ערוך השולחן העתיד/זרעים/נג

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־19:48, 19 באפריל 2021 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ערוך השולחן העתיד TriangleArrow-Left.png זרעים TriangleArrow-Left.png נג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

באיזה מקומות חייבין בתרומות ומעשרות ובו כ"ה סעיפים

(א) כתב הרמב"ם ריש הל' תרומות התרומות והמעשרות אינן נוהגין מן התורה אלא בא"י בין בפני הבית בין שלא בפני הבית ונביאים התקינו שיהו נוהגות אפילו בארץ שנער מפני שהיא סמוכה לא"י ורוב ישראל הולכין ושבין שם והחכמים הראשונים התקינו שיהו נוהגות אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב מפני שהם סביבות לא"י עכ"ל. וכל זה הוא במשנה דפ"ד דידים ואע"ג דבמשנה שם בסופה וביתר ביאור בתוספתא דמס' ידים פ"ב אומר על עמון ומואב שר"י בן זכאי קבל מהזוגות והזוגות מהנביאים והנביאים ממשה ומשה מסיני ע"ש מ"מ תפס הרמב"ם לשון המשנה שם דקורא לעמון ומואב מעשה זקנים:

(ב) ובזה ניחא מה שיש לתמוה דכיון דלהרמב"ם גם בזמן בית שני הוה התרומה והמעשר רק דרבנן כמ"ש בסי' הקודם א"כ מה ראו חכמים להוסיף עוד חיוב בבבל ומצרים ועמון ומואב דכיון דהכל נעשה ע"י קבלה מהנביאים שקבלו ממשה מסיני כמבואר בתוספתא א"כ הלא נצטוו לעשות כן אך מזה ראיה למה שבארנו שם סעי' ח' דלאו דרבנן ממש הוה בבית שני דכיון דהסכימו מן השמים נעשה כדאורייתא ע"ש:

(ג) ויש לדקדק על הרמב"ם שכתב דהחיוב מן התורה בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית והרי איהו סובר דאפילו בזמן בית שני לא הוה דאורייתא כ"ש בזמן החורבן, וי"ל דשני עניינים הם דזה שלא נתחייבו בבית שני ביאר הרמב"ם שם מפני שאין כל יושביה עליה אבל אם היו כל יושביה עליה היו חייבים אפילו בזמן החורבן והרמב"ם לא קאמר רק דאין החיוב תלוי במקדש שאין דומין לקרבנות ולכן החיוב הוא גם שלא בזמן הבית אך הפטור הוא מטעם אחר מפני שאין כל יושביה עליה ולא מיירי בכאן מזה [כ"מ בסוף פרק זה]:

(ד) עוד כתב א"י האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמם מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצות ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים אע"פ שלא נכבשה כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט כשיכבש חלקו עכ"ל:

(ה) ביאור הדברים דבספ"ק דעכו"ם נחלקו ר"מ ור' יוסי דר"מ סבר דכיבוש יחיד שמיה כיבוש ור"י סבר דלא שמיה כיבוש והלכה כר' יוסי ולכאורה אינו מובן דהא כל גבולות א"י כתובות בתורה בפ' מסעי והם ז' אומות שנתן הקב"ה לאברהם וא"כ מה פלוגתא יש בזה ממ"נ אם המקום שנכבש הוא בתוך גבולי א"י דינו כא"י ואם לאו דינו כח"ל ומאי נ"מ בין כיבוש רבים לכיבוש יחיד:

(ו) האמנם בספרי פ' עקב נתבאר דבר זה דמקשי קראי אהדדי דבמסעי כתיבי תחומי א"י דמבואר שזהו א"י ולא מקומות אחרים ובסוף עקב כתיב כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה הא כיצד בתחלה יש להם לכבוש א"י והיינו מה שבתוך הגבולין ואח"כ אם כובשין בח"ל דינה כא"י ולכן המקומות שכבש דוד בסוריא קודם שכבש כל א"י אינו כא"י וכדאמרינן בספרי שם שאמר הקב"ה לדוד סמוך לפלטרין שלך לא כבשת ואתה הולך וכובש ארם צובה ע"ש [ובהל' בהמ"ק סי' י"ג סעי' מ"ז בארנו זה בס"ד]:

(ז) וזהו הכיבוש יחיד דלאו שמיה כיבוש. והנה הרמב"ם מפרש כפשוטו יחיד שכיבש שלא מדעת רבים כלומר מדעת רוב ישראל וכן פירשו התוס' שם וז"ל דכל מה שכבש יחיד כגון יאיר בן מנשה אינו א"י ע"ש ורש"י ז"ל במשנה פי' דשלא ע"פ הדיבור ובלא ששים ריבוא ובתוס' הביאו בשמו בלא אורים ותומים והר"ן פי' בלא סנהדרין ובגיטין [ח':] פירש"י דכיבוש רבים מקרי כשכבשו לצורך כל ישראל וכיבוש יחיד מה שכובש לצורך עצמו ודוד כיבש לצורך עצמו ע"ש:

(ח) וכל הפירושים ענין אחד להם והכוונה כן הוא דכיון דחזינן דהתורה הקפידה שלא לכבוש שום ארץ קודם שיכבשו כל א"י ויש להבין הטעם וצ"ל שרצה הקב"ה שא"י תהיה קנין כל ישראל וקדושת כלל ישראל תקרא עליה ויכבשו אותה בקדושה והיינו ע"י מלך או נביא בהסכם כלל ישראל וע"י הסכם הסנהדרין וע"י אורים ותומים דאז תחופף הקדושה על הארץ ולא יחיד שכיבש על דעת עצמו אפילו הוא גדול שבגדולים כמו יאיר בן מנשה ודוד ולכן דוד כשכבש ארם צובה קודם כיבוש כל א"י כיבש לצורך עצמו כלומר ע"פ איזה כוונה שהיה לו ולא ע"י סנהדרין וכלל ישראל ולפיכך אין קדושתה כקדושת א"י כמו שנבאר בס"ד:

(ט) אך לפ"ז הרי מצינו הרבה ערים בא"י עצמה שיחידים כיבשוה כמו בריש שופטים אחרי מות יהושע שהלכו שני שבטים יהודה ושמעון וכבשו את הכנעני והפרזי ועתניאל בן קנז לכד בעצמו קרית ספר ושבט דן לכד לו ארץ זמן רב אח"כ ככתוב שם [פ' י"ט] וא"כ לא יהיה להם דין א"י ולזה אומר הרמב"ם דיהושע ובית דינו בכוונה חלקו כל הארץ לשבטים כדי שמאז תתקדש ע"י מלך ונביא וסנהדרין ואורים ותומים דחלוקת יהושע היתה ע"י אורים ותומים כדאיתא בב"ב [קכ"ב.] ומאז ככבוש דמי ואח"כ בכבוש כל אחד חלקו שליחותייהו דיהושע ובית דינו קא עבדי:

(י) ואין לשאול דא"כ כיון דחשבינן ככבוש מימי יהושע למה לא נתקדשה סוריא. דזו אינה שאלה דהן אמת דיהושע קידשם אבל אימתי לכשיכבשם ואז תחול הקדושה למפרע והוה כאומר הרי זו הקדש לאחר זמן כך וכך. דאין סברא לומר שיהושע קידשם בעוד העכו"ם בתוכם ואולי דבאמת דוד היה סובר כן דכבר כל א"י הוה ככבוש מימי יהושע ולכן הלך לכבוש ארצות אחרות והודיעו הקב"ה דכשעדיין לא כבשת סמוך לפלטין שלך לא נתקדשו לגמרי ולא היה לך לכבוש אחרות ויראה לי שמטעם זה עשו את סוריא במקצת כא"י ובמקצת כח"ל כמו שיתבאר משום דלפי מחשבתו של דוד נתקדשה בקדושת א"י וכן היתה כוונתו וכבש ע"פ ב"ד הגדול ומ"מ לא כוון יפה לפי עיקר הדין ולכן נתנו לה קצת קדושה מפני שדוד הא עכ"פ קידשה ואין זה כהקדש טעות לגמרי דהא בידו להקדיש אלא שלדיני התורה בא"י אינו מועיל הקדישו ולכן מדרבנן חייבו בסוריא בתרומה ומעשרות:

(יא) וכל דברינו אלה כלולים בדברי הרמב"ם שכתב אח"כ וז"ל הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען כגון ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן אע"פ שמלך ישראל הוא וע"פ ב"ד הגדול הוא עושה אינו כא"י לכל דבר ולא כח"ל לכל דבר וכו' אלא יצאו מכלל ח"ל ולהיותן כא"י לא הגיעו ומפני מה ירדו ממעלות א"י מפני שכבש אותה קודם שיכבוש כל א"י אלא נשאר בה משבעה עממין ואלו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואח"כ כבש ארצות אחרות היה כיבושו כולו כא"י לכל דבר והארצות שכיבשן דוד הן הנקראין סוריא וסוריא יש דברים שהוא בהן כא"י ויש דברים שהוא בהן כח"ל והקונה בה קרקע כקונה בא"י לענין תרומות ומעשרות ושביעית והכל בסוריא מדברי סופרים עכ"ל וכל זה כמו שבארנו וכשנדקדק בגיטין [ח.] נמצא דלענין עצם הקרקע עשאוה מדרבנן כא"י ולא לענין האויר שיהיה כאויר א"י וזהו כמ"ש דהקדש קרקע היה כח ביד דוד ולא הקדש אויר דזה אינו אלא אם היה ע"פ דין התורה לגמרי לכבוש מקודם כל א"י ואח"כ לכובשם דאז היה מתפשט אויר א"י להלן [כמו שנקוה לד' על לעתיד בב"א ודו"ק]:

(יב) והנה בא"י עצמה והיינו ארץ כנען לא היה דומה כיבוש השני שכיבשו עזרא ונחמיה לכיבוש הראשון שכיבש יהושע וכיבוש השני היה פחות הרבה מן הכיבוש הראשון מפני שמעטים מישראל עלו. והנה בשלהי ערכין יש פלוגתא אם הקדושה ראשונה של יהושע קידשה גם לעתיד לבא אם לאו ולהלכה נראה בחולין [ז'.] דלא קידשה לעתיד לבא ע"ש אבל קדושת עזרא קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא כן מוכח בש"ס בכ"מ:

(יג) ולהבין הדברים דלכאורה הדבר תמוה והרי קדושה ראשונה היתה גדולה במעלתה יתר הרבה מקדושה שנייה שלא היה שם מלך ולא אורים ותומים ואיך אנו אומרים דקדושת יהושע לא קידשה לעתיד לבא וקדושת עזרא קידשה לעתיד לבא כלפי לייא. והרמב"ם בפ"ו מבית הבחירה דין י"ד לענין קדושת המקדש וירושלים כתב דזה שעשה עזרא זכרון הוא שעשה ולא במעשיו נתקדש המקום שלא היה שם לא מלך ולא אורים ותומים ובמה נתקדש בקדושה ראשונה שקידשה שלמה וכו' עכ"ל וא"כ איך נאמר לענין קדושת הארץ דקדושת עזרא למעלה מקדושת יהושע:

(יד) האמנם מדברי הרמב"ם שם למדתי תירוץ לזה וז"ל שם ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבא לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטילה וכו' אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מא"י וכיון שעלה עזרא וקידשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל וכו' הוא מקודש היום ואע"פ שנלקחה הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שבארנו בהלכות תרומה עכ"ל וכוונתו דאף שפסק שם דבזמה"ז הוי רק תרומה דרבנן זהו מטעם אחר מפני שאין כל יושביה עליה ואפילו בזמן עזרא לא היה חיוב מן התורה לשיטתו אבל לא מפני החורבן וכמו שבארנו בסי' הקודם וריש סי' זה:

(טו) ובזה מובנים גם דבריו כאן בפ"א דתרומות דין ה' שכתב כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש בקדושה ראשונה כיון שגלו בטלה קדושתן לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוהו קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבא והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותן המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות עכ"ל. ובירושלמי פ"ב דדמאי [הל' א'] איתא דרבי התיר קסרין ובית גוברין וכפר צמח ע"ש אבל רש"י ז"ל פי' בפ"ק דחולין [י':] בהא דהתיר רבי בית שאן אינו אלא למעשר ירק ואילן דבא"י עצמה הם רק מדרבנן וכ"כ הראב"ד בהשגות ע"ש ולהרמב"ם לא נראה כן והולך לשיטתו בפ"ב דמעשר אילן הוא מדאורייתא ויתבאר בסי' הבא ומשום ירק בלבד לא נראה לו ולכן סובר דהתיר לגמרי:

(טז) וכתב הרמב"ם נמצא כל העולם לענין מצות התלויות בארץ נחלקת לג' מחלקות א"י וסוריא וח"ל וא"י נחלקת לשנים כל שהחזיקו עולי בבל חלק אחד וכל שהחזיקו עולי מצרים בלבד חלק שני וח"ל נחלקת לשנים ארץ מצרים ושנער ועמון ומואב המצות נוהגות בהם מדברי סופרים ונביאים ושאר הארצות אין תרומות ומעשרות נוהג בהם עכ"ל וזה שכתב דא"י נחלקת לשנים באמת לענין תרומות ומעשרות לשיטת הרמב"ם דגם בא"י בזמה"ז הוה רק דרבנן וא"כ הא גם במקום שהחזיקו עולי מצרים הא לא פטרום מתרומות ומעשרות כמ"ש מקודם וא"כ אינן נחלקות לשנים אלא דנ"מ לשארי דינים כמו לשביעית וכיוצא בזה:

(יז) ובאמת בזמן הש"ס מצינו בכ"מ שהיו בני בבל נוהגים בתרומות ומעשרות ויש לתמוה על דעת הרמב"ם שמפרש דרבי התיר בית שאן לגמרי וכן שארי מקומות דחשיב בירושלמי שהם מכיבוש עולי מצרים כמ"ש וכי גריעי מבבל ומצרים ועמון ומואב שגזרו עליהם להפריש תו"מ והרשב"א ז"ל בחולין שם כתב דלדעת הרמב"ם מפני שהיו מקומות רחוקים מעיקר הישוב לפיכך התירן רבי ע"ש וקשה וכי גריעי ממדינות אחרות הסמוכות לא"י אבל לרש"י והראב"ד א"ש דמעיקר מעשרות לא פטרום כמ"ש:

(יח) אמנם על אשקלון מפורש בירושלמי רפ"ו דשביעית דנמנו על אשקלון ופטרוה מן המעשר ואומר שם שהיא סמוך ממש לכבישת עולי בבל והגינות הסמוכות לאשקלון חייבות ע"ש ותימא וכי גריעא היא ממדינות הסמוכות לא"י וכן יש לדקדק בברייתא דש"ס דילן ריש גיטין [ז':] היה מהלך מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר וכו' משמאלו וכו' טהורה וכו' וחייבת במעשר וכו' וקשה למה מימינו פטור מן המעשר וכי גריעא ממדינות הסמוכות לא"י:

(יט) ונלע"ד דבירור הענין כן הוא דהנה ברייתא דגיטין הוא תוספתא שלהי אהלות דמיירי במקומות שגזרו שיטמאו משום ארץ העמים ותניא שם שרבי ור' ישמעאל בר' יוסי ור"א הקפר ישבו לפני ר' פנחס בן יאיר [כצ"ל] ונשאלה שאלה אם אשקלון טמאה משום ארץ העמים והשיב להם ר' פנחס בן יאיר שהיא טמאה אמרו לו א"כ בואו ונמנה עליה לפוטרה מן המעשרות ולא רצה ר' ישמעאל בר"י ואמר לו רבי מפני מה לא נמנית עמנו א"ל מתיירא אני מב"ד הגדול שמא ירוצו את ראשי עכ"ל התוספתא וגם בירושלמי פ"ו דשביעית שם מיירי בטומאת ארץ העמים ע"ש:

(כ) והענין כן הוא דמשום דאשקלון וכן בית שאן סברי מקודם שהיא מעיקר א"י שכבשוה עולי בבל והחזיקוה לטהורה ואח"כ נתוודע להם שאינם מעיקר עולי בבל ובהכרח לגזור שם טומאה שלא יכשלו בהם הכהנים ועושי טהרות ולכן הוכרחו לבטל גם המעשרות למען הודיע לכל שזו היא ח"ל ויזהרו בטומאתה דאל"כ לא הוי צייתו להו גם לענין טומאה ולא דמי למדינות הסמוכות שידעו הכל שהחמירו שם לענין מעשרות כדי שיסמוכו עניים אבל אלו המקומות שהוחזקו לא"י וא"כ לעקור זה ולעשותם לח"ל לא היה להם אופן אחר וזו היא שאמרה הברייתא בגיטין טמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשרות כלומר דתלוי זה בזה וכן בתוספתא שם כיון שאמר להם ר' פנחס בן יאיר דאשקלון טמאה אמרו לו א"כ נפטרנה ממעשרות כלומר דאי לא הא לא קיימא הא ור' ישמעאל בר"י היה מתיירא מב"ד הגדול כלומר הב"ד הגדול שגזרו מעשרות גם במדינות הסמוכות וכ"ש באשקלון ואע"ג דהכרח הוא מפני הטומאה מ"מ לא רצה למנות עמהם מטעם שנתבאר דלא גריעא ממדינות הסמוכות ולזה נאמר לשיטת הרמב"ם בבית שאן ושארי המקומות דשם היה בהכרח לבטל המעשרות כדי להודיע לכל שהם ח"ל ומטמאין [כנלע"ד ברור בס"ד]:

(כא) ובזה מובן גם הך דפ"ד דעכו"ם [נ"ח:] דר"ל איקלע לבצרה חזי ישראל דקא אכלי פירי דלא מעשרא ואסר להו כי אתי לקמי דר"י א"ל אדמקטורך עלך זיל הדר בצר לאו היינו בצרה ולא הניחו לנוח מעמל הדרך כדפירש"י ואינו מובן מאי כולי האי. ולפמ"ש א"ש דר"ל תפסה לא"י וצוה לעשר פירותיהן ור' יוחנן חרד דא"כ לא ינהגו בה טומאה וכמה קלקולים יכול להיות גם בזמן קצר ולכן לא הניחו לר"ל לנוח שיודיעם תיכף שהם פטורים מן המעשרות דאינה א"י ויזהרו בטומאתה:

(כב) ודע דבירושלמי פ"ד דחלה [הל' ד'] אמר ר"י רבותינו שבגולה היו מפרישים תרומות ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלום והתוס' שם ובחולין הביאו זה דמטעם זה נתבטל עתה בכל ח"ל הפרשת תו"מ גם בהמקומות הסמוכים לא"י והטעם שביטלו לא נודע לנו. ונלע"ד ג"כ כעין מ"ש שראו מזה קלקולים לענינים אחרים כמו לטומאה וטהרה וכיוצא בזה ופלא על הרמב"ם שהיה במצרים שנתחייבו בתו"מ ולמה לא הזכיר איך היה בימיו ופשיטא שלא הפרישו תו"מ ע"פ הירושלמי הזה ולמה לא הזכיר זה ואולי משום דבימיו כל השדות היו של העכו"ם ובלא"ה פטורין:

(כג) כתב הרמב"ם איזה היא ארץ שהחזיקו בה עולי מצרים מרקם שהיא במזרח א"י עד הים הגדול ומאשקלון שהיא לדרום א"י עד עכו שהיא בצפון היה מהלך מעכו לכזיב כל הארץ שעל ימינו שהוא למזרח הדרך הרי היא בחזקת ח"ל וטמאה משום ארץ העמים ופטורה מן המעשר ומן השביעית עד שיודע לך שאותו המקום מא"י וכל הארץ שעל שמאלו שהוא מערב הדרך הרי היא בחזקת א"י וטהורה משום ארץ העמים וחייבת במעשר ובשביעית עד שיודע לך שאותו מקום ח"ל וכל ששופע ויורד מטורי אמנון ולפנים א"י מטורי אמנון ולחוץ ח"ל והנסים שבים [איים] רואים כאלו חוט מתוח עליהם מטורי אמנון ועד נחל מצרים מן החוט ולפנים א"י מן החוט ולחוץ ח"ל עכ"ל וזה שכתב במהלך מעכו לכזיב מימינו טמאה ומשמאלו טהורה כן הוא בריש גיטין ולכן אע"ג דבתוספתא פי"ח דאהלות ובירושלמי רפ"ו דשביעית מבואר להיפך ע"ש לא חש לה [עתוי"ט שם]:

(כד) עוד כתב מהיכן החזיקו עולי בבל מכזיב ולפנים כנגד המזרח ומכזיב ולחוץ עד אמנה והיא אמנון ועד הנהר והוא נחל מצרים לא החזיקו בו וכזיב עצמה לא החזיקו בה עכ"ל דכן הוא בירושלמי שם דכזיב עצמה פטורה מן הדמאי ובירושלמי שם חשיב כל הערים שעל הגבולים שכבשו עולי בבל וז"ל הירושלמי תחומי א"י כל שהחזיקו עולי בבל פרשת חומת מגדל שיר ושינא דרור ושורא דעכו וכו' ע"ש:

(כה) עוד כתב איזה היא סוריא מא"י ולמטה כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל כגון דמשק ואחלב וחרן ומגבב וכיוצא בהם עד שנער וצהר הרי היא כסוריא אבל עכו ח"ל כאשקלון והם תחומי א"י עכ"ל ואע"ג דבירושלמי שם אמרו דעכו יש בה מא"י ויש בה מח"ל ולמה לא הביא זה ונ"ל דזהו כוונתו מ"ש כאשקלון והקשו למה תלה באשקלון ונ"ל דבירושלמי שם אמר דגינייא דאשקלון הם א"י ואשקלון עצמה ח"ל לזה אומר דעכו ג"כ כן דמקצתו א"י ומקצתו ח"ל ולא חש להאריך מפני דעתה אין נ"מ בזה:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף