ערך/טומאת שרץ

מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי טומאת שרץ

מקור

כתוב (ויקרא יא כט-לא): וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ, החולד, והעכבר, והצב למינהו. והאנקה, והכח, והלטאה, והחומט, והתנשמת. אלה הטמאים לכם בכל השרץ, כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב.

שמונת השרצים

שמונת השרצים המפורשים בתורה הם:

א. חולד.

ב. עכבר.

ג. צב.

חז"ל מרבים מהכתוב "הצב למינהו" - ערוד, נפילים וסלמנדרא (חולין קכז.).

זיהויו:
כתב רש"י (ויקרא יא כט): פויי"ט שדומה לצפרדע.

ד. אנקה.

ה. כח.

ו. לטאה.

ז. חומט.

ח. תנשמת.

זיהויה:
חז"ל פירשו שהוא השרץ הנקרא "קורפדאי" (חולין סג.).
רש"י (ויקרא יא יח) פירש שהתנשמת המנויה בכלל העופות הטמאים היא קלב"א שוריץ ודומה לעכבר הפורחת בלילה. והתנשמת האמורה בשרצים היא דומה לה ואין לה עינים וקורין לה טלפ"א.

שרצים שבים

בגמרא בחולין (קכו:) מובאת ברייתא, שאין טמאין אלא שמונת השרצים החיים ביבשה, אבל שרצים שבים אין נבלתן טמאה. וזה לשון הברייתא:

"מתוך שנאמר עכבר שומע אני אפילו עכבר שבים, ששמו עכבר. ודין הוא, טימא בחולדה וטימא בעכבר, מה חולדה מין הגדל על הארץ אף עכבר מין הגדל על הארץ. או כלך לדרך זו, טימא בחולדה וטימא בעכבר, מה חולדה כל ששמה חולדה אף עכבר כל ששמו עכבר, אפילו עכבר שבים, ששמו עכבר. תלמוד לומר 'על הארץ'".

שיעור השרץ המטמא

בפסוק ל"א כתוב כל הנוגע בהם במותם יטמא, ובפסוק ל"ב כתוב וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא. לשון "בהם" משמע שבשביל ליטמא צריך שיגע בשרץ שלם כמות שהוא, ולשון "מהם" משמע שאפילו אם נגע במקצת מן השרץ (וכגון שנחתך השרץ) נטמא. ולכן למדו חכמים (יא.) שמספיק שיגע במקצת שרץ, ובתנאי שיהיה בו כשיעור של שרץ שלם.

השרץ השלם הקטן ביותר הוא חומט שנולד, ושיערוהו חכמים בכעדשה. לכן כל הנוגע בכעדשה מן השרץ, אפילו משרץ גדול, נטמא.

ומכל מקום עדיין צריך שיהא נחשב "שרץ", ולכן אין מקצת מן השרץ מטמא עד שיהא בו בשר גידים ועצמות (לפי רבי), ולדעת רבי עקיבא מספיק שיהא בו גידים ועצמות, ולדעת רבי יוסי הגלילי אפילו בשר בלבד מספיק אלא שצריך שהוא יהיה ממקום שאינו עושה חליפין (כלומר, שאם חלק זה היה ניטל מן השרץ בחייו, לא היה חוזר לגדול שוב כקדמותו).

ביצת השרץ

בגמ' (חולין קכו:) מובא ברייתא "הטמאים, לרבות ביצת השרץ". ופי' רש"י שהאות ה"א מיותרת, שהיה יכול להיות כתוב "אלה טמאים לכם בכל השרץ", ובאה לרבות ביצת השרץ.

ולמדו שם מדרשא, שדוקא כשהביצה נקובה (ואפילו נקב אחד כחוט השערה) הנוגע בקליפתה נטמא, דבעינן עכ"פ שיהא ראוי לנגיעה ואם אין בה שום נקב אי אפשר ליגע בתוכה.

דם השרץ

בגמ' (מעילה יז.) מובא ששאל רבי מתיא בן חרש את רבי שמעון בר יוחאי בעיר רומי, מנין לדם השרצים שהוא טמא (אולי רק בשר נבלת השרצים), והשיב לו דאמר קרא "וזה לכם הטמא". ומבאר רש"י שפסוק זה מיותר, שהרי אחר שמנה הכתוב שמות השרצים כפל וכתב שוב "אלה הטמאים לכם", ומן הייתור למדים לרבות דם השרץ. [ויעויין שם בגמרא שרשב"י לא חידש ילפותא זו מעצמו, אלא תלמוד ערוך הוא בפיו של רבי אלעזר בר רבי יוסי, ולמדה מפיו].

עור השרץ

עור האנקה והכח והחומט מטמא כבשרן, אבל עור החולד והעכבר והצב אינו מטמא (חולין קכב.).

עור הלטאה והתנשמת נחלקו בו חז"ל (חולין קכב:) אם מטמא. ת"ק סובר שעור הלטאה מטמא ועור התנשמת אינו מטמא, רבי יהודה סובר בשניהם שאין עורותיהן כבשרן, ורב סובר בשניהם שעורותיהן מטמאין כבשרן.

---

---

שולי הגליון

---

---

מעבר לתחילת הדף