ערוך השולחן העתיד/זרעים/סג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) תנן ריש תרומות חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה החרש שאינו שומע ולא מדבר והשוטה והקטן והתורם את שאינו שלו וכותי שתרם את של ישראל אפילו ברשות אין תרומתו תרומה ובירושלמי יליף להו מקרא דדבר אל בנ"י ויקחו לי תרומה בני ישראל למעוטי כותי מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו לבו פרט לחרש ושוטה וזאת התרומה אשר תקחו מאתם פרט לתורם את שאינו שלו:
(ב) ומקשה בירושלמי הא קיי"ל בחרש שוטה וקטן שיש להם מעשה ואין להם מחשבה והכא הרי עשו מעשה שהפרישו התרומה ולמה אינה תרומה ותירץ דמפני דבתרומה כתיב מחשבה ונחשב לכם תרומתכם והם הרי אין להם מחשבה ולפיכך גם מעשה שלהן אינו כלום ע"ש ואינו מובן דמאי קא מקשה כיון שהתורה מיעטתם [תוס' חולין י"ג.] ואפשר דהוה אסמכתא בעלמא [שם]. ולענ"ד נראה דהכי קא קשיא ליה מ"ש דבכותי ממעט מקרא שלא יפריש תרומה של ישראל ובחרש שוטה וקטן ממעט אפילו אתרומה דנפשייהו וא"כ נמעט גם בכותי תרומה דנפשיה ולמה שנינו בספ"ג דכותי שהפריש תרומה משלו תרומתו תרומה:
(ג) והטעם נ"ל דהנה בש"ס דילן ברפ"ב דקדושין יליף שליחות בתרומה מאתם גם אתם ומינה ממעט כותי משליחות דמה אתם בני ברית וכו' אבל הירושלמי שם יליף שליחות רק מפסח ע"ש ולכן מהך קרא דויקחו לי תרומה י"ל דקאי אשליחות ולכן ממעט כותי רק משליחות אבל חרש שוטה וקטן ממעט גם מתרומה שלהם משום דלאו בני דיעה נינהו ולזה מקשה כיון שיש להם מעשה נימא דתרומתן תרומה כמו כותי והמיעוט הוא רק על שליחות כמו בכותי ולזה מתרץ כיון דתרומה תליא במחשבה והם אין להם מחשבה לפיכך נתמעטו אף מתרומה דנפשייהו. ואין לשאול דא"כ לפי ש"ס דילן דלשליחות איתמעט כותי מאתם גם אתם א"כ נמעט מבני ישראל אתרומה דנפשיה די"ל דש"ס דילן לא יליף מתרומת המשכן אתרומת דגן:
(ד) בריש פ"ב דקדושין ילפינן מכמה מקומות בתורה דשלוחו של אדם כמותו ויליף גם מתרומה דכתיב גם אתם והך גם מיותר ללמד שיכול לעשות שליח לתרום ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית לאפוקי עכו"ם שלא נכנס בברית התורה ולכן אע"ג שישנו בתרומה דנפשיה כמ"ש מ"מ אינו נעשה שליח אבל עבד מקרי בן ברית שמצווה על המצות כאשה ועוד דכתיב מחוטב עציך וגו' לעברך בברית [רש"י שם] ופרטי דיני שליחות נתבארו בח"מ סי' קפ"ב:
(ה) יראה לי דישראל הפורק עול מלכות שמים או המחלל שבת בפרהסיא אע"ג דלכמה דברים דינו כעכו"ם מ"מ לשליחות דינו כישראל דהא בן ברית הוא ואע"פ שחטא ישראל הוא והרי קדושיו קדושין וגיטו גט ולא נדונו כעכו"ם רק בדברים שצריך קדושת ישראל כמו כתיבת ס"ת תפילין ומזוזות ולהצטרף לעשרה ולהאמינו על יי"נ דכיון שיצא מכלל קדושת ישראל פסול לדברים אלו וכיוצא בהם אבל בדברים אחרים אע"פ שחטא ישראל הוא והנביא אמר אם לא וגו' ובחמה שפוכה אמלוך עליכם כלומר אף שתפרוקו עולי מעליכם בע"כ אמלוך עליכם ולא תצאו מכלל ישראל:
(ו) ודע שהסמ"ג בעשין [קל"ד] כתב דעושה אדם שליח לתרום לו כל התרומות שיהיו לו עד עולם מאחר שיכול ליתנם לשלוחו ולזכותו שיקנה לו גוף הקרקע לפירותיו עכ"ל ואינו מובן כלל דאפילו לפמ"ש ביו"ד סי' שכ"ז שיכול לומר לאשה לושי לי קמח והפרישי לי חלה זהו מפני שביכולתו ללוש עתה ולא מקרי שאינו בידו כמ"ש התוס' בנזיר [י"ב.] ובארנו בזה בח"מ סי' קפ"ב סעי' ז' אבל כשהתבואה עדיין לא נזרע כלל הרי הוה דבר שלב"ל ואינו בידו כלל והא דאמרינן בקדושין [ס"ב:] פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברין הוי תרומה דשם מפורש שצריך שתהיה התבואה בגידולה [גם המל"מ הניח דבריו בצ"ע ואם נאמר דהסמ"ג לא ס"ל הני כללי בשליחות וס"ל דשליחות הוי בכל ענין דא"כ לא הו"ל לומר מאחר שיכול ליתנם וכו' וצע"ג]:
(ז) והנה במשנה ראשונה דתרומות חשיב חמשה דלכתחלה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה ואלו הן חרש המדבר ואינו שומע מפני שאינו שומע הברכה והאלם ששומע ואינו מדבר ונ"ל אף שיש אחר שיברך מ"מ לכתחלה צריך שהתורם יכול לברך והערום מפני שאסור לברך בעת שהוא ערום ומטעם זה אסור לתרום במקום מטונף ועיו"ד סי' י"ט והשכור והסומא מפני שאין יכולין לכוין ולהפריש מן היפה ואם תרמו תרומתן תרומה דברכה ויפה אינן מעכבות ולא אמרינן לענין ברכה כל שאין ראוי לברכה הברכה מעכבת בו כמו בבלילת מנחה בקדשים דזהו בדאורייתא אבל ברכה הוה דרבנן ויפה אע"ג דהוי דאורייתא מ"מ לא שייך לקרא את השכור והסומא שאין ראוין כמובן:
(ח) ואלו החמשה לענין שליחות יראה לי דלחרש ואלם וסומא אסור לו לעשותם שלוחים מפני הברכה ואם עשאן לא יתרומו לכתחלה ורק אם תרמו תרומתן תרומה אבל לערום ושכור יכול לעשותן שלוחים לכתחלה דאינו מצום שיתרומו בעת ערומתו ושכרתו אלא כשילבש ויפיג יינו ומ"מ אם תרמו תרומתן תרומה:
(ט) ודע דשליחות לא הוי דוקא כשא"ל צא ותרום אלא אפילו אם אמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ובא אחד ותרם תרומתו תרומה ואע"ג דלענין מודר הנאה לא מקרי זה שליחות [נדרים ל"ו:] מ"מ לענין תרומה סגי בגילוי דעתא בלבד [תוס' גיטין ס"ו. ור"ן נדרים שם] וכ"ש אם אמר כל השומע קולי יתרום דהוה שליחות גמורה כיון שייחד השליחות למי שישמע קולו שאפילו במודר הנאה הוי שליחות כה"ג [שם]:
(י) כתב הרמב"ם בפ"ד דין ג' התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ויתרום אם בא בעה"ב וא"ל כלך אצל יפות אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה שהרי אינו מקפיד ואם לא היו שם יפות אין תרומתו תרומה שלא אמר לו אלא על דרך מיחוי ואם בא בעה"ב וליקט והוסיף בין יש לו יפות מהן בין אין לו תרומתו תרומה עכ"ל. ואין לתמוה הא עכ"פ לא עשאו שליח דכבר כתבנו דא"צ בתרומה שליחות גמורה אלא סגי בגילוי דעת בלבד וכיון דניחא ליה ממילא הוי שלוחו והיינו טעמא דקיי"ל בעלמא זכין לאדם שלא בפניו דזכיה היא מטעם שליחות ואע"ג דלא עשאו לשליח מ"מ כיון דזכות הוא לו ובודאי ניחא ליה נעשה כשלוחו וה"נ כן הוא כיון דגלי דעתיה דניחא ליה ממילא דהוה כשלוחו [בירושלמי ריש תרומות מבואר דזה רק להבא ובב"מ כ"ב. משמע להדיא דגם למפרע הוה תרומה]:
(יא) ומ"מ דברי הרמב"ם תמוהים דהנה בב"מ [כ"ב.] מקשה מהך ברייתא לאביי דס"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואומר שם תרגמא רבא אליבא דאביי דשוייה שליח ואומר הש"ס הכי נמי מסתברא דאי ס"ד דלא שוייה שליח מי הוי תרומתו תרומה והא אתם גם אתם אמר רחמנא מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אלא הב"ע כגון דשוייה שליח וא"ל זיל תרום ולא א"ל תרום מהני וכו' ע"ש ואיך פסק הרמב"ם דלא כמסקנת הש"ס. ויש מי שכתב דכיון דבקדושין [נ"ב:] הובא ברייתא זו סתמא מסתמא מיירי בלא שוייה שליח ובב"מ אינו אלא לפי דברי המקשה [כ"מ] מ"מ קשה לומר כן דבהרבה מקומות בש"ס מצינו דסוגיא אחת סומכת על חבירתה והרי אומר בב"מ שם ה"נ מסתברא וכו' ומכריח לומר כן. ואמת שי"ל דהרמב"ם לא הוה גריס ה"נ מסתברא [שם] דכן משמע מתוס' שם שכתבו הכי גרסינן ה"נ מסתברא ולא גרסינן ותסברא עכ"ל דמשמע דגירסא אחרת היתה בגמ' ונראה שכך היתה הגירסא ותסברא אי שווייה שליח מאי קמ"ל ומתרץ הב"ע וכו' מ"מ מנליה להרמב"ם לומר כן דדיחויא בעלמא הוא:
(יב) ונ"ל דהרמב"ם הכריח כן משום דכאן מתרץ רבא אליבא דאביי ובקדושין שם הביא רבא בעצמו ברייתא זו ואי הוה ס"ל לרבא דהאמת כן הו"ל להזכיר זה ועוד דרבא אמר שם לא אמרו כלך אצל יפות אלא בתרומה בלבד ואי מיירי בשווייה שליח ה"ל לרבא למימר לא אמרו כלך אצל יפות אלא בשליחות בתרומה בלבד לאפוקי בשם דליכא שליחות ע"ש אלא ודאי דדיחוי בעלמא הוא לתרץ אליבא דאביי ואע"ג דבשם הלכה כאביי דזהו מיע"ל קג"ם דהלכה כאביי מ"מ י"ל דאביי בעצמו הוה מתרץ דלא דמי תרומה לאבידה ובקל לחלק ביניהם כמבואר למעיין שם [ועט"ז יו"ד סי' של"א סקט"ו]:
(יג) האמנם רבותינו בעלי התוס' ודאי לא ס"ל דינו של הרמב"ם דכיון שכתבו דגרסינן ה"נ מסתברא הרי לסברתם א"א לאוקמי ברייתא זו בלא שליחות. ואין לשאול למה גרע זה מכל הרוצה לתרום יבא ויתרום שכתבו בעצמם בגיטין [ס"ו.] דמהני כמ"ש בסעי' ט' די"ל דודאי דגילוי דעתא מהני אבל זהו דוקא כשהגילוי דעת הוה קודם שתרם ולא כבברייתא זו דהתרומה הוי קודם הגילוי דעת מיהו עכ"פ דין זה במחלוקת שנויה דלהרמב"ם גם בכה"ג הוי תרומה ולהתוס' לא הוי תרומה [כנלע"ד]:
(יד) כתב הרמב"ם [שם] קטן שהגיע לעונת נדרים אע"פ שלא הביא שתי שערות ולא נעשה גדול אם תרם תרומתו תרומה ואפילו בתרומה של תורה הואיל ונדריהן והקדישן קיימין מן התורה כמ"ש בנדרים עכ"ל וזהו משנה בפ"א דתרומות ובנדה [מ"ו:] דמופלא סמוך לאיש דאורייתא ע"ש ונלע"ד דקטן כזה גם יכול להעשות שליח דהרי הירושלמי אומר דהטעם דקטן אין תרומתו תרומה אף שיש לו מעשה מדאין לו מחשבה כמ"ש בסעי' ב' וקטן זה הרי יש לו מחשבה לתרומה וכבר בארנו דא"צ שליחות גמור לתרומה ובגילוי דעתא סגי א"כ למה לא יועיל כשצוה לקטן כזה לתרום מיהו י"ל דלא מהני גילוי דעתא רק למי שיש לו שליחות בכל התורה כולה דאז אמרינן דע"י גילוי דעתא נעשה כשלוחו כמ"ש בסעי' י' אבל קטן זה אינו יכול להעשות שליח ולכן צ"ע לדינא ויש להתיישב בזה:
(טו) אמרינן בנדרים [ל"ו:] דתורם משלו על של חבירו טובת הנאה של התורם כלומר שהוא יכול ליתן לאיזה כהן שירצה ומקודם זה יש בעיא בגמ' שם אם זה שתורם משלו על של חבירו צריך דעת בעלים או לא מי אמרינן כיון דזכות הוא לו לא צריך דעת או דילמא מצוה דיליה הוא וניחא ליה למיעבדיה ורצה לפשוט דא"צ דעת בעלים ודחי לה ע"ש והרמב"ם שם פשיטא ליה שא"צ דעת בעלים שכתב התורם שלא מדעת בעלים אין תרומתו תרומה אבל התורם משלו על של אחרים ה"ז תרומה וטובת הנאה שלו שנותנה לכל כהן שירצה עכ"ל ולא ידענו מנ"ל זה:
(טז) ויש מי שכתב דכיון דטובת הנאה שלו ודאי א"צ דעת בעלים [כ"מ] ואינו מובן מה ענין זל"ז [מל"מ] אמנם יש ראיה לדבריו מתוס' ב"ק [ס"ח:] שכתבו לענין מה שאמרו בבכורות [י"א.] דהפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי ואיבעיא להו אי פדיונו לפודה או לבעלים ואם היה צריך דעת בעלים ודאי דפדיונו לבעלים ע"ש וא"כ גם בכאן כיון דטובת הנאה שלו ודאי דא"צ דעת בעלים [שם] וגם מהך דפטר חמור ראיה להרמב"ם דכשם שבשם א"צ דעת בעלים כמו כן בכאן וכ"כ הריטב"א בקדושין [כ"ג:] אך התוס' בבכורות שם כתבו דאין ראיה מפטר חמור דלא כתיבא ביה בעלים לתרומה דכתיבא שהשליח יהיה לדעת בעה"ב ע"ש מיהו הרמב"ם והריטב"א לא ס"ל כסברת התוס' [שם]:
(יז) כתב הרמב"ם שם דין ו' האומר לשלוחו צא ותרום לי והלך לתרום ואינו יודע אם תרם ואם לא תרם ובא ומצא כרי תרום אין חזקתו תרום שאין אומרים באיסורים חזקה שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר וחושש שמא אחר תרם שלא ברשות עכ"ל והטור ביו"ד סי' של"א הביא דבריו וכתב על זה וכ"כ ר"ת אבל רבינו שמשון פסק דאפילו בשל תורה אמרינן שליח עושה שליחותו אם הוא בענין שיהיה מכשול למשלח אם לא יעשנה הלכך אם יודע שכריו תרום לא חיישינן לשמא תרם אחר אבל אם אין ידוע לו שהוא תרום לא יסמוך אשליח שהשליח חושש שמא לא יסמוך עליו ולא יאכל ממנו עד שיודע לו שהוא תרום ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל הטור:
(יח) והקשו על הטור דדבריו הם נגד גמ' ערוכה בחולין [י"ב.] דאמרינן שם תרומה דילמא אינש אחרינא שמע ואזל תרם הו"ל תורם שלא מדעת ואין תרומתו תרומה [מג"א סי' ת"ט סקי"ז ומל"מ פ"ד מה' בכורות] אמנם כבר כתבנו במקום אחר [אל"י סי' ק"ו] דדברי הטור צודקים דמרא דשמעתא בחולין הוא ר"נ והרי איהו הוא דפליג עם רב ששת בעירובין [ל"ב.] ורבינו שמשון הא באמת פסק כר"ש ולא כר"נ כמבואר שם בתוס' ע"ש:
(יט) ודע דבעירובין שם הכל מודים דבדרבנן חזקה שליח עושה שליחותו ע"ש וא"כ בתרומה דרבנן האומר לשלוחו צא ותרום אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו וא"כ למה פסק הרמב"ם בתרומה דלא סמכינן הא איהו פסק בפ"א דתרומה בזמה"ז דרבנן ועוד דמעשר ירק תמיד דרבנן וא"כ הו"ל לבאר דבירק סמכינן אשליח וגם לשון הרמב"ם בעצמו צריך דקדוק שכתב דבאיסורין אין אומרים חזקה שליח עושה שליחותו והו"ל לומר דבאיסורי תורה אין אומרים וכו' ולא באיסורין סתם:
(כ) והנה גם רבותינו בעלי התוס' בעירובין שם [ד"ה תאנים] שהביא ממעשר פירות והקשו הא מעשר פירות דרבנן ותרצו כיון דעיקר מעשר הוי של תורה חשיב לה כשל תורה ע"ש אמנם זהו לשיטתם אבל להרמב"ם דס"ל דמעשר פירות דאורייתא כמ"ש ריש פ"ב אין ראיה מזה ונ"ל דהרמב"ם דקדק מדהש"ס אינו מפליג בחולין שם בין תרומה דאורייתא לדרבנן וכן בעירובין שם שאומר הלשון בשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו ובשל סופרים חזקה וכו' ולא אמר כבכל הש"ס דאורייתא ודרבנן ש"מ דה"ק בשל סופרים כלומר במצוה שתקנוה סופרים כמו עירוב וכיוצא בו ולא באיסורין דרבנן ולכן דקדק לומר דבאיסורין אין אומרים וכו' כלומר בכל מיני איסורין אפילו דרבנן [כנלע"ד]:
(כא) האומר לשלוחו צא ותרום תורם כדעתו של בעה"ב לפי מה שמפריש תמיד אחד מארבעים או מחמשים או מששים ואם ידע דעתו ושינה הוי שינוי בשליחותו ואינה תרומה ואם אינו יודע דעתו של בעה"ב תורם אחד מחמשים כמדה בינונית ומ"מ אם היה סבור שדעתו לאחד מארבעים או לאחד מששים ותרם כן תרומתו תרומה דיכול לומר אנא להכי אמדתיך [ר"ש ורע"ב פ"ד מ"ד] ואע"ג דסוף סוף אינו כדעתו מ"מ מדלא א"ל כמה סבר וקביל כמה שיאמדנו שהרי יודע שהשליח אינו יודע כמה הוא רגיל להפריש ורק אם השליח אמדיה לשיעור זה ובכוונה פיחת או הוסיף אין תרומתו תרומה ואע"ג דבב"מ [כ"ב.] דמוקי דשווייה שליח והפריש מן היפות ובא הבעה"ב וא"ל כלך אצל יפות ולא נמצאו יפות דאין תרומתו תרומה ולמה לא יכול לומר להכי אמדתיך זהו לפי שאין דרך בני אדם לברור היפות לתרומה והוי שינוי אבל בהשיעור הרבה יש שמפרישים כשיעור הזה ולכן יכול לומר להכי אמדתיך [תוס' קדושין מ"א: ד"ה פיחת ור"ש שם] וזהו לדברי התוס' שכתבנו בסעי' י"ג ולא לדברי הרמב"ם שבסעי' י"ב ע"ש:
(כב) והרמב"ם ז"ל בפ"ד דין ז' כתב דין זה בפנים אחרים וז"ל האומר לשלוחו צא ותרום תורם כדעתו וכו' ואם אינו יודע דעתו תורם אחד מחמשים נתכוין לזה ועלתה בידו אחד מארבעים או אחד מששים תרומתו תרומה ואם נתכוין להוסיף על זה ותרם אפילו אחד מצ"ט אין תרומתו תרומה עכ"ל. והנה זה שכתב ועלתה בידו אחד מארבעים טעמו פשוט דס"ל דוקא בכה"ג הוי תרומה אבל אם אמדיה לאחד מארבעים או לאחד מששים מקרי שינוי דהו"ל לאמוד כבינוני שזהו דיעות רוב בני אדם אך מ"ש בנתכוין ותרם אחד מצ"ט אינו מובן כלל שיעור זה ונ"ל דטעות הוא וצ"ל אחד ממ"ט דאע"פ שהוא רק חלק חמשים יותר מבינוני מ"מ מקרי שינוי ואין תרומתו תרומה ולשון המשנה מוכח כן דתנן אם נתכוין להוסיף אפילו אחת אין תרומתו תרומה כלומר אחת על החמשים והיינו אחד ממ"ט ויראה לי דה"ה אם נתכוין לגרוע אפילו אחת כגון אחד מן נ"א דאין תרומתו תרומה וכפי' הרמב"ם משמע להדיא בירושלמי שם [ומצאתי שם במה"פ שכתב שברמב"ם ישן נמצא אחד מתשעה וארבעים כמ"ש]::
(כג) ודע דבירושלמי אמרינן על משנה זו א"ר בון בר כהנא הפוחת אחד מעשרה תרומה והמוסיף אחד מעשרה תרומה אבל לא לחולין וכו' ע"ש וביאורו על מה ששנינו פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה ופירושו שכך עלתה בידו כפי' הרמב"ם דמשמע ששניהם שוין פיחת והוסיף וזהו רק לתרומה אבל לחולין אינן שוין כלומר דבהוסיף עשרה והפסיד לו התרומה מעשרה אלו מה שעשה עשוי ואינו יכול לקבל החולין בחזרה שהרי נתערב בהתרומה אבל פיחת עשרה והרויח לו תרומה מעשרה אלו צריך להוסיף מהחולין על התרומה כדי תרומה מעשרה אלו ולא ידעתי למה השמיטה הרמב"ם ז"ל:
(כד) עוד אומר שם בירושלמי שאם שלחו לתרום שני כריים והפריש כרי אחד לדעתו על בעה"ב והשני שלא לדעתו זה שלדעתו תרומתו תרומה וזה שלא לדעתו אין תרומתו תרומה כלומר ולא אמרינן כיון דשינה באחד גם השני בטל דאינו כן ויראה לי דאפילו שינה בראשון ובשני תרם כדעת בעה"ב הראשון בטל והשני קיים וגם זה לא הזכיר הרמב"ם ולא ידעתי למה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |