו במעשה המילה, דגם ע"י האחר איכא לתוצאה שהבן מהול והוסרה הצרעת, אלא החילוק הוא בכונה - כדמפורש בגמ' שהאב מתכוין גם לקוץ הבהרת. והשתא שכתב רש"י דהתיקון לזה הוא בשלא יעמוד שם האב, נראה דאף אם לעצם השליחות אין נפקותא היכן האב עומד, לענין הכוונה יש נפקותא - שא"א לכוין כשאינו אצל שלוחו. ומזה נלמד למה בשאר מילות עדיף שהאב יעמוד אצל המוהל, דאף שמעשה המילה נעשה ע"י שליח מ"מ הכונה לשם מצוה תעשה ע"י האב, שמסברא לגבי כל פרט במצוה אמרינן דמצוה בו יותר מבשלוחו. וכמו שהאב פועל לריעותא ע"י כוונתו כשעומד שם כך גם פועל למעליותא ע"י כוונתו.

א"נ עצם המצוה מכוין המוהל, ואולם האב יכול לכוין לתוספת החיוב של עצמו, כמו שיכול לכוין לטהרו מצרעתו בלא שהמוהל יחשוב כך. וי"ל בביאור הדבר, דכל עצמה דשליחות מתבססת על כוונת המשלח והשליח - זה למנות השליח וזה לעשות בשביל המשלח, ונמצא שהיא המשייכת ביניהם. ולכך ס"ל לרש"י דכונה לשם הסרת צרעת היא עבירת לאו אף שהמוהל שעושה מעשה המילה אינו עושה לשם כך, וגם להיפך כונת המשלח לשם מצוה מישך שייכא למעשה המילה אף שאינו עושה לו בפועל. דכל מה שמעשה השליח מתייחס אליו הוא מחמת הכונה. ואלא שמ"מ בדעת רש"י נמצא חידוש, דכונת המשלח מעלה או מוריד אפילו בלא ידיעת השליח, ובעצם הדבר שהשליחות מתבססת על כוונתם אפשר להוסיף בה כוונות. ואולם לגבי השליח י"ל דאינו יכול לכוין על דברים שלא נשלח, דדוקא המשלח מסר כוחו לשליח ע"י כונה הנ"ל דמינוי השליחות, אבל השליח רק מכוין לעשות המעשה שנתמנה עליו, ואינו יכול להוסיף בו או לגרוע ממנו. ובענין זה דכוונה, אפשר אי"צ לבוא לההיא דאמרו לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי. וצ"ע.

דחיית שבת

מילה בזמנה דוחה שבת.

מקור

ובמקור דין זה נחלקו האמוראים (שבת קלב.) דעת רבי יצחק ועולא שקיבלו כן הלכה למשה מסיני, ודעת רב אחא בר יעקב שלומדים זאת מהפסוק "וביום השמיני" השמיני אפילו בשבת, אך דעות אלו נדחו. דעת רבי אלעזר שלמדים דין זה בגזירה שווה "אות, ברית ודורות" הכתובות בשבת ובמילה. דעת רבי יוחנן שלומדים כן מהפסוק "וביום השמיני" ביום אפילו בשבת.

לדעת רבי אליעזר שאף מכשירי מילה דוחים את השבת (שם קל.), כתב רש"י (שם קלב.) שלדעתו מילה עצמה דוחה את השבת הלכה למשה מסיני, והפסוק "וביום השמיני" מלמדנו שאף מכשירי מילה דוחים את השבת.

הותרה או דחויה

התשב"ץ (ח"ג סימן לז) כתב בשם הרשב"א בתשובה (הובא באורחות חיים סימן שמו) שכל הדברים שהותרו בשבת במחלוקת הן שנויות אם דחויה או הותרה, כדרך שנחלקו התנאים (יומא ז:) לענין הקרבת קרבנות בטומאה.

והתשב"ץ גופיה השיג על דבריו, שהרי להדיא אמרו בגמרא ביומא (מו:) לענין הקרבת קרבנות היום בשבת שחלוקה דחיית שבת מדחיית טומאה לענין קרבנות ציבור, ששבת הותרה בציבור וטומאה דחויה בציבור. הרי שמצאנו דחיית שבת שגדרה התר ולא דחייה אף לדעת הסוברים שטומאה דחויה היא.

ודעת החתם סופר (ח"ו סימן צט) שמילה אינה דומה לקרבנות ציבור וגדרה דחויה ולא הותרה, שהרי דווקא לענין עבודה אי אפשר שתהיה שבת בלא שתהיה העבודה מצוה בה, משא"כ לענין מילה שהיא במקרה ובהזדמן אפשר שיהיה שבת בלי מילה ולכן אף שמותר למול בשבת, גדרה דחייה ולא התר.

למעט או להימנע מחילול שבת כשאפשר

יש שתלו מחלוקת זו בכמה מחלוקות ראשונים ואחרונים אם יש להימנע או למעט ככל שאפשר בחילול שבת על ידי מילה.

הבאת סכין אצל התינוק או תינוק אצל הסכין

יש שתלו חקירה זו במחלוקת הראשונים אם לדעת רבי אליעזר שמכשירי מילה דוחים את השבת מכל מקום צריך למעט ככל האפשר בחילול שבת, שדעת התוספות (שבת קל. ד"ה ר"א) שצריך למעט בחילול שבת ולכן הקשו שיביאו התינוק אצל הכלי שבכהאי גוונא ליכא איסור שבת כלל כיון שהחי נושא את עצמו, ואילו הרמב"ן (שם) והרשב"א (שם) הביאו מי שתירץ שכיון שמילה הותרה אצל שבת ממילא אין צריך לחפש דרכים למעט בחילול שבת על בהבאת התינוק אצל הסכין. וכן כתב להדיא בחידושים המיוחסים לר"ן (שם) שאף שלענין פיקוח נפש אמרינן (שם קכח:) כל היכא דאפשר לשנויי משנינן, שאני פיקוח נפש דלא הותרה בשבת כו' אבל גבי מילה דניתנה שבת לידחות אצלה אפילו אפשר בלא חילול, ולא מהדרינן במילה לעשותה בשמאלו או לשנות בה משום דלא חשבינן מילה דחייה לשבת אלא היתר גמור אצלו.

הבאת איזמל דרך גגות וחצירות

וכעין זה נחלקו גם לענין הבאת איזמל דרך גגות וחצרות שמבואר בגמרא (שבת קל.) שעשו כן שלא ברצון רבי אליעזר לפי שהוא מתיר אף הבאת האיזמל דרך רשות הרבים, והקשו התוספות (שם קל:) שהרי כלל הוא לענין עשה דוחה לא תעשה שאם אפשר לקיים שניהם מוטב. אמנם הרמב"ן (שם), הרשב"א (שם) והריטב"א (שם) כתבו שגדר התר מילה בשבת הוא הותרה ולא דחויה ולכן לדעת רבי אליעזר שאף מכשירי מצוה מותרים בשבת אין טעם להביא האיזמל דרך גגות וחצירות ולא דרך רשות הרבים.

מילה על ידי גוי או קטן

וכעין זה נזקקו האחרונים לשאלה מפני מה הותרה מילה בשבת, לדעת הסוברים שמילה מותרת בגוי, וכן אף להסוברים שמילת גוי אסורה כולי עלמא מודו שמילת קטן כשרה ואם כן אפשר לעשותה על ידי קטן. וכל קושיא זו אינה אלא אם נימא ששבת דחויה אצל מילה, אך אם שבת הותרה אצל מילה אין מקום לשאלה.

מילה על ידי שני מוהלים

וכן נחלקו הפוסקים אם אפשר למול מילה אחת בשבת על ידי שני מוהלים, שזה ימול וזה יפרע. דעת השו"ע (יו"ד סימן רסד סי"ד) שיש להיזהר שהמל הוא עצמו יפרע ולא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת. אמנם הרמ"א כתב שלא מצא ראיה לדבריו ואדרבה נראה לו להתיר שהרי מילה דוחה שבת כעבודה במקדש, וכשם שבעבודה כמה כהנים עובדים ומחללים שבת ה"ה לענין מילה, שכיון שניתנה שבת לדחות הרי היא כחול לכל דבר, וכן כתב שמצא בספר התרומה ישן כתוב בקלף שהתיר, אך מאחר שמצא בקובץ שיש לאסור לכן טוב להחמיר לכתחילה. ובביאור הגר"א (שם) דחה ראיית הרמ"א מעבודת המקדש, שהרי עבודה בשבת הותרה משא"כ מילה משמע דדחויה היא.

טלטול האיזמל אחר המילה

נחלקו הפוסקים אם מותר לטלטל את האיזמל אחר גמר המילה. דעת הרמ"א (שם ס"ב) שמותר לטלטל האיזמל לאחר המילה להצניעו ואע"ג שאינו צריך לו עוד באותו שבת, מאחר שלא הוקצה בין השמשות כיון שהיה צריך לו באותו שבת, וכן כתב המהרש"ל בתשובה שאין מוקצה לחצי שבת, וכיון שלא היה מוקצה עד עתה כיון שהיה בו צורך אינו מוקצה מכאן ולהבא.

אמנם הט"ז (שם סק"א) הביא שבמהרי"ל כתב שצוה מהר"י סג"ל שתכף אחר המילה יסירו מידם כל צרכי מילה שמכאן והלאה חשובים מוקצה. ועל מה שכתב המהרש"ל שאין מוקצה לחצי שבת כתב הט"ז שכאן מתחילה לא היה עליו שם ראוי אלא לעשות צורך יום טוב. וכ"כ בביאור הגר"א (שם סק"ג) שלא שייך כאן אין מוקצה לחצי שבת כיון שבאמת מוקצה הוא אלא שמותר משום צורך מצוה.

ויש שכתבו שנחלקו במחלוקת זו והרמ"א והביאור הגר"א לשיטתם, שדעת הרמ"א שמילה הותרה בשבת ודעת הגר"א שמילה דחויה בשבת.

ברכת להכניסו

דעת ר"ת (שבת קלז: ד"ה אבי הבן, פסחים ז. תוד"ה בלבער) - דאינה ברכה על מצוה של עכשיו אלא על כלל הדבר שנצטוינו במצוה זו, וכך נראית הסכמת הרא"ש והרשב"א והר"ן (שבת שם, פסחים שם). וכן פסק הכס"מ בדעת הרמב"ם (רפ"ג ממילה) ופסק בשו"ע (ר"ס רסה) עפ"י דרכו זו שאי"צ בה עובר לעשייתה.

דעת הרמב"ם - בשו"ת מהר"ם אלאשקר (סי' יח) מביא מרבינו אברהם בן הרמב"ם שהיא ברכת המצוות, וכן נראה מרבינו פרחי' בחי' שבת, אמנם בשו"ת הרמב"ם (בלאו, סי' שלא ושלב) כתב כר"ת, וכבר ציינו שכך למד הכס"מ בדעתו. וגם מרשב"ם (שבת שם, פסחים שם) ועיטור (שער המילה) בשם הרי"ף נראה דהויא ברכת המצוה.

למה תיקנו ב' ברכות במצוה זו

הרבה ביארו שהיא על התוספת שהאב מחוייב, ולראשונים שהמל את עצמו מברך להכניסו (להלן - הברכות במילת עצמו), א"כ אין ברכה זו על תוספת חובת האב. אך י"ל דגדול הבא למול עצמו כ"ש שיש עליו תוספת חובה משאר ישראל, וא"כ על זה קאי ברכת להכניסו, וממילא גם ברכת האב שפיר קאי על תוספת חובתו.

ויש שכתבו דאינה דוקא על המילה אלא היא ברכה על כל מצוות הבן על האב מיום היוולדו ואילך, ובשו"ת הגרעק"א (קמא ס"ס מב) כתב אליבא דביאור זה, דא"כ אבי אב הבן קודם למול מאחרים כיון שחייב גם ללמדו תורה.

במרומי שדה (פסחים ז. על תוד"ה בלבער) ביאר דברכה זו היא על המ"ע שלא למשוך בערלתו, ומציין להרחב דבר (לך יז יג) שהאריך בזה. [וצ"ע אם איסור מושך בערלה שייך באב].

והגרי"פ בביאורו לרס"ג (ח"ג עמ' רכז. ד"ה ומה) כתב שברכה זו היא המשך ברכה הראשונה שבירך המל ואינה אלא כעין ברכה אריכתא, והביא ראיה לדבריו ממילת הספיקות - אנדרוגינוס או נולד מהול וכו' – שאין מברכין עליהם על המילה, וה"נ אין ממברכין בהם ברכת להכניסו, כדאיתא בש"ך (רסה סק"ה) מהרמב"ם והרשב"א והר"ן ושו"ע ורמ"א [ודלא כהעיטור שמברכין על הספיקות].

ובתועפות ראם (תא סוסק"א) הביא מהיעב"ץ שיש במצוה זו ב' מצוות – מילה ופריעה, לכך יש בה ב' ברכות. [וכבר הקשו המנ"ח (מצוה ב' סק"ג) וחת"ס (שבת קלז, שו"ת יו"ד רמט) למה מברכין להכניסו בבריתו של "אברהם אבינו" עובר לפריעה והא פריעה לא ניתנה לאברהם, ועי' שערי צדק או"ח לד].

זמן ברכת 'על המילה'

בס' הפרדס לרש"י (סי' מ') כתב דמד'מל ולא פרע כאילו לא מל' ש"מ דפריעה היא עיקר המצוה. ועיין תשב"ץ (ח"ב רעז) ורבינו מנוח (פי"א דברכות ה"ח) דעדיף לעשות כן לברך קודם פריעה, דפריעה הויא גמר המצוה. וכ"כ בשו"ת הרמ"א (סי' עו), והוסיף טעם שאין המצוה נקראת אלא ע"ש גומרה.

ולהרמב"ם (ריש פ"ג דמילה) נראה לברך קודם המילה. וכן בדעת ר"ת ובעלי התוס' נראה מוכח כן, מדרק גבי ברכת להכניסו דנו לברך אחר המילה, משמע דברכת המילה ודאי מברכין קודם המילה.

הברכות במילת עצמו

ברכת המילה – בהלכות קטנות (ח"ב פה) כתב שיברך "על המילה" ולהרמב"ם "למול את עצמנו".

ברכת להכניסו – לריטב"א (קידושין כט סד"ה ואיהי) וראבי"ה (שבת סי' רעט) ושו"ת הרשב"ש (סי' פט ד"ה וכיון) [והובא בבדק הבית (יו"ד רסה) וש"ך שם (סק"ב וע"ש סקי"ז) בשם הרשב"ץ] מברך אקב"ו ליכנס בבריתו של א"א. אולם מכל פוסקים דלעיל שכתבו שברכה זו היא על תוספת חובת האב יש לדקדק שאינו מברך - דהא לא האב מל.

ברכת שהחיינו

;ד' דעות אם לברך שהחיינו או לא;

א) להרמב"ם בהלכותיו (פי"א מברכות ה"ט, פ"ג ממילה סוף ה"ג) ובשו"ת פאר הדור (ס"ס מט) אבי הבן מברך, וכן פסק השו"ע (יו"ד רסה ס"א). וכך נראית דעת הגר"א שם [אף שצ"ע מהלשון שם אם מסכים להלכה כהרמב"ם, או שרק מיירי שם אליבא דהסוברים כהרמב"ם].

ב) לההרבה ראשונים אין מברכין, וכך פסק הרמ"א (יו"ד רסה ס"ז).

ג) לראבי"ה (שבת סי' רפט) וספר הפרנס (ס"ס רצב) ואגודה (שבת סי' קסט) - רק אם אבי הבן מל בעצמו מברך שהחיינו, והראבי"ה הובא בהג"מ (פ"ג דמילה סוף סק"ד) ואו"ז (סי' קז סק"ו) ומרדכי (שבת תכב).

ד) הרמ"א (שם) כ' דהמל בנו הבכור שחייב לפדותו מברך שהחיינו בשעת מילה ואינו מברך בשעת פדיון. ובלבוש העתיק דבריו ונראה א"כ שמסכים עמו. ובדומה לזה כ' מוהר"ד זכות ז"ל בספר זכר דוד (מאמר א' פרק ע', ד"ה ואחר) דמנהגם לברך שהחיינו רק במילת הבן הראשון. [אבל לא משום שפוטר בזה שהחיינו דפדה"ב].

סברות המצריכים לברך;

להרמב"ם בהלכותיו - כיון שאינה תדירה ומצויה הרי היא דומה למצוה הבאה מזמן לזמן, ובפאה"ד - דמאי שנא מפדיון הבן.

למאורות (שבת קלז:) קאי גם על הלידה, ובשו"ע המקוצר (נישואין עמ' רכז) מכת"י למהר"י ונה דקאי גם על מצות נישואין.

להראבי"ה שרק האב מברך - עושה מצוה המוטלת עליו בעיקר, כדאשכחן בסוכה ולולב דהעושה "לעצמו" מברך.

סברות המונעים מלברך:

א) התוס' (סוכה מו. ד"ה העושה) והרשב"א בתשובה (ח"א רמה) הוכיחו שלא לברך מדלא הוזכרה כאן ברכת שהחיינו בסדר המילה, וכ"ד הרא"ש בסוכה שם אף של"כ ראיה הנ"ל. ברם ראיה זו דחאה הרמב"ם בשו"ת פאר הדור.

ב) תוס' בבכורות (מט. ד"ה לאחר) כ' לברך על פדיון דלא שכיחא, ומינא נשמע דעל מילה אין מברכין משום דשכיחא טפי. וכ"כ סמ"ג (עשין כז) וכ"כ ריו"ח (נ"א ח"ב) משם תוס'. [ובשולחן גבוה (יו"ד רסה סקל"ג) הקשה היכן מצא ריו"ח תוס' כה"ג, אכן אפשר שבאמת אינו מפורש כן בתוס' אלא היינו כדלעיל שמדבריהם על פדה"ב נשמע דעת קדשם לענין מילה].

ג) באו"ז (קז סק"י) הביא לר"ת דאית לי' צערא לינוקא, ובהג"מ ומרדכי שם הביאו כן מראבי"ה (סי' רפט) שהזכיר דגם ר"ת כ"כ. וכ"כ האבודרהם (סדר בהמ"צ) והמאירי בשבת (קלז: סוד"ה אבי). ובס' המאורות הביא כן בשם רבינו יונתן סוף פסחים. וכ"כ ריו"ח ז"ל. והרוקח (סי' שעא) בשם רבו הריב"ק [נמצא בערכי תנאים ואמוראים ח"ב עמ' תקז]. והרשב"א בתשובה (ח"א רמה) דחה ראיה זו.

ד) להר"ן (סוכה כב: מדפי הרי"ף) אי"מ כיון שאינה מצוה הבאה מזמן לזמן. וברוקח וריב"ק הנ"ל מבואר טפי דזמנה הוא לח' יום וכדי לברך ברכה זו בעינן ל' יום.

ה) הרוקח (סי' שעא) כ' בשם רבו הריב"ק [נמצא בערכי תנאים ואמוראים ח"ב עמ' תקז] שעדיין לא יצא התינוק מכלל נפל. והרשב"א הנ"ל דחה טעם זה דמחשש זה א"כ גם לא ימולו בשבת.

ו) בהג"מ הביא עוד טעם מרבינו שמחה, דאיכא שותפין בהדי האב – האֵם שגם היא שמחה, ועל שמחה דשייכא לתרי אי"מ שהחיינו. וכ"כ בהגהת מרדכי (שבת תעא).

ז) בעל העיטור (ח"ב מילה ח"ד) כ' כעין טעם הנ"ל, אלא שלא תלה דוקא באֵם אלא בחיובא דכל ישראל למול התינוק אם אין האב מלו. וכך הביא הרשב"א משמו (שם ס"ס רמה) והעדיף טעם זה ע"פ אחר שכ' שם. [האומנם דטעם זה צב"ג, דהתינח כשמלים בי"ד אין לברך דכל ישראל שותפין בזה, אבל כשמל האב מאי איכפת לי מכל ישראל. ובס' דרכי שלום עמ"ס פסחים (סי' לא) יישב עפ"י המבואר לעיל דאיכא דס"ל דחובת בי"ד איכא גם ברוצה האב למול, דא"כ אפשר שזוהי גם כונת בעל העיטור שתמיד איכא לחובת בי"ד במצוה זו].

ח) בהעמק שאלה (ח"ג עמ' שלז טור א') מבאר דברי הרשב"א (ח"א רמה) דלא ראה רבותיו מברכין שהחיינו על מילה, עפי"ד המרדכי שהובאו באה"ע (סי' א') דאין כופין על מצות פו"ר משום דדין הוא שנגזור עלינו וכו', ואע"ג שלא הסכימו הפוסקים לדעת המרדכי מ"מ י"ל דמש"ה נמנעו מלברך, דבברכות יש להקל אפילו עפ"י סברא דחוי' כמ"ש הגר"א (או"ח ריח סק"ג).

מנהג בני אשכנז בארץ ישראל לברך שהחיינו:

במושכל ראשון נראה דמשום דאתריה דמרן היא, אך תמוה טובא מה ראו על ככה דוקא בענין זה, ויותר תגדל התימה שבס' ארץ חיים (מנהגי צפת, קונט' הכללים כלל כד) כתב שבעיה"ק צפת לא נהגו בני אשכנז בברכת שהחיינו! ואם קבלו עליהם ועל זרעם פסק השו"ע איך יתכן שדוקא באתריה וכורסיה דמרן לא נהגו כוותייה. ובס' 'אש תמיד' תולדות הגר"ש קפלן זצ"ל הרב דצפת (תשס"ז, עמ' 39) מובא שהיטב חרה לו על הדבר הזה שבאתריה דמרן מבטלים ברכה זו. וכן עובדא ידענא בבית מדרשו של שם ריש"א דגלותא זצ"ל (תפארת בחורים) שכפה והכריח האב לברך שהחיינו, ומיאן לקבל מנהג אחר בזה בארץ ישראל.

ברם השו"ע לא פסק בסתמא שכך שורת הדין לברך שהחיינו, רק כתב "וכן נהגו בכל מלכות אר"י" וכו', ואף גם הרמ"א לא חלק על השו"ע מצד הדין וההלכה אלא כתב "ובמדינות אלו נוהגין שלא לברך שהחיינו", ומעתה שבכל קהילות הקודש אינו "דין" הנוקב את ההר אלא "מנהג", משתנה המנהג ממלכות למלכות וממדינה למדינה ואחר ש"מנהג ארץ ישראל" לברך אזי אף להרמ"א יש לברך, ומפני זה גם קהילות אשכנז שבאו לארץ הכניסו עצמם במנהג זה. [וצ"ע מכל המקומות שמחלוקת הרמ"א על השו"ע היא רק מצד "מנהג", אם אכן שינו בני אשכנז מנהגם כשהנוסח בשו"ע הוא "מנהג ארץ ישראל].

אך שלפ"ז עדיין יקשה למה בצפת לא נהגו כן, לכך נראה נראה דמה שנהגו בני אשכנז לברך שהחיינו במילה הוא משום שכך נראית הסכמת הגר"א בביאורו ליו"ד (רסה ס"ז), והרבה מנהגי אר"י באו מחמתו מעליית תלמידיו כנודע, אכן צפת היתה מקום תלמידי הבעש"ט ז"ל ולכך שם לא השתרש מנהג זה לברך שהחיינו במילה.

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף