ערוך השולחן העתיד/זרעים/לב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) כתיב והארץ לא תמכר לצמיתות כי לי הארץ כי גרים ותושבים אתם עמדי ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ ותניא בת"כ כי לי הארץ אל תרע עינך בה כי גרים ותושבים אתם אל תעשו עצמכם עיקר וכן הוא אומר כי גרים אנחנו לפניך ותושבים ככל אבותינו וכן דוד אמר כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותי כלומר לא רצה הקב"ה שהאדם יחשוב א"ע עיקר עולמי בעוה"ז ולכן גם הקרקעות לא תהיה להם מכירה עולמית כי האדם בעוה"ז כגר נחשב שימיו מועטים ובמה נחשבת נגד העוה"ב ונגד שארי בני אדם האדם נחשב כתושב אבל נגד הקב"ה כגר נחשב וזהו פירוש הפסוק כי גרים ותושבים אתם עמדי כלומר תושבים אתם זה בפני זה וגרים עמדי והקפידה רק על א"י דמצות קרקע הוי רק בא"י:
(ב) לדעת הרמב"ם המוכר את שדהו לעולם בא"י שלא תחזור ביובל אם כי לא עשה כלום דבע"כ תחזיר מ"מ עבר המוכר על עשה ועל ל"ת שכן מנה זה במנין המצות בעשין קל"ח כתב שצונו לשוב הקרקעות כולם בשנה הזאת לאדוניהם וצאת מתחת ידי הקונים בלא פדיון והוא אמרו יתברך ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ ובמנין הלאוין מצוה רכ"ז כתב הזהיר שלא למכור בא"י מכירה קיימת והוא אמרו והארץ לא תמכר לצמיתות עכ"ל וכן בחיבורו הגדול שמונה בפתיחת כל הלכה כמה מצות יש בזה וקודם הל' שמיטה ויובל מנה בתוך המצות ליתן גאולה לארץ בשנה זו ושלא תמכר הארץ לצמיתות:
(ג) וכ"כ בריש פי"א משמיטה ארץ ישראל המתחלקת לשבטים אינה נמכרת לצמיתות שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות ואם מכר לצמיתות שניהם עוברים בל"ת ואין מעשיהם מועילים אלא תחזור השדה לבעליה ביובל עכ"ל ואין לשאול כיון דאין מעשיהם מועילים למה עוברים בל"ת דזהו על מה שעברו על גזירת התורה (ולענין מלקות נ"ל דתלוי בפלוגתא דאביי ורבא ריש תמורה באי עביד מהני או לא מהני ולרבא לקי ע"ש אך לא נזכר זה בסוגיא שם והרמב"ן שם בלאוין העיר זה ע"ש ומתורץ קושית המל"מ על החינוך):
(ד) והנה על העשה פשיטא שהכל מודים והעשה הוא רק ביובל אבל בהלאו שמנה חולק הרמב"ן ז"ל שם דהנה המוכר מוכר סתם והלוקח לוקח סתם וממילא שחוזרת ביובל ואם אפילו יאמר מפורש שלא תצא ביובל הוי הבל ורעות רוח וזה שאמרה תורה והארץ לא תמכר לצמיתות אינו מניעה שלא יעשה כן דאין עשייתו כלום אלא הוא ענין שלילה כאומר איני מניח שתמכר לצמיתות ולכן גם הבה"ג לא מנאה בכלל הלאוין ורש"י ז"ל בפי' החומש סובר שיש בזה לאו אבל הוא בענין אחר שכתב והארץ לא תמכר לצמיתות ליתן לאו על חזרת שדות לבעלים ביובל שלא יהא הלוקח כובשה עכ"ל וא"כ הלאו הוא על הלוקח בשעת היובל אם אינו מחזירה:
(ה) ולשון התורה מבואר להדיא דעל המוכר קאי ונהי דנאמר דה"ה על הלוקח כדברי הרמב"ם מ"מ לפירש"י דהלאו הוי רק על הלוקח וודאי דלא מסתבר ונראה דגם לרש"י יש לאו על המוכר והיינו שלא ימכור לעכו"ם אא"כ עשה קיומים שיוחזר לו ביובל דאל"כ עובר הוא על לאו זה וגם לדעת הרמב"ם נ"ל כן דעבירה זו היא בשעת המכירה ולא מיבעיא למ"ד אין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשר אלא אפילו יש קנין מיהו איסורא קעביד במכרו לו וגורם שלא תצא ביובל וכן מבואר בירושלמי פ"ה דדמאי (הל' ח') ע"ש:
(ו) אע"ג דקיי"ל דכל תנאי על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ובדבר שבממון תנאו קיים ולפ"ז לכאורה במי שהתנה על מנת שלא תחזור ביובל הוה כדבר שבממון מ"מ תנאו בטל דטעמא דדבר שבממון תנאו קיים משום דכל אדם יש לו רשות לעשות בממונו מה שירצה אבל הארץ ברשותו שלו יתברך ולא ברשות האדם כדכתיב כי לי הארץ ואין להאדם רשות להתנות עליה מה שכנגד דין התורה (נמק"י פ' הזהב והובא במל"מ):
(ז) אמנם המוכר שדהו לששים שנה וכיוצא בזה כתב הרמב"ם שם דאינה יוצאה ביובל דאין יוצא ביובל אלא הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות עכ"ל. ובגמ' (ב"מ ע"ט א) אמרו מניין למוכר שדהו לששים שנה שאינה חוזרת ביובל שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות מי שאין שם יובל נצמתת יש שם יובל אינה נצמתת יצאת זו שאע"פ שאין שם יובל אינה נצמתת כלומר כיון שמכר מפורש שלא לצמיתות ופשוט הוא דלאו דווקא ס' שנה דה"ה פחות או יותר כיון שלא מכרה לצמיתות ואף שבוודאי לא יחיה עד הזמן שקצב יחזיר יורש ליורש וסוף סוף אינו לצמיתות:
(ח) יש מי שמסתפק במוכר שדה בשעת היובל אם רשאי הלוקח לשנות פני הקרקע לחפור ולבנות וכיוצא בזה (מל"מ) וברמב"ם פכ"ג ממכירה דין ו' מבואר דהמוכר שדה לזמן יכול הלוקח לעשות בה כל מה שירצה דבתוך הזמן הוי כממכר עולם וכתבו שם הראב"ד והמגיד משנה דזה פשוט דלא גרע מבשעת היובל דוודאי יכול הלוקח לעשות כל חפצו וה"נ במוכר לזמן ע"ש וא"כ פשיטא להו דביובל יכול הלוקח לעשות בהקרקע כל מה שירצה (שם) והקשו עליהם מירושלמי ספ"ד דגיטין דאיתא שם קנה שדה ביובל ר' אילא אמר קנה קרקע ר' אבא בר ממל אמר לא קנה קרקע מתיב ר' אבא לר' אילא על דעתך דאת אמר קנה קרקע יחפור בה בורות שיחין ומערות א"ל התורה אמרה ושב לאחוזתו בעיניה עכ"ל הרי להדיא דאסור להלוקח לשנות פני הקרקע (שם):
(ט) ולי נראה דבע"כ הש"ס שלנו אינו סובר כן שהרי בגיטין (מ"ז א) אמר רבה אע"פ שאין קנין לעכו"ם בא"י להפקיע מיד מעשרות אבל יש לו קנין לחפור בה בורות וכו' ור"א אומר אע"פ שיש קנין וכו' אבל אין קנין לעכו"ם בא"י לחפור בה וכו' הרי להדיא דלרבה אף העכו"ם יכול לשנותה ולר"א רק העכו"ם אינו יכול לשנותה אבל ישראל יכול לשנותה (והרשב"א בחידושיו שם כתב ג"כ כן דמותר אלא שמביא ראיה מזה הירושלמי ע"ש והוא פלא דאדרבא מירושלמי מבואר להיפך וצ"ע):
(י) ולהיפך הקפידה התורה שימנע אדם מלמכור קרקע בא"י אלא מפני דוחק גדול כדתניא בת"כ פרשת בהר מניין שאין אדם רשאי למכור את שדהו ולהביא אפונדתו וליקח לו בהמה וליקח לו כלים וליקח לו בית אא"כ העני ת"ל כי ימוך ומכר הא אינו מוכר אא"כ העני יכול יצא מכל נכסיו בבת אחת ת"ל מאחוזתו ולא כל אחוזתו עכ"ל הת"כ. וז"ל הרמב"ם שם לא ימכור אדם ביתו או שדה אחוזתו אע"פ שהם חוזרין אחר זמן אא"כ העני שנאמר וכו' אבל למכור ולהניח הדמים בכיסו (דגירסתו בת"כ להניח באפונדתו) או לעשות בהן סחורה או ליקח בהן כלים או עבדים ובהמה אינו רשאי אלא למזונות בלבד ואם עבר ומכר מכל מקום הרי אלו מכורין עכ"ל דוודאי רק בדרך עצה טובה צותה התורה ולא לעיכובא ולפי הגירסא שלפנינו בת"כ כמ"ש אפילו למכור שדה ולקנות בית הקפידה תורה:
(יא) ולא לבד שהתורה צותה שתחזור כל שדה ביובל אלא אפילו קודם היובל נתנה התורה רשות להמוכר או לאחר שרוצה לפדות השדה מהלוקח עושה עמו חשבון ונוטל שדהו בחזרה ודבר זה מפורש בתורה וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו ובא גואלו הקרוב אליו וגאל את ממכר אחיו ואיש כי לא יהיה לו גואל והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו וכיצד הוא החשבון יתבאר בסי' הבא בס"ד:
(יב) ויש להסתפק אם דווקא קרוב יכול לגאול מהלוקח או דהתורה אורחא דמילתא קתני וכן נ"ל עיקר דבת"כ שנינו ובא גואלו הקרוב אליו מלמד שהקרוב קרוב קודם ואי ס"ד דדוקא קרוב מנ"ל למדרש דהקרוב יותר קודם ודילמא רק למעוטי מי שאינו קרוב אתי אלא וודאי דאינו כן ועוד ראיה מגמ' שאמרה על הפסוק ואם אין לאיש גואל וכי יש לך אדם מישראל שאין לו גואלים ומאי קושיא נימא כגון שהקרובים עניים אלא וודאי לאו דווקא קרוב ונ"ל דבנו יכול לפדות אף כשמת אביו כמו בבתי ערי חומה שבסי' הבא ולא שארי קרובים:
(יג) גם מתנה חוזרת ביובל שנאמר תשובו איש אל אחוזתו לרבות את המתנה (בכורות נ"ב ב) דתשובו יתירא הוא דכבר כתיב ושבתם איש אל אחוזתו (רש"י) וכתב הרמב"ם שם דין כ' האחין שחלקו כלקוחות הן ומחזירין זה לזה חלקו ביובל לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה עכ"ל כלומר דהטעם משום דקיי"ל אין ברירה ואולי הגיע חלקו של זה לזה ושל זה לזה ולכן מחזירין אך לא אמרינן דתיבטל החלוקה לגמרי שיעשו חלוקה אחרת אלא שזה נוטל חלקו של זה וזה של זה:
(יד) וכן הבכור והמייבם את אשת אחיו שנוטל חלקו של אחיו המת מחזיר ביובל חלק שנטל ונוטל החלק שכנגדו כלומר הבכור שנטל שני חלקים או יבם שנטל חלקו וחלק אחיו המת אם יש עוד שני אחים מחזירים להם שני החלקים ונוטלין מהם שני החלקים שלהם ואם רק עוד אח אחד יש נראה דמחזירין חצי חלקם אליו ונוטלין חלקו:
(טו) והיורש את אשתו לא מיבעיא למאן דס"ל ירושת הבעל דאורייתא (שם) דאינו מחזיר ביובל דמכר אמר רחמנא דתיהדר ולא ירושה אלא אפילו למאן דס"ל ירושת הבעל דרבנן וכן פסק הרמב"ם מ"מ עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה ואינו חוזר ביובל (שם) ורק אם ירש ממנה בית הקברות המיוחד למשפחתה כמו שהיה המנהג בזמן הקדמון שכל משפחה היה לה בית קברות בפ"ע ויש להם גנאי כשתצא מרשותם לרשות אחרים אמרו חכמים (שם) שיתנו לו דמי שויו ויחזיר להם הבית קברות ורק בני המשפחה מנכין לו דמי קבר אשתו כשקבורה שם מפני שהבעל חייב בקבורת אשתו ואיך יתנו לו דמים בעד מקום קברה:
(טז) הדבר פשוט דחזרת מכר או מתנה ביובל אינו אלא בקרקעות או במחובר לקרקע כמו בתים אלא שבבתים יש דינים אחרים מבשדות ויש בהם חילוק בין בתי ערי חומה לבתי ערים פרזים ויתבאר בסי' ל"ד בס"ד אבל לא במטלטלין ואפילו עבדים דמן התורה דינם כקרקע לכמה דברים אין בהם חזרה ביובל וכך מפורש בת"כ ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו יכול בעבדים ובשטרות ובמטלטלים ת"ל ארץ אחוזה א"כ למה נאמר בכל גאולה תתנו לרבות בתים ועבד עברי עכ"ל ודין עבד עברי יתבאר בסי' ל"ט בס"ד:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |