ערוך השולחן/אבן העזר/סב

ערוך השולחן ‏ אבן העזר סב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) [דיני ברכת חתנים ובו מ"ב סעיפים]
ברכת חתנים של נשואין הן ששה ברכות, ואלו הן: בָּרוּךְ אַתָּה ד' אמ"ה שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ... בא"י אמ"ה יוֹצֵר הָאָדָם... בא"י אמ"ה אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד בא"י יוֹצֵר הָאָדָם... שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל הָעֲקָרָה בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה בא"י מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ... שַׂמֵּח תְּשַׂמַּח רֵעִים הָאֲהוּבִים, כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם בא"י מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה... בא"י אמ"ה אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה חָתָן וְכַלָּה וכו' בא"י מְשַׂמֵּחַ חָתָן עִם הַכַּלָּה.

(ב) המנהג כשמברכין תחת החופה מברכין קודם על הכוס בורא פה"ג או שהכל ואח"כ מברכין הברכות, ובשבעת ימי המשתה בברכת המזון מברכין הברכות מקודם ואח"כ על הכוס, והטעם – דברכת הכוס תדירה ותדיר קודם, ובעת הסעודה כשמברכין אחר ברכת המזון כדי שלא יהיה נראה שהכוס הוא על ברכת המזון לכך מאחרינן ברכת הכוס להורות שבא על ברכת חתנים [ב"ש סק"ב], ואפילו לפי מנהגינו שיש שני כוסות כמו שיתבאר מ"מ יותר יש היכר כשמברכין אח"כ, ועוד דבעת הסעודה כיון שכבר קדמו הנשואין וגם הנשואין גורמין להכוס שיבא דברהמ"ז אין טעונה כוס, וגם עיקר הסעודה היא מחמת הנשואין לפיכך הברכות קודמין ומדחי טעם דתדיר [מקנה].

(ג) ברכות אלו שנסדרו על עסקי הזיווג אינו אלא מאשר יצר ואילך שאותה ברכה מתחלת לדבר בשניהם, "אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם" – מדבר בזכר, "וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד" – היא הנקיבה, "שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ" – לפי שאנו צריכין להעלות זכרון ירושלים על ראש שמחתינו דכתיב "אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַ‍ִם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהלים קלז ו), "שַׂמֵחַ תְּשַׁמַּח" – ברכה לחתן וכלה שיצליחו בשמחה וטוב לב, ו"אֲשֶׁר בָּרָא" לשם כל ישראל, ו"רֵעִים הָאֲהוּבִים" הם החתן והכלה, מברכין אותם שישמחו "כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם" – כמו ששמחת את אדה"ר בעת היותו בג"ע, ולמה בראשונה מסיימין "מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה" ובאחרונה "עִם הַכַּלָּה"? לפי ששמחת ברכה הראשונה לא בשמחת חתונה אנו אומרים, שהרי תפלה היא שמתפללים ומברכין שיהו שמחים בהצלחה כל ימיהם, לפיכך אין לחתום בה "מְשַׂמֵּחַ חָתָן עִם הַכַּלָּה" דמשמע איש באשה, אלא ברוך ד' משמח את שניהם לעולם בסיפוק מזונות וכל טוב, ובאחרונה שבח שמשבח להקב"ה שברא חתונת דיבוק איש באשה ע"י שמחה וחדוה לפיכך יש לחתום "מְשַׂמֵּחַ חָתָן עִם הַכַּלָּה" שהוא לשון שמחת איש באשה. וברכת "שֶׁהַכֹּל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ" אינה מן הסדר אלא לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד זֵכֶר לחסדי המקום שנהג עם אדה"ר שנעשה לו שושבין ונתעסק בו, ואסיפה זו כבוד המקום היא וברכה זו לכך נתקנה, ומשעת אסיפה היא ראויה לברך אלא מכיון שיש ברכה על הכוס הזקיקוה לסדרה עליו. וברכת "יוֹצֵר הָאָדָם" תקנוה ליצירה ראשונה של אדה"ר [רש"י כתובות ח'.].

(ד) ברכה ראשונה פותחת בברוך אע"פ שהיא סמוכה לברכת הכוס, אך לפי שאינה מן הסדר כמ"ש והיא כברכה בפ"ע, ועוד שבסעודה היא קודמת כמ"ש, ועוד כיון שהיא ברכה קצרה אם לא היה פותח בברוך לא היה ניכר ברכתה, וזהו הטעם גם על ברכת "יוֹצֵר הָאָדָם" שאינה כברכה הסמוכה לחבירתה ולא היה לפתוח בה בברוך [תוס']. ו"אֲשֶׁר יָצַר" מתחיל בברוך לפי שזהו ברכה ראשונה מהזיווג דכעת [רש"י] כמ"ש, ולכן גם חותם בה בברוך כדרך כל ראשי סדרי ברכות [שם], ועוד דאם לא היה פותח בה בברוך היה נראה שהיא ברכה אחת עם יוצר האדם [תוס'], ו"שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ" לפי שהיא אחר ברכה ארוכה ד"אֲשֶׁר יָצַר" אינו פותח בברוך אלא חותם בברוך כדין ברכה הסמוכה לחבירתה, וכן ברכת "שַׂמֵחַ תְּשַׁמַּח" וברכת "אֲשֶׁר בָּרָא" פותח בברוך מפני שהיא נאמרת יחידית כשאין שם פנים חדשות כמו שיתבאר ואז אינה סמוכה לחבירתה, וחותם בברוך לפי שהיא ארוכה וגם היא אחרונה לסדר הברכות.

(ה) כתב הרמב"ם בפ"י: אם יהיה שם יין מביא כוס של יין ומברך על היין תחלה ומסדר את כולן על הכוס ונמצא מברך שבע ברכות, ויש מקומות שנהגו להביא הדס עם היין ומברך על ההדס אחר היין ואח"כ מברך השש, עכ"ל. והטור כתב בשם רבינו נסים גאון: אם הוא במקום שאין שם יין מצוי יקח צמוקים וישרה אותן במים ויסחוט אותם ויברך עליו, ואם לא ימצא צמוקים מברך על השכר שהכל דלא סגי בלא כסא, אבל ברכת אירוסין אם לא ימצא יין ואפילו יש שם שכר מברך בלא כוס ברכת אירוסין דלאו מצוה מן המובחר הוא, אבל ברכת חתנים שהוא ז' ברכות חייב לברך על הכוס בפה"ג או שהכל על השכר אם לא ימצא יין כל עיקר, עכ"ל.

(ו) ובדברי הרמב"ם יש להסתפק אם ס"ל ג"כ דכוס מעכב וזה שכתב אם יהיה שם יין דמשמע דאם לא יהיה אינו מעכב זהו על יין אבל שכר בעינן, או דס"ל דכוס אינו מעכב כלל, וכן נראה בכוונתו שהרי לא הזכיר שכר כלל, ומיהו לדינא קיי"ל דכוס מעכב כמ"ש הטור [וגם הה"מ נראה שתפס כמ"ש, וזהו כוונת החמ"ח ולחנם תפס עליו הב"ש בסק"ב].

(ז) ולמה בברכת אירוסין אין הכוס מעכב ובברכת נשואין מעכב? נראה מדברי רבותינו מפני דגמירי לן דבעינן שבע ברכות לחתנים והרי שש ברכות הן אלא בהכוס יש שבע ברכות, וכשם שבא לנו בקבלה ממשה רבינו שצריכין לשמוח שבעת ימי המשתה [ירושלמי פ"א דכתובות], ויש לזה רמז בתורה דכתיב "מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת" (בראשית כט כז), כמו כן באה לנו הקבלה על שבע ברכות. אך מ"ש הטור דבברכת אירוסין כשאין יין לא יברך על שכר ויברך בלא כוס, הרמב"ם בפ"ג לא כתב כן, וכמ"ש בסי' ל"ד דאם אין יין יברך על שכר, וגם הטור בעצמו פסק כן שם ע"ש, דלכתחלה גם בברכת אירוסין צריך כוס.

(ח) אצלינו שמקדשה בשעת החופה צריך שני כוסות, אחד לברכת אירוסין ואחד לברכת נשואין, ומברכין בפה"ג על כל כוס בפ"ע דאין להם שייכות זל"ז, ועוד דמפסיקין בהקדושין שהחתן מקדשה אחר ברכת אירוסין, ורש"י ז"ל הנהיג לקרות הכתובה אחר הקדושין כי היכי דליהוי הפסק גדול בין ברכת אירוסין לברכת נשואין, וכן המנהג פשוט אצלינו. ולעניין ברכה אחרונה, אם איש אחד הוא המברך לשני הברכות ושתה הכוסות – די בברכה אחרונה אחת לשתיהן ומברך אחר כוס האחרון [חמ"ח סקט"ו], וי"א דמברך ברכה אחרונה על כל אחד בפ"ע כיון שיש הפסק גדול כמ"ש [הגהמ"י פ"י אות ג'], אמנם לדידן אין נפק"מ בזה כי אין המנהג אצלינו שהמברך ישתה אלא החתן והכלה טועמין מעט. והמנהג שכתב הרמב"ם להביא הדס אינו אצלינו, ואפשר שבכוונה עושים כן כי היכי דליהוי ברכת נשואין ז' ברכות לא פחות ולא יותר.

(ט) אע"ג שבברכת אירוסין כתב הרמב"ם בפ"ג שהחתן בעצמו יברך, מ"מ בברכת נשואים משמע מדבריו בפ"י שאחר מברך, והטעם פשוט דברכת אירוסין היא כשארי ברכת מצות ועל העושה לברך, משא"כ ברכת נשואין שהם ברכות להחתן והכלה שיצליחו כמ"ש – בהכרח שאחרים יברכו אותם, אמנם כבר נתבאר בסי' ל"ד שגם ברכת אירוסין המנהג פשוט אצלינו שאחר מברך. והמנהג פשוט אצלינו שהחתן והכלה עומדים תחת החופה פניהם למזרח והמברך עומד פניו למערב כדי שיברכם פנים כנגד פנים דכל ברכה הוא פנים כנגד פנים כמו ברכת כהנים, ומעמידין הכלה לימין החתן דכתיב (תהלים מה י) "נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ וגו'" [ע' באה"ט סי' ס"א סק"ז].

(י) כתב הרמב"ם ז"ל: צריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנשואין, עכ"ל. וכ"כ הטור: מברכין ברכת חתנים קודם כניסת חופה, עכ"ל. דקדקו לומר שיברכו קודם החופה והנשואין דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, ולפ"ז יש לתמוה על המנהג שלנו שמברכין אחר שעומדין תחת החופה, אמנם מנהגינו מיוסד על קו הדין, דעובר לעשייתן לא שייך רק בברכת אירוסין שהיא כשארי ברכת המצות, אבל ברכת נשואין שהם תפלה בעד החתן והכלה שיצליחו מה שייך ע"ז עובר לעשייתן, והרי כל שבעת ימי המשתה מברכין ז' ברכות בפנים חדשות, וזה שהרמב"ם כתב לברכם קודם נשואין דהולך לשיטתו שכתבנו בסי' נ"ה דחופה היינו יחוד הראוי לביאה ולכן בהכרח לברך קודם דאם יברכום בשעת היחוד הלא אין זה יחוד, אבל בחופות שלנו אדרבא יותר טוב שיכנסו לחופה ואז מברכים אותם שיצליחו, והטור כתב ג"כ לברך קודם כניסת חופה משום דס"ל ג"כ דחופה היינו יחוד כמ"ש בסי' ס"א [ודברי הב"ש סק"א לא נתבררו אצלי, דמה עניין ברכת אירוסין לנשואין, ומ"ש דהטור ס"ל כהרא"ש, אמת שבסי' זה העתיק דברי הרא"ש לאיזה עניין אבל בסי' ס"א כתב דהיינו יחוד, ע"ש].

(יא) אין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים, ובני חורין ולא עבדים, והחתן מן המניין דכיון דהם ברכות שמחה והוא שרוי בשמחה למה לא יהא מן המניין, בין כשאומרים אותם בשעת נשואין ובין כשאומרים אותם בהמשתה אחר ברכת המזון, ואע"ג דלאו דבר שבקדושה הוא כקדיש וקדושה שלא יתאמרו בפחות מעשרה מ"מ כיון דאומרים שהכל ברא לכבודו לכבוד הנאספים ומזכירין בניין ירושלים אין מדרך הכבוד להזכירם בפחות מעשרה [ע' מגילה כ"ג:], וילפינן לה מקרא דבועז דכתיב (רות ד ב) "וַיִּקַּח עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים וגו'" [כתובות ו':], ומ"מ אין ללמוד מפסוק זה דבעינן עשרה לבר מהחתן דאין זה סברא כלל, ולכן בשארי הסעודות כשאין פנים חדשות דאין מברכין רק אשר ברא א"צ עשרה, ומ"מ שלשה בעינן דלא גריע מברכת זימון דכל תוספת ברכה על הברכות הקבועות בברהמ"ז אינו בפחות מג', אבל ברכת אירוסין אין עשרה מעכבה כמ"ש בסי' ל"ד דהיא ברכת המצוה ככל ברכת המצות, אבל לכתחלה גם שם צריך עשרה כמ"ש שם, ושלשה אפשר דגם שם מעכב, דשלשה מוכרחים להיות – החתן ושני עידי הקדושין.

(יב) י"א דבמקום שא"א להתאסף עשרה לא ישא שם אשה וילך עמה למקום שיש עשרה מפני הברכות [ב"י בשם רשב"א], אבל רבים חולקים ע"ז דאין סברא כלל לומר כן, דאין הברכות מעכבות בדיעבד, ויכניסנה לחופה בלא הברכות ויברכו אחר כמה ימים כשיזדמן להם עשרה אם יזדמנו בתוך שבעת ימי המשתה, ואפשר דאפילו אחר זמן רב אומרים השבע ברכות כיון שעדיין לא אמרום, וכן מורה לשון הרמב"ם בפ"י שכתב דאם לא ברכו ברכת חתנים מברכים אפילו אחר כמה ימים, ע"ש [וביש"ש מצאתי דאחר ז' ימי המשתה לא יברכו], ובהסעודה לא יברכו רק אשר ברא אבל בשעת החופה לא יברכו אותה לבדה דבשעת החופה לא נתקן רק שבע ברכות [מ"ש הב"י בשם הרשב"א צ"ע דהרשב"א לא קאמר שלא יעשה נשואין אלא שלא יברכו בפחות מי', ע"ש בתשו'].

(יג) יראה לי דאם התחילו ברכת חתנים בעשרה ויצאו מקצתן דגומרין אותם אפילו בפחות מעשרה, דהרי אפילו בקדיש וקדושה הדין כן כמ"ש באו"ח סי' נ"ה וכ"ש בברכת חתנים, ועוד דבחדא משנה תנינן להו בפ"ג דמגילה ובוודאי שדיניהם שוה. ויש מי שרוצה לומר דאם ברכו לברכת חתנים בפחות מעשרה עולים בדיעבד וא"צ לברכם עוד, ולא משמע כן מכל הפוסקים [ע' נוב"י סנ"ו שהביא ראיה מתוס', והמעיין בירושלמי דמגילה אין ראי' משם, וכ"כ נכדו בספר יד המלך].

(יד) אם יש שני חתנים יחד מברכין ברכת חתנים אחת לשניהם וכן ברכת אירוסין, ואפילו לא היו החתנים ביחד אלא שהיה דעתו על שניהם כמ"ש ביו"ד סי' רס"ה לעניין מילה, וכשני חבורות שאוכלות זו לעצמה וזו לעצמה שאחד מברך ברהמ"ז לשתיהן – כל שרואות זא"ז. וי"א דאין לברך לשני חתנים ביחד משום עין הרע, וכל כת וכת מן החתנים מכניסים בפ"ע לבדם כדי שיהא ניכר שיש שני חתונות, ואין מברכין לזה בפני זה כדי להפריש בחתונתם [ב"י בשם רשב"א], וכן נוהגין לעשות לכל אחד חופה בפ"ע ולברך לכל אחד, אבל בשבע ברכות שלאחר הסעודה מברכין להרבה חתנים ביחד אם אכלו ביחד דאין הקפידא אלא על שעת הנשואין.

(טו) כתבו הרמב"ם והטור והשו"ע: יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחד ביום אחד ומברך ברכת חתנים לכולם כאחד, אבל לשמחן צריך לשמוח עם כל אחת שמחה הראויה לה, אם בתולה – ז' ימים, ואם בעולה – ג' ימים, ואין מערבין שמחה בשמחה עכ"ל, כמו שאין נושאין בחוה"מ מטעם דאין מערבין שמחה בשמחה כמ"ש בסי' ס"ד, ואע"ג דשם שני מיני שמחות הן וכאן הם מין שמחה אחת מ"מ כיון דבירושלמי [פ"ק דמ"ק] ילפינן דאין מערבין מקרא דרחל ולאה "מלא שבוע זאת" ש"מ דאפילו דבחד מין שמחה אין מערבין שמחה בשמחה כדי שיהיה לבו פנוי למצוה אחת, ועכשיו לא שייך דין זה כי אין אנו נושאים שתי נשים [ולכן הביא הרמב"ם בה' י"ד קרא דירושלמי לעניין הדין הקודם].

(טז) וכתב רבינו הרמ"א דאין לעשות חופות שתי אחיות ביחד, וי"א דאף בשתי נכריות יש ליזהר שלא לעשותן כאחת משום איבה שמא יכבדו אחת יותר מחבירתה, ואין נזהרין מזה ואדרבא יש מכוונים לעשות חופות עניות עם חופות עשירות משום מצוה, עכ"ל. ואין זה עניין למה שנתבאר לעניין ברכה אחת לשני חתנים, ובכאן הוא עניין אחר משום התערבות שמחה בשמחה, ולכן אין לעשות חופות ב' אחיות בשבוע אחת [ב"י], והכי איתא במרדכי [פ"ק דמ"ק] אין מערבין שמחה בשמחה – בירושלמי יליף לה מדכתיב "מלא שבוע זאת" וגו', ומש"ה נהגו הראשונים שלא לעשות נשואי שתי בנות או שני אחים או אח ואחות ביחד, עכ"ל. וזה שכתב דאף שתי נכריות אין לעשות כאחת ר"ל בזמן אחד ביום אחד, משום דתניא במס' שמחות אין מקלסין שתי כלות כאחד אא"כ יש בה כדי לזה וכדי לזה, ואפילו יש לזה ולזה אסור מפני האיבה, אם האחת יפה וחבירתה אינה יפה יש איבה ביניהם, וכן אם מכבדין האחת יותר מחבירתה [שם], ובזה קאמר רבינו הרמ"א דאין נזהרין מזה, אבל בשתי אחיות או שני אחים או אח ואחות – וודאי דיש ליזהר.

(יז) קיי"ל דבתולה שמחתה שבעת ימי המשתה ובאלמנה שמחתה ג' ימים, ויתבאר בסי' ס"ד. והברכות – בבתולה כל שבעה ובאלמנה רק יום אחד, וכך אמרו חז"ל [כתובות ז'.] יום אחד לברכה וג' לשמחה, ובבתולה כל שבעה מברכין לאחר הסעודה לאחר ברכת המזון, כשיש פנים חדשות מברכין כל הברכות, ובדליכא פנים חדשות מברכין רק "אשר ברא", וכבר נתבאר דשבע ברכות צריך עשרה ו"אשר ברא" די בג', אמנם י"א דגם "אשר ברא" אין מברכים כל ז' אלא כשמזמנין אחרים לבד בני ביתו דאז יש ע"ז שם סעודת חתונה, אבל אם אוכל עם בני ביתו לבדו אין לזה שם סעודת חתונה ואין מברכין "אשר ברא" ג"כ וכן אין אומרים "שהשמחה במעונו" [חמ"ח סק"ח], וכן המנהג, ואף שיש חולקים בזה מ"מ פשט המנהג כדיעה זו, ובאלמנה לעולם אין אומרים שום ברכה כל הני ימים אפילו "אשר ברא", ורק "שהשמחה במעונו" אומרים כל ג' כמו שיתבאר בס"ד.

(יח) יש מרבותינו שכתבו דכשם שאסור לומר על כוס אחד קידוש וברהמ"ז מטעם שאין עושין מצות חבילות חבילות [פסחים ק"ב:] שלא יהא עליו כמשוי, כמו כן בברהמ"ז של נשואין אין לומר שבע ברכות על הכוס של ברהמ"ז [תוס' שם], אלא מביאין כוס ומברכין עליו ברהמ"ז ולאחר שסיים ברהמ"ז מניחו לפניו ומביאין לו כוס אחר ואומר עליו שבע ברכות ומניחו ונוטל הכוס שבירך עליו ברהמ"ז ואומר עליו בורא פה"ג או שהכל, וכן מפורש במס' סופרים פי"ט הל' י"א דצריך שני כוסות ויוצא בהברכה גם על הכוס השני כיון דכוונתו גם עליו, ונהגו שהמברך שותה רוב כוס ומערב שני הכוסות ביחד ונותן מזה להחתן ולהכלה לשתות. אבל יש מרבותינו שאומרים דמברכין הכל על כוס אחד ולא דמי לברהמ"ז וקידוש דתרי מילי נינהו ושייך בזה חבילות חבילות, אבל הכא חדא מילתא היא דברהמ"ז גורם לברכת נשואין [שם]. וכתב הטור דבאשכנז וצרפת נהגו כדיעה ראשונה ובספרד נהגו כדיעה השנייה, ולכן רבינו הב"י בסעי' ט' כתב שכן פשט המנהג לברכם על כוס אחד לפי שהיה בספרד, ורבינו הרמ"א כתב דבמדינות אלו נוהגין כסברא הראשונה, וי"א דאפילו ל"אשר ברא" לחוד בעינן שתי כוסות, עכ"ל, וכך ראוי לנהוג [ב"ח], ובמקום שאומרים קצת פיוט קודם ברהמ"ז כמו "דוי הסר" או "נודה לשמך" – אומרים זה על כוס של ברהמ"ז, ואין אומרים "דוי הסר" אלא כשמברכין ז' ברכות, וכשאין אומרים רק "אשר ברא" אומרים "נודה לשמך" [ב"ש סקי"א]. וכבר נתבאר דלאירוסין ונשואין צריכין שני כוסות דשני עניינים הם, דיש אירוסין בלא נשואין וגם מפסיקין בקריאת הכתובה.

(יט) הרמב"ם ז"ל בפ"ב מברכות אחר שכתב ד' ברכות של ברכת המזון כתב: בבית חתנים מברכין ברכת חתנים אחר ד' ברכות אלו בכל סעודה וסעודה שאוכלים שם, ואין מברכין ברכה זו לא עבדים ולא קטנים. עד כמה מברכין ברכה זו? אם היה אלמון שנשא אלמנה – מברכין אותה ביום ראשון בלבד, ואם בחור שנשא אלמנה או אלמון שנשא בתולה – מברכין אותה כל שבעת ימי המשתה. ברכה זו שמוסיפין בבית חתנים היא ברכה אחרונה מז' ברכות של נשואין וכו', עכ"ל. הרי מפורש מדבריו שגם ברכת "אשר ברא" אין מברכין לאלמון שנשא אלמנה כל ג', וכן מבואר מכל רבותינו הראשונים שכתבו דבאלמון שנשא אלמנה אין הברכה רק ביום ראשון דאז מברכין לה שבע ברכות, ויותר אין מברכין אפילו "אשר ברא", וכן מוכח להדיא מתוך סוגית הש"ס [שם דפריך על ר"ה במאי וכו' אי באלמון הא יום אחד, אבע"א באלמון יום אחד לברכה וג' לשמחה ע"ש, ולא תירץ לברכה דאשר ברא].

(כ) וכן מתבאר להדיא מדברי רבינו הב"י בסעי' י"ג דאף לאלמון שנשא אלמנה אומרים שהשמחה במעונו כל ג' ע"ש, ולא הזכיר אשר ברא ש"מ דברכה שלה הוא רק יום אחד אפילו לאשר ברא, ומה שאומרים שהשמחה במעונו משום דמדינא דגמ' אומרים שהשמחה במעונו בבתולה כל י"ב חדש כמו שיתבאר, ולכן שפיר באלמנה בג' ימי שמחתה אומרים שהשמחה במעונו אבל אשר ברא אין מברכים, וכן מצאתי מפורש למהרש"ל ז"ל בספרו יש"ש על כתובות שנדפס מחדש וכתב בפ"ק סי' י"ב וז"ל: מדקאמר יום אחד לברכה וג' לשמחה משמע דלא מברכין יותר מיום אחד אפילו אשר ברא וכו' עכ"ל, וכ"כ בשיטה בשם הראב"ד וז"ל: ואלמנה שנשאת לאלמון יום אחד, וה"מ לעניין ברכת חתנים אבל לעניין שהשמחה במעונו נראה דבחור ואלמון כי הדדי נינהו וכו' עכ"ל, הרי דרק לעניין שהשמחה במעונו אומרים בתוך ג' ימי שמחתו ולא לשום ברכה.

(כא) והטור כתב: ונראה דאפילו אלמנה לאלמון שאין מברכין ז' ברכות אלא יום אחד אפילו אי איכא פנים חדשות, "שהשמחה במעונו" ו"אשר ברא" מברכין כל ג' בזמן שמחתם ואומרים אותה אפילו אין שם י', וי"א שגם "אשר ברא" צריך עשרה, ולא נהירא לא"א הרא"ש ז"ל, עכ"ל. והיא דיעה יחידאה נגד הרמב"ם וכל הפוסקים, ועוד נ"ל ברור דטעות נפל בדברי הטור שהרי העתיק זה מדברי הרא"ש ולא נזכר זה שם, וגם בקיצור פסקי הרא"ש שהטור בעצמו חיברם לא הזכיר זה, ועוד דרבינו הב"י איך לא היה מזכיר דעתו בספרו הגדול וגם כל מפרשי הטור לא הזכירו זה, ועיקר הגירסא כן הוא: שהשמחה במעונו מברכין כל ג' בזמן שמחתם, ולכן הוסיף "בזמן שמחתם" כלומר דכיון ששמחתם ג' לכן מברכין שהשמחה במעונו כל ג' וכדברי הראב"ד שהבאנו, אבל לברכת אשר ברא מה עניין זמן שמחתם ומה שייך שמחה לברכה, ומפני שאח"כ הביא הטור מחלוקת אם צריך י' לאשר ברא אם לאו לכן טעו המגיהים וכתבו גם מקודם "אשר ברא", ועכ"פ לדינא ברור הוא שאין לומר אשר ברא כל ג' באלמן שנשא אלמנה, דאפילו אם כן הוא דעת הטור היא דיעה יחידאה, ומה גם שיותר נראה שגם בהטור הוא ט"ס כי ידוע שבספרי הטור נפלו הרבה טעיות [כמ"ש הב"י בתשו' בראש טור או"ח], וגם בסוגית הש"ס א"א לומר באופן אחר כמ"ש [ע' ש"ג שהוא העתק מהטור, וניכר שיש בזה הגה"ה].

(כב) וראיתי לאחד מגדולי האחרונים שע"פ דברי הטור שהבאנו פסק באלמון שנשא אלמנה לברך אשר ברא כל ג' [ב"ש סקי"ז], ואחריו נמשכו כל מקצרי דינים וכן נדפס בסידורים, ולענ"ד ברור הוא שאין לברך וקרוב להיות ברכה לבטלה, לכן הדבר פשוט שאין לברך רק "שהשמחה במעונו".

(כג) כבר נתבאר דבבתולה כשיש פנים חדשות מברכין שבע הברכות כל שבעה, ובדליכא פנים חדשות מברכין רק "אשר ברא". ומהו פנים חדשות? לדעת הרמב"ם ז"ל נקראו פנים חדשות אותן שלא שמעו הברכות בשעת החופה, אבל אם שמעו אז אפילו לא אכלו עדיין בסעודה – אינם פנים חדשות, שכן כתב בפ"ב מברכות לעניין ברכת אשר ברא שהבאנו וז"ל: בד"א כשהיו האוכלים הם שעמדו בברכת הנשואים ושמעו הברכות, אבל אם היו האוכלים אחרים אותם שלא שמעו בברכת הנשואין בשעת נשואין מברכין בשבילם שבע ברכות אחר ברהמ"ז כדרך שמברכים בשעת נשואין, והוא שיהיו י', והחתן מן המניין עכ"ל.

(כד) מפשטיות דבריו משמע דמה שצריכין לברך ז' ברכות בפנים חדשות הוא כדי שהאנשים החדשים שלא שמעו ברכות החופה ישמעו הברכות לצאת ידי חובתם. אבל א"א לומר כן, דאטו האנשים האלה חייבים הם בהברכות? אלא דכך הוא עיקר העניין לדעת הרמב"ם ז"ל, דהנה ברכות אלו הם לברך את הזוג שיצליחו ובדרך אגב נותנים ברכה לכבוד העם הנאספים ולהזכרת חורבן ירושלים כמ"ש, והחיוב הזה מוטל על כל איש מישראל כשבא ליהנות לבית חתונת הזוג לברכם בזמן שמחתם בשבעת ימי המשתה, והאחד המברך והאחרים שומעים ועונים אמן הוה כאלו כל העומדים ברכו את החתן והכלה, וכיון שברכום פעם אחת יצאו ידי חובתם, ולכן כשיש פנים חדשות שלא שמעו עדיין הברכות הרי לא בירכו עדיין את הזוג ומחוייבים לברכם, ולכן עומד המברך ומברכם והם שומעים ועונים אמן ויצאו ידי חובתם, וזה שכתב הרמב"ם "מברכין בשבילם" כלומר מברכין בשבילם כדי שיצאו י"ח לברך את החתן ואת הכלה, ואפילו אם יש אחד שלא שמע מברכין בשבילו, ומ"ש "והוא שיהיו עשרה" אין כוונתו שהפנים חדשות יהיו עשרה, אלא כלומר שעשרה אנשים יהיו בעת הברכות דאין ברכות חתנים בפחות מעשרה וכמ"ש בפ"י מאישות, וכן הסכימו גדולי האחרונים [ב"ח וחמ"ח סק"ט] דאפילו בשביל אחד מברכים.

(כה) אבל רוב רבותינו פירשו הפנים חדשות באופן אחר, דאפילו האנשים שהיו בשעת החופה ושמעו הברכות אם לא אכלו שם עד עתה סעודת נשואין נקראו פנים חדשות ומברכים בשבילם שבע ברכות אחר ברהמ"ז, וכתב רבינו הב"י דכן פשוט המנהג, דלדיעה זו כוונה אחרת יש בפנים חדשות, דכיון שימי שמחתם כל שבעת ימי המשתה, מהראוי לברכם בכל יום ויום משבעת ימי המשתה, ובאמת במס' סופרים פי"ט הל' י"א איתא שהיו נוהגים כל שבעת ימי המשתה בכל בוקר לומר שבע ברכות על הכוס בפנים חדשות אף בלא סעודה [ע' ב"י], אך אנחנו בלא סעודה אין מברכים דכן משמע בגמ' להדיא, וכשיש פנים חדשות הוא כשמחה חדשה ונאה לומר הברכות, ובאין פנים חדשות אין השמחה גדולה כל כך ועיקר השמחה היא בעת הסעודה, ולכן כשיש פנים חדשות על הסעודה שעדיין לא אכלו הוה שמחה יתירה ומברכין כל הברכות, ולדעת המס' סופרים יש שמחה חדשה בכל יום כשיש פנים חדשות, אבל אם אין שמחה חדשה כגון דליכא פנים חדשות או לפי הש"ס שאינם בסעודה – אין מקום להשבע ברכות, דלא נתקנו אלא לשמחה חדשה, דלכן צריכין לומר אותם תמיד בסעודה ראשונה אף שאמרום בעת הנשואים וליכא פנים חדשות שלא שמעו הברכות משום דהסעודה הוה שמחה חדשה נגד שמחת החופה, דלא כמו להרמב"ם ז"ל.

(כו) ולכן י"א שאינם נקראים פנים חדשות אא"כ הם בני אדם חשובים שמרבים בשבילם מאכל ומשתה, ואפילו אם עכשיו אין מרבים בשבילם אלא שראוים לזה הוה פנים חדשות [ב"ח וב"ש], והטעם דכיון דבעינן שמחה חדשה אין נחשבת כחדשה אם אינם חשובים, אבל כשהם אנשים חשובים נתוסף שמחה יתירה לבני החתונה וראוי לומר ז' ברכות, וא"כ אף אם לא הרבו מאכל ומשתה בשבילם מה בכך, ולאו בריבוי המאכל תלוי אלא בכבוד האנשים החדשים שראוי להרבות בשבילן, אבל לדעת הרמב"ם ז"ל אפילו אם הפנים חדשות הוא אינו חשוב מברכין בשבילן כמ"ש.

(כז) רבינו הרמ"א בסעי' ז' כתב די"א דאם היו שם פנים חדשות אע"פ שאין אוכלין שם מברך בשבילם לילה ויום, עכ"ל. ונ"ל דדיעה זו נתייסדה ע"ד מס' סופרים שהבאנו דכל שיש פנים חדשות ביום זה שלא היו אתמול נחשבת כשמחה חדשה וצריכין לברך שבע ברכות, וכיון דיום זה הוה שמחה חדשה שלא היה אתמול ממילא דכל היום וכל הלילה הקודמת ראוי לברך ז' ברכות דהא יום זה הוי שמחה חדשה, ולכן בכל הסעודות מכלליות היום הזה מברכין ז' ברכות הואיל שיש ביום הזה שמחה יתירה מפני הפנים החדשות אף שאין אוכלין שם, דלדיעה זו אין השמחה תלויה בסעודה אלא באנשים, ורק מנהגינו שלא לומר ז' ברכות בלא סעודה אבל השמחה אינו תלוי בזה כדעת המס' סופרים. ואפילו לדיעה זו אין מברכין כל היום וכל הלילה אא"כ הפנים חדשות עמדו שם כל שעת הברכות כיון דעיקר השמחה בשבילם [ר"ן שם, וע"ש מ"ש בשם רמב"ן ואח"כ מתוס' ואח"כ מר"ת, ולפמ"ש מתבארים הדברים, ודו"ק].

(כח) כתבו רבותינו הראשונים דשבת חשובה כפנים חדשות, דאפילו ליכא אנשים חדשים שלא אכלו עדיין מ"מ בסעודות שבת ויו"ט אומרים שבע ברכות והימים עצמם חשובים כפנים חדשות ומיוסד על המדרש: מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת – אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן, ויו"ט ושבת כי הדדי נינהו. ודבר זה מיוסד על דעת רוב רבותינו דטעם דפנים חדשות הוא משום דהוה כשמחה חדשה, ופשיטא דבשבת ויו"ט נתוסף שמחה חדשה מפני הנשמה יתירה ודרך להרבות בשבת שמחה ומנות, וממילא דמברכין ז' ברכות דבוודאי חשוב שבת יותר מכל הפנים החדשים היותר חשובים כדמוכח במס' שבת דגדולה שבת מכל האורחים [ע"ש קי"ט. מי עדיפת לן מינה].

(כט) וכתבו הטור והשו"ע דדווקא בסעודת הלילה ושחרית אבל לא בסעודה שלישית, וכן פשט המנהג, עכ"ל. והטעם פשוט דכמו דבפנים חדשות חשיבות השמחה מפני האורחים הוא כשמכינים בעדם יותר מאכלים או שראוים להכין בעדם, כמו כן בשבת בסעודת הלילה ושחרית שמכינים מאכלים חשובים חשיבי כפנים חדשות, אבל בסעודה שלישית אין מדרך להרבות במאכלים חשובים וע"פ רוב אין אוכלים סעודה שלישית רק לצאת י"ח וממילא דליכא עלה חשיבות דפנים חדשות. אמנם להדיעה שבסעי' כ"ז פשיטא שגם בה אומרים ז' ברכות, אך רוב הפוסקים לא ס"ל כדיעה זו, ורבינו הרמ"א לא הביאה, רק אם יש מקום שנוהגין כן הוא ע"פ דיעה זו, אבל לא הביאה להלכה למעשה בכל מקום [ע' ב"ש סק"ט, ולפמ"ש א"ש].

(ל) ובדבר סעודה שלישית כתב רבינו הרמ"א דעכשיו נהגו במדינות אלו לברך ז' ברכות בסעודה ג', ואפשר משום דרגילים לבא פנים חדשות, וי"א מטעם דרגילים לדרוש והדרשה הוה כפנים חדשות, עכ"ל. והנה עכשיו אין רגילין לדרוש וגם אם לא באו פנים חדשות מברכין ז' ברכות, ואולי שבזה סמכו על הדיעה שבסעי' כ"ז, אמנם נראה דמדינא צריך לומר לפי הנהוג אצלינו דכשעושים שבע ברכות בסעודה שלישית מרבים במאכלים טובים ובמשקה, ממילא דלא גריעא מסעודת שחרית לפי הטעם שכתבנו בסעי' הקודם, ולכן אם באמת אין מרבין במאכלים וליכא פנים חדשות ורוצים לומר שבע ברכות – אין לאמרם אא"כ יאמרו חידושי תורה על השולחן ויהיה זה במקום הדרשה ויש בזה שמחה יתירה דפקודי ה' ישרים משמחי לב, ואז ביכולת לומר השבע ברכות.

(לא) שבעת ימי המשתה מתחילין מיד לאחר שבע ברכות שבירכו בראשונה, והיינו מהברכות של שעת החופה ולא מסעודה הראשונה, ולכן כשהחופה היתה ביום ואח"כ בלילה היתה הסעודה נחשב גם היום שלפני הלילה בשבעת ימי המשתה, ואפילו נמשך כמה ימים מהחופה למשתה הראשון כגון שהעמיד החופה ומיד נסע עם כלתו לעיר אחרת ושהו בדרך כמה ימים, מ"מ נחשב השבעה מיום החופה [תשו' הרא"ש כלל כ"ו]. וי"א דאלו ז' ימים צריכין מעל"ע משעה לשעה, וטעות הוא וכן הסכימו גדולי אחרונים [כנ"י והפלאה].

(לב) כבר נתבאר דבבתולה ז' ימים לברכה ולאלמנה יום אחד – ודווקא אלמנה לאלמון, אבל אלמנה לבחור – ז' ימים. ואע"ג דלעניין שמחה י"א דכשהיא אלמנה אע"ג שהוא בחור אין השמחה יותר מג' ימים כמ"ש בסי' ס"ד, מ"מ לעניין ברכה הוה שבעה בחד מינייהו – או כשהוא בחור אף שהיא אלמנה או כשהיא בתולה אף שהוא אלמון, דהשמחה תלוי רק בה כמ"ש שם אבל הברכה תלוי בשניהם.

(לג) וזה שבאלמנה לאלמון יום אחד לברכה – הכוונה היא לסעודה ראשונה, ויש בזה קולא וחומרא, הקולא היא שאף אם הסעודה הומשכה ליום השני או השלישי כיון שלא היתה סעודה עד כה מברכין שבע ברכות, וחומרא – שאם היה ביום החופה כמה סעודות אין מברכין רק בסעודה ראשונה, וכן בבתולה אין מברכין ז' ברכות בסעודה שנייה אפילו היא ביום הראשון אם אין פנים חדשות אלא אשר ברא כמ"ש, וזהו דעת רוב הפוסקים. ויש שמסתפקים באלמנה לאלמון כשהחופה היתה ביום והסעודה בלילה שלא יברכו ז' ברכות מפני שכבר עבר יום הברכה [חמ"ח סק"ו וב"ש סק"ה], אבל רבינו הב"י בספרו בדק הבית הכריע דמברכין, דאין לך נשואין בלא שבע ברכות בסעודה אחת, ואף דספק ברכות להקל מ"מ כמדומה שהמנהג הוא לברך, ובפרט אם לא היה ביום יחוד הראוי לביאה שזהו עיקר הנשואין באלמנה כמ"ש בסי' ס"ד דפשיטא שיש לברך בלילה, וכן אם התחלת הסעודה היה ביום אף שגמר הסעודה בלילה יש לברך לכו"ע, ומ"מ לכתחלה נכון להדר באלמון ואלמנה שהחופה והסעודה יהיו ביום אחד [ע' ב"מ].

(לד) ומלשון הרמב"ם שהבאנו בסעי' י"ט נראה שפוסק באלמון ואלמנה כשלא היו אנשים חדשים שלא שמעו הברכות בהחופה על הסעודה הראשונה שאין אומרים ז' ברכות רק ברכת "אשר ברא", דלשיטתו באלמון ואלמנה בלא פנים חדשות ליכא שבע ברכות רק אשר ברא, וכשם שבבתולה בדליכא פנים חדשות שלא שמעו הברכות בהחופה אין מברכין כל שבעת ימי המשתה רק אשר ברא, כמו כן באלמון ואלמנה ביום הראשון, דיום ראשון של אלמנה וז' דבתולה כי הדדי נינהו, ובאמת להרמב"ם יכול להיות דגם בבתולה לא יברכו כלל שבע הברכות לבד בעת החופה כשאין פנים חדשות שלא שמעו הברכות [ע' ב"ש סק"ה שכתב דס"ל להרמב"ם דכל היום מברכים כדיעה שבסעי' כ"ז, וא"א לומר כן דהרי להדיא כתב דווקא לאנשים שלא שמעו הברכות, ויום הראשון שכתב הוא לשון הש"ס ופירושו סעודה ראשונה, אמנם רוב הפוסקים לא ס"ל כהרמב"ם כמ"ש].

(לה) כתב רבינו הב"י בסעי' י': י"א שאם החתן יוצא מחופתו אפילו כלתו עמו והולכים לאכול בבית אחר אין אומרים שם ברכת חתנים, וה"מ כשדעתו לחזור אח"כ לחופתו, אבל אם הולך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עמו ונעשה אותו בית עיקר – גם שם נקרא חופה ומברכין ברכת חתנים. וכן לפעמים שהולכין החתן והכלה לעיר אחרת צריך לברך שם ברכת חתנים אם הוא תוך ז' ואין דעתו לחזור, עכ"ל. והטעם, מפני שאמרו רז"ל [סוכה כ"ה:] אין שמחה אלא בחופה, משמע דשלא במקום החופה לא שייך שמחה, ולכן אם נעקרו למקום אחר באקראי אין אומרים הברכות ואפילו אשר ברא ושהשמחה במעונו אין אומרים [תוס' שם], וי"א דאומרים שהשמחה במעונו דהא מדינא דגמ' גם קודם החופה אומרים זה כמו שיתבאר [ר"ן].

(לו) אמנם כל עיקר דין זה נתייסד אלא כשיש מקום חופה קבוע להחתן ולהכלה עם השושבינים על כל שבעת ימי המשתה כמו אפריון שעושים באשכנז כמ"ש הטור, וזו אחת מן החופות שבארנו בסי' נ"ה, ולכן כשסרים משם באקראי אין שם שמחה, אבל אצלינו שהחופה היא ברחוב ואח"כ אין מקום קבוע לשבעת ימי המשתה הדבר פשוט דבכל מקום שמתאספין החתן והכלה והחבורה ואוכלים ושמחים שם הוא כמקום החופה כמו בהולך לגמרי לבית אחר או לעיר אחרת באין דעתם לחזור דנעשה שם מקום חופה כמ"ש, כמו כן אצלינו כיון שאין אנו רגילים לקבוע מקום קבוע על שבעת ימי המשתה לכן לאיזה מקום שמתאספין שם הוא מקום השמחה. ויש מהגדולים שאמרו עוד דאפילו במקום אפריון קבוע והלכו לאקראי למקום אחר אפילו דעתם לחזור למקום האפריון אין הפטור אלא כשאוכלים במקום אחר דרך הכרח כמו בסוכה וכיוצא בזה ואין שמחים שם כלל, אבל אם שמחים שם כגון שמבקשים את החתן והכלה והחבורה למשתה לאחד מאוהבים וקרובים – אומרים שם הברכות אפילו דעתם לחזור להאפריון [ע' ב"ש סקי"ג וט"ז], ונהי דבזה אין לשון הטור והשו"ע מורה כן, מ"מ אצלינו לדינא וודאי הדין כן כיון שאין אצלינו אפריון קבוע לכל שבעת ימי המשתה. וזה שכתב דבהולכים לעיר אחרת נעשה שם מקום הקביעות, הדבר פשוט דדווקא תוך ז' להחופה אבל לאחר ז' אינו כלום. ויש מי שרוצה לומר דאם מיד אחר החופה הלכו למקום אחר נעשה אותו מקום כחופה ומתחילין ז' ימי משתה משעה שבאו לשם [ע' ב"ש סקי"ד], ואין סברא כלל לומר כן כמ"ש בסעי' ל"א, וכן מורה דעת כל הפוסקים וזהו דעת רבותינו בעלי השו"ע וכן עיקר לדינא. ודע דז' ימי המשתה לא שייך בהם מעל"ע, כמו אם היתה החופה ביום ד' סמוך לערב נמשכים עד סוף יום ג' הבא ותחלת ליל ד' בטלו השבעת ימי המשתה דכבר עברו ואין אומרים הברכות ושהשמחה במעונו, וביום ד' בבוקר אומרים תחנון [וע' מג"א סי' קל"א סקי"ב, ואינו כן ודו"ק].

(לז) בני החופה שלא הספיקו כולם לאכול יחד עם החתן בחדר אחד ונחלקו לבתים הרבה, אם מקצתן רואין אלו את אלו – פשיטא שכולם חייבים בברכת חתנים, ואם כולם יכולין לשמוע מהמברך אצל החתן יצאו כולם י"ח, ואם לאו יברכו בפ"ע כשהם עשרה ביחד, ואפילו אם אכלו בבתים שאינם פתוחים למקום שהחתן אוכל – כולם מברכים ברכת חתנים, לא מיבעיא אם המשמשים בשולחן החתן משמשים גם בשולחן שלהם דכיון דקיי"ל באו"ח סי' קצ"ה דהשמש מצרף לזימון כ"ש לעניין שחשובים כסעודה אחת של נשואין, אלא אפילו כשיש משמשים אחרים בשולחנם, כיון שאותם שבשארי הבתים התחילו לאכול כשהתחילו אותם האוכלים עם החתן, ולאו דווקא ברגע אחד אלא כלומר שכולם באו בשביל השמחה אך מפני דוחק המקום נפרדו בפ"ע לחדרים אחרים, וכולם חשובים כאחד לברך ברכת חתנים כיון שאוכלים כולם מהסעודה שהתקינו להחופה, וכיון שכולם אין ביכולתם לשמוע הברכות מפי המברך בשולחנו של החתן לכן יברכו בפ"ע השבע ברכות, ואע"ג דהחתן והכלה לא ישמעו הברכות מפי אלו מ"מ אין זה כלום, דזה שנהגו להביא גם את הכלה לשמוע הברכות אין זה לעיכובא אלא מנהג יפה לפי שהברכה היא על הצלחת שניהם ראוי שיעמדו לשמוע את הברכות, אבל אין זה לעיכובא [יש"ש] [ע' ט"ז או"ח סי' קצ"ה סק"ג].

(לח) כתב רבינו הב"י בסעיף י"ב: השמשים האוכלים אחר סעודת נשואין – י"א שאין מברכין ז' ברכות, וי"א שמברכין, ולזה הדעת נוטה, עכ"ל. ונראה דלא פליגי לדינא, דוודאי אם השמשים אוכלים אח"כ רק לשבוע נפשם ומבלי הידור שולחן לשמח חתן וכלה כמו שיזמרו לפניהם או ירקדו וכל כיוצא בזה אין זה כסעודת חתנים וא"צ לברך, אבל אם אוכלים בהידור לכבוד חתן וכלה לא גריעי משארי קרואים וצריכין לברך ברכת חתנים אף שמתחילים לאכול אחר כלות השולחן של בני החופה מ"מ סוף סוף היא סעודת חתן, ודבר זה יש להבין לפי העניין [וביש"ש סי' כ' הכריע שלא יברכו הברכות רק "שהשמחה במעונו" ע"ש, ולדברינו אין כאן מחלוקת].

(לט) ברכת "שהשמחה במעונו" איננה ברכה בפ"ע ונכללת בתחלת ברכת הזימון, ואומר "נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו", ובעשרה "נברך אלקינו שהשמחה וכו'" ויש טועים ואומרים שהשמחה במעונו "ושאכלנו" משלו – וטעות הוא דהא אין מברכין אשמחה אלא אאכילה אלא שמזכירין מעניינו נברך לאלקינו שהשמחה במעונו, כלומר שהשמחה אינו משלנו אלא ממעונו, במה נברך נברכיהו במה שאכלנו משלו, אבל אין מברכין במה שמשמחים דזה לא שייך לעניין אכילת ברהמ"ז, ועוד דה"ל למימר שמשמחים ממעונו, אלא סיפור דברים להזכירו מעניינו [יש"ש פ"ק דכתובות סי"ט].

(מ) ומה שאומרים לשון "מעונו" מפני שמשם מברך הקב"ה את ישראל, כדכתיב "הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ" וגו' (דברים כו טו), ובתפלה למשה (תהלים צ א) אמר "ה' מָעוֹן אַתָּה הָיִיתָ לָּנוּ בְּדֹר וָדֹר", ובשם עיקר השירה של מלאכי השרת בלילה וביום חשים מפני כבודן של ישראל [חגיגה י"ב:] לכך מזכירין זה בעת שמחת נשואין. ולא נתקנה בשום סעודת מצוה רק בנשואים, ואחד מן הגדולים רצה שיאמרוה בעת סיום מסכת שהרי אין לך שמחה כשמחת התורה, והורה כך ונתבלבלה השמחה במקומות גדולות ותלה הדבר במה שרצה לחדש דבר שלא תקנוה קדמונינו ז"ל [יש"ש ב"ק פ"ז סל"ז], ונ"ל הטעם דאדרבא לכן תקנוה בנשואין, דכשנתבונן אין בנשואין שמחה שלימה דאלמלי היה האדם קיים באיש לא הוצרך לנשואין ולהעמיד זרע, ומפני שהאדם קיים רק במין מוכרח לישא ולהוליד כי סופו למות וישארו זרעו תחתיו, ולכן אחד מן החכמים שבר זכוכית יקרה בחופת בנו, ויש שאמר "וי לן דמיתנן וי לן דמיתנן" [ברכות ל"א.] והכוונה כמ"ש, ולפיכך אנו אומרים "שהשמחה במעונו" כלומר שבעוה"ז ליכא שמחה שלימה ורק למעלה שמחה שלימה כמ"ש "עֹוז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ" (דהי"א טז כז), אבל לימוד התורה השמחה שלימה בעוה"ז כדתנן באבות יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי העוה"ב, וכ"ש לימוד התורה ששקולה נגד כל המצות, לפיכך אין לומר אז שהשמחה במעונו דאף לנו יש אז שמחה שלימה. ובסעודת ברית מילה ג"כ אין אומרים מפני צערא דינוקא [כתובות ח.], ובסעודת פדיון הבן י"א שיברכו שהשמחה במעונו [יש"ש שם], ורבינו הרמ"א ביו"ד סי' ש"ה כתב שלא לברך ע"ש, והכי נהוג.

(מא) וכיון שאינה ברכה בפ"ע לכן מברכין אותה אף שלא בשבעת ימי המשתה אלא כל זמן שעושין סעודות מחמת החתונה, ולכן הסועד בבית חתנים משיתחילו להתעסק בצורכי נשואין בהסעודות ולהכינם מברכין שהשמחה במעונו והמסובין עונין ג"כ "ברוך שהשמחה במעונו" או "ברוך אלקינו" כשיש עשרה מסובים, ומברכין עד שלשים יום אחר הנשואין בין אם מזמינם סתם ובין אם מזמינם בשביל החתונה, ומשלשים ואילך עד שנים עשר חדש מזמן הנשואין, אם מזמינם לאכול בשביל החופה והיינו בשביל שמחת הנשואין אומרים שהשמחה במעונו, ואם מזמינם סתם אין אומרים, ובסעודת אירוסין אין אומרים אותה [ב"י], וי"א שמברכין. וזה שנתבאר דגם קודם החופה מברכין, זהו במקום שמקדשין זמן רב קודם, דכיון דהאירוסין כבר היו מברכין שהשמחה במעונו מיד כשמתחילין להכין כמ"ש, אבל במדינתינו שמקדשין בשעת החופה אין מברכין קודם החופה, ואפילו בסעודה שעושין בהלילה שקודם החופה אין אומרים שהשמחה במעונו, כיון שעדיין אין כאן אף קדושין [ד"מ בשם הכלבו], ודינים אלו הם בבתולה.

(מב) כל זה הוא מדין הש"ס, אבל האידנא בעוה"ר ערבה כל שמחה ואין אומרים שהשמחה במעונו אלא בשבעת ימי המשתה ולא קודם החופה ולא אחר השבעה, ואפילו אם עושה סעודה מפורש לשם הנשואין ואפילו בתוך ל' יום, וגם בשבעת ימי המשתה – דווקא כשמזמין אחרים, אבל אם אוכל רק עם בני ביתו אין מברכין שהשמחה במעונו כמ"ש בברכת אשר ברא [חמ"ח סק"ח]. ובאלמון שנשא אלמנה הכריע רבינו הב"י מסברא דנפשיה דכיון דבבתולה מדינא דגמ' אומרים גם אחר שבעת ימי המשתה ולכן בשלשה ימי שמחה דאלמנה אומרים שהשמחה במעונו, אבל אשר ברא לא יאמרו כמ"ש בסעי' כ"ב.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >