ערוך השולחן העתיד/זרעים/מד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־22:00, 19 באפריל 2021 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ערוך השולחן העתיד TriangleArrow-Left.png זרעים TriangleArrow-Left.png מד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דינים פרטיים בעבד עברי ובו י"א סעיפים

(א) כל מין עבד עברי האדון חייב במזונות אשתו ובניו דבמשפטים כתיב ויצאה אשתו עמו ובפ' בהר כתיב ויצא מעמך הוא ובניו עמו ועוד כתיב שם בנמכר לעכו"ם ויצא בשנת היובל כו' עמו וכי אשתו ובניו היו בעבודה אלא מכאן שצריך לזונם ובזה לא שייך למיפרך דשמא במכרוהו ב"ד אינו חייב רק במזונות אשתו ובמוכר עצמו אינו חייב רק במזונות בניו דאין זה רק גילוי מילתא בעלמא וכ"ש למאן דיליף שכיר שכיר:

(ב) אין חילוק בין נשא אשה קודם שנמכר ובין שנשא אח"כ ובלבד כשנשא מדעת רבו אבל אם לקחה שלא מדעת רבו אינו חייב במזונותיה והביאו זה ממכילתא מדכתיבא כאן שתי נשים אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו להורות בין שנשאה קודם ובין אח"כ ומדכתיב אם בעל אשה הוא מה הוא לדעת האדון אף אשתו לדעת האדון (עכ"מ) ולפנינו לא נמצא זה במכילתא וכמה חסרונות יש במכילתא שלפנינו:

(ג) אינו חייב אלא במזונות אשתו הכשרה אבל אם היתה מאיסורי לאוין כגון גרושה וחלוצה לכהן או משניות לעריות אין האדון חייב במזונותיה דכתיב ויצאה אשתו עמו אשה הראויה להיות עמו יצאו אלו שלהוציא עומדות ואפילו איסור דרבנן להוציא עומדת (עכ"מ ולפמ"ש א"ש):

(ד) מזונות הבנים נראה דכל זמן שהם קטנים ואין יכולין להרויח חייב האדון במזונותיהם וכן משמע בגמ' שם דהטעם משום דא"א להן להרויח וכן אשתו כן ע"ש ולפ"ז נראה דאם מרויחין בעצמן אינו חייב במזונותיהם ויש מי שאומר דאין החיוב בבנים רק עד שיהיו בני שש (ר"א מזרחי) ולא נהירא (מל"מ) ועד זמן גדלותם וודאי חייב במזונותיהם (שם) ואולי גם אח"כ כל זמן שאין יכולין להרויח (שם):

(ה) וכתב הרמב"ם בפ"ג דין ב' אע"פ שהאדון חייב במזונות אשתו ובניו אין לו במעשה ידיהם כלום אלא הרי מעשה האשה ומציאתה לבעלה וכל שזוכה בעל באשתו זוכה זה אע"פ שהוא עבד עברי עכ"ל וגם זה הביאו ממכילתא דתניא יכול יהא מעשה ידיו של בניו ובנותיו לרבו ת"ל הוא הוא מעשה ידיו לרבו ואין מעשה בניו ובנותיו של רבו עכ"ל וממילא דגם זה שאין מעשה ידיה של אשתו שייך להאדון נתמעט מהאי קרא ומשמע מדברי הרמב"ם דאפילו בנזונים מהאדון אין מעשה ידיהם שלו ולא כן דעת הרמב"ן בפי' החומש והריטב"א בחדושיו ופירשו דזהו דווקא כשאין נזונין משל האדון ואין האדון יכול לכופן שיזונם ויהיו מעשה ידיהן שלו אלא יכולין לומר איני נזון ואיני עושה אבל בנזונין מעשה ידיהן שלו:

(ו) נראה פשוט דזה שחייב במזונותיהן דה"ה במלבושיהן כמו הבעל שחייב במזונות אשתו וחייב גם בכסותה כדכתיב שארה כסותה וגו' וגם בחיוב הבנים וודאי כן הוא דאל"כ מי ילבישם וינעילם ודע דאשתו אינו אלא בנשואה ולא בארוסה ושומרת יבם שנאמר ויצאה אשתו עמו אשתו שעמו דהיינו נשואה וכך דרשו במכילתא:

(ז) כתיב אם אדוניו יתן לו אשה בכנענית הכתוב מדבר או אינו אלא בעברית ת"ל האשה וילדיה תהיה לאדוניה (מכילתא) ואי בעברית הרי הבנים שלו אלא בכנענית שהוולדות הולכין אחריה כדתנן ספ"ג דקדושין והתירה התורה למי שמכרוהו ב"ד שרבו יכול למסור לו שפחה כנענית ושתלד ממנו בנים ובנות ויהיו הם להאדון והוא יצא בגפו ויכול לכופו על זה שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה לו בעל כרחו (ט"ו א) וזהו רשות אצל רבו ולא חובה שמחוייב למסור לו (מכילתא):

(ח) מסירת כנענית אינו אלא במכרוהו ב"ד ולא במוכר עצמו אפילו מאן דיליף שכיר שכיר דכתיב לו ולא למוכר עצמו (גמ' שם) ועוד דכיון דזהו חידוש אין לנו אלא במה שנאמר מפורש ההיתר אבל מוכר עצמו אסור ככל ישראל וכשם שהאדון מוסר לו שפחה כנענית כמו כן אם מת וקם בנו תחתיו יש לו כח זה ודע דאפילו לכהן התירה התורה זה ובגמ' (כ"א ב) פליגי בזה רב ושמואל וקיי"ל כרב שמתיר וכן פסק הרמב"ם שם:

(ט) וכך באה הקבלה דאימתי האדון מוסר לו כנענית כשיש להעבד אשה ובנים אבל אין לו אשה ובנים אסור למסור לו כנענית כן הוא לשון הגמ' (כ') והרמב"ם שם ויש להסתפק אם אשה ובנים דוקא אבל אשה בלא בנים או בנים בלא אשה לא והא דנקטי אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר וכו' הכוונה אשה או בנים או להיפך דדי באשה לבד או בנים לבד והא דנקטי יש לו אשה ובנים רבו מוסר וכו' הכוונה אשה או בנים ונראה דבאשה לבד תלוי דכן מבואר מרש"י בתמורה (ל' א) שכתב דגזה"כ הוא דכתיב ואם בעל אשה הוא וגו' וכתיב בתריה אם אדוניו יתן לו אשה עכ"ל וגם בקדושין שם משמע כן דהא דריש לה מואם בגפו יבא בגפו יצא דכשאין לו אשה אין לו למסור לו וכו' ובגפו משמע בלא אשה והכי משמע במכילתא שאומר אם בגפו יבא למה נאמר לפי שהוא אומר אם אדוניו יתן לו אשה וכו' ע"ש ולפ"ז צ"ל הא דנקיט בנים מפני דהכי אורחא דמילתא שכשיש לו אשה מסתמא יש לו בנים אבל אינם מעכבים:

(י) והנה זה שכתבנו דכך באה הקבלה כתבנו מלשון הרמב"ם ע"ש ולכאורה הא מקרא למדנו זה מואם בגפו יבא כמבואר בגמ' ולכן אולי סובר הרמב"ם דבעינן דוקא אשה ובנים ומקרא לא למדנו רק לאשה בלבד מדכתיב אם בעל אשה הוא והקבלה באה להצריך גם בנים ואם נאמר כן הוה דין זה פלוגתא דרש"י והרמב"ם וצ"ע:

(יא) אם היו לו אשה ובנים אע"פ שרבו מוסר לו שפחה כנענית אינו יכול להפרישו מאשתו ובניו שנאמר אשתו עמו כך דרשו במכילתא (כ"מ ולפנינו לא נמצא) ואינו יכול ליתן לו שתי שפחות ואפילו שניהם רוצים דהתורה לא התירתו רק אחת וכן אסור ליתן שפחה אחת לשני עבדיו העברים כדרך שהכנענים עושים וכך דרשו במכילתא אם אדניו יתן לו אשה המיוחדת לו שלא תהא כשפחת הפקר:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף