ערוך השולחן העתיד/זרעים/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
גרסה מ־23:32, 19 באפריל 2021 מאת מהדורה קמא (שיחה | תרומות)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

· הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

ערוך השולחן העתיד TriangleArrow-Left.png זרעים TriangleArrow-Left.png א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הלכות פאה ובו י' סעיפים

(א) כתיב בפ' קדושים ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצור ולקט קצירך לא תלקט וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם וכן בפ' אמור בעניינא דמועדות כתיב ובקצרכם וגו' לא תכלה וגו' ולקט וגו' לעני ולגר וגו' ותניא בת"כ מה ראה ליתנם באמצע הרגלים וכו' והלא כבר נאמר בפ' קדושים אלא ללמדך שכל מי שמניח לקט שכחה ופאה ומעשר עני מעלה עליו הכתוב כאלו בהמ"ק קיים והקריב קרבנות בתוכו עכ"ל, ובפ' תצא כתיב כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו וגו' כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך וגו' כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך וגו' ואלו הן המצות הנוהגות בקצירת התבואות והפירות:

(ב) נמצא דבכרם יש ארבע מתנות פרט ועוללות ושכחה ופאה דפרט ועוללות מפורשים וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט ושכחה ופאה דכתיב כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך ואחריך זו שכחה דשכחה הוא מאחריו כמו שיתבאר ופאה גמרינן אחריך אחריך מזית דכתיב כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך לא תטול תפארתו ממנו כלומר שלא תטול כל הפירות שהם פארו של אילן אלא תניח פאה (חולין קל"א):

(ג) ובתבואה יש ג' מצות לקט שכחה ופאה המפורשין בתורה כמו שבארנו ובאילנות יש שני מצות השכחה והפאה מהך קרא דכי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך והיינו שכחה ופאה כמו שבארנו וזית לאו דווקא דה"ה לכל האילנות וכך שנינו בתוספתא פ"ב דפאה וכ"כ הרמב"ם בפ"א ממתנות עניים דין ז' וז"ל נמצאת למד שד' מתנות לעניים בכרם הפרט והעוללות והפאה והשכחה וג' מתנות בתבואה הלקט והשכחה והפאה ושתים באילנות השכחה והפאה עכ"ל:

(ד) ויש בזה שאלה למה בחיובא דפרט ועוללות בכרם אמרינן דשארי אילנות פטורים ולמה בשכחה ופאה דזיתים אמרינן דה"ה לכל האילנות ובאמת אחד מרבותינו הגדולים כתב דמן התורה אין חיוב פאה אלא בדגן תירוש ויצהר דסתם קציר דכתיב גבי פאה הוא דגן וכתיב כי תחבוט זיתך כי תבצור כרמך (ר"ת בתוס' שבת ס"ח. ד"ה ואלו) וזה שנתבאר בת"כ ובגמ' ששארי אילנות חייבים בפאה אסמכתא בעלמא הוא (שם), אבל לא כן דעת הרמב"ם שם והסמ"ג בל"ת סי' רפ"ד וכן משמע להדיא ממפרשי המשניות דכל האילנות שוות לזית ומן התורה חייבות בפאה וכו' (והר"ש כתב כר"ת):

(ה) וטעם רבותינו אלה משום דבת"כ ריש קדושים שנינו ובקצרכם וכו' אין לי אלא תבואה קטניות מניין ת"ל בארצכם אילנות מניין ת"ל שדך וכו' עכ"ל כלומר דגם אילן מקרי שדה כמובא הרבה פעמים בש"ס שדה אילן וס"ל לרבותינו דדרשא גמורה היא וא"כ ממילא מצות פאה דכתיב בזית הוא לאו דווקא שהרי מקרא דקדושים מרבינן כל האילנות וממילא דמצות שכחה דכתיב בפסוק זה ג"כ קאי גם אשארי אילנות משא"כ פרט ועוללות דכתיבי בכרם אינו מבואר בקדושים כלל וממילא דזה אינו רק בכרם בלבד ולא בשארי אילנות והא דנקטה תורה זית משום דהיא חשובה יותר מכל האילנות וה"ה לשארי אילנות:

(ו) ומ"מ לא כל הדברים חייבים בפאה כדתניא שם בת"כ יכול הירק והקישואים והדלועים והאבטיחים והמלפפונות הכל בכלל ת"ל קציר מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום יצאו ירקות שאע"פ שלקיטתן כאחת אבל אין מכניסן לקיום יצאו התאנים שאע"פ שמכניסן לקיום אבל אין לקיטתן כאחת והתבואה והקטניות בכלל הזה כלומר דבעינן כל התנאים האלו ובאילן האוג והחרובין האגוזים והשקדים הגפנים והרמונים הזיתים והתמרים חייבין בפאה עכ"ל וכך שנינו במשנה פ"ק דפאה וכן פסק הרמב"ם שם ריש פ"ב כמו שיתבאר:

(ז) וז"ל הרמב"ם שם כל אוכל שגידוליו מן הארץ ונשמר ולקיטתו כולו כאחת ומכניסין אותו לקיום חייב בפאה וכו' כל הדומה לקציר בחמש דרכים אלו הוא שחייב בפאה כגון התבואה והקטניות והחרובין והאגוזין והשקדין והרמונים והתמרים והענבים והזיתים בין יבשים בין רכים וכל כיוצא באלו אבל אסטיס ופואה וכיוצא בהן פטורין מפני שאינן אוכל וכן כמהין ופטריות פטורין מפני שאין גידוליהן מן הארץ כשאר פירות הארץ וכן ההפקר פטור שאין לו מי שישמרנו שהרי הוא מופקר לכל וכן התאנים פטורין מפני שאין לקיטתן כאחת אלא יש באילן זה מה שיגמר היום ויש בו מה שיגמר לאחר כמה ימים וכן ירק פטור מפני שאין מכניסין אותו לקיום השומים והבצלים חייבים בפאה שהרי מייבשין אותן ומכניסין אותן לקיום וכן האמהות של בצלים שמניחין אותן בארץ ליקח מהן הזרע חייבות בפאה וכן כל כיוצא בהן עכ"ל, וכל דברים אלו שוין בין בפאה בין בלקט ושכחה דלקט בחד קרא עם פאה כתיבא ושכחה אע"ג דהוא קרא בפ"ע מ"מ כיון דטעמא דכל אלו שפטורים מן הפאה מפני דכתיב קציר כמ"ש בסעי' הקודם והרי גם בשכחה כתיב לשון קציר כי תקצור קצירך ושכחת עומר וגו' ושכחת אילנות דילפינן מזית הא בזית ישנו כל הגדרים האלו וממילא דגם בהם בעינן כל הגדרים האלו וקטניות בכלל התבואה כדדרשינן בת"כ (שם) אין לי אלא תבואה קטניות מניין ת"ל בארצכם וכיון שכלולים בלקט ופאה ממילא דכלולים גם בשכחה ועוד דבשכחה כתיב בשדה וקטניות ג"כ בשדה (ובלקט ופאה דרשינן שדה לאילנות כמ"ש אבל בשכחה א"צ לאילנות דלמדין מזית ודו"ק):

(ח) כבר כתבנו דדעת אחד מגדולי רבותינו דמן התורה אין החיוב רק בדגן תירוש ויצהר וכ"כ רבותינו בעלי התוס' בנדה (נ"ו א) ובפסחים (נ"ו ב) והר"ש בפ"ק דפאה אבל הרמב"ם והראב"ד (בפי' לת"כ) והסמ"ג ורוב מפרשי המשניות ס"ל דהוי דאורייתא ולהדיא משמע כן בירושלמי (פ"ק הל' ד') שאומר מה זית וכרם מיוחדין שלקיטתן כאחת וכו' אי מה זית וכרם מיוחדין שהן חייבין בביכורים וחייבין בפאה וכו' ת"ל קצירך אפילו קציר אורז וקציר דוחן יאמר זית ואל יאמר כרם הייתי אומר זית שהוא פטור מן הפרט חייב בפאה וכו' או אלו נאמר כרם ולא נאמר זית הייתי אומר כרם שהוא חייב בפרט חייב בפאה וכו' על דעתיה דר"י ניחא כל דבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר החדש וכו' כמה דתימר קציר דבר שלקיטתו כאחת וכו' וחייב בפאה ואומר אף בפועל כן אמר ר"י שניא היא דכתיב וקטפת מלילות וכו' עכ"ל הרי להדיא דדרשות גמורות הן מדאורייתא וצ"ע:

(ט) כתב הרמב"ם בפ"א דין י"ד כל מתנות העניים האלו אינן נוהגות מן התורה אלא בא"י כתרומות ומעשרות הרי הכתוב הוא אומר ובקצרכם את קציר ארצכם וכבר נתפרש בגמ' שהפאה נוהגת בח"ל מדבריהם ויראה לי דה"ה לשאר מתנות עניים אלו שכולן נוהגות בח"ל מדבריהם עכ"ל וכ"כ הסמ"ג שם והמבואר בגמ' הוא בחולין (קל"ד ב) לוי זרע בכישר ולא הוי עניים למשקל לקט אתא לקמיה דרב ששת א"ל לעני ולגר תעזוב אותם ולא לעורבים ולעטלפים ורב ששת היה בבבל (כ"מ):

(י) ותימא רבה דמעולם לא שמענו כן ואינו מבואר בכל הפוסקים שינהגו פאה בח"ל וכמ"ש בטור וש"ע יו"ד סי' של"ב, ואולי דזה היה בזמן שהיו ישראל עוסקים הרבה בעבודת האדמה ולא במסחר ותקנו כן משום נתינת צדקה דממון לא היה מצוי להם משא"כ זה הרבה מאות שנים שבעונותינו נדחינו מדחי אל דחי ואין אנו עסוקים כלל בעבודת האדמה ובכמה מדינות אין לנו רשות לעסוק בעבודת האדמה רק מיעוטא דמיעוטא וממילא דאנו מקיימים מצות צדקה במעות ולכן נתבטלה דבכה"ג לא תקנו, ויותר נראה לומר דלא תקנו אלא בבבל ובמקומות הסמוכים לא"י כמו תרומות ומעשרות כמ"ש הרמב"ם בריש ה' תרומות ע"ש אך לשון הרמב"ם שכתב בח"ל משמע דאכל ח"ל קאי וצ"ע (ולבד זה ק"ל דאיך אפשר דלוי שהיה תלמיד מובהק דרבי ורוב ימיו דר בא"י רק לבסוף נחית לבבל (שבת נ"ט ב) ונפטר קודם שמואל (שם קל"ט א) ילך אצל ר' ששת שהיה תלמידם של ר"ה ורב יהודה ויותר היה נראה לומר דטעות נפל בספרים שהיה כתוב אתא לקמיה דר"ש וטעו לכתוב רב ששת ואולי היה זה בא"י ואתא לקמיה דר' שמעון בנו של רבי אם לא שנאמר דלוי אחר היה ולא נמצא בש"ס לוי סתם אלא תלמידו של רבי וצע"ג ובחולין (קל"ז ב) מבואר להדיא כהרמב"ם ע"ש ובסי' י"ג סעי' כ"א נבאר עוד בזה בס"ד):

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >
מעבר לתחילת הדף