ערוך השולחן העתיד/זרעים/לו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערוך השולחן העתיד זרעים לו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דין אם לא גאלה עד היובל ובו י"ב סעיפים

(א) המקדיש שדה אחוזתו ולא גאלה לא הוא ולא אחר והגיע היובל כתוב מפורש בתורה ואם לא יגאל וכו' והיה השדה בצאתו ביובל קדש לד' כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו ושנינו במשנה דערכין (כ"ה ב) הכהנים נכנסין לתוכה ונותנין את דמיה וילפינן זה מקרא ע"ש ולעולם לא תצא מההקדש בלא פדיון והדמים יפלו לבדק הבית והשדה נחלטת לכהנים לעולם ולא תצא לעולם מידם וכמה הם הדמים הערך שקצבה תורה לפדיונה זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף (רש"י ורע"ב):

(ב) כשתצא השדה לכהנים ביובל תנתן לכהנים שבמשמר שפגע בו היובל ואם היה ר"ה של יובל בשבת שאז המשמרות מתחלפות משמר יוצא ומשמר נכנס נותנים למשמר היוצא ויש להסתפק אם זהו חובה על הכהנים או שהתורה זיכה להם אם ירצו וכן נראה עיקר דכל מתנות כהונה מתנה קראה תורה ואין מקבלין מתנות בע"כ ולכן נ"ל דאם כהני המשמר אין רצונם ליתן מעות ולפדותה יכולים כהנים אחרים לקבלה ואם היא זיבורית שאין שום כהן רוצה ליתן בזרע חומר חמשים שקל ובע"כ נשארת ביד הקדש יש להסתפק אם רשאים הגזברים ליתנה לכהנים בפחות מסכום זה ונראה לענ"ד דאם הבעלים רוצים ליתן הסכום הוא קודם כדי שההקדש לא יפסיד ואם לאו נותנה לכהנים כפי מה שיתנו:

(ג) איתא בירושלמי סוף סוכה על כ"ד משמרות כהונה שתקנו דוד ושמואל כתיב בדברי הימים (א' ט') המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם אומנות גדולה היתה שם שאין משמר נוטל ושונה בשדה אחוזה עד שיטול חבירו ע"ש כלומר דמ"ח שנים מקדישים דשני שנים קודם היובל אין מקדישין מפני שיצטרך לשלם נ' סלעים כמ"ש בסי' הקודם ובשנת מ"ח מ"מ מקדישין כמעט עד סופו דחשבינן חדשים לשנה ופודה בשני פונדיונין ושני סלעים כמ"ש שם א"כ ממילא לכ"ד משמורות הגיע שני פעמים פדיון שדה אחוזה דמסתמא בכל שנה היו מקדישים וכשנתנו הראשונה לאנשי משמר היה השנייה נוטל המשמר השני ואח"כ השלישי והרביעי עד תום כל הכ"ד משמורות ואח"כ חוזר חלילה עד תום מ"ח (עפ"מ שם):

(ד) כתב הרמב"ם בפ"ד מערכין דין ב' גאלה המקדיש קודם שיגיע היובל הרי זו חוזרת לבעליה (כלומר נשארת בחזרתה) והערך שנתן יפול לבדק הבית וכן אם גאלה בנו של מקדיש ה"ז חוזרת לאביו ביובל אבל אם גאלה אותה בתו או שאר קרוביו או זר לגמרי מיד ההקדש אם חזר המקדיש וגאלה מידן חוזרת לו לעולם (כלומר נשאר אצלו) ואם לא גאלה מידן אלא הגיע היובל והיא ת"י הבת או שאר קרובים או זר ה"ז יוצאה להקדש ואינה חוזרת לבעלים לעולם אלא תהיה אחוזה לכהנים שנאמר והיה השדה בצאתו ביובל קדש וגו' ואין הכהנים צריכין ליתן דמים שכבר נפדית מיד ההקדש ולקח ערכה מאחר אלא תחזור לכהנים כאלו הם בעליה עכ"ל:

(ה) אבל לפנינו במשנה דערכין (כ"ה א) תנן גאלה אחר או אחד מהקרובים וגאלה מידו יוצא לכהנים ביובל ע"ש וכבר השיגו הראב"ד אך גירסת הרמב"ם היתה דאינו יוצא לכהנים ביובל והראב"ד עצמו כתב שמצא נוסחא זו ג"כ ע"ש ורש"י ז"ל כתב דיצא לכהנים והסביר הטעם דלא עדיפי הבעלים מהכח שבא ממנו ולרמב"ם אין זה דקדוק דכל שהיא ביד הבעלים לא תצא ביובל:

(ו) ודע דלעיל בסי' ל"ה סעי' י' נסתפקנו אם ביכולת הבעלים לכוף לפדות השדה מיד הפודה מן ההקדש וכתבנו שאינו יכול לכופו דאל"כ יערים כדי שלא ליתן החומש ע"ש אבל מכאן משמע שיכול לכופו כמו שנתבאר דאם הבעלים גאלה מידן נשארת אצלו לגירסת הרמב"ם או תצא לכהנים כגירסת רש"י והראב"ד מיהו עכ"פ לכל הדיעות יכול המקדיש לפדותו ומ"מ נ"ל כמ"ש שם ובכאן אין הכוונה שיכול לכופו לפדות אלא אם פדאה ברצונו של הפודה ואפשר לומר דלגירסת רש"י והראב"ד יכול לכופו דאין כאן חשש הערמת חומש דלא יעשה כן דיוגרע כחו ביובל שתוחזר לכהנים אבל לגירסת הרמב"ם וודאי שיש חשש הערמה בהחומש כמ"ש ואינו יכול לכופו ובסעי' י"ב יתבאר עוד:

(ז) המקדיש שדהו ופדה אותה כהן מיד ההקדש והגיע היובל והיא ת"י הכהן לא יאמר הכהן הואיל שהיא יוצאה לכהנים והרי היא תחת ידי וזכיתי בה אלא יוצאה מידו לכל אחיו הכהנים שבמשמר ואם גם הוא עובד במשמר זה יטול ג"כ חלק ואם לאו לא יטול כלל ואע"ג דכהן או לוי שהקדיש שדה אחוזה שלו אינה נחלטת ביובל ויכול לגאלה גם אחר היובל דכתיב גאולת עולם תהיה ללוים ויתבאר בסי' ל"ח זהו בשדה אחוזה שלו ולא של אחרים שהרי כתיב לכהן תהיה אחוזתו ואין זו אחוזתו (גמ' ות"כ) ולכן גם כהן שהקדיש שדה שהגיע לו מחרמי כהנים דינו כשדה ישראל שפדאה (שלהי ערכין):

(ח) האשה שהקדישה שדה אחוזתה וגאלה בעלה מיד ההקדש והגיע היובל והשדה ת"י הבעל הרי הדבר ספק אם בעל כאחר דמי ויוצאה לכהנים או כבעלים דמי ונשארת ת"י לאכול הפירות כדין כל נכסי אשתו וגוף הקרקע נשאר ביד האשה וכתב הרמב"ם שם דאם קדמה האשה והחזיקה בה אין הכהנים יכולים להוציאה מידה ואם קדמו הכהנים והחזיקו אין היא ביכולתה להוציאה מידם והראב"ד כתב שהאשה נקראת מוחזקת מפני שיד הבעל כיד האשה לפיכך מחזיק בה הבעל ואוכל פירותיה ואע"ג דבגמ' (כ"ה ב) יש ספק בזה היינו מעיקר הדין אבל מ"מ לא גרע מכל ספק שבקרקע שאין מוציאין מיד הבעלים (לח"מ) והרמב"ם ס"ל דבזה אין יד הבעל כיד האשה שנקרא אותה מוחזקת (שם):

(ט) ודע דבדין שנתבאר אמרו בגמ' בלשון זה בעי ר' זירא אשה מי מעמיד לה שדה בעל מוקים לה שכן יורשה או דילמא בן מוקים לה שכן נוטל בראוי כבמוחזק תיקו ולפ"ז גם אם בנה פדה ג"כ יש ספק זה ותמיהני למה לא ביאר זה הרמב"ם ז"ל ולפ"ז נ"ל שאם הקדישה שתי שדות אחוזות ופדה הבעל שדה אחת ובנה פדה השנית דאחת נוטלת היא ביובל ואחת יוצאה לכהנים דהא ממ"נ אחד מהם מעמיד לה שדה ואחד אינו מעמיד:

(י) כתב הרמב"ם שם דין כ"ה המקדיש את האילנות והגיע היובל ולא פדו אותם אינן יוצאין לכהנים שנאמר והיה השדה בצאתו ביובל ואין אלו שדה אבל המקדיש את הטרשים והגיע היובל ולא פדה אותן הרי אלו יוצאין לכהנים שנאמר והיה השדה וזו נקרא שדה עכ"ל וזהו בגמ' שם (י"ד ב) ומבואר כשהקדיש אילנות בלא קרקע וכן כוונת הרמב"ם דאם גם הקרקע קדוש יוצאין האילנות יחד לכהנים עם הקרקע ואין לומר כיון דלשיטתו הפדייה באילנות בשווייהן ובקרקע בערך התורה כמ"ש בסי' הקודם א"כ אין להם שייכות זל"ז א"א לומר כן דהא הטעם מזה נתבאר שם משום דמקדיש בעין יפה מקדיש וא"כ אם נאמר דמזה יגיע היזק לכהנים אין זה עין יפה אלא וודאי דאינו כן (ובהשגת הראב"ד משמע קצת דדוקא כשפודם אגב הקרקע ע"ש והולך לשיטתו שביארנו שם אבל הרמב"ם לא ס"ל כן ואולי גם הראב"ד אין כוונתו בדווקא ודו"ק):

(יא) ודע דרש"י ז"ל פי' בגמ' שם על דין זה דאין האילנות יוצאות ביובל לכהנים וז"ל לא גאלם אינן יוצאות לכהנים ביובל אם מכרם גזבר לאחר עכ"ל ואיני יודע כוונתו בזה דאטו אם לא מכרם והם ביד ההקדש יוצאים לכהנים בתמיה וצ"ל דרש"י לרבותא קאמר דאפילו מכרם גזבר לאחר ואינם ביד ההקדש מ"מ אין יוצאין לכהנים ביובל אלא נשארים ת"י הקונה וכ"ש כשהם ביד הקדש וכן אם אחר גאלם מן ההקדש דנשארים בידו ואינם יוצאים לכהנים ביובל:

(יב) במקדיש שדה אחוזה כתיב בפרשת בחקתי ואם לא יגאל את השדה ואם מכר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד והיה וגו' ביובל קדש וגו' לכהן תהיה אחוזתו כלומר אם הבעלים לא יגאלו השדה והגזבר ימכרנה לאחר אין לו רשות לבעל השדה המקדיש לפדותה מיד הקונה ויש להסתפק אם זהו איסור שאסור לו לפדותה או רשות שאין ביכולתו לכופו להקונה שיפדנה אבל ברצונו מותר ונראה שיש איסור דיש לחוש שלא יוציאנה ביובל לכהנים וכבר חקרנו בסעי' ו' ובסי' הקודם איך הדין כשאחר פדאה אם יכולים הבעלים לכופו לפדות ממנו ע"ש וצ"ע לדינא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף