ערוך השולחן העתיד/זרעים/יב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערוך השולחן העתיד זרעים יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יש שהאינו שכוח מציל את השכוח ובו ט"ו סעיפים

(א) תנן בפ"ו (מ"ח) הקמה מצלת את העומר ואת הקמה העומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה איזה היא קמה שהיא מצלת את העומר כל שאינו שכחה אפילו קלח אחד עכ"ל המשנה וה"פ אם שכח עומר והיה בצדו קמה שאינה שכוחה מצלת גם על העומר השכוח דכתיב כי תקצור ושכחת עומר דווקא עומר שסביבותיו קציר ולא עומר שסביבותיו קמה (ירושלמי):

(ב) וכן אם שכח קמה ויש בצידה קמה שאינה שכוחה וראשי השבלים מחוברים זל"ז מצלת האינה שכוחה על השכוחה דכיון דמרבינן שכחת קמה מהך קרא דבשדה כמ"ש בסי' ט' סעי' ד' ובשדה כתיב בהך קרא ממילא דחד דינא אית להו אבל עומר שאינו שכוח אינו מציל לא עומר השכוח ולא קמה השכוחה ולמה לא דרשינן ג"כ עומר שסביבותיו קציר ולא עומר שסביבותיו עומרין דלא דמי דקמה המחוברת לא קרינן בה בשדה אבל עומרין התלושין הרי תחתיהם שדה (שם):

(ג) הקמה שהצילה את העומר כמו שנתבאר אם אח"כ שכח גם הקמה מסתפק בירושלמי (שם ובפ"ה ה"י) אם העומר שנצולה מן הקמה אם מצלת אח"כ את הקמה ולא איפשטא ונראה דשייך לעניים כדין ספק לקט אבל העומר הניצול מקודם שייך לבעל השדה (כנלע"ד) והרמב"ם לא הזכיר זה:

(ד) הקמה המצלת את העומר זהו דווקא כששניהן מין אחד חטין או שעורין וכיוצא בזה אבל מין על שאינו מינו אינו מציל וכן דווקא כששניהם של בעה"ב אחד אבל אם הקמה של אחר והעומר של אחר אינו מציל וכן קמה וקמה הדין כן דהא דדרשינן עומר שסביבותיו קציר ולא שסביבותיו קמה בעינן דומיא דקציר שהוא מין העומר ובעה"ב אחד ולא מין אחר ולא בעה"ב אחר:

(ה) כבר נתבאר בסי' י' דעומר שיש בו סאתים אינו שכחה דכתיב ושכחת עומר ולא גדיש ובאילן נתבאר שם בסעי' ז' דדעת הרמב"ם דגם בסאתים יש לו שכחה ושם בארנו טעמו של דבר אמנם באילן יש ענין אחר דלא הוי שכחה אף אם שכחו והיינו דאם אילן זה ששכחו הוי אילן חשוב וידוע ומסויימת בין האילנות מפני שעושה פירות הרבה יותר משארי אילנות או שהיה זית ונוטף שמן הרבה או אפילו שבעצם שוה לשארי אילנות רק שעומד במקום מסויים כגון שעומד בצד הגת או בצד הפרצה בכל אלו אפילו אין בו סאתים לא הוי שכחה וזהו ששנינו במשנה ריש פ"ז כל זית שיש לו שם בשדה וכו' אין לו שכחה מטעם שיתבאר בס"ד:

(ו) וז"ל הרמב"ם בפ"ה דין כ"ב השוכח אילן בין האילנות אפילו היה בו כמה סאין פירות וכו' יש לו שכחה וכו' בד"א באילן שאינו ידוע ומפורסם במקום כגון שהיה עומד בצד הגת או בצד הפרצה או במעשיו כגון שהיה עושה זיתים הרבה או בשמו כגון שהיה לו שם ידוע כגון זית הנטועה בין הזיתים שהוא נוטף שמן הרבה או השפכני או הביישני (שכן קורין אותו) אבל אם היה בו אחד משלשה דברים אלו אינו שכחה שנאמר ושכחת עומר בשדה עומר שאתה שוכחו לעולם ואין אתה יודע בו אלא אם תשוב ותראהו יצא זו שאתה זוכרו לאחר זמן ואע"פ שלא תפגע בו מפני שהוא ידוע ומפורסם עכ"ל וזהו בירושלמי ע"ש. ודע דבמשנה שם אומר כל זית שיש לו שם בשדה אפילו כזית הנטופה בשעתו כלומר אפילו אינו נוטף הרבה שמן בכל שנה אלא לפרקים מ"מ אין לו שכחה כיון שיש לו שם והרמב"ם לא הוצרך להזכיר הך דבשעתו כיון דבשם תליא מילתא וכיון שיש לו שם יהיה מה שיהיה הרי הוא מוצל משכחה אמנם באמת נראה דהרמב"ם בכוונה השמיט זה דהנה בירושלמי אומר מפורש דכיון דהוא עושה רוב השנים הרי הוא כמסויים ע"ש משמע להדיא דבעינן רוב שנים דווקא ובמשנה צ"ל דה"פ אפילו כזית הנטופה בשעתו כלומר אפילו אם שנה זו אינו נוטף כיון דבשעתו נוטף ברוב השנים הוי שכחה (וכ"כ הר"ש):

(ז) ואפילו אם אצל שארי בני אדם אינו מסויים אלא הבעה"ב מחזיקו לאילן מסויים ג"כ אין לו שכחה שהרי יזכור עליו וכן לענין המקום דכשם דהעומדת אצל גת או פירצה הוי מסויימת כמ"ש כמו כן אם עומדת אצל דקל של תמרים שהיא חשובה נקרא ג"כ מקום מסויים (ירושלמי) דדקל הוא חשוב כדכתיב צדיק כתמר יפרח אבל אצל שארי אילנות גבוהים אפילו כארז הלבנון אינו מועיל דבעינן אילן העושה פירות ובאילני פירות הוי רק דקל דבר מסויים ואע"ג דגם חרוב ושקמה גבוהים מ"מ אינם נאים כדקל (כנ"ל):

(ח) עוד אמרינן בירושלמי (שם) היו שניהן נטופות זה מסיים את זה וכ"כ הרמב"ם ולא אבין הלא נטופה א"צ לסיים דהיא בעצמה מסויימת כמו שנתבאר ונ"ל בשנדקדק למה לא אמר זה מסיים את זה וזה מסיים את זה אלא דה"פ דכבר נתבאר דבעינן שתהא מסויימת ברוב השנים ולזה אמר דאם אחת נוטפת ברוב השנים ואחת במיעוט השנים זה שברוב השנים מסיים את זה שבמיעוט השנים אבל אם גם במיעוט אינה נוטפת אין הנטופה מסיימת אותה ועוד אמרו שם דאם כל שדהו נטופות ושכח אחד או שנים יש להם שכחה דכיון דכולן נטופות אין זו מסויימת לא אצלו ולא אצל אחרים דרק כלליות השדה מסויימת אבל לא אחת או שתים מהן:

(ט) וכתב הרמב"ם שם בד"א שלא התחיל באילן זה המפורסם אבל אם התחיל בו ושכח מקצתו ה"ז שכחה ואע"פ שהוא מפורסם והוא שיהיה הנשאר בו פחות מסאתים אבל סאתים אינו שכחה אא"כ שכח כל האילן כמו שבארנו עכ"ל כלומר דהא דעתו דבאילן לא מהני סאתים כמ"ש וזהו כשהולך על שם האילן אבל כשהתחיל בו ועתה הולך על שם הפירות הדר דינא כפירות תלושין דסאתים לא הוי שכחה וכמ"ש בסי' י' סעי' ז' ע"ש:

(י) ודע דלשון המשנה כן הוא זית שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה בד"א בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו יש לו שכחה עכ"ל ונראה דמפרש דהך בד"א אריש הפרק קאי כלומר בד"א דזית נטופה יש לו שכחה כשלא התחיל אבל התחיל יש שכחה ואם יש בו סאתים אינו שכחה ועל זה אמר מקודם זית שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה כלומר זית נטופה והתחיל ויש סאתים אין לו שכחה אבל שאינה נטופה וכ"ש שאר אילנות או נטיפה ולא התחיל אפילו בסאתים יש שכחה ואינה נטופה ושאר אילנות אפילו התחיל ויש סאתים הוי שכחה והכי מבואר בתוספתא (פ"ג הל' י"ד) וז"ל כל זית וכו' נטופה ושכחו אינו שכחה בד"א בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו ושכחו ה"ז שכחה עד שיהא בו סאתים עכ"ל התוספתא (וכן מוכרח בירושלמי דעל המשנה דיש סאתים אומר לא על הדא איתאמרית אלא על הקדמייתא כל זית שיש לו שם וכו' הא אם יש סאתים אינו שכחה עכ"ל וקשה הא בלא"ה אין לו שכחה אלא אהתחיל בה קאי ודו"ק):

(יא) אבל הראב"ד השיג עליו ולא ביאר טעמו ונראה שהלך בדרך רבינו שמשון שפי' המשנה באופן אחר והיינו שכל זית שלא התחיל ללקט בין נטופה בין אינו נטופה אם יש סאתים אינו שכחה ואם התחיל ללקט בין נטופה בין אינו נטופה בין יש בו סאתים בין אין בו סאתים יש שכחה וההפרש בין נטופה לאינו נטופה הוא באין בו סאתים ולא התחיל בו דנטופה לא הוי שכחה ואינו נטופה יש שכחה (ומפרש המשנה כפשטה והתוספתא חולקת ולא ידעתי לפרש הירושלמי לפירושם):

(יב) כתב הרמב"ם זית העומד באמצע השורות לבדו ושלש רוחות של זיתים מקיפות אותו בשלש רוחותיו אע"פ שאין בכל שורה מהם אלא שני זיתים שכח את האמצעי אינו שכחה שהרי השורות הסתירוהו עכ"ל וזהו ביאור על משנה דפ"ז זית שנמצא עומד בין שלש שורות של שני מלבנים ע"ש וי"א דכיסוי של השורות לאו כלום הוא אלא א"כ כל שורה רחוקה מחבירתה שיעור שני מלבנים שהם ששה טפחים ודמי לשדה שעומריה מעורבבין דלא הוי שכחה (הר"ש) כמ"ש בסי' ט' סעי' י"ח דמפני העירבוב שכחן וה"נ כן הוא דמפני גודל השטח והיא עומדת באמצע שכחה וי"א דזהו כמסויים (פי' חדש) ויש מי שפי' שיש מיני זיתים העשוים כמלבנים שנופן חלוק לשני מלבנים והם כשני אילנות (שם), ודע דבתוספתא תניא על זה בד"א שהוא מכירו אבל אם אינו מכירו מרדף אחריו אפילו עד מאה עכ"ל ולא הביא הרמב"ם זה ואולי מפני שבירושלמי הביאו זה ותלו לה במחלוקת ע"ש:

(יג) ולכאורה לפי הטעמים שנתבארו שייך דין זה בכל האילנות דבמה נשתנה זית בענין זה אך הרמב"ם כתב ולמה אמרו זית בלבד מפני שהיה חשוב בא"י באותו הזמן עכ"ל ולפ"ז בכל אילן חשוב במדינה כן הוא אבל הראב"ד השיגו דבירושלמי לא אסרו כן אליבא דת"ק וע"ק לי דהא בירושלמי אמרינן דהחשיבות לא היתה בזיתים רק בזמן אנדריינוס שהחריב כל הזיתים ע"ש ואולי ס"ל להרמב"ם דלענין דין זה הוי תמיד זית חשוב אבל בירושלמי מתבאר הטעם מפני שדרך הזיתים להבחן ולכן אין להם שכחה בכה"ג אבל לא בשאר אילנות (והכי איתא שם אמר ר"י בזית נודיין וכו' אמר ר' יוסי וכו' אלא אפילו שאר כל הזיתים מכיון שדרכו ליבחן כנודיין וכו' ושל נודיין היא שם מקום ופי' הפ"מ דחוק ע"ש ולפ"ז הוה הענין מפני החשיבות כמ"ש הרמב"ם אך אינו חשוב כזית הנטופה דגם בעצמו לא הוי שכחה אא"כ עומד בין ג' מלבנים דאז הוא חשוב אך זהו דלא כהרמב"ם והר"ש בטעם דין זה אלא כיש מי שפירש שכתבנו בסעי' הקודם ולרבותינו צ"ל דטעם חשיבות בלבד אינו מספיק ודו"ק):

(יד) תנן בספ"ז איזו היא שכחה בעריס כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה וברגליות משיעבור הימנה כלומר רגליות מקרי גפנים העומדים על הארץ ועריס מקרי כשהגפנים מודלים על כלונסות ועצים בגובה ולכן בעריס הוה שכחה גם קודם שיעבור מכנגדה כגון שבעמדו על הארץ אינו יכול ליטלה וירד ממקום שעמד על הארץ הוי שכחה אבל ברגליות עד שיעבור הימנה ויראה לי ממה שנתבאר בסי' י"א סעי' י' דגם כשיעבור הימנה אינה שכחה עד שיהא לו שהות ליטול הסמוך לה ע"ש:

(טו) ובתוספתא ספ"ג תניא איזהו שכחה בעריסין גדולים כל שאינו יכול לפשוט את ידו וליטלה בעריסין קטנים כשיעבור הימנו בדלית ובדקל משירד ממנו ושאר כל האילן משיפנה וילך לו בד"א בזמן שלא התחיל בו אבל אם התחיל בו ושכחו אין שכחה עד שיבצור את כל סביביו עכ"ל וכן העתיק הרמב"ם שם ולכאורה תמוה דאדרבא הא בהתחיל בו כתבנו בסעי' ט' לענין זית הנטופה דהוי יותר שכחה מאם לא התחיל בו ובאמת י"א דגירסא משובשת היא וצ"ל להיפך בד"א בזמן שהתחיל בו אבל אם לא התחיל וכו' (הר"ש) ולדעת הרמב"ם נלע"ד דה"פ דזה שאמרנו דמשיפנה וילך לו הוי שכחה זהו כשלא התחיל אבל התחיל בו אמרינן דהליכתו אינו שכחה דאיך ישכחנו במה שכרגע עסק ולכן בעינן שיעבור הימנו ויבצור אחרים שסביב אילן זה דבזה ניכר ששכחו ואין זה ענין כלל להתחיל ולא התחיל דזית נטופה (ויש ראיה לזה מחמשית וששית שנתבאר בסי' י"א סעי' י"א ע"ש ודו"ק) (עתוי"ט ספ"ז שנתקשה בדברי הרע"ב דכל גפן חשיב אומן ואסור לשוב מאומן לאומן ופי' דזהו שורה והקשה דבפ"ו מבואר דא"צ מאומן לאומן ע"ש ותמיהני דהתם בתבואה שכיר מקרי אומן שורה של עמרים אבל בגפנים כל גפן מקרי שורה מפני שיש בה ענפים ודליות הרבה וכשיעבור מהגפן הוי שכחה ולא ירדתי לסוף דעתו ע"ש ודו"ק):

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף