ערוך השולחן העתיד/זרעים/מו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערוך השולחן העתיד זרעים מו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דין הענקה והחילוקים שבין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד ובו י"ג סעיפים

(א) כתיב בפ' ראה במכרוהו ב"ד וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך ד' אלקיך תתן לו וכתב הרמב"ם בפ"ג דין י"ד כל המשלח עבדו ואמתו ריקם עובר בל"ת שנאמר לא תשלחנו ריקם והרי הכתוב נתקו לעשה שנאמר העניק תעניק לו עכ"ל כלומר דלא תימא דהעניק תעניק מעיקרא משמע ואם לא העניקו בעת היציאה עבר על ל"ת ואינו מחויב להעניקו עוד וקמ"ל דאינו כן דגם אח"כ יכול לתקן הלאו וגם מחוייב להעניקו אפילו אחר זמן מרובה (מל"מ) ומלקות לא שייך כאן דהוה לאו שאין בו מעשה וגם בדבר שבממון תמיד עומד בהשבה:

(ב) ויש להסתפק אם כופין על לאו ועשה דהענקה כמו על כל מ"ע או כיון דמתן שכרה בצדה כדכתיב וברכך וגו' אין כופין כדאמרינן בחולין (ק"י ב) גבי כיבוד אב אך לפמ"ש התוס' בכתובות (מ"ט ב) דכל מקום דאיכא גם לאו כופין גם בכאן כופין ובכפייה בדברים וודאי דמותר (שם) ועוד די"א דאין ב"ד מוזהרין אבל אם ירצו לכפות כופין ועוד דבכאן אפשר דהמתן שכר לא קאי אעיקר הענקה אלא על מאי דכתיב שם ולא ירע לבבך בתתך לו (מל"מ) ולכן כופין על הענקה (שם):

(ג) אחד היוצא בסוף שש ואחד היוצא ביובל או במיתת אדון מעניקים לו דכתיב תשלחנו וכי תשלחנו (גמ' ט"ז ב) להביא אלו השנים וכן אמה העבריה היוצאת באחד מכל אלו או שיצאה בסימנים כפי מה שיתבאר בסי' הבא מעניקין לה אבל היוצא בגרעון כסף אין מעניקין לו דכתיב וכי תשלחנו חפשי מעמך וזה הלא לא שלחו חפשי אלא שהעבד או האמה נתנו שאר הדמים שחייבים לו וכן הבורח ופגע בו יובל בין שפגעו מיד בין לאחר זמן אין מעניקין לו שנאמר וכי תשלחנו ולא כשברח מעצמו:

(ד) הא דכתיב העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך לאו דווקא דה"ה משארי דברים כדתניא (י"ז א) יכול לא יהא מעניקין אלא מצאן גורן ויקב מניין לרבות כל דבר ת"ל אשר ברכך ד' אלקיך א"כ מה ת"ל צאן גורן ויקב לומר לך מה צאן גורן ויקב מיוחדים שישנן בכלל ברכה אף כל שישנן בכלל ברכה יצאו כספים דברי ר"ש ר"א בן יעקב אומר יצאו פרדות שאינן מולידות ואינן בכלל ברכה אבל כספים עביד בהו עיסקי וישנן בכלל ברכה ור"ש סבר דפרדות ישנן בכלל ברכה דמשבחן בגופייהו ועושות יותר מלאכה אבל כספים כמו שהן לא יתוספו ולכאורה הלכה כראב"י דמשנתו קב ונקי אבל הרמב"ם שם פוסק כר"ש שכתב לבד כספים ובגדים ע"ש משום דמסתבר טעמיה דר"ש (כ"מ) אבל מרש"י בפי' החומש נראה דפסק כראב"י ע"ש ויש מי שאומר דלמסקנא לא פליגי כלל ומעניקין מכל דבר (ריטב"א) וכל הראשונים לא ס"ל כן (מל"מ):

(ה) וכמה נותן לו אין פחות משיווי שלשים סלע בכולל ובין שאין לו רק מין אחד ונותן לו ובין שיש לו מינין הרבה ונותן לו צריך להיות בשלשים סלע ולמדנו זה בגז"ש מעבד דכאן כתיב תתן לו ובעבד שנגחו שור כתיב כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו ודע שהרמב"ם כתב שם וז"ל וכמה נותן לו אין פחות משוה שלשים סלע בין ממין אחד בין ממינין הרבה וכו' עכ"ל ופירשו בכוונתו דאינו מחוייב ליתן לו מכל מין ומין (כ"מ ומל"מ) ולענ"ד כוונתו כמו שביארנו דבין שאין לו אלא מין אחד ובין שיש לו מינין הרבה אבל וודאי דצריך ליתן לו מכל מין ומין איזה דבר ורק בכולל יהיו בשוה ל' סלעים ומסוגיית הש"ס אין ראיה לפירושם ע"ש היטב וגם מלשון הסמ"ג משמע כמ"ש ע"ש:

(ו) ובין שנתברך הבית בגללו כלומר שהאדון נתעשר מיום שהעבד אצלו ובין שלא נתברך הבית בגללו שלא נתעשר וגם להיפך מ"מ מעניקין לו אלא מהו דכתיב אשר ברכך וגו' תתן לו הכל לפי הברכה כלומר דשוה ל' סלעים בחיוב ליתן ויותר מזה השיעור לפי ברכתך תן לו ונראה דאם יש לו ברכה מחוייב להוסיף אך אין לתוספת זה שיעור וילפינן זה מדכתיב העניק תעניק מכל מקום (שם) בין שנתברך הבית בגללו ובין להיפך:

(ז) אמרו חז"ל (ט"ו א) העניק תעניק לו לו ולא לבעל חובו דמדסבירא לן בעלמא כר' נתן דמי שנושה בחבירו וחבירו בחבירו דמוציאין מזה ונותנין לזה והייתי אומר דאם העבד הוא בע"ח דמוציאין ההענקה מהאדון ונותנין לבע"ח קמ"ל לו ולא לבע"ח כן פירש"י ע"ש ולפ"ז רק מהאדון אין מוציאין אבל העבד כשקבל ההענקה מחוייב לשלם להבע"ח (מל"מ) אבל הרמב"ם כתב שם ספ"ג ענק עבד עברי לעצמו ואין בע"ח גובה הימנו עכ"ל ודימה זה לצדקה שנתבאר ביו"ד ס"ס רנ"ג דאין בע"ח גובה מזה ע"ש וה"נ כן הוא (שם) והגם דלשון הש"ס משמע להדיא דזה שייך לדר' נתן ולדברי הרמב"ם אין ענין זל"ז ס"ל להרמב"ם דסוגיא דלקמן (ט"ז ב) שאומר שם לו ולא לבע"ח ולא תלי לה בדר"נ ש"מ דלגמרי אין הבע"ח גובה מזה ורש"י ז"ל פי' שם דכוונתו לדר' נתן ע"ש והרמב"ם לא ס"ל כן וכן הסברא נותנת דהא הענקה זיכתה תורה להעבד כעין צדקה שהרי שכר עבדותו שילם לו וא"כ דינה כצדקה וגם מהסמ"ג מבואר כהרמב"ם ע"ש (והמל"מ האריך ונדחק בזה ולענ"ד נראה כמ"ש):

(ח) כתב הרמב"ם שם ענק אמה העבריה וכן מציאתה לאביה ואם מת אביה קודם שיבא לידו הרי הן של עצמה ואין לאחיה בה כלום שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבנו עכ"ל וזה שכתב שמציאתה לאביה אע"ג דעתה אינה נזונת ממנו ובטעם דמציאת הבת לאביה יש בגמ' (כתובות מ"ז א) טעם משום איבה ופירש"י איבה דמזונות והא לא זיין לה אך דחיישינן דשמא תחזור לבית אביה ולא יתן לה אז מזונות (מל"מ בשם מהרי"ט) ולא חששו זה רק כשהיא אצל אדון ולא כשמתפרנסת לעצמה (שם):

(ט) פשוט הוא דכשמצאה מציאה ושייך לאביה כמ"ש שצריך האב לשלם להאדון שכר זמן ביטול מלאכתה (שם) והא דמציאתה לאביה זהו כשהאדון עושה עמה מלאכה אחרת ובתוך כך מצאה מציאות אבל אם האדון צוה עליה ללקט מציאותו מציאתה של האדון כמ"ש בטור ח"מ סי' ע"ר ע"ש:

(י) אך זה שכתב הרמב"ם דאם מת אביה קודם שיבא לידו הרי הן של עצמה הרבה תימא דבמשנה וגמ' ריש נערה שנתפתתה מוכח להדיא דאף שלא בא לידו מ"מ כיון שהחיוב ברור הוי שלו ואף בקנס אמרינן שם אם רק עמדה בדין הוי שלו וכשמת שייך ליורשיו (מל"מ) וצ"ל דהענקה שאני דכיון דזהו רק דרך צדקה כל שלא בא לידו אינו זוכה להוריש לבניו ואולי אף כשבאה לידה הוי כבא לידו אך מדבריו לא נראה כן וי"ל כיון דזהו רק צדקה אינו מוריש לבניו רק כשבא לידו דוקא (וא"ש גם קושית הכ"מ ע"ש וזהו כוונת המהרי"ט שם):

(יא) ויש להסתפק היכא דנפקא בסימני בגרות כגון שהיא איילונית דמקטנותה יוצאת לבגרות למי שייך ההענקה אי לאב משום דהמלאכה היתה בקטנותה כשהיתה תחת רשותו או כיון דחיוב ההענקה הוא לאחר יציאתה הרי היא בוגרת והוי שלה (מל"מ) אך בקדושין (ט"ז ב) פריך מברייתא דתניא דהענקה של אמה העבריה לעצמה ומתרץ כגון דליתיה לאב ולא תירץ בכה"ג ש"מ דגם בכה"ג שייך להאב (שם):

(יב) תניא בת"כ כשכיר כתושב יהיה עמך מה שכיר ביומו תתן שכרו אף זה ביומו תתן שכרו ופסוק זה הוא במוכר עצמו וכתב הראב"ד יש מפרשים דבהענקה מיירי ע"ש ולפ"ז ס"ל כר"א בקדושין (י"ד ב) דגם מוכר עצמו מעניקין לו ואין הלכה כן ולכן השמיטה הרמב"ם ויש מפרשים דעל דמי ממכרו קאי שצריך ליתן לו מקודם שהתחיל בעבודה ואם לא נתן עובר בבל תלין (שם) והרמב"ם וודאי לא ס"ל כן מדלא הביא זה ויש מפרשים דהבל תלין הוי לאחר שש שנים שתיכף קודם שעבר לילה שאחריו צריך לשלם לו ואם לאו עובר בבל תלין וגם זה אלו היה הרמב"ם מפרש כן היה צריך להביאו (עמל"מ):

(יג) חמשה דברים יש בין מוכר עצמו למכרוהו ב"ד האחד דמכרוהו ב"ד נרצע ומוכר עצמו אינו נרצע והשני דמכרוהו ב"ד רבו מוסר לו שפחה כנענית ומוכר עצמו אינו מוסר והשלישי דמכרוהו ב"ד נותנין לו הענקה ולא כן במוכר עצמו והרביעי דמכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לשש ומוכר עצמו לכמה שירצה ואלו הד' דברים כבר נתבארו והחמישי דמכרוהו ב"ד אינו נמכר אלא לישראל שנאמר כי ימכר לך אחיך אינו נמכר אלא לך (ספרי) ומוכר עצמו נמכר גם לעכו"ם כמפורש בתורה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף