ערך/טומאת שרץ

כתוב בתורה (ויקרא פרק י"א פסוקים כ"ט - ל"א):

וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ, החולד, והעכבר, והצב למינהו. והאנקה, והכח, והלטאה, והחומט, והתנשמת. אלה הטמאים לכם בכל השרץ, כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב.

שמונת השרצים

א. חולד.

ב. עכבר.

ג. צב. ומדכתיב הצב "למינהו" ילפינן לרבות ערוד ונפילים וסלמנדרא (חולין דף קכ"ז עמוד א').

ד. אנקה.

ה. כח.

ו. לטאה.

ז. חומט.

ח. תנשמת. הוא השרץ הנקרא "קורפדאי" (חולין דף ס"ג עמוד א').

שרצים שבים

בגמ' (חולין דף קכ"ו עמוד ב') מובא ברייתא, שאין טמאין אלא שמונת השרצים החיים ביבשה, אבל שרצים שבים (אפילו שקורין להם ממש כשמן של שכנגד להם ביבשה, וכגון "צב ים") אין נבלתן טמאה. וזה לשון תחילת הברייתא:

מתוך שנאמר עכבר שומע אני אפילו עכבר שבים, ששמו עכבר. ודין הוא, טימא בחולדה וטימא בעכבר, מה חולדה מין הגדל על הארץ (כי ידעו חז"ל בקבלה שכל בע"ח שיש ביבשה יש כנגדו בים חוץ מן החולדה) אף עכבר מין הגדל על הארץ. או כלך לדרך זו, טימא בחולדה וטימא בעכבר, מה חולדה כל ששמה חולדה אף עכבר כל ששמו עכבר, אפילו עכבר שבים, ששמו עכבר. תלמוד לומר "על הארץ".

שיעור השרץ המטמא

בפסוק ל"א כתוב כל הנוגע בהם במותם יטמא, ובפסוק ל"ב כתוב וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא. לשון "בהם" משמע שבשביל ליטמא צריך שיגע בשרץ שלם כמות שהוא, ולשון "מהם" משמע שאפילו אם נגע במקצת מן השרץ (וכגון שנחתך השרץ) נטמא. ולכן למדו חכמים (חגיגה דף י"א עמוד א') שמספיק שיגע במקצת שרץ, ובתנאי שיהיה בו כשיעור של שרץ שלם.

השרץ השלם הקטן ביותר הוא חומט שנולד, ושיערוהו חכמים בכעדשה. לכן כל הנוגע בכעדשה מן השרץ, אפילו משרץ גדול, נטמא.

ביצת השרץ

בגמ' (חולין דף קכ"ו עמוד ב') מובא ברייתא "הטמאים, לרבות ביצת השרץ". ופי' רש"י שהאות ה"א מיותרת, שהיה יכול להיות כתוב "אלה טמאים לכם בכל השרץ", ובאה לרבות ביצת השרץ.

דם השרץ

בגמ' (מעילה דף י"ז עמוד א') מובא ששאל רבי מתיא בן חרש את רבי שמעון בר יוחאי בעיר רומי, מנין לדם השרצים שהוא טמא (אולי רק בשר נבלת השרצים), והשיב לו דאמר קרא "וזה לכם הטמא". ומסביר רש"י שכוונתו לומר שזה מיותר, כי לאחר רשימת שמות השרצים כתוב שוב "אלה הטמאים לכם", ולמה נכפל? אלא לרבות דם השרץ. (אח"כ הגמ' מוסיפה שרשב"י לא חידש ילפותא זו מעצמו, אלא תלמוד ערוך הוא בפיו של רבי אלעזר בר רבי יוסי, וממנו ידע זאת).