ערוך השולחן/אבן העזר/ל

ערוך השולחן ‏ אבן העזר ל

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) [לאיזה מקום צריך ליתן הקדושין ובו ל"ג סעיפים]
כתב הרמב"ם בפ"ד דין כ"א: המקדש את האשה בכסף או בשטר אינו צריך שיתן הקדושין לתוך ידה, אלא כיון שרצתה לזרוק לה קדושיה וזרקן בין לתוך ידה בין לתוך חיקה או לתוך חצירה או לתוך שדה שלה – ה"ז מקודשת, עכ"ל, וכ"כ בטור ושו"ע. ואע"ג דגבי גט יש מרבותינו שהחמירו דלא הוה מגורשת גמורה עד שיבא הגט לידה ממש [תוס' גיטין ע"ח:] וכן פסק רבינו הרמ"א בסי' קל"ט, מ"מ בקדושין לא ראו להחמיר בזה דהוה חומרא דאתי לידי קולא אם נטיל דופי בהקדושין, וכיון דמעיקר הדין הוי מקודשת גמורה, גם בנתינה לחצירה לא ראו חכמים להחמיר בזה, אבל בגט לא יהיה קלקול אם נאמר שעדיין אינה מגורשת גמורה [נ"ל], ועוד דבגט החמירו מפני שחוב הוא לה וניתן מדינא בע"כ, משא"כ בקדושין, דגם בגט חומרא בעלמא הוא שהחמירו חכמים ולא בקדושין [הה"מ פ"ה מגירושין הי"ג], ועמ"ש בסעי' י"ג.

(ב) ומבואר מדברי הרמב"ם שקודם שזרק לה הקדושין צריכה להתרצות שיזרוק לה, אבל כשלא נתרצתה מפורש מקודם שיזרוק לה, וזרק ושתקה – לא הוה קדושין כל זמן שלא באו לידה ממש אפילו באו לרשותה, דאין שתיקתה ראיה שנתרצתה כמ"ש בסי' כ"ח סעי' ל"ד, ע"ש. מיהו אם נתרצתה על הקדושין, אפילו לא נתרצתה מפורש על הזריקה, וזרק לרשותה – ה"ז מקודשת [ט"ז וח"מ וב"ש], דלא כיש מי שחולק בזה. אמנם אם אמרה מפורש "תן הקדושין לתוך ידי" וזרק לה לרשותה – אין כאן קדושין, כיון דשינה ממה שאמרה [ט"ז ר"ס מ"ב], ואם זרק לידה – נראה דהיא מקודשת, דבלשון תן נכלל כל מיני נתינה, בין ע"י הושטה ובין ע"י זריקה, אא"כ אמרה בפירוש שלא יתן לה ע"י זריקה [נ"ל].

(ג) וזה שכתב הרמב"ם דלתוך חצירה הוה קדושין, כתב הטור דבעינן שהחצר ישתמר לדעתה, ואז מקודשת אפילו אינה עומדת אצל החצר, ע"ש. ואע"ג דבגט בעינן תרתי – שישתמר לדעתה ותעמוד אצלו כמ"ש בסי' קל"ט, זהו חומר בגיטין מפני שחוב הוא לה, וגם בגט יתבאר שם בס"ד, ולא בקדושין [ע' ב"ש סק"ג]. והרמב"ם שלא הזכיר זה י"א דס"ל דבקדושין אף אם אינו משתמר לדעתה ואינה עומדת בצדו מקודשת, ואע"ג דגם במתנה בעינן אחד משניהם כמ"ש הרמב"ם בפ"ד מזכיה, מ"מ קדושין עדיפא [כ"מ בשם הה"מ]. וי"א דדין קדושין כדין מתנה והרמב"ם סמך על מ"ש בהלכות זכיה [שם], אבל יש לגמגם בזה דהא סתם שדה אינה משתמרת כמ"ש שם [לח"מ], אך די"ל דבשדה בעינן באמת שתעמוד בצדו. ונ"ל דלדינא יש להחמיר כתירוץ הראשון, דהא בגמ' [ב"מ י"א.] יש אוקימתא דבמכר ומתנה כיון שיש דעת אחרת מקנה אותו לא בעינן חצר המשתמרת ולא עומד בצדו, ולכן אע"ג דהרמב"ם לא פסק כן מ"מ בקדושין אולי חשש להחמיר [ואפשר שזהו טעם הה"מ, ואע"ג דהב"י בחו"מ סי' ר' כתב דגם לרב פפא בעינן שישתמר לדעת הנותן ע"ש, זהו להרא"ש שפסק כר"פ, ע"ש ודו"ק].

(ד) לדעת הטור דבעינן שהחצר ישתמר לדעתה, אם משתמר הוא לדעתו ולא לדעתה היה אפשר לומר דמהני ג"כ לפמ"ש רבינו הרמ"א בחו"מ סי' ר' גבי מתנה דאף אם משתמר לדעת הנותן קנה המקבל וה"נ דכוותיה, אך שאפשר לחלק דבקדושין הרי בעינן שיבא הכסף מידו לידה ושהוא יסלק כל כחו מהקדושין דזהו עיקר הקדושין, וא"כ לא מהני במשתמר לדעתו והוי ספק קדושין [ע' חמ"ח סק"ב וב"ש סק"ג], והרי גם בשם יש חולקים בזה [ע' ש"ך שם]. ועוד דהא במציאה הכל מודים דבעינן משתמרת מפני שאין שם דעת אחרת מקנה כמ"ש שם בחבורינו סעי' ג', ולכן בקדושין אף שיש דעת אחרת מקנה מ"מ אינה סומכת דעתה עליו כמו במתנה דרצונה שיהא הכסף בבירור בידה, ולכן הוי ספק קדושין. [ע' ט"ז וב"ש, וקושית האבנ"מ סק"ג ל"ק כלל, ודו"ק].

(ה) היתה עומדת ברשות הבעל – צריך שיתן לתוך ידה או לתוך חיקה או לתוך כלי שלה שאין הוא מקפיד על המקום כמו קלתה, והוא כלי שהנשים נותנות לתוכו מחטין וצנורות, וכל דבר כיוצא בזה, ואע"ג שזהו ככליו של לוקח ברשות מוכר דאינו קונה לוקח או דהוי ספיקא דדינא כמ"ש בחו"מ סי' ר' ע"ש, מ"מ מתקדשת דאינו מקפיד על מקום כלי כזה של אשתו כמו שאינו מקפיד על מקום חיקה. אבל אם נתן בכלי אחרת, אפילו נתן במטתה והיא יושבה במטה – אינה מתקדשת קדושין וודאים אא"כ המטה גבוה עשרה טפחים שחלקה רשות לעצמה, ועל מה שכרעי המטה עומדים על שלו אינו מקפיד ע"ז כמ"ש לעניין גיטין בסי' קל"ט, ואם אינה גבוה י"ט – ה"ז ספק מקודשת. ואם המטה שלו – אינה מקודשת בכל עניין אא"כ השאיל לה רשות שנתבאר דינו בשם, וה"ה בקדושין, ע"ש.

(ו) כתב הרמב"ם ז"ל: היתה עומדת ברשות שהיא של שניהם וזרק לה קדושיה מדעתה ולא הגיעו לידה או לחיקה – ה"ז מקודשת קדושי ספק, ואפילו אמרה לו "הנח קדושי על מקום זה", ואותו המקום הוא של שניהם – הרי אלו קדושי ספק עכ"ל, והעתיקו רבינו הב"י בסעי' ג'. דהרמב"ם ס"ל דאע"ג דחצר השותפין אין קונין זה מזה, מ"מ לעניין קדושין כשיש לה חלק בהחצר והוא ניחא לו שתתקדש אפשר דהוי כחצירה ולכן הוי ספק קדושין. אבל יש מרבותינו שחולקים ע"ז וס"ל דגם לקדושין אינו כלום חצר השותפין ואינה מקודשת, ומה שלא הגיה רבינו הרמ"א, דסמך על מ"ש בסעי' ט', ולעניין דינא צריכה גט לפי דעת הרמב"ם והשו"ע.

(ז) כתבו הטור והשו"ע בסעי' ד': היתה עומדת בסימטא או בצידי רה"ר וזרקם לתוך ד' אמותיה – מקודשת, ואם נשארו תוך ד' אמותיו – אינה מקודשת, אפילו נכנסה היא לתוך ד' אמותיו כיון שקדם הוא לתוכם זכה בהם והם שלו, עכ"ל. וביאור הדברים: דבחו"מ סי' רמ"ג נתבאר דחכמים תקנו שכל ד' אמות שאדם עומד בהן נחשבים כחצירו לעניין קניינים, ודווקא בסימטא ובצידי רה"ר כיון שיש רשות לכל אדם להתעכב שם ולהניח שם חפיציו, לכן כל הקודם בהד' אמות נחשבים כחצירו, אבל לא ברה"ר וברשות אחרים שהרי בהם אין לאדם רשות להתעכב שם, וגם בחצר השותפין לא תקנו זה דא"א ליטול הרשות מהשותף השני. ואף שי"א שלא תקנו זה רק במציאה כדי שלא יבואו לידי מחלוקת כמ"ש שם בסי' רס"ח, מ"מ רוב הפוסקים ס"ל דבכל הקניינים תקנו כן כמ"ש שם בסי' ר' סעי' ח' ע"ש, וס"ל להטור והשו"ע דגם לעניין קדושין הוה כחצירה כשקדמתו בתוך ד' אמות, וכן לעניין גיטין כמ"ש לקמן בסי' קל"ט.

(ח) ואע"ג דקניין זה הוא רק מדרבנן, מ"מ מקודשת בו מן התורה דהפקר ב"ד הפקר [ר"ן פ"ח דגיטין], ונעשה המקום כחצירה מן התורה, ועוד דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש [רמב"ן שם]. ולאו דליהוי קדושין דרבנן, דהקדושין הם מן התורה כיון דרבנן שויוה כחצירה, אלא דאי לא קידשה אדעתא דרבנן הייתי אומר שרצונו שיבואו הקדושין לחצירה שמן התורה, אבל כיון שמקדש על דעתם נגמרו הקדושין גם מן התורה בחצר שתקנו רבנן, [וא"ש כל מ"ש האבנ"מ בסק"ה]. וכבר בארנו בסי' כ"ח סעי' ס"א בשם רבינו הב"י דכל קניינים דרבנן הוו קניין גם מן התורה לכל דבר, ושכן מוכח בירושלמי דמעשר שני ע"ש, וגם בעניין זה דד' אמות איתא בירושלמי פאה [פ"ד] וירושלמי גיטין [פ"ח] דאפילו מאן דס"ל דבמתנה לא תקנו קניין ד' אמות מ"מ בגיטין מודה ע"ש, ופשיטא דהגט הוא מן התורה ואין לומר דדווקא בגיטין משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין בגט הזה ולא בקדושין, דק"ו הדברים דכיון דהפקיעו קדושי תורה בגט כזה כ"ש שגמרו קדושי תורה בקדושין כאלו כיון דמקדש אדעתא דרבנן. [ע' אבנ"מ, ולענ"ד העיקר כמ"ש].

(ט) הפוסקים לא הביאו שום חולק בדין זה דד' אמות ופסיקא להו דלכל הפוסקים דין זה מוסכם, ואע"ג דהרמב"ם ז"ל לא הביא כלל דין דד' אמות לעניין קדושין, ס"ל דסמך על מ"ש בפ"ה מגירושין [הגר"א סקכ"ו, וכ"מ מחמ"ח וב"ש], ואדרבה להרמב"ם מהני ד' אמות גם ברה"ר כמ"ש שם, והטעם מפני תקנת עגונות [ב"ש סק"ה], ומזה הטעם תקנו גם בקדושין כן, אף דבקדושין לא שייך עיגון מ"מ מקשינן קדושין לגירושין [שם]. אבל הטור והשו"ע אע"ג דבגט פסקו בסי' קל"ט דמהני ד' אמות גם ברה"ר, מ"מ בקדושין ס"ל דלא מהני [שם], וכ"ז הוא לדעת גדולי אחרונים.

(י) אמנם מצאתי לאחד מהראשונים שכתב בפירוש דתקנתא דד' אמות ליכא אף בגיטין [נמק"י פ"ק דב"מ], וגם הרי"ף ז"ל בפ"ח דגיטין לא כתב הך דינא ע"ש, וגם בדעת הרמב"ם ז"ל נלע"ד דלא ס"ל תקנתא דד' אמות בגיטין וכ"ש בקדושין, ודין ד"א שכתב שם עניין אחר הוא, דבגיטין וקדושין יש קניין אחר שאין זה בדיני ממונות, והיינו כשיכולה לשמור הגט או הקדושין והוא אינו יכול לשמור כמו שיתבאר, ובזה אין חילוק בין רה"ר לסימטא דמדין שמירה נגעו בה, ורק בגיטין קיי"ל דבעינן שיהא הגט קרוב לה כל כך עד כדי שתשוח ותטלנו, וגם בזה החמירו מדרבנן שלא תנשא עד שיגיע הגט לידה כמ"ש הרמב"ם שם, אבל בקדושין אוקמיה אדינא דכל שיכולה לשמור והוא אינו יכול לשמור – הוי קדושין כמו שיתבאר, והד' אמות שכתב הרמב"ם בגט הוא כדי שתשוח ותטלנו ומדין שמירה הוא, ואדרבא החמירו דאם קדם הבעל לתוך הד' אמות אינו גט אף אם הוי שתטלנו כדי שתשוח כמ"ש שם בהל' ט"ו ע"ש, ולכן בהל' י"ב שם בדין היתה ידה כקטפרס כתב דכשזרק הגט על ידה ונפל לתוך ד' אמותיה מגורשת כשנח הגט, משום דהוי כבידה ממש וכ"ש שהוא כדי שתשוח ותטלנו [ומתורץ קושית תוס' בגיטין ע"ח: ד'ה יהא, ע"ש ודו"ק], ולכן בקדושין לא הזכיר הרמב"ם דין ד"א דנכלל בהדין שכתב במקום שתוכל לשמור והוא אינו יכול לשמור, ואם באמת אינה יכולה לשמור – אינה מקודשת מדין ד"א. וזה שאמרו בירושלמי דיש בגיטין דין ד"א, אמנם איתא שם בגיטין דזהו להלכה ולא למעשה ע"ש, והרי אדרבא הירושלמי מחמיר הרבה בעצם קניין הד"א דבעינן שיאמר שמתכוין לקנות כמ"ש בחו"מ בסי' רס"ח סעי' ה' ע"ש, וש"ס דילן לא ס"ל כן [ב"מ י':]. ולכן לענ"ד אף שהדין דד' אמות בקדושין נתבאר בשו"ע ואחרונים בלי חולק, מ"מ יש לילך למעשה לחומרא דאם קדשה אחר צריכה גט משניהם, וגם אם זרק לה קדושין ברה"ר בתוך ד' אמותיה הוי ספק קדושין [ב"ש], ואע"ג דלפמ"ש ממ"נ אין כאן קדושין, דלהטור והשו"ע אין דין זה ברה"ר ולהרמב"ם לא ס"ל כלל הך דינא לפי מ"ש, מ"מ כיון שגדולי האחרונים הכריעו כן חלילה לחלוק עליהם לקולא. אך בסי' קל"ט בארנו דבגט מודה הרמב"ם שמעיקר דינא יש לה ד"א ורק מפני החומר פסלו, ע"ש.

(יא) לדעת הטור והשו"ע, בתוך ד' אמות שלה אפילו אם שניהם יכולים לשמור הקדושין – ה"ז מקודשת, ואע"ג דבגט מחמירינן בכה"ג בסי' קל"ט, חומרא הוא בגט אבל בקדושין כשר [שם סק"ז], דבכל מקום שהגט כשר מדאורייתא ורק מדרבנן פסול – אז בקדושין היא מקודשת בוודאי [ר"ן]. וכמו שאם קדם הוא לתוך ד"א אלו אינה מקודשת אע"פ שהיא נכנסה ג"כ אח"כ לתוך ד"א אלו, כמו כן להיפך אם קדמה היא מקודשת אע"פ שנכנס הוא ג"כ אח"כ לתוך ד"א אלו, דכללא הוא בדין קניין ד"א דכל הקודם בהם נעשים כרשותו, ואע"ג דבגט מחמירינן גם בכה"ג – זהו חומרא בגיטין כמ"ש [ב"ש סק"ח]. ואם שניהם באו כאחד לתוך ד"א אלו – הוי כחצר של שניהם שנתבאר בסעי' ו' [שם]. ובחו"מ סי' רס"ח נתבאר דיש מחלוקת אם ד"א קונה אדם רק בעומד או אפילו במהלך, ופשוט הדבר דבקדושין יש לילך בזה הכל לחומרא [חמ"ח וב"ש], ואע"ג דבשו"ע שם לא הובא שם דיעה זו שמחלוקת בין עומד למהלך, מ"מ יש לילך לחומרא, וכן אע"ג שבארנו שם בסעי' ד' דלא פליגי לדינא ע"ש, מ"מ בקדושין לא נסמוך ע"ז, ויש לילך הכל לחומרא.

(יב) כתב הרמב"ם ז"ל ספ"ד מאישות: היו עומדים ברה"ר או ברשות שאינו של שניהם וזרק לה קדושיה, קרוב לו – אינה מקודשת, קרוב לה – ה"ז מקודשת, מחצה למחצה או שהיו ספק קרוב לו ספק קרוב לה ואבדו קודם שיגיעו לידה – ה"ז ספק מקודשת. כיצד הוא קרוב לו וקרוב לה? כל שהוא יכול לשמור אותם והיא אינה יכולה – זהו קרוב לו. היא יכולה לשמור אותם והוא אינו יכול – זהו קרוב לה. שניהם יכולים לשמור אותם או שניהם אינם יכולים לשמור – זהו מחצה למחצה עכ"ל, וכ"כ הטור והשו"ע סעי' ה'. ואע"ג דלא מצינו בשום מקום שיהא הקניין תלוי בשמירה, מ"מ תקנו חז"ל כן בגיטין מפני תקנת עגונות, ולא היה אפשר להם לחלק בין גיטין לקדושין משום דכתיב ויצאה והיתה [ר"ן פ"ח דגיטין]. ואע"ג דבגיטין פסקינן שאינו גט גמור עד שיגיע לידה, ס"ל להרמב"ם דזהו חומר שהחמירו בגיטין אבל לעניין קדושין הוי מקודשת גמורה [שם]. ולפי טעם זה כל עיקר האי דינא הוי תקנתא דרבנן, ואע"ג דכבר בארנו דבכל קניין דרבנן הוי קדושי תורה, מ"מ להחולקים ע"ז אינן רק קדושין מדרבנן. [ע' חמ"ח סק"ה וסק"ז].

(יג) אבל יש מרבותינו שאמרו טעם אחר בזה, דלפי שמדין תורה ניתן הגט בע"כ הלכך הוי גיטא בקרוב לה [רש"י שם ע"ח:], וממילא דהוה קניין גם בקדושין משום דכתיב "ויצאה והיתה" [שם]. ולטעם זה י"ל דמדין גמור הוא, וזה שהחמירו בגיטין עד שיגיע הגט לידה חומרא היא בגיטין דילמא אתו למימר על רחוק שהוא קרוב [רש"י שם], וממילא דבקדושין אין להחמיר בזה, דבשלמא בגט אתי לאיקולקולי כשיאמרו שהיא מגורשת ותנשא לאחר, אבל בקדושין אין זה קילקול אם יאמרו שהיא מקודשת, ואע"ג דיש קלקול אם תקבל קדושין מאחר מ"מ דבר זה לא שכיחא שמי שהיא מקודשת תקבל קדושין מאחר, וגם זה אין לחשוש להיפך שיאמרו על קרוב שהוא רחוק ואינה מקודשת, דהרי לזה לא נועיל אם נאמר שאינה מקודשת עד שיגיעו הקדושין לידה, דאכתי שמא יאמרו על קרוב שהוא רחוק ואינם קדושין, ומן התורה וודאי הם קדושין [נ"ל]. וטעם זה שבארנו י"ל על כל החומרות שהחמירו בעניינים כאלה בגיטין ולא החמירו בקדושין.

(יד) וזה שכתב דשניהם אין יכולים לשמור הוה ספק קדושין, אין הכוונה דשניהם ביחד אין יכולים לשמור, דא"כ פשיטא דלא הוי קדושין, אלא הכוונה דכל אחד מהם אין יכולין לשמור אלא שניהם ביחד [תוס'], ובסי' קל"ט יתבאר עוד בס"ד, ולפ"ז מ"ש שניהם יכולים לשמור – פירושו שכל אחד מהם יכול לשמור. וזה שכתב דין זה ברה"ר לאו למעוטי סימטא וצידי רה"ר, דק"ו הוא מרה"ר אלא למעוטי חצר שלו ושלה, דבשלו לעולם אינה מקודשת ובשלה לעולם מקודשת אם החצר משומר או עומדת בצדו, ומה שמדמה רשות שאינו של שניהם לרה"ר מפני שדין אחד להם בקנייני מכירות [הה"מ].

(טו) ומה שכתב ספק קרוב לו ספק קרוב לה, יש מהראשונים שפירשו דדווקא בשני כיתי עדים כת אחת אומרת קרוב לו וכת אחת אומרת קרוב לה דהו"ל ספיקא דאורייתא, ואע"ג דתרי ותרי מן התורה אוקמה אחזקה, מ"מ מדרבנן א"א להוציאה בלא גט כיון שיש שני עדים שאומרים קרוב לה [יבמות ל"א.], אבל בכת אחת שאחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה י"ל דמוקמינן לה אחזקת פנויה, וכן אם אצל שניהם יש ספק אם קרוב לו או קרוב לה מוקמינן אחזקה. וי"א דאפילו בכת אחת שאחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה גזרו בה רבנן והוי ספק קדושין [חמ"ח וב"ש], אבל בסי' מ"ז יתבאר דבכה"ג אם נשאת לא תצא ומיהו לכתחלה לא תנשא, דכיון שידוע לנו שזרק לה קדושין איתרע חזקת פנויה שלה ע"ש, ושם יתבאר עוד בזה בס"ד, ולפי סברא זו גם כשלשניהם יש ספק אם קרוב לו או קרוב לה לכתחלה לא תנשא דאיתרע חזקתה ואם נשאת לא תצא, אך די"ל כיון שלשניהם יש ספק אין כאן חשש קדושין כלל דהו"ל כמקדש בלא עדים [ע' ב"ש סק"ט], אבל לפ"ז גם בעד אחד אומר קרוב לו ואחד אומר קרוב לה לא הו"ל למיחש, דהא קיי"ל המקדש בעד אחד אין חוששין לקדושין, וזהו דעת רוב הפוסקים, אלא וודאי דאין זה כוודאי מקדש בלא עדים אלא ככל הספיקות אם יש עדים אם לאו, ומדינא נוקמה אחזקה אלא משום דאיתרע חזקתה לפיכך לא תנשא לכתחלה. ויש מי שמחלק בין אם ראו העדים המקום שנפל בו הקדושין והמה מסתפקים אם המקום קרוב לו או לה – נעשה כספק קדושין, אבל אם לא ראו את המקום כלל אלא שראו הזריקה ואין יודעין להיכן הגיעו הקדושין אם קרוב לה או לו – לא הוה אפילו ספק קדושין [אבנ"מ], ולא נתברר לי חילוק זה [וגם מתוס' כתובות כ"ג. ד"ה תרווייהו לא משמע כן, ע"ש]. אבל בשני כיתי עדים, אף אם נשאת תצא מדרבנן [תוס' שם ד"ה מ"ש], וי"א דגם בתרי ותרי אם נשאת לא תצא [ריב"ש סי' רס"ו] דמצרפינן גם חזקה דאשה דייקה ומינסיבא לחזקת פנויה, והדיוק הוא שמא יפסידו עדיה שמצדה [מקנה] ויריאה מזה לכן תדייק, ובירושלמי יבמות [פ"י ה"ג] מבואר ג"כ כן ע"ש, [גם התוס' לתירוץ הי"מ סוברים כן, וכ"כ הרשב"א שם דהסוגיא היא למאן דס"ל תרי ותרי הוה סד"א, ע"ש].

(טז) סימטא הוא מקום מיוחד להעומדים שם באותה שעה וכחצר של שניהם דמי [רשב"ם ב"ב ע"ו:], והוא שביל של יחידים או כניסה בולטת מרה"ר ויש רשות לבני אדם להעמיד שם חפצים שלהם כחצר השותפים דאינו עשוי להילוך בני רה"ר [שם פ"ד:], וכן קרן זוית הסמוכה לרה"ר והוא הפקר לרבים להמשך שם ליצא מן הדחק [רש"י ב"מ י:], וכערך מקומות כאלו יש לדון בכל מקום לפי העניין. ובהכ"נ ובית המדרש י"א דדינו כסימטא לעניין ד' אמות [ריב"ש] וי"א דדינו כחצר השותפים [בית הלל] כדמוכח ביו"ד סי' רכ"ד ע"ש, ויש מי שאומר דהעיקר כדיעה ראשונה דאע"ג דבשארי דברים וודאי דינם כחצר השותפים, מ"מ לעניין גיטין וקדושין דרגילין לעשות בבה"כ ובבה"מ שפיר דינם כסימטא [ב"ש סק"ט], ולפ"ז במדינתינו שאין רגילין לעשות גיטין וקדושין שם דינם כחצר השותפים, ואפשר לומר דבזמן התפלה דינם כחצר השותפין ושלא בזמן התפלה דינם כסימטא, ויש להתיישב בזה. וחצר בהכ"נ – נראה ג"כ דדינו כסימטא.

(יז) כתב רבינו הב"י בסעי' ו': זרק לה קדושיה אפילו לתוך חיקה ולא שקלתינהו אלא אישתיקה – יש מי שאומר שאינו כלום כיון דלא ארצאי מעיקרא לקדושי ליה, עכ"ל. וזהו כמ"ש בסעי ב' דכשלא נתרצתה מפורש מקודם שיזרוק לה וזרק ושתקה לא הוה קדושין, וכמ"ש רבינו הרמ"א בסי' כ"ח דדווקא כשנטלתו בידה אבל אם זרק לה הקדושין אפילו לתוך חיקה שתיקתה לאו כלום היא כיון שלא נתרצית תחלה לקדושי ליה עכ"ל, ובארנו שם בסעי' ל"ד דדווקא כשנטלתה בידה הוי שתיקתה ראיה על רצונה, ע"ש. וי"א דכיון שאמר לה לשון קדושין ושתקה הוי קדושין גמורים, ודווקא כשהשליכה הקדושין מחיקה מיד לא הוי קדושין אבל כשלא השליכה הוי קדושין [ט"ז], ולפ"ז צ"ל דגם בדין זה של רבינו הב"י הכוונה כן שהשליכה [שם], ורבים חולקים על דיעה זו [חמ"ח וב"ש והגר"א והאבנ"מ וחת"ס בסי' פ"ד].

(יח) ולבעל דיעה זו יש ראיה לכאורה ממ"ש רבינו הרמ"א בסי' מ"ב סעי' א' דאם לקח יד האשה בחזקה שלא ברצונה וקידש והיא לא זרקה הקדושין הוי מקודשת, אע"פ שמתחלה באונס היה ונתן לה סתם ולא אמר לה כלום, הואיל ובתחלה דיבר עמה מקדושין עכ"ל, ואם נאמר דבזרק כשלא נתרצתה אין חוששין במה שלא השליכתם מחיקה, א"כ ה"נ לא ליהוי קדושין כיון שלקח ידה בחזקה ולמה הויין קדושין במה שלא זרקתם [חמ"ח שם]. אמנם באמת אין עניין זל"ז, דבשם מיירי שבתחלה נתרצית להתקדש לו [ב"ש שם] דכן מוכח מלשונו של רבינו הרמ"א, וכן מוכח ממקור הדין ע"ש [חת"ס]. ולבד זה אינו דומה דכשהקדושין בידה אע"פ שבע"כ נתן לה מ"מ כשסר האונס היה לה להשליכם מידה, משא"כ כשהיה בחיקה לא חששה להשליכם כיון שלאו בידה ממש הוא, ואע"ג דלדינא אין חילוק בין ידה לחיקה לעניין קבלת קדושין, מ"מ לעניין שלא השליכתם אח"כ הסברא נותנת לחלק בזה, ומ"מ אפשר דלמעשה יש להחמיר אע"פ שמעיקר הדין הוא כמ"ש [דהט"ז והב"ח ברסכ"ח מחמירים, וגם החמ"ח כתב דסותרים זא"ז וגם המגיה בט"ז ס"ל כן, והחת"ס שם דחה דבריו, ע"ש].

(יט) בגט קיי"ל דאם אמר לה "טלי גיטך מעל גבי קרקע" לא אמר כלום דבעינן "וְנָתַן בְּיָדָהּ" (דברים כד א), וי"א דה"ה לקדושין כשאמר לה טלי קדושך מע"ג קרקע – אין זה קדושין, ואע"ג דבקדושין לא בעינן נתינה מידו לידה דהא אפילו קידשה בפקדון שבידה מקודשת, מ"מ בעינן עכ"פ שיבא מידו או מיד שלוחו לידה זה הדבר שמקדשה בו אף שלא בתורת קדושין, וכן כשמקדשה בדבר שנחשב כמי שנתן לה עכ"פ זהו עצמו כנתינה, אבל ב"טלי מעל גבי קרקע" לא הוה קדושין, דהוקשו להדדי כדכתיב "ויצאה והיתה" [מהרי"ל בתשובה]. וי"א דהוה קדושין גמורים ולא בעינן בקדושין נתינה מידו לידה [רשד"ם וראנ"ח ואבנ"מ], דהקישא דויצאה והיתה אינו אלא לקדושי שטר, ומה תועלת בהפקדון שבידה שבא לידה שלא בתורת קדושין, ועוד דאטו לא משכחת לה פקדון כשלא מסר לה ממש מידו לידה, ואם נאמר באמת שיש חילוק בזה הו"ל להש"ס והפוסקים לפרש [נ"ל]. וגם ממה שנתבאר בסי' כ"ח סעי' ל"ז באשה שחטפה מעות מוכח ג"כ דלא בעינן נתינה מידו לידה, שהרי משמע שם להדיא דאם אמרה הן מקודשת, והרי לא באו המעות מידו לידה [אבנ"מ]. ויש מהגדולים שמסתפקים בדין זה [הר"י בן לב והרש"ך וב"ש סק"א], ובוודאי לדינא הוה ספק קדושין אף שנראה עיקר כדיעה השנייה, מ"מ למעשה א"א לדונם לקדושים וודאים אלא לקדושי ספק, ואם בא אחר וקדשה – צריכה גט משניהם.

(כ) אמר לאשה "התקדשי לי בדינר זה" ונטלתו וזרקתו בפניו לים או לאור או לכל דבר האבד ולא דיברה כלום – אינה מקודשת, שזה מוכיח שאינה חפיצה בהקדושין, ואע"ג דמחייבה לשלומי ליה והייתי אומר שכיוונה לקדושין ולנסותו באה אם לא יכעוס, מ"מ לא אמרינן כן דמעשה כזה מוכיח שאינה חפיצה בו ומתוך הכעס איבדתו ותחייב לשלם, וכ"ש אם זרקתו בפניו למקום שאינו אבוד דלא הוי קדושין, דזהו כמו שאומרת טול מה שנתת לי איני חפץ בך.

(כא) הפוסקים לא חילקו בדין זה בין שדיך ללא שדיך, ומשמע דאפילו אם דיברו מקודם על עסקי קדושין אינה מקודשת, מיהו מצד הסברא נראה דיש חילוק, ובוודאי אם ברגע זו ממש השליכתו מידה – לא הוי קדושין בכל עניין, אבל אם שהתה רגע וזרקתו בפניו, אם שדיך מקודם – עכ"פ הוה ספק קדושין, דאולי ברגע שקבלה נתרצתה ואח"כ חזרה בה, אבל בדלא שדיך אם שהתה איזה זמן בידה ואח"כ השליכתו – הוה ספק קדושין. אבל אם לא שהתה איזה זמן, אע"ג שלא ברגע זו ממש שקבלה השליכתו – אינם קדושין, דכיון דאין כאן לא דיבור של קדושין מצדה המוכיח על רצונה ולא מעשה, ואדרבא יש כאן מעשה המוכיח שלא נתרצתה – לא הוי קדושין, ואין דנין בדין זה דין תוך כדי דיבור דקיי"ל בקדושין תוך כדי דיבור כלאחר כדי דיבור, דכיון דזרקתה בכדי דיבור מעשה זריקתה מוציא מידי מעשה קבלתה [מקנה]. אבל אם שהתה עד לאחר כדי דיבור – וודאי דהוי ספק קדושין, אבל בשדיך גם תוך כדי דיבור הוה ספק קדושין, אם לא שברגע קבלתה ממש השליכה לפניו [נ"ל].

(כב) ויש להסתפק אם קידשה בחפץ וברגע קבלתה קרעתו ולא השליכתו מידה אם נאמר דזהו ג"כ גילוי דעת שאין רצונה בהקדושין, או אפשר כיון שלא השליכתו מידה הוי קדושין, ולדינא נראה דהוי ספק קדושין.

(כג) י"א דאם עומדים ברשותה וזרקה הקדושין, כיון דעדיין הם ברשותה – מקודשת, אא"כ אמרה בפירוש שאין רצונה להתקדש לו, וכן הדין כשזרקה קרוב לה או לתוך ד' אמות שלה [ב"ח]. ויש מגמגמין בזה [ב"ש], דמה היה לה לעשות אחרי שזרקתו בפניו אין לך גילוי דעת יותר מזה שאינה חפיצה בהקדושין, וצ"ע לדינא, דמסתברא דזה הוא כמו הדין שנתבאר בסעי' י"ז ע"ש, ומ"מ למעשה הוי ספק קדושין אחרי שיש גדולים שמחמירים בזה [דגם החמ"ח ס"ל כהב"ח].

(כד) אמר לאשה "התקדשי לי במנה" ואמרה לו "תנהו לאבי" או "תנהו לאביך" או "תנהו לפלוני" ונתנו להם, אין אומרים שכוונתה לומר שבזה מתקדשת לו, אלא כוונתה שמשחקת בו לאמר תן מעותיך לאחרים, אע"פ שצותה ליתן לאביה אין זה כלום, ואע"פ שבשעה שנתן לאביה אמר לה "התקדשי לי במנה שנתתי לאביך" ושתקה – אינו כלום, דדווקא אם היה נותן לידה וקבלה בשתיקה מקודשת, אבל בזה מה לה לדבר אחרי שלא באו לידה, ומניין אנו יודעין שאין כוונתה שהמה יקבלו בעדה ותתקדש בזה, דא"כ היה לה להשיבו אבי או אביך או פלוני יקבל בעדי. ולא דמי לתן מנה לפלוני ואתקדש לך שבסי' קכ"ט שמקודשת, דהתם היא היתה המתחלת בדברים לא שייך לומר שכוונה לשחוק, אבל כשהוא היה המתחיל והשיבה כן הוה כמשחקת בו כמ"ש [רש'י ותס' ח':]. ויש מי שאומר דב"תן מנה לפלוני" אפילו לא סיימה "ואתקדש לך" מקודשת כשהיא היתה המתחלת [ב"ש סקי"ג], ועמ"ש בסי' כ"ט סעי' י"ד, וצ"ע.

(כה) אבל אם ענתה לו "אבי יקבל לי" או "אביך יקבל לי" או "פלוני יקבל לי" וכשנתן להם אמר "תזכו בקדושין אלו לפלונית" [חמ"ח סקי"ב], או ששמעו כשאמרה לו שהמה יקבלום לה ואז בקבלתם הוי כאלו הגיע לידה [ב"ש], ואפילו לא חזר ואמר לה "התקדשי לי במנה שנתתי להם", ואפילו באמרה "פלוני יקבל לי" והפלוני הוא איש זר לא אמרינן דדחויי קא מדחית ליה ואין רצונה בהקדושין, אלא אמרינן שכוונתה באמת שתתקדש בקבלתו של הפלוני, דאל"כ היתה אומרה "תנם לפלוני". ודע דזה שאמרה "פלוני יקבל לי" או "אבי ואביך יקבל לי" אין הכוונה שהיא עושה אותם לשלוחה לקבלה שיקבלו הקדושין בעדה, דא"כ היתה צריכה לומר להם "הוו שלוחי לקבל בעדי מעות קדושין" ולא שתאמר לאחר "אמור לפלוני ויקבל קדושי" דבכה"ג אפשר לומר דהוי כמילי דלא מימסרן לשליח, אלא היינו טעמא דכיון שאמרה לו שהמה יקבלו הוי כאלו נתנתם בידה [תוס' רי"ד, וע' אבנ"מ ס"ק י'], ובאמת קיי"ל דיכולה לעשות שליח לקבלה שלא בפניו [מקנה] ואין זה דומה לאומר אמרו [ר"ן ס"פ התקבל], רק דהאמת הוא כן דאין זה כשליחות אלא כעניין תנאי הוא דבכה"ג מתקדשת לו [ובאמת בברייתא שם תני לשון תנאי והפוסקים השמיטו דאין זה כתנאי גמור אלא דבכה"ג נתרצית, ומ"ש המקנה בשם הח"מ והב"ש שעשתם לשליח קבלה אינו מבואר כן בדבריהם וגם כוונתם כמ"ש, ודו"ק].

(כו) איתא בש"ס [ח':] דאם אמר לאשה "התקדשי לי במנה" והשיבתו "תנם על גבי סלע" – אינה מקודשת, ואם היה סלע שלה – מקודשת, ובסלע של שניהם – הוי ספק קדושין. ויש מרבותינו שפירשוה כפשוטה, דבסלע שלה מקודשת דהוה כחצירה וכאלו קבלה לידה [רש"י], ובסלע של שניהם אע"ג דבחצר השותפים אין קונין זה מזה מ"מ הכא י"ל דכיון דיש לה חלק בו כי אמרה לו "תנם על הסלע" דעתה להתקדש, ואיהו נמי כיון דרצונו לקדשה הקנה לה מקום באותו הסלע וקנאתו, או דילמא כיון שהסלע אינו שלה לגמרי דיחויא בעלמא הוא [ר"ן והמ"מ], וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל כמ"ש בסעי' ו' ע"ש, ולשיטה זו דמטעם חצר הוא צ"ל דהסלע שלה הוא משתמר לדעתה או עומדת בצדו, וכן מיירי סלע של שניהם [נ"ל].

(כז) ויש מרבותינו שמפרשים דלאו מטעם חצר הוא דין זה, דאי מטעם חצר אין ספק בחצר של שניהם דוודאי אינה מקודשת, דחצר השותפים אין קונין זה מזה, ובכאן מיירי שיש קניין אחר כגון שזרק לה אח"כ לתוך חיקה ושתקה, דבזה אמרינן דכשאמרה "תנם על הסלע" דחויי קא מדחית ליה כלומר איני חפץ בך ותנם למקום שתרצה, וממילא דלא מהני גם זריקתו לחיקה כיון שאמרה שאינה חפיצה בו, אבל אם היה סלע שלה אנו אומרים שלא כיוונה להדחותו ואדרבא נתרצית, ובזה וודאי אפילו לא זרק לתוך חיקה ג"כ מקודשת מטעם חצר [חמ"ח], ולכן אם היה סלע של שניהם וזרקם אח"כ לתוך חיקה הוה ספק אם כוונתה היתה להדחותו או שנתרצית [רא"ש]. ומדברי הטור משמע דבסלע שלה אפילו לא נתנם כלל על הסלע אלא זרקם לתוך חיקה מקודשת, ואף שי"ל דהיא הקפידה רק ליתנם על הסלע ולא לתוך חיקה [יש"ש], אמנם י"ל דאין קפידא בזה שהרי בידה ליטלם מחיקה וליתנם על הסלע [שם], וכן הוא בכל הדינים שיתבארו כעין זה. ודע דלדיעה זו אינו אלא כשאמרה "תנם על הסלע" ולא יותר, אבל כשסיימה "ואתקדש לך" – שוב אין ספק בזה ומקודשת כשזרקם לתוך חיקה, דהא לאו דחויי קא מדחית ליה [נ"ל], אבל לפי' הקודם אף אם אמרה "ואתקדש לך" אינו כלום בסלע סתם, כיון דאין הסלע שלה במאי קנתה [ר"ן בשם רמב"ן], ובוודאי דלדינא לא פליגא דיעה ראשונה על דיעה זו בנתנם לתוך חיקה, ורק דיעה זו חולקת על דיעה ראשונה בחצר של שניהם כמ"ש.

(כח) ויש מרבותינו דס"ל ג"כ כדיעה הקודמת דבחצר של שניהם אין קניין, ומפרשים באופן אחר דאין הטעם תלוי כאן בקניין חצירה, אלא דאם הסלע שלה סמכה דעתה וכשאינה שלה לא סמכא דעתה, ובסלע של שניהם יש ספק אם סמכה דעתה אם לאו [תוס'], ואף שאין כאן קניין בסלע של שניהם ומאי מהני סמיכת דעת ואיזה ספק יש בזה [פ"י], אך דס"ל לדיעה זו דבאמרה "תן מנה על הסלע ואתקדש לך" דמקודשת מדין ערב כמו ב"תן מנה לפלוני", ולפ"ז אם היה כאן סמיכות דעת היתה מתקדשת מדין ערבות אף שאין כאן קניין [מקנה]. אבל כמה מרבותינו הסכימו דדין ערבות לא שייך רק כשצותה ליתן לאדם אבל לא בנתינה על הסלע או בהשלכה לאיבוד, דאין בזה דין ערבות [רא"ש שם והר"ן בשם אחרים, וגם הרמב"ן דפליג בלאיבוד מודה בסלע, ע"ש]. מיהו למעשה יש להחמיר כיון דכמה גדולים סוברים דיש ערבות בכה"ג [רא"ש].

(כט) ויש מרבותינו שכתבו דאם אמרה סתם "תנם על הסלע" אינה מקודשת אפילו נתנם על סלע שלה, אבל אם ייחדה לו הסלע כגון שאמרה "תן על סלע פלוני" או "על סלע שלי" – מקודשת [טור בשם רמ"ה], דכשאמרה תנם על הסלע דחויי קא מדחית ליה. וי"א דאין חולק בזה, דכל הפוסקים מודים לזה [חמ"ח], אבל לא משמע כן מלשון הפוסקים ומדברי רבינו הרמ"א [וכ"מ מלבוש ומיש"ש], ולמעשה פשיטא שיש להחמיר ככל הדיעות. ולדיעה זו, בסלע של שניהם הספק הוא י"ל כדיעה הקודמת מדין ערבות [כ"מ מהגר"א סק"י] או אפשר דס"ל כדיעה ראשונה דבסלע של שניהם הוי קניין לגבי קדושין, וכן משמע מסידור הלשון של רבינו הרמ"א בסעי' ט', ע"ש. [מלבוש מתבאר דדעת התוס' והרמ"ה אחד הם ע"ש, וזהו כהגר"א].

(ל) יש מי שסובר דבמקום שאנו אומרים שגילתה דעתה שאין רצונה בהקדושין כפי מה שנתבאר, אז לא הוה קדושין אפילו כשבא לידה אח"כ [ב"ש סקט"ז] ולא השליכתו מידה כמו שאמרנו בזרק לה לתוך חיקה, ואע"ג דבסעי' י"ח חלקנו בין כשבא לידה לבין לתוך חיקה דהיה לה להשליכם מידה, מ"מ בכאן יכולה לומר לשם מתנה קבלתיו [טור], ומ"מ צ"ע לדינא, דמאין לה לומר שנתן לה מתנה הלא הוא אמר שתתקדשי לי בזה [והב"ש מדמה להבה מיהבי, ולא דמי דהתה היא בקשה מקודם לשם מתנה ע"ש, ונ"ל דיש להחמיר בזה]. [וצ"ע על הב"ש בסקי"ז שכתב כן בשם הרמ"א, והרי הרמ"א כתב לתוך חיקה ע"ש, ומ"ש דאם אמר בעת הנתינה לידה תתקדשי לי ה"ז מקודשת, פשיטא ומאי קמ"ל].

(לא) עוד אמרו חז"ל שם דאם אמר לאשה "התקדשי לי בככר" וענתה לו "תנהו לכלב" – אינה מקודשת, ואם היה כלב שלה – מקודשת. ואם כלב רץ אחריה לנושכה ואמרה לו "תנהו לכלב זה" – הוה ספק קדושין, דשמא בההוא הנאה דקא מצלא נפשה מיניה ע"י ככר זה גמרה ומקניא ליה נפשה להתקדש לו דהנאה זו הוה בוודאי ש"פ, או דילמא כיון דמן התורה חייב להצילה הוה חיובי דרמי עליה. וגם דין זה לפי דיעה שבסעי' כ"ז מיירי ג"כ שנתן לה אח"כ לתוך חיקה, דזה שאמרה לו תנהו לכלב הוה כאומרת איני חפץ בך ולא מהני הנתינה לתוך חיקה, ובכלב שלה מקודשת אפילו לא נתן לתוך חיקה, וכן ברץ לנושכה הוה ספק קדושין אפילו לא נתן לתוך חיקה מטעמים שנתבארו [ב"ש]. ולפירוש הראשון שפרשנו בסעי' כ"ו דמטעם חצר הוא, יש חילוק בין סלע לכלב, דבאמרה תנם על הסלע אינה מקודשת כשאין הסלע שלה אפילו אמרה ואתקדש לך דבמה תתקדש כמ"ש בסעי' כ"ז, ובכלב שאינה שלה מקודשת כשאמרה ואתקדש לך, דזהו כערבות כשנתנו לכלב ואכלו, דערבות לאיבוד דמי כערבות לאדם [רמב"ן]. ויש חולקין בזה כמו שיתבאר, וי"א דגם בסלע שייך ערבות כמ"ש בסעי' כ"ח.

(לב) עוד אמרו חז"ל שם דכשאמר לאשה "התקדשי לי בככר" וענתה לו "תנהו לעני" – אינה מקודשת אפילו אם זה העני סמוך עליה שמפרנסת אותו משום מצוה, מפני שיכולה לומר כמו שאני מחוייבת לפרנסו כן גם אתה חייב ליתן צדקה ולא הוה כנתינה לידה. ולמה בכלב שרץ לנושכה אמרנו דהוה ספק קדושין אף דשם איכא נמי מצוה להצילה, משום דאפשר דהצלה דגופה חשיבה לה טובא וגמרה ומקנייה נפשה [ר"ן]. ונראה דבעני כשאמרה "ואתקדש לך" דמקודשת אפילו באינו סמוך על שולחנה כיון שאמרה בפירוש שמתקדשת בהנאה זו שיתן הככר להעני, דהנאה זו שוה אצלה פרוטה ולא גרע מתן מנה לפלוני, וכן בעני הסמוך עליה כשענתה סתם "תנהו לעני" ואמרה שכוונתה היתה להתקדש לו בזה דהוה ספק קדושין, ואפילו באינו סמוך עליה נראה דהדין כן. ובדין זה דעני לפי הדיעה שבסעי' כ"ז בכאן ג"כ אפילו נתנו אח"כ לתוך חיקה דאינה מקודשת, דזה שאמרה תנהו לעני דחויי אדחיתיה שאין רצונה בו. ודבר פשוט שאם אמרה "תנהו לבעל חובי" ונתן לו שמקודשת, ויש מי שמחלק בין שהיה בעל חובו דוחקו לשלם או לא, ובין בע"ח כותי – דהוה קדושין, לבין ישראל – דהוה ספק קדושין, ולא ידעתי למה [ע' באה"ט סק"ט בשם רשד"ם].

(לג) כתב רבינו הרמ"א בסעי' י"א: אמרה היא מתחלה "תן ככר לכלב" או "תן דינר על הסלע ואתקדש אני לך" – י"א דדינו כאמרה "תן דינר לפלוני" וכמ"ש לעיל סי' כ"ט, ויש להחמיר בדבר עכ"ל. וטעם דיעה זו דס"ל דכמו בתן דינר לפלוני מקודשת מדין ערב, כמו כן יש דין ערבות בנתינה לכלב ועל הסלע וכמ"ש בסעי' כ"ח. וי"א דבשניהם אין דין ערבות, דערבות לא שייך אלא בנתינה לאדם ולא על הסלע ולא לכלב ולא לאיבוד [ר"ן בשם אחרים]. וי"א דבסלע אין ערבות ובכלב יש ערבות [שם בשם רמב"ן], דכיון שאיבד הדבר ע"י דיבורה יש ערבות. ומדברי רבינו הרמ"א נראה דס"ל עיקר לדינא דבשניהם אין ערבות, מיהו יש להחמיר בקדושין ככל הדיעות, וכ"כ הרא"ש [פ"ק סי' י"ג], ועמ"ש בחו"מ סי' ש"פ סעי' ד'.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >