ערוך השולחן העתיד/זרעים/ט

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ערוך השולחן העתיד זרעים ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דיני שכחה ובו כ"ד סעיפים

(א) כתיב בפרשה תצא כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ד' אלקיך בכל מעשה ידיך ומשונה מצוה זו מכל מצות שבתורה שכל מצות שבתורה אין באים אלא ע"י זכירה כדכתיב וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אותם ואם נשכח לא נעשה המצוה ומצוה זו היא להיפך שא"א לקיים המצוה רק ע"י שכחה והקב"ה זיכהו במצוה זו:

(ב) ותניא בתוספתא (פ"ג הל' י"ג) מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו ואמר לבנו צא והקריב עלי פר לעולה ופר לשלמים א"ל אבא מה ראית לשמוח בשמחת מצוה זו מכל מצות שבתורה א"ל כל מצות שבתורה נתן לנו המקום לדעתינו זו שלא לדעתינו שאלו לא היה ברצון לפני המקום לא באת מצוה זו לידינו הרי הוא אומר כי תקצור וגו' למען יברכך וגו' קבע לו הכתוב ברכה והלא דברים ק"ו מה אדם שלא נתכוין לזכות וזכה מעלין עליו כאלו זכה המתכוין לזכות וזכה על אחת כמה וכמה כיוצא בו ואם נפש כי תחטא ועשתה וגו' והביא איל תמים וגו' והלא דברים ק"ו ומה מי שלא נתכוין לחטוא וחטא מעלין עליו כאלו חטא המתכוין לחטוא וחטא על אחת כמה וכמה עכ"ל (דזה מיירי בספק חלב ספק שומן וחייב באשם תלוי):

(ג) ולכן המעמר ושכח אלומה אחת בשדה ה"ז לא יקחנה שנאמר לא תשוב לקחתו עבר ונטלה אפילו טחנו ואפאו ה"ז נותנו לעניים שנאמר לגר ליתום ולאלמנה יהיה וזהו לאו הניתק לעשה ואינו לוקה אא"כ איבדו או אכלו ואינו בתשלומין כמ"ש בפאה ולקט וזהו דעת הרמב"ם ז"ל דבכל אלו אין שינוי קונה כמ"ש בסי' ב' סעי' ה' ע"ש וצריך להפריש מעשר על חשבון עצמו ע"ש:

(ד) כתיב ושכחת עומר בשדה והך בשדה מיותר הוא דרשינן בספרי שם לרבות שכחת קמה כלומר בתבואה המחוברת דכשם שיש שכחה בעמרים כמו כן יש שכחה בקמה ואמרינן בירושלמי (פ"ד ה"ג) את שיש לו שכחת קמה יש לו שכחת עומרין ואת שאין לו שכחת קמה כגון עכו"ם שקצר את שדהו ואח"כ נתגייר פטור גם משכחת עומר אע"פ שבשעת העימור היה ישראל ואם היו ישראל ועכו"ם שותפין בשדה בארנו בסי' ד' סעי' י' ע"ש:

(ה) ולפיכך כשם שיש שכחה בעמרים כך יש שכחה בקמה דאם שכח מקצת הקמה ולא קצרה ה"ז לעניים ויש בזה פרטים רבים ויתבאר לפנינו וכשם שיש שכחה בתבואה וכיוצא בה כך יש שכחה לאילנות שנאמר כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך וה"ה לשאר אילנות ולמה למדנו שארי אילנות מזית ולא מכרם בארנו בסי' א' מן סעי' ד' עד סעי' ט' ע"ש:

(ו) שכחה בעינן שהפועלים ישכחוה וגם הבעה"ב כדתנן (פ"ה מ"ז) העומר ששכחוהו פועלים ולא שכחו בעה"ב שכחו בעה"ב ולא שכחוהו פועלים אינו שכחה ובירושלמי שם ילפינן מקראי דכתיב קצירך ושכחת זהו הבעה"ב שהקציר שלו כי תקצור ושכחת הם הפועלים הקוצרים ואמרינן שם ר"ש אומר אפילו חמרין שהן עוברין בדרך וראו עומר אחד ששכחוהו פועלים ושכחו בעה"ב (כצ"ל) אינו שכחה עד שישכחוהו כל אדם וכן הוא בתוספתא פ"ג ולכאורה משמע דר"ש פליג והלכה כת"ק אבל הרמב"ם בריש פ"ה פסק כר"ש דס"ל דלא לאיפלוגי אתי (כ"מ) אבל לא ידענו מנ"ל לר"ש מקרא לדרוש כן (ער"ש שגורס בדר"ש גירסא אחרת ואינה מובנת כמ"ש במה"פ) וכן הטמון בקרקע או בדבר אחר הוי שכחה כששכחוהו דכתיב בשדה והוא מיותר לרבות את הטמון (סוטה מ"ה א) ואע"ג שהצרכנוהו לשכחת קמה כמ"ש בסעי' ד' תרי שדה כתיב קצירך בשדך עומר בשדה חד לקמה וחד לטמון (שם) (ולולי דברי הרמב"ם הייתי אומר דר"ש דתוספתא לשיטתו בסוטה שם דטמון לא הוי שכחה ע"ש ואייתר ליה חד שדך לדרשא דתוספתא ועל ר"י הוכרח הש"ס לומר שם בשדה בשדך לא משמע ליה ע"ש ולר"ש נאמר כמ"ש ודו"ק):

(ז) איתא בירושלמי (ספ"ה) היה עומד בעיר ואמר יודע אני שהפועלין שכיחין עומרין במקום פלוני ושכחוהו אינו שכחה היה עומד בשדה ואמר יודע אני שהפועלים שכיחין עומרים במקום פלוני ה"ז שכחה שנאמר בשדה ושכחת ולא בעיר ושכחת עכ"ל אבל בש"ס שלנו בב"מ (י"א א) מפרש להיפך דשכחת עיר הוי יותר שכחה משכחת שדה והכי אמרינן שם בשדה שכוח מעיקרו הוי שכחה זכור ולבסוף שכוח אינו שכחה אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה ונבאר בס"ד (ובתוספתא פ"ג כבש"ס שלנו):

(ח) מרש"י ז"ל מתבאר דשכוח מעיקרו מקרי כשהבעה"ב שכח קודם הפועלים ובכה"ג הוי שכחה גם בשדה אבל זכור ולבסוף שכוח כלומר שהבעה"ב הניחה שם מדעתו ולבסוף נשכחה ע"י הפועלין לא הוי שכחה אבל בעיר גם בכה"ג הוי שכחה והטעם פשוט דכשהוא בשדה בעינן שגם הוא ישכחנה אבל כשהוא בעיר אין לו שייכות בזה וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל בריש פ"ה שכתב היה בעל השדה בעיר ואמר יודע אני שהפועלים שכחו עומר שבמקום פלוני ושכחוהו ה"ז שכחה ואם היה בשדה ואמר כן ושכחוהו אינו שכחה שהשכוח מעיקרו בשדה הוא השכחה אבל בעיר אפילו זכור ולבסוף שכוח הוי שכחה שנאמר ושכחת עומר בשדה ולא בעיר עכ"ל כלומר דבשדה בעינן גם שכחתך ולא בעיר הרי מפרש ג"כ דשכוח מעיקרו מקרי שכחת בעה"ב וזכור ולבסוף שכוח מקרי שכחת פועלין בלבד:

(ט) אבל מדברי רבותינו בעלי התוס' שכתבו שם וז"ל זכור ולבסוף שכוח פי' זכור בשעה שהשכחה מתחלת שכבר שכחוהו פועלים ולבסוף שכח גם הוא ושכוח מעיקרו מקרי כששכחו הפועלים שכח גם הוא אבל מה שהוא זכור בשעה שהפועלין זוכרין אין זה זכור ולבסוף שכוח דאל"כ לא תמצא שכחה לעולם דכששדהו מליאה עומרין יאמר יזכה לי שדי עכ"ל ולפי פירושם דזכור ולבסוף שכוח אינו אלא שבעת שכחת הפועלין זכר אבל אח"כ צריך גם הוא לשכוח וזהו דלא כרש"י והרמב"ם דבעיר הוי שכחת פועלים שכחה אף כשהוא זכור אבל לדבריהם צריך אח"כ לשכוח גם הוא ואם לאו לא הוי שכחה (ולהתוס' יכולני ליישב דברי הירושלמי לדינא וה"פ היה עומד בעיר וכו' אינו שכחה כלומר לפעמים אפילו בעיר אינו שכחה כגון שלא שכח גם אחר הפועלים היה עומד בשדה וכו' ה"ז שכחה כלומר לפעמים אפילו בשדה שכחה והיינו כשהוא זכור בשעת שהפועלים זוכרין ודו"ק):

(י) עמדו העניים בפני העומר ולכן שכחו או שחיפוהו בקש לא הוי שכחה כיון דהשכחה מחמת סיבה ודווקא כשזוכר את הקש (ירושלמי ורמב"ם שם) אבל אם אינו זוכר את הקש שהוא בגלוי ממילא דגם אם לא היה נחפה בקש היה שוכחו כשם ששכח את הקש והוי שכחה אפילו אם כולו מחופה בקש (שם) שהרי גם בסומא יש שכחה כמו שיתבאר וסומא הוי כמחופה בקש (שם) כמובן (ובזה הדין דברי הירושלמי פ"ה סוף הל' ו' ע"ש דלא כפי' הפ"מ דאכל השדה קאי כמ"ש בעצמו במה"פ והרמב"ם לא הזכיר כולו דממילא כשכתב חיפוהו בקש משמע כולו ודו"ק):

(יא) תנן בפ"ו (מ"ב) העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים הוי שכחה העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו אינו שכחה ויש שפירשו דה"ק העומר שהוא סמוך לגפה וכו' אע"פ שמונח אצל דבר המסויים וסופו שיזכרנו מ"מ הוי שכחה כיון שלא החזיק בו להוליכו לעיר אבל אם החזיק בו להוליכו לעיר והניחו ושכחו אינו שכחה כיון שהחזיק בו אפילו לא הניחו אצל דבר מסויים (כ"מ מפי' הר"ש והרע"ב בפי' השני):

(יב) אבל הרמב"ם מפרש דעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו ולא הניחו אצל מקום מסויים לא הוי שכחה אבל אם החזיק בו להוליכו לעיר ושכחו והניחו אצל מקום מסויים כמו גפה וכו' הוי שכחה ולכאורה תמוה למה יגרע כשהניחו אצל דבר מסויים והסברא היא להיפך אמנם הענין כן הוא דהתורה אמרה ושכחת ע"י עצמך ולא ע"י דבר שגרם לך השכחה ולכן כשהחזיק בו להוליכו לעיר ולא הניחו אצל דבר מסויים ושכחו זה גרם לו ששכחו מפני שלא הניחו אצל דבר המסויים אבל כשהניחו אצל דבר המסויים ועכ"ז שכחו הלא השכחה מעצמו ולכן הוי שכחה (תוי"ט) וכל זה הוא לפי פי' הרמב"ם בפירושו למשנה (והוא פי' הראשון של הרע"ב):

(יג) אבל מדברי הרמב"ם בחיבורו פ"ה דין ג' נלע"ד שחזר בו מפירושו וז"ל הרמב"ם שם כשהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו בשדה ושכחו אינו שכחה אבל אם נטלו ממקום למקום אע"פ שהניחו סמוך לגפה או לגדיש או לבקר או לכלים ושכחו ה"ז שכחה עכ"ל הרי שכתב אע"פ וכו' כלומר דבזה היה יותר ראוי לומר שאינו שכחה ודלא כסברא הקודמת ונ"ל דה"פ דאם החזיק בו להוליכו לעיר והניחו בשדה ושכחו אע"פ שלא הניחו אצל מקום מסויים לא הוי שכחה אבל אם נטלו להוליכו ממקום למקום בשדה עצמו ולא להוליכו לעיר אפילו הניחו אצל דבר המסויים הוי שכחה דכל שלא החזיק בו להוליכו לעיר הוי שכחה והטעם דכיון שהחזיק להוליכו לעיר הוי כנוטל מן השדה ולא קרינן ביה ושכחת:

(יד) וראיה לפי' זה מירושלמי שם דעל משנה דסמוך לגפה וכו' מביא ברייתא בזה"ל לא נחלקו ב"ש וב"ה על העומר שהוא סמוך לגפה וכו' שהוא שכחה על מה נחלקו על עומר שנטלו ונתנו בצד הגפה וכו' דב"ש אומרים אינו שכחה מפני שזכה בו וב"ה אומרים שכחה וכו' והן הן הדברים שנאמרו למשה בחורב עכ"ל וה"פ דב"ש אומרים כיון שהחזיק בו להוליכו ממקום למקום בשדה ונתנו אצל מקום מסויים לא הוי שכחה וב"ה אומרים דהוי שכחה ועדיין לא הזכיר בהחזיק בו להוליכו לעיר שהיא משנה דלקמן משום דכאן הכוונה ממקום למקום בשדה עצמו ולכן הוי שכחה לב"ה גם בהניחו אצל מקום מסויים ואח"כ מובא בירושלמי המשנה בעומר שהחזיק בו להוליכו לעיר ושכחו הכל מודים שאינו שכחה ולא איתמר בירושלמי כלום על זה וזהו כדברינו דהעיקר הוא להוליכו לעיר (ובתוספתא פ"ג כתוב על מה נחלקו על עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר וכו' ולא חש לה הרמב"ם וגירסא מוטעת היא כדמוכח מירושלמי ובזה נחה שקטה מכל מה שהאריך המל"מ ונתקשה בדברי הרמב"ם וברור הוא לענ"ד דהרמב"ם בחיבורו חזר בו מפירושו ובהרבה מקומות כן הוא והגירסא בהרמב"ם כמו בספרים שלנו וא"ש הכל ודו"ק) (וכ"מ ממה"פ):

(טו) עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר והניחו על גבי חבירו ושכח את שניהן התחתון שכחה דאף שהוא טמון תחת העליון הא קיי"ל דטמון הוי שכחה כמ"ש בסעי' ו' והעליון אינו שכחה מפני שהחזיק בו להוליכו לעיר וכמ"ש בסעי' י"ג (סוטה מ"ה א) והרמב"ם בפ"ה דין ד' כתב דאם נזכר על העליון קודם שיפגע בו גם התחתון אינו שכחה ונ"ל הטעם דהעליון מצילו כמו עומר שמציל את הקמה שיתבאר ואין לשאול דא"כ גם בלא זכירה יצילנו כיון שאינו שכחה מפני שהחזיק בו להוליכו לעיר ויציל לתחתון די"ל דרק זכירה מציל כמו בעומר שמציל את הקמה (וזה כתב ע"פ הירושלמי פ"ו סוף ה"ג שאומר ר"ז אמר בזוכר את העליון והראב"ד חולק עליו דאדר"ש קאי ולא אדרבנן ע"ש ובאמת להרמב"ם הו"ל לומר באינו זוכר את העליון ע"ש אך פי' הראב"ד לא א"ש לפי ש"ס דילן בסוטה שם עמה"פ ולהרמב"ם י"ל דהירושלמי לישנא קלילא נקיט ודו"ק):

(טז) אם היה רוח סערה והעיף הרוח עמריו לתוך שדה חבירו ושכחן אינו שכחה דכתיב קצירך בשדך ושכחת ולא בשדה חבירו אבל בשדהו אף ששכחן בעת שעפו ברוח הוי שכחה דאויר שדה כשדה דמי וקרינן ביה בשדך (כן נראה מסקנת הש"ס בסוטה שם וזהו כוונת הרמב"ם שם הל' ה' ע"ש)

(יז) ויש להסתפק אם שכחן כשהן בשדה חבירו ואח"כ העיפן הרוח לתוך שדהו ולא נזכר עליהן מי אמרינן עכשיו בשדך קרינן או דילמא כיון דתחלת השכחה היתה בשדה אחר לא הוי שכחה ואין לפשוט מעומר שהחזיקו להוליכו לעיר ושכחו דאינו שכחה וה"נ לא מהני השכחה שאח"כ דבתר התחלה אזלינן דלא דמי דעומר שהחזיקו הוי כעומד בביתו דלא שייך שכחה אבל כאן כיון דגם אח"כ נשכח ממנו קרינן ביה בשדך ושכחת ונראה דהוי שכחה והרי כששכח וחזר ונזכר אין עליו איסור ליטלו רק אם צריך לשוב לקחתו אבל אם א"צ לשוב מותר ליטלו כמו שיתבאר אלמא דהזכירה שאח"כ מבטלת השכחה הקודמת וה"נ השכחה שאח"כ מבטלת את השכחה הקודמת (כנלע"ד):

(יח) איתא בתוספתא (פ"ג) ובירושלמי (פ"ו סוף ה"ג) שדה שעומריה מעורבבין ושכח אחד מהן אינו שכחה עד שיטול כל סביבותיו עכ"ל דמחמת העירבוב שכחן ואין זה שכחה מחמת עצמו אך אם מינה כל סביבותיו ועמד בשכחתו הוי שכחה (ומזה ראיה לסעי' הקודם) ולשון הרמב"ם שם כן הוא שני עמרים מעורבבים ושכח אחד מהן אינה שכחה עד שיטול את כל סביבותיו עכ"ל ואינו מובן דמה שייך בשנים עירבוב ועוד מאי האי כל סביבותיו ולכן נלע"ד דהך שני הוה טעות הדפוס וכצ"ל שדה וכו' (ומהכ"מ נראה שהיתה נוסחא כן ע"ש):

(יט) הלוף והשום והבצלים וכיוצא בהם אע"פ שהם טמונים בארץ יש להם שכחה דכבר נתבאר דיש שכחה בטמון ונראה דאע"פ שהעלים הבולטים מחוץ להארץ כבר נחתכו מ"מ יש להם שכחה כיון דטמון יש לו שכחה וכן הקוצר בלילה ושכח קמה או שעימר בלילה ושכח עומר וכן הסומא ששכח יש להם שכחה וכתב הרמב"ם שם ואם היה הסומא או הקוצר בלילה מתכוין ליטול את הגס אין לו שכחה עכ"ל וזהו במשנה דספ"ו כלומר שלא הלך ליטול כסדר דנימא ששכח על זה אלא כוונתו ליטול הגסים ולהניח הדקים ממילא שאין זה שכחה שהרי בכוונה הניחם ולכאורה עיקר הרבותא דאפילו הגסים שהניח אין להם שכחה דהדקים הרי לא נתכוין ליטלן ולכן סתם הרמב"ם דבריו אבל בירושלמי שם אמרינן לא סוף דבר גסין אלא אף דקין דכי מאחר שדרכו לבחון בגסין אפילו דקין אין להם שכחה עכ"ל (וכ"כ הר"ש והרע"ב) ואינו מובן וצ"ל דה"פ דהוא הלך לבדוק הגסין את אשר ישר בעיניו לפי משמוש ידיו וממילא דהגסין בכוונה הניח אלא אפילו דקין שהייתי אומר דלא חשש להן כלל והוי כשכחה קמ"ל דלא והרמב"ם דמסתם לה סתומי נלע"ד דגירסא אחרת היתה לו וכצ"ל לא סוף דבר דקין אלא אף גסין דמאחר שדרכו לבחון בגסין אף גסין אין להם שכחה כצ"ל כלומר לא מיבעיא דקין שלא כוון להם כלל אלא אפילו גסין שכוון להם ואת אלו הניח לא אמרינן דשכחן אלא בחנם ולא ישרו בעיניו והניחם שיגדילו עוד ולכן סתם הרמב"ם משום דקאי אגסין וא"צ להזכירן (כנלע"ד):

(כ) ויש לי בזה שאלה ולמה רק בסומא ובלילה והרי גם פקח וביום כיון שהוא מתכוין ליטול רק את הגס הגס ממילא דהשאר לא ישרו בעיניו והניחם להתגדל ולמה יהא להם שכחה ובאמת בהמשנה היינו יכולים לפרש דלאו ארישא דסומא קאי אבל הרמב"ם והמפרשים פירשו דאסומא ואלילה קאי וצ"ל דרבותא קאמר לא מיבעיא פקח ביום שהרגיש בהם בראייתו והניחם בכוונה אלא אפילו סומא ובלילה שלא הרגישו והייתי אומר דהוה כשכחה קמ"ל דלא הוה שכחה (כנלע"ד):

(כא) שנינו במשנה (ספ"ו) אם אמר הרי אני קוצר ע"מ מה שאני שוכח אני אטול יש לו שכחה והטעם פשוט כמ"ש המפרשים דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל ואין רבותא בזה ונ"ל דה"ק דאע"ג דקיי"ל דבכל דבר שבממון אם התנה בפני הבעל דבר ונתרצה לזה תנאו קיים כמו המקדש את האשה ע"מ שלא יהא לה שאר וכסות או מתנה ש"ח להיות כשואל או לפטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם כמבואר בב"מ ספ"ז משום דקיי"ל כר' יהודה בקדושין (י"ט ב) דבדבר שבממון תנאו קיים ולפ"ז הייתי אומר דכשהתנה בפני עניי אותה העיר ונתרצו תנאו קיים קמ"ל דלא והטעם משום דדווקא במקום שהבעל דבר בבחירתו בא לו כמו אשה המתקדשת ושומר ושואל אבל שכחה לאו העניים הם הבעלים ורק התורה זיכתה להם ולכן אין להם רשות למחול כלל דעד שתבא לידם התורה היא הבעלים (כנלע"ד):

(כב) תבואה שקצרה עד שלא נגמרה להאכיל לבהמה וכן אם קצרה אגודות קטנות ולא עשאה עומרין וכן השומים והבצלים שתלשן אגודות קטנות להמכר לשוק ולא עשאן עמרים להעמיד מהן גורן אין להם שכחה והטעם דשכחה אינו אלא בשעת גמר מלאכה וכל אלו הם כשלא בשעת גמר מלאכה והגמר מלאכה יהיה אח"כ ואז יהיה שייך בהן שכחה כמו שיתבאר לפנינו:

(כג) אין שכחה אלא בשעת גמר המלאכה של עשיית העמרים דכתיב כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה מה קצירה שאין אחריו קצירה אף עימור שאין אחריו עימור (ירושלמי ספ"ה) לפיכך הקוצר ואלם אלומות אלומות ופינה האלומות והם הנקראין עמרים ופינן ממקום זה למקום אחר וממקום השני למקום השלישי ומשם לגורן ושכח העומר בשעה שפינן ממקום למקום אם פינה העמרים למקום שהוא גמר מלאכה ושכחה יש לו שכחה וכשיפנה ממקום שהוא גמר מלאכה לגורן אין לו שכחה ואם פינה העמרים למקום שאינו גמר מלאכה ושכחה אינו שכחה וכשיפנה ממקום שאינו גמר מלאכה לגורן יש לו שכחה כן הוא לשון הרמב"ם שם וביאורו דשכחה אינו אלא בשעת גמר מלאכה לא קודם ולא אח"כ ולכן אם הגמר מלאכה אינו אלא בהולכה לגורן הוי שם השכחה ומה נקרא גמר מלאכה יתבאר לפנינו:

(כד) איזהו מקום שהוא גמר מלאכה זהו מקום שדעתו לקבץ כל העמרים שם ולדוש אותן שם או להוליכן שם למקום גדיש שהוא הגורן ומקום שאינו גמר מלאכה נקרא המקום שמקבצים בו העמרים כדי לעשות מהן אלומות גדולות כדי להוליכן למקום אחר (שם) ולכן המפנה ממקום למקום ומשם ולהלן העיקר תלוי בהפינוי האחרון שלשם נתקבצו כל העמרים יש שכחה וקודם לזה או אח"כ אין שכחה ואם המקום האחרון הוא הגורן הוי השכחה בהולכה להגורן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף