ערוך השולחן/אבן העזר/ז

ערוך השולחן ‏ אבן העזר ז

[דיני שבויה ואיזו היא חללה ובו מ"א סעיפים]

(א) בזמן התלמוד היו כמה אומות פרועים בהנהגתם כמו הערביים וכיוצא בהם, כאשר נמצא גם עתה בקצות אפריקא, והיו שודדים ושובים נפשות ולוקחים בעדם כסף פדיון, ולכן השבויה בידם היא בחזקת שזינו עמה והיא אסורה לכהן, דאחרי שהיא בידם מי יעכב על ידם שלא יאנסוה, ולכן אע"פ שאין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"פ עדים שהעידו שזינתה או ע"י קינוי וסתירה, מ"מ השבויה נאסרת לכהן אבל לא לישראל, דברצון ודאי לא זינתה ואע"פ שכשהיא מסורה בידם להרג יכול להיות שתתרצה להם כמו שיתבאר, ואין זה אונס דאונס לא מקרי אלא כשהיא אנוסה על עצם הבעילה אבל לא כשהיא אנוסה ע"י דבר אחר ומתרצית לבעילה, דזהו רצון גמור. ולמה אינה אסורה לבעלה ישראל אך מפני שהשבאים רובם ככולם עיקר כוונתם על דמי הפדיון והנשים יודעות זאת ואינן פוחדות שמא ימיתום, לפיכך לישראל מותרות ולכהן אסורה. וכל שהיא יותר מג' שנים ויום אחד היא בחזקת שנבעלה, ואם הוא פנויה – אסורה להנשא לכהן, ואם היא אשת כהן – נאסרה על בעלה אא"כ יש לה עדים שלא נבעלה. והרבה הקילו חכמים בעדותן כמו שיתבאר, והטעם כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ח מא"ב דכיון דהוא רק ספק שמא נבעלה, וכל הספיקות מותר מן התורה, רק מדרבנן הוה ספיקא דאורייתא לחומרא, לפיכך הקילו בה, והולך לשיטתו דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא. ולהפוסקים שסוברים דמן התורה לחומרא יש טעם אחר מה שהקילו בה, מפני שבנות ישראל הכשירות משתדלים גם בעת שביים להמלט שלא יבעלו ועושים כל טצדקי ומנוולים א"ע לגבי השבאים שלא יתנו עיניהם בהם, לפיכך הקילו בעדותן. ודע, שבזמנינו בכל המלכיות כשאשה יושבת בבית האסורים של הממשלה מפני איזה חטא אין חשש בהן שיבעלו מהריקים היושבים שם, מפני שהמלכות משגחת ע"ז שלא יארע להן תקלה ומענשין בעונשין קשים את הרוצה לענותן ובלילה מסגירין את הנשים בחדר בפ"ע – לכן מותרות לבעליהן הכהנים [נ"ל].

(ב) יש מי שכתב כיון דאין אשה נאסרת על בעלה אלא בעדים או בקינוי וסתירה, זה שאסרו חכמים את השבויה לכהן – מפני דמעלה עשו ביוחסין [ב"ש סק"א וסקל"ד בשם מהרי"ק ק"ס], ולא נראה כן מהש"ס והפוסקים, דהא בגמ' [קדושין י"ב:] אמרו שהקילו בשבויה משום דמנוולה נפשה, והרמב"ם אומר הטעם מפני שכל הספיקות מותרים מן התורה. ועוד מפורש בגמ' [כתובות י"ג:] דשבויה הוי כיש עדים שנבעלה, דהם פרוצים בעריות וכולנו עדים שנבעלה [רש"י], הרי להדיא דהוי איסור דאורייתא אלא שהקילו בעדותן מפני הטעמים שבארנו, וכן מוכח מכמה מקומות [ור' דוסא שם ל"ו ס"ל כן, וזהו דרך הירושלמי שם שפסק כר"ד ולא דרך הש"ס שלנו, והמהרי"ק עיקרו של דבר כתב לגבי יחוד אבל שבויה הוי כעדים, והב"ש בעצמו בסקכ"ג כתב דהפוסקים לא ס"ל כוותיה, ורק לפי' הי"מ שבתוס' קדושין שם דבריו צודקין, וכל הפוסקים חולקים בזה ודו"ק].

(ג) שבויה שנשאת לישראל ומצא לה בתולים ומת – מותרת לכהן, דהא איגלאי מילתא שטהורה היא [שם]. ויש שחששו שמא הערה בה השבאי ונאסרה לכהן ובתולותיה קיימין [ט"ז] – ולא נראה כן, ולמה לנו לחוש לדבר שאינו מצוי כזה, דמי היה מעכב על ידו אם היה גומר ביאתו ומסתמא היה ממלא תאותו, אלא ודאי שטהורה היא [נובי"ת כ"ט]. אמנם בזה גופא מי מעיד על זה, דאם נסמוך על הבעל הישראל הרי אשתו כגופו, וכשם שהיא אינה נאמנת כמו כן בעלה כמו שיתבאר. וזה אין לומר דדוקא על עצמו אינו נאמן אבל על אחרי מותו נאמן, דא"כ בעל ואשתו שנשבו והוא ישראל יהא נאמן להעיד שלא נטמאה ותותר לכהן אחרי מותו ולא מצינו זה בגמ' ובפוסקים [שם]. ומ"מ נ"ל דאע"ג דמתורת עדות אינו נאמן – מ"מ בזה נאמן לומר שבתולה היתה כיון דלו אין נ"מ בזה והוחזקה לבתולה שלימה, וממילא דמותרת אח"כ לכהן מטעם חזקה. ועוד אפשר שנשים ראו בתוליה על הסדין והן נאמנות להעיד בשבויה, כמו שיתבאר בס"ד.

(ד) הכל נאמנים להעידה שטהורה היא – אפילו עד אחד, אפילו אשה, אפילו קרוב. ואף גם החמש נשים שאין מעידין לה שמת בעלה כמ"ש בסי' י"ז – חמותה, ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה, ובת בעלה – מעידין בשבויה, דבשם חיישינן שמפני שנאתן כוונתן לקלקלה שתנשא לאחר וכשיבא בעלה תיאסר לשניהם, אבל בכאן כשמעידות שטהורה היא במה יקלקלוה ואדרבא – מקודם היתה אסורה לבעלה הכהן, וע"פ עדותן תותר. ואין לומר שיודעות שיש שני עדים שנטמאה, ולכן מעידות כדי שתהיה עם בעלה וכשיבואו העדים תיאסר על בעלה וגם הבנים יהיו חללים, דא"כ למה להן להעיד, הא בלא עדותן אסורה לבעלה. ולחשוד אותן שכוונתם לקלקל גם בניה שתלד – לא חשדינן להו כל כך, ועוד דבנים חללים אין הקילקול רק להאב הכהן אבל לה אין נ"מ בזה, דהחלל הוא ישראל כשר ככל בנ"י, ורק לכהונה נפסל [דשבויה ל"ד לעגונה, דבעגונה היא עצמה נאמנת לומר מת בעלה משא"כ בשבויה].

(ה) לדעת הרמב"ם ז"ל כל קרוב נאמן להעיד אפילו בנה ובתה הגדולים, וכל קטן אפילו אינו קרוב אינו נאמן להעיד, רק במסיח לפי תומו נאמן כמעשה שהובא בגמ' [כתובות כ"ז:] באחד שנשבה הוא ואשתו ובנם, והבן הסיח לפי תומו ואמר: "נשבינו לבין ערביים אני ואמי, יצאתי לשאוב מים דעתי על אמי, יצאתי ללקוט עצים ודעתי על אמי", והשיאוה חכמים לכהן על פיו. ולדעת הרמב"ם זה הבן קטן היה ולכן הצריכוהו להסיח לפ"ת ולא מפני קריבותו. אבל רוב הפוסקים חולקים עליו וס"ל דקטן יכול להעיד כשאינו בנה ואפילו אינו מסל"ת, אבל בנה ובתה אפילו גדולים אין נאמנין להעיד – רק במסל"ת נאמנין, והמעשה שהבאנו לאו קטן היה, אלא משום שהיה בנה לפיכך לא האמינוהו אא"כ מסל"ת ובירושלמי שם [פ"ב ה"ט] משמע להדיא דאפילו בנה קטן יכול להעיד ע"ש, אבל אין זה דרך הש"ס שלנו. וכן עבד ושפחה נאמנין להעיד, ואפילו שפחתו של הבעל, אבל שפחתה – אינה נאמנת רק במסל"ת, דשפחתה מקושר לה ואינה נאמנת בלא מסל"ת. והבעל אינו נאמן בכל ענין אף במסל"ת כמו היא עצמה, דאשתו כגופו דמי. ואפילו בשבועה אינו נאמן [כדמוכח מר' זכריה בהלכה ט' שם], דזה שהאמינו לאשה לומר שמת בעלה זהו מפני שמתייראת לקלקל עצמה אם תנשא ויבא הבעל הראשון כמ"ש בסי' י"ז, אבל בשבויה שאין לה יראה שתקלקל עצמה אינה נאמנת אף במסל"ת, דבבעל דבר עצמו לא שייך לפי תומו, וכן הבעל דכגופו דמיא. ושתי שבויות שהעידו כל אחת לחבירתה – נאמנות ולא חיישינן לגומלין, דהקילו בעדות השבויה מטעמים שבארנו בסעי' א'. ומ"מ י"א שכותי אינו נאמן להעיד, ואף במסל"ת אינו נאמן. ואע"ג דלהעיד שמת בעלה נאמן במסל"ת כמ"ש שם, אבל להעיד על השבויה שטהורה היא אין עדותו כלום. והטעם נ"ל דהרי עדות שבויה הוא כשיעיד שכמעט לא זזה ידו מתוך ידה, וא"כ אם הוא נתייחד עמה תמיד אין לך פסול גדול מזה, ולפ"ז היתה כותית – נאמנת. ויש מקילין בכותי מסל"ת, וכן הכריעו גדולי האחרונים. ועדותו יכול להיות שהסיח לפי תומו שכל הזמן היה הוא ועוד אנשים ונשים עמה תמיד ולא נתייחדה עמו לבדו זמן רב. ועד מפי עד ג"כ כשר בשבויה. [פלוגתת הרמב"םוהפוסקים כתבתי ע"פ הגר"א סק"ב, ובמ"ש מתורץ קושיית הח"מ סק"ב, ודברי הב"ש אינם מספיקים, ודו"ק].

(ו) כתב רבינו הרמ"א בסעי' ב' דמסל"ת אינו נאמן רק להקל ולא להחמיר, עכ"ל. ביאור דבריו: כשבא כותי מסל"ת ואומר שטמאה היא – אין אנו מחזיקין אותה כודאי טמאה, אלא הרי היא כמקדם [ב"ש]. וכן בעגונה כשאמר מסל"ת שבעלה חי – הוי כאלו לא אמר והיא בספק [שם]. ונ"מ כשיבא עד אחד הכשר להעיד בזה ויעיד שהיא טהורה או בעגונה שמת בעלה – נתירנה, אבל אם כותי אחד מסל"ת שהיא טמאה ואחד מס"ת שהיא טהורה – אין מתירין אותה, דכן פסק להדיא רבינו הרמ"א בסי' י"ז לגבי עגונה. ואף דגם שם יש מקילים – לא קיי"ל כך, ומ"מ י"א דבשבויה גם בכה"ג מותרת ולא דמי לעגונה שהיא קיימא בחזקת א"א והבעל מוקמינן ליה בחזקת חיים, וזה הכותי המסיח לפ"ת שבעלה חי מוקים לה אחזקתה, ואיך נתיר ע"י המסיח לפ"ת שמת בעלה ולהוציאה מחזקתה במקום שיש הכחשה נגדו אבל בשבויה הלא יש לה חזקת כשרות אלא שאנו אוסרים אותה, ולכן זה המסיח לפ"ת שטהורה היא מעמידה בחזקתה, וזה שמסיח לפ"ת שטמאה היא אין בדבריו כלום להוציאה מחזקתה [נוב"ת י"ח]. וטעמא דמסתבר הוא, והרי כל פסולי עדות אין נאמנין להחמיר, ואפילו עד אחד אינו נאמן להחמיר כשיש הכחשה נגדו כמו שיתבאר [הגר"א], והרי עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא, וכאן היא אומרת שטהורה היא, ונהי דאינה נאמנת – מ"מ כשיש מסל"ת המסייע לה הרי היא נאמנת, וזה המכחישה אין בדבריו כלום.

(ז) יש מרבותינו שכתבו דאע"ג דכל הפסולים הכשירו לעדות שבויה, מ"מ גזלן דאורייתא וכל הפסולים בעבירה מן התורה – פסולים כמו בעדות עגונה כמ"ש בסי' י"ז [הה"מ פי"ח מא"ב וש"מ בשם הריטב"א], דכיון דחציף לעבור בפרהסיא על ד"ת לא הכשירוהו לעדות אשה [רש"י ספ"ק דר"ה] וה"ה לשבויה.

(ח) כהן שהעיד על שבויה שטהורה היא – ה"ז לא ישאנה שמא עיניו נתן בה. ואם כנס, מפורש בתוספתא [יבמות פ"ד] דלא יוציא, שאין זה רק חששא בעלמא. וכהן אחר מותר לישא אותה לכתחלה, ולא אמרינן שמפני שרצה לישאנה העיד שקר [ח"מ וב"ש] כיון דאצלו גופא אינו אלא חששא בעלמא. ואם פדאה בממון והעיד בה שהיא טהורה – מותר לישא אותה לכתחלה, שאלו לא ידע בבירור שטהורה היא לא היה מוציא עליה מעותיו. וכן אם אינו ידוע כלל שהיתה בשביה, רק זה הכהן ידע ויודע שטהורה היא – מותר לישאנה [ב"ש]. וכן אשת כהן שנאסרה על בעלה – זהו כשידוע שהיתה בשביה, אבל אם אינו ידוע רק להבעל והוא יודע שטהורה היא – מותר לו לדור עמה. וכן אפילו יש עדים שהיתה שבויה רק שאינו ידוע שהוא כהן – מותר לו לישאנה במיגו שהיה אומר דלאו כהן הוא [ע' ב"ש]. ואם שני כהנים מעידים עליה – יכול אחד מהם ליקח אותה, דשנים לא חשידי [בר"י]. וכן אם כהן אחד העיד על נשואה שטהורה היא – מותר לו לישאנה אחר מיתת הבעל, דלא שייך לחושדו כיון שהיה לה בעל. וכן אם הכהן היתה לו אשה במקום שאין נושאין שתי נשים ואח"כ מתה אשתו מותר לו לישאנה מטעם זה [שם].

(ט) זה שהשבויה אינה נאמנת על עצמה שטהורה היא – דוקא כשאין לה מיגו כגון שעדים יודעים שנשבית, אבל אם אמרה נשביתי וטהורה אני – נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואפילו יש עד אחד שנשבית ואפילו מעיד שנטמאה, דעד אחד בטומאה אינו כלום אלא בסוטה בלבד [רש"י כתובות כ"ג]. ואע"ג דבממון לא אמרינן מיגו להכחיש העד כמ"ש בח"מ סי' ע"ה, זהו מפני שבממון עד אחד קם לשבועה, משא"כ בדבר איסור [ב"מ].

(י) היו שם שני עדים שנשבית ועד אחד מעיד שנטמאה ואחד מכחישו ומעיד שהיא טהורה שלא נתייחדה עם כותי עד שנפדית, אפילו אם העד שמעיד על טהרתה הוא עבד או שפחה – הרי זו מותרת, ואפילו בא עד הטומאה מקודם, ולא אמרינן בזה כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים, וגם לא אמרינן אוקי עד להדי עד ונשארת בחזקת שבויה, דהקילו חכמים בשבויה הרבה [ב"ש], אף שלענין עגונה אינו כן כמ"ש בסי' י"ז. ואם שנים אומרים שנשבית והיא טמאה ושנים אומרים נשבית והיא טהורה – לא תנשא, ואם נשאת לא תצא [ירושלמי יבמות פ"י ה"ג].

(יא) האשה עצמה שאמרה טמאה היא, ועד אחד מעיד שטהורה היא – נאמנת לאסור על בעלה, ולא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר, כיון דעכ"פ שבויה היא וחזקת ערביים שפרוצים בעריות לא גרע מרגלים לדבר שנאמנת. אבל אם שני עדים כשירים מעידים שטהורה היא – אינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה, ולאו כל כמינה להפקיע עצמה ממנו. אבל אם היא פנויה – נאמנת לאסור עצמה לכהן, דשויא עלה חתיכה דאיסורא [ב"ש], וכן אסורה בתרומה אם בת כהן היא. ואם נותנת אח"כ אמתלא לדבריה מה שאמרה טמאה היא ועתה חוזרת בה – נאמנת [שם] אם הב"ד רואים שאמתלא הגונה היא.

(יב) מי שאמרה נשביתי וטהורה אני, והתירוה ב"ד לינשא, ואח"כ באו שני עדים שנשבית – הרי זו תנשא לכתחלה ולא תצא מהתירה. ואפילו נכנס אחריה השבאי והרי היא שבויה לפנינו ביד אדוניה, אלא שהיא הערימה לבקש את השבאי שלא יכנס עמה לב"ד למען יאמינו לה מדינא כשיהיה לה מיגו מ"מ לא תצא מהתירה. ולא הלכו חכמים בדברים אלו להחמיר. ואין זה הערמה, דשפיר עבדה כיון שיודעת שטהורה היא, וכיון שיצא הדבר בהיתר – יצא, ומשמרין אותה מעתה עד שתפדה. ואע"ג דעד כה לא שמרוה – מ"מ מעתה החיוב מוטל לשומרה. ולא מיבעיא כשיצאה בהיתר דצריכין לשומרה, אלא אפילו נכנסה עם השבאי ביחד דאז הוי כעידי שביה, כיון שמוחזקת ביד השבאי ואסורה לכהן – מ"מ החיוב עלינו לשומרה מעתה. ואפילו אם טימאוה – מחוייבים לשמור שלא תטמא עוד [מהרש"א כתובות כ"ג ע"א]. אמנם אם אח"כ באו שני עדים שטמאה היתה, אפילו נשאת לכהן והיו לה בנים ממנו – תצא, והבנים חללים. ואם עד אחד מעיד שטמאה היא – אינו כלום כמ"ש דעד אחד בטומאה לאו כלום הוא. ואם שנים מעידים שטמאה היא ושנים מעידים שטהורה היא, נ"ל דאוקי תרי להדי תרי ואוקי אתתא אחזקת טהרתה. ואע"ג דבכל תרי ותרי מחמירינן – מ"מ בשבויה יש להקל. ולא מיבעיא דאם נשאת לכהן לא תצא, אלא אפילו לכתחלה מותרת להנשא, וראיה מהדין שנתבאר בסעי' י'. ואפשר דלכתחלה לא תנשא כשיש שני עידי טומאה.

(יג) כמו שאמרנו באומרת נשביתי וטהורה אני והתירוה ב"ד לא תצא מהתירה אף שבאו אח"כ עידי שביה, כמו כן אף אם ב"ד לא התירוה עדיין, רק שנשאת לכהן בפני ב"ד והב"ד לא מיחו בידה מפני שלא היה להם למחות ע"פ הדין כיון שיש לה מיגו, ואח"כ באו עידי שביה – לא תצא, דזה שלא מיחו הוי כאלו התירוה. אבל אם נשאת לכהן בצינעא ואח"כ באו עידי שביה – תצא, כמו באשת כהן כשבאו שני עדים שנשבית, דתצא כיון שלא היה לה שום התרה מב"ד. וי"א דגם בזה לא תצא דלא דמי לאשת כהן, דהכא כיון שהיתה פנויה והיה ביכולחה להנשא לישראל – בודאי טהורה היא, דלא שבקא התירא ואכלה איסורא [חמ"ח]. וכן י"א דאם אין עדים שנשבית, והיא לא באה לב"ד שיתירוה, וכהן אחד יודע שנשבית ואומרת לו טהורה אני – שיכול לישא אותה במיגו שהיתה יכולה להנשא לישראל [רד"ך]. ויש מפקפקין בזה [ב"ש בשם ד"מ], וכן נראה דאיזו מיגו הוא שמא עיניה נתנה בו, וכן יש לפקפק מטעם זה על ההיתר הקודם. מיהו זה ודאי לכ"ע – באשת כהן שהבעל ידע שנשבית ואינו יודע אם היא טהורה אם לאו – אסור לו לדור עמה אף שבלעדו אינו ידוע לשום אדם שנשבית, מ"מ כיון שהוא יודע ואין לה מיגו שהיתה אומרת לו לא נשביתי, במה יכול להאמינה [ח"מ וב"ש]. מיהו כשברור לו שלא נטמאה דמותרת היא לו כמ"ש בסעיף ח'.

(יד) אשה שאין לה עדים שנשבית, ואמרה לפני ב"ד נשביתי וטהורה אני ויש לי עדים שטהורה אני – אין אומרים נמתין עד שיבואו העדים אלא מתירין אותה מיד, שבשבויה הקילו. ולא עוד אלא אפילו אם באו אח"כ העדים ואמרו לא ידענו – ה"ז לא תצא מהתירה [גמ'], ואפילו ידעי שנשבית [ע' ח"מ]. ולא עוד אלא אפילו יצא עליה קול הברה שיש עליה עידי טומאה – לא משגחינן בזה ומתירין אותה עד שיבואו העדים ונשמע מה בפיהם, שבשבויה הקילו חכמים. ואין לומר איך נתירנה לכהן ושמא אמת הקול די"ל דאנו מתרין אותה שאם יודעת שנטמאה יוציאוה מבעלה כשיבואו העדים, ואם היא לא חששה אנו מה יש לנו לחוש, דמדינא קול בעלמא אין בו ממש. אבל קול שנתחזק בב"ד – ודאי ראוי לחוש ולהמתין על העדים. ויש מקילין גם בזה, אבל קולא גדולה היא, וצ"ע לדינא [ע' ב"ש וב"מ].

(טו) האב שאמר 'נשבית בתי ופדיתיה ואסורה לכהן', בין שהיא גדולה ובין שהיא קטנה – אינו נאמן לאוסרה לכהונה. ואע"ג דהתורה נתנה נאמנות לאב לאמר קדשתי את בתי לפלוני או קדשתי את בתי סתם ואסורה לכל העולם כמ"ש בסי' ל"ז, מ"מ בשבויה לא האמינתו תורה. וכן אם אומר שנבעלה בעילת איסור – אינו נאמן, דלא האמינתו רק בקדושין. ואע"ג דע"י קדושין יש לו מיגו לפוסלה מכהונה כשיאמר קדשתיה וגירשתיה, ולמה לא יהא נאמן לפוסלה ע"י שביה או ע"י בעילת איסור דלא דמי דע"י גירושין אינו פוסלה רק מכהונה ולא מתרומה, משא"כ באלו פוסלה גם מתרומה [ב"ש]. ואע"ג דאם היא בת ישראל אין נ"מ בזה, מ"מ אין זה מיגו שנאמינו כיון דבזה יש יותר חומר. ולא עוד, אלא אפילו אינו מצטרף לעדות כשיבא עוד אחד ויעיד שנשבית [שם וב"מ], דלא כיש מי שהולק בזה, ואינו נאמן כלל לפסול את בתו או את אשתו, ואינו נאמן רק במה שהתורה האמינתו.

(טז) אשת כהן שנאסרה עליו משום שבויה, הואיל והדבר ספק – ה"ז מותרת לדור עמו בחצר אחד, ובלבד שיהיו עמו תמיד בניו ובני ביתו לשומרו. אבל אם ודאי טמאה היא – אסור לדור עמה בחצר אחד, ואף במבוי אחד כמו בגרושה שיתבאר בסימן קי"ט. ואפילו להפוסקים שם דכשזינתה ברצון מותרת להיות אפילו בביתו משום דמאוסה עליו, מ"מ בשבויה אסור דהא באונס נטמאת ואינה מאוסה עליו [ב"ש]. וזה שהקילו בשבויה אע"ג שבגמרא משמע דההיתר היה מפני שהבעל ידע שלא נטמאה [ע' ש"מ כתובות כ"ז:], מ"מ הרמב"ם והטור והש"ע לא חלקו בזה כיון דסוף סוף הבעל אינו נאמן ואסורה עליו מדינא, א"כ אין חילוק בין שיודע שהיא טהורה ובין שאינו יודע.

(יז) עיר שבא במצור ונכבשה, אם היו כותים מקיפים את העיר מכל רוחותיה כדי שלא תמלט אשה אחת עד שיראו אותה ותיעשה ברשותם – הרי כל הנשים שבתוכה פסולות כשבויות שמא נבעלו להם, אלא מי שהיא מג' שנים ולמטה. ואם היה אפשר שתמלט אשה ולא ידעי בה, או שהיה בעיר מחבואה אחת, אפילו אינה מחזקת אלא אשה אחת – הרי זו מצלת הכל. כיצד מצלת שכל אשה שבאה לב"ד ואמרה טהורה אני – נאמנת אע"פ שאין לה עד, מפני שיש לה מיגו שיכולה לומר נמלטתי כשנכבשה העיר או במחבואה הייתי ונצלתי, לפיכך יכולה לומר לא נמלטתי ולא נחבאתי ולא נטמאתי. אבל כל אשה שלא באה לב"ד לומר טהורה אני – היא בחזקת טמאה בספק. וי"א דאינה צריכה לבא לב"ד כלל, דכיון שיש מקום המציל שוב אינן בחזקת שבויות [ר"ן]. וכל זה הוא בגדוד של אותה מלכות שהם מתיישבים בעיר ואין יראים – לפיכך חוששין להם שמא בעלו, אבל גדוד של מלכות אחרת שפשט ושטף ועבר – לא נאסרו הנשים, מפני שאין להם פנאי לבעול שהם עוסקים בשלל ובורחים להם. אמנם אם היו שוקטים ובוטחים ואינם נחפזים לברוח – אסורות הנשים [ב"י]. ואם בבריחתם שבו נשים ונעשו ברשותן, אע"פ שרדפו אחריהן ישראל והצילו אותן מידן – הרי הן אסורות. ואע"פ שטרודים בבריחתם, מ"מ כיון שהיו בידם ממש אין לך שבויות גדולות מהן, ובבריחתם טימאום כיון שהן בידם, וזהו שיטת הרמב"ם ז"ל בפי"ח מא"ב והשו"ע.

(יח) וי"א דאדרבה במצור של מלכות אחרת הנשים אסורות דאין שמירה מהמלכות על העיר, אבל במצור של אותו מלכות הנשים מותרות, דהמלכות משגחת שלא יארע סיבה לאחד מבני העיר, ודווקא כשהשמירה סביב לעיר טובה כמו בהרבה חיל ששומרים שלא יכנסו לעיר שודדים ובוזזים, אבל בלא"ה אסורות דזמן המלחמה הוי כהפקר [רש"י כתובות כ"ז.]. ושניחוש שמא החיל בעצמן עשו מעשה רשע – לא חיישינן, מפני שהחיל אימת מלכות עליהם. ונ"ל דלדינא לא פליגי אלו הדעות, דודאי במצור של אותה מלכות ויש פקודה מהמלך לשמור אנשי העיר גם הרמב"ם מודה, ואדרבא להרמב"ם לא נצטרך שתהיה השמירה כל כך טובה, ובלא"ה לא חיישינן לה [ע"ש בתוס' ודו"ק]. ואם המלכות הניחה העיר הפקר כדרך שעושים לערים שמרדו במלכות גם דיעה זו מודה שאסורות. וי"א דבכל גווני אסורות – בין במצור של אותה מלכות ובין של מלכות אחרת, מפני שיצה"ר של עבירה חזק וחיישינן שבעלום [רי"ף ורא"ש ורמב"ן ורשב"א שפסקו כר"מ שם]. ויש מחמירים עוד שאפילו כשיש מקום לברוח אסורות, דחיישינן שמחמת יראת החיל חרדו לברוח, מיהו לא קיי"ל כן [ב"ש]. אמנם גם לדעות אלו – אם יש אימת המלך והשרים על העם שלא יעשו עולה לאנשי העיר ועונשין למי שעושה דבר שלא כהוגן – אין חשש להנשים, ולכן בכל המלחמות שבזמנינו לא חיישינן להנשים הבאות במצור, מפני שכל המלכיות שבזמנינו משגיחים ע"ז הרבה שלא יארע אסון לאנשי העיר, ואם אחד יאנס אשה עונשו גדול מאד.

(יט) כתב הרמב"ם ז"ל: האשה שנחבשה בידי כותים ע"י ממון – מותרת. ע"י נפשות – אסורה לכהונה, ולפיכך אם היה בעלה כהן – נאסרה עליו. בד"א שיד ישראל תקיפה עליהם והם יראין מהם, אבל כשידם תקיפה, אפילו ע"י ממון – כיון שנעשית ברשותם נאסרה, אא"כ העיד לה אחד כשבויה. עכ"ל. וס"ל להרמב"ם דאף אם נחבשה ע"י נפשות אינה אסורה רק לכהן, אבל אין חוששין שמא נתרצית להם ברצון ותיאסר גם לבעלה הישראל, דרוב נשי ישראל צנועות הן ולא יתרצו לזה. וע"י ממון – מותרת גם לכהן, דיראים שאם יטמאוה יפסידו ממונם כיון שיד ישראל תקיפה. ודווקא שהישראל חייב להם ממון דאז יראים פן יפסידו מכיסם, אבל אם אין מגיע להם ממון אלא שתפשוה כדי שיפדוה בממון – אסורה לבעלה כהן דזהו עיקר שבויה, דבזה לא חיישי להפסד כיון שאין מפסידים מכיסם.

(כ) וי"א דאף אם תפסוה כדי לפדותה בממון – מותרת בדיעבד לבעלה כהן, כמו ביחוד עם כותי שלכתחלה אסורה להתייחד ובדיעבד אין מוציאין אותה ע"י יחוד [כרבינא בע"א כ"ג. וכתירוץ ראשון של תוס' ורא"ש], ויש לדיעה זו ידים מוכיחות בגמ' [ע' ב"מ]. ושבויה שאסורה לכהן שאני, כיון שעשו כמעשה שודדים בוודאי קרוב הדבר שיבואו עליה, אבל בדרך תפיסה לא אסרינן בדיעבד כמו ביחוד, ואפילו ידיהם תקיפה מותרת לדיעה זו [ב"ש].

(כא) ואפילו לדעה ראשונה שאוסרת גם בדיעבד, מ"מ זהו הכל כשתפסוה והיא מסורה בידם, אבל אם נתייחדה עמו אפילו זמן רב ואפילו ידם תקיפה ואפילו חייבת להם ממון – אין אוסרין על היחוד אע"פ שעשתה שלא כדת. ואפילו יצא עליה קול זנות, כל קלא דבתר נשואין לא חיישינן לה לאוסרה על בעלה, והטעם דכיון שאינה מסורה בידם, אם ירצה לאנסה הרי תצעק ויצילוה. ואף שיש רוצים לומר דבשהתה זמן רב אסורה גם בדיעבד, מ"מ העיקר לדינא כמ"ש [שם]. כללו של דבר: דאפילו לדיעה ראשונה אינה אסורה לבעלה הכהן אא"כ מסורה בידם ושהתה זמן רב, אבל בחד ריעותא – מותרת בדיעבד [שם סקל"ג]. ומטעם זה יש להמליץ על מה שנהגו כמה מבנות ישראל הכשירות ליסע לחצירות ומתייחדים עמהם זמן מרובה ונוסעים לירידים בלא שמירה, דכל שאינה מסורה בידם בדרך תפיסה לא חיישינן שיאנסוה, דתצעוק ותנצל [חוות יאיר]. מיהו זהו הכל בדיעבד ושלא להוציאה מבעלה הכהן, אבל לכתחלה שומר נפשו ירחק מזה, אא"כ שנכנסה לביתו לשעה קלה דזה מותר גם לכתחלה דאל"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו אשת כהן יושבת תחת בעלה, דא"א שלא תתייחד עם הערבי שעה קלה [תוס' שם]. ודע דסברא זו שכתבנו שכיון שביכולתה לצעוק אינה נאסרת יש בירושלמי שם, ואפילו חרשת ביכולתה לרמז ולהנצל [שם].

(כב) וכתב רבינו הרמ"א בסוף סעי' י"א: מיהו אם נתייחדה לשם זנות – יש להחמיר, עכ"ל. י"א דכוונתו על פנויה שנתייחדה לשם זנות דאוסרין אותה לכהן, דאין לפרש על א"א דהא אין אוסרין על הייחוד אפילו בנתייחדו לשם זנות כמ"ש בסימן קע"ה ע"ש [חמ"ח]. ויש שפירשו דבריו על א"א [ב"ש], וזה שנתבאר בסי' קע"ה דאין אוסרין אף בכה"ג, זהו בנתייחדה עם ישראל וכאן מיירי בנתייחדה עם ערבי [שם], או דשם מיירי באשת ישראל וכאן הא קאי על אשת כהן, ואע"ג דבנתייחדה מרצונה אין חילוק בין ישראל לכהן, מ"מ יש להחמיר בכהן יותר מפני שמעלה עשו ביוחסי כהונה [שם]. ויש שפירשו ג"כ דמיירי בא"א, ובודאי מדינא אין כופין להוציאה כמ"ש בסי' קע"ה, אלא דרבינו הרמ"א קאמר דהבעל בעצמו יש לחוש ולהחמיר [ב"מ]. ולי נראה דרבינו הרמ"א דינא קאמר, ובאשת איש דלקמן בסי' קע"ח מיירי דלא יצא עליה קול זנות, אבל בכאן מיירי שיצא עליה קול זנות כדמוכח מדבריו הקודמים, ולכן הוי כמו רגלים לדבר שאוסרין ביחוד בזה גם באשת ישראל, אם היחוד היה על זמן ארוך [וכ"מ בהגר"א סק"מ, אלא בליקוט שינה דבריו ע"ש] וכן פנויה שנתייחדה לשם זנות – בודאי לכתחלה אוסרין אותה לכהן, מיהו אם נשאת – לא תצא כשאומרת ברי לי שלא נבעלתי, דלא גרע מאומרת לכשר נבעלתי דנאמנת. מיהו אם יצא גם קול והקול הוחזק בב"ד – תצא אם נשאת לכהן [ע' ב"מ ודו"ק]. ואשת ישראל שנתייחדה ואמרה נאנסתי, זה היה מעשה בזמן הקדמונים – ויש שאסרוה לומר שאינה נאמנת במיגו שלא נבעלתי לומר נבעלתי באונס, כיון שעברה על דת ונתייחדה, וראבי"ה התירה דמשום יחוד לא הפסידה מיגו שלה, דאטו כולהו נשי דינא גמירי ועוד דאין אשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה – וכן עיקר [מרדכי ספ"ב דכתובות].

(כג) ובזה שכתב הרמב"ם ז"ל דכשנחבשה ע"י נפשות אסורה לכהונה, יש מרבותינו דס"ל דאף לבעלה ישראל אסורה, דקרוב הדבר שנתרצית מפני פחד המיתה ודימתה בזה להנצל ממיתה, ומדינא חיישינן לזה מפני שכן הטבע האנושי שמפחד המיתה נתבלבל דעתו, אם לא מי שהיא צנועה גמורה ומוסרת א"ע למיתה – וזה לא שכיח [ע' תוס' שם כ"ו:, וזה שכתב רש"י ותוס' דחיישינן שמא נתרצית אין כוונתם לחששא בעלמא, אלא כלומר דמדינא יש לנו לחוש כמ"ש הגמ"ר, ודברי הב"ש סקכ"ג צ"ע]. ואם ידוע שהאשה צנועה גמורה – מותרת לישראל ולא חיישינן שנתרצית [יש"ש שם בשם סמ"ק]. ויש שרצו להתיר בצנועה גמורה גם לכהןמפני שהיא תמסור נפשה להריגה קודם שיאנסוה, אבל אין להתיר מטעם זה אם לא כשיש צירופים אחרים להיתר [שם בשם תרמ"ה].

(כד) ויש מרבותינו שהקשה על זה, דכיון שהריצוי הוא מחמת פחד הלא זהו אונס, ואיך יאסרו לישראל [רשב"א שם] וראיה לזה ממה שאמרו חז"ל [שם צא:] בנשים שגנבים גונבים אותן אע"פ שרואים שהנשים מסייעות להם במלאכתם ומביאין להם לחם וחיצים – מ"מ מותרות לבעליהן ישראלים, דאמרינן דכל מה שעושות הוא מחמת יראה, אלמא דכל מה שמחמת יראה לא מקרי רצון, ועוד דא"כ למה שבויה לא תאסור לישראל, ניחוש שמא מפני פחד מיתה תתרצית [שם].

(כה) ויראה לי דלא פליגי כלל לדינא, והנה זהו ודאי דהכל מודים דכשהיא מתרצית לבעילה כדי להציל נפשה ממות נאסרת לבעלה ישראל, דכל שאין האונס על הבעילה עצמה – אין זהו אונס כמ"ש בסעי' א', דאל"כ לא תמצא רצון גמור בגט ובשארי עניינים. אמנם זהו דווקא כשהיא משתדלת שיבא עליה שמתקשטת לפניו או משדלתו בדברים, אבל אם היא אינה עושה כלום אלא שהוא בא עליה ומחמת יראה שותקת ואינה עומדת כנגדו – זה מקרי אונס, דאונס ורצון תלוי בלב על עצם העבירה, וכשהיא אינה מתרצית בלבה אף ששותקת מ"מ אונס מקרי, ומה יש לה לעשות וראיה – מאסתר. ולפ"ז, הרשב"א שמקשה על דעת רבותינו האוסרים, שהוא סבור שמפרשים שהרוצחים באים עליהם ושותקים ועכ"ז אסרום רבותינו, ושפיר הקשה, אבל באמת כוונתם שמפני פחד המות תשתדל שיבא עליה כדי שאולי בזה תוצל ממות, וכן כתבו מפורש [בע"א כ"ג ע"ש]. וכן הוא בנשים שהגנבים גונבים אותן ומוציאין אותן ליערות, והנשים עושות מחמת יראה כל מה שמצוות אותן – וזהו אונס גמור. וכן בשבויה למה תשתדל שיבא עליה השבאי, הלא רוב שבאים כוונתם לממון ואם יתקפנו יצרו לבא עליה, אף שתשתוק מפני הפחד שלא יהרגנה – מ"מ זהו אונס כמ"ש. אבל כאן בנחבשה בידיהם ועומדת למיתה חיישינן שממורך לבה תשתדל שיבא עליה אולי תנצל בזה ממיתה, ורק הרמב"ם וסייעתו סוברים דאין לנו לחוש לזה שתשתדל, אבל בעיקר הדין כולם שוים [כנ"ל].

(כו) וראיה לזה מדברי רבינו הרמ"א שכתב די"א דכל מקום שהיא סבורה להחיות ע"י פדיון ולחזור אינה אסורה לבעלה ישראל, דאינה מתרצית אע"פ שחבושה מחמת עצמה, עכ"ל. והנה אנן סהדי שאף שתצפה לצאת ע"י פדיון, מ"מ אם יבא עליה האנס תניחנו ולא תעמוד כנגדו שתפחד לרגזו, אלא שההיתר הוא שהיא לא תשתדל שיבא עליה כיון שיש לה הצלה אחרת ע"י פדיון.

(כז) ומה נקרא מחמת נפשות או שכשיושבת מחמת עסק עצמה שיש בזה חשש מיתה, או שיושבות חבושות מחמת בעליהן, דכן היה מנהג זמן הקדמון דאף שהיה משפט מות על האיש לבדו הושיבו בבית האסורים גם את אשתו וכל בני ביתו והיו מופקרין לכל מי שרוצה, הן להרגם הן לאנסם. אמנם כשיושבות חבושות מחמת בעליהן – אינן אסורות אלא כשנגמר דין בעליהן למיתה, דאז מפקירין את נשותיהם וכל אשר להם. ובמלכיותינו לא שייך כלל דין זה, כי מלכי חסד הם ואין להם המשפטים המכוערים האלה. וכתב רבינו הרמ"א דבימי קדם בשעת הזעם והרג רב ר"ל התירו רבותינו את הנשים לבעליהן הישראלים וכדעת הרמב"ם, ואפילו להחולקים לא היה מועיל אז ריצוי כיון שהיה הרג רב [ב"ש].

(כח) מעשה באשת כהן שנחבשה והיו יהודים נכנסים ויוצאים אצלה, והתירה מהר"ם מר"ב לבעלה, דבכה"ג לא חשיב מקום סתירה. ואפשר דאף בנחבשה ע"י נפשות – מותרת לבעלה כשאומרת שלא נטמאה, וכן משמע מסידור לשונו של רבינו הרמ"א בסעי' י"א, ונראה דזה תלוי בראיית עיני ב"ד לפי ענין המקום.

(כט) ישראל שנתהפך לדת ישמעאלי הוא ואשתו וחזרו בהן – אשתו מותרת לו ולא חיישינן שמא זינתה תחתיו, דנשייהו לא מפקרי ושומרים אותן, ואפילו בעלה כהן – מותרת לו. אבל אם היא לבדה נתהפכה – אסורה לבעלה אפילו הוא ישראל, דודאי זינתה, וצריכה עדים או עד אחד. ויש להקל בעדותה כבשבויה כיון דאינו ודאי שזינתה. אבל היא אינה נאמנת, ועדות שפחתה ובנה ובתה נראה דאין מקבלין אלא במסל"ת, דלא עדיפא משבויה. ואף שיש רוצים להקל ולומר דלא חיישינן שמא זינתה – לא קיי"ל כן, וכן הסכימו כל גדולי האחרונים [ע' ח"מ וב"ש והגר"א]. אמנם בשעת הגזירות כשנתהפכו מחמת אונס, לאחר שעבר האונס – מותרות לבעליהן ישראל, דברצון ודאי לא זינו. ואף לכהנים, אם לפי הענין לא היו מסורות בידם לעשות בהם כל חפצם – מותרות. ורבינו הרמ"א מתירן גם לכהנים, והאחרונים מפקפקים בזה [ע' בהגר"א סקל"ה]. ואשה שמסיתים אותה והבטיחה להתהפך וחזרה בה – מותרת מפני זה אפילו לבעלה כהן. אך אם היה יחוד זמן רב – בזה צריך לראות לפי ענין היחוד [ע' ב"ש סקל"ב].

(ל) איזהו חללה כלל גדול אמרו חז"ל [קדושין ע"ז.] אין חללה אלא מאיסורי כהונה, בין כהן שבא על אשה האסורה לו מדין כהונה – נעשית חללה, ובין הולד הנולד מאיסורי כהונה – הוי חלל, שאפילו הולד הזה נשא אשה המותרת לו כמו חלל שנשא בת ישראל נעשית חללה והולד הנולד הוי חלל עד סוף כל הדורות. אבל מאיסור השוה בכל כמו עריות, או חייבי לאוין ועשה כמו ממזרת ומצרית ואדומית, אפילו כהן הבא עליהן – אין נעשין חללה אלא זונה. ובביאה שניה נעשית חללה, דהרי בא על זונה וזונה היא מאיסורי כהונה. ולא עוד, אלא אפילו מאיסור כרת שאינה נעשית זונה כמו הבא על הנדה שאין נעשית זונה כמ"ש בסי' ו' הייתי אומר דאימתי אין נעשית חללה – כשנעשית זונה, אבל במקום דלא נעשית זונה תיהוי עכ"פ חללה מ"מ גזירת התורה היא שאין חללה אלא מאיסורי כהונה בלבד [ומתורץ קושית הב"ש סקל"ה].

(לא) לפיכך כהן שבא על הזונה או על הגרושה, וכהן גדול שבא עליהן או על האלמנה, או שנשא בעולה ובא עליה – הרי אלו נתחללו לעולם, ואם הוליד ממנה, בין זה שחיללה בין כהן אחר – הולד חלל בין זכר בין נקיבה, והיא עצמה מתחללה בביאתו משהערה בה, בין שבא עליה בשוגג, בין במזיד, בין באונס, בין ברצון. והוא שהכהן יהיה מבן ט' שנים ולמעלה והיא תהיה מבת ג' שנים ומעלה. אבל כהן שקידש אחת מאיסורי כהונה ונתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין – לא נתחללה. אבל מן הנשואין – כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ט מאיסורי ביאה שאע"פ שלא נבעלה נתחללה, שכל נשואה בחזקת בעולה היא אע"פ שנמצאת בתולה, עכ"ל. ומשמע מלשונו דאע"פ שידוע שלא נבעלה – נתחללה, אבל בירושלמי יבמות [פ"ו ה"ג] איתא להדיא דאם לא בא עליה – לא נתחללה, וגם מלשונו משמע כן מדכתב שבחזקת בעולה היא, משמע דאם ידוע שלא נבעלה לא נתחללה, וזה שכתב אע"פ שנמצאת בתולת – ר"ל דחיישינן שמא הערה בה ובתולותיה קיימין, ולזה הסכימו גדולי האחרונים [ט"ז וח"מ]. ויש שכתבו דהולכין בזה לחומרא דהיא נעשית חללה ובניה הם ספיקי חללים [ט"ז וב"ש], וקשה לפסוק נגד הירושלמי. [והם לא הביאוהו, ומ"ש הגר"א דפסק כרב ביבמות נ"ז: וכפי' ר"ת צ"ע ממ"ש הרמב"ם בפ"ז מתרומות ע"ש, וגם בתוספתא מפורש כמ"ש, וגם לר"ת ולרב נ"ל דאינו אלא לתרומה אבל היאך תיהוי חללה בלא ביאה כמ"ש הח"מ, ולא דמי לכתובה וטענת בתולים שכתב הב"ש ודו"ק].

(לב) הכהן עצמו שעבר ובא על אחת מאיסורי כהונה – לא נתחלל. והטעם, דהתורה קידשה את הכהנים, וכל המפיר קדושתו בביאתו נתחללה קדושת הכהונה מהאשה וזרעה שלא יכנסו לקדושת כהונה, אבל איך אפשר שזה הכהן הנולד בקדושת כהונתו ירד מקדושתו בשביל עבירה שעשה, דא"כ ישראל שעבר עבירה נאמר ג"כ שיצא מכלל ישראל, אלא אע"פ שחטא ישראל הוא, וכהן נמי אע"פ שחטא כהן הוא דהרי נולד כהן [נ"ל].

(לג) כהן שנשא בוגרת או מוכת עץ – לא חללה, וכן אם בעל בעולה בלא נשואין – לא חיללה. ואע"ג דיש חלל מחייבי עשה כמ"ש בסי' ו', מ"מ כיון דהעשה היא מקרא ד'בבתוליה יקח' – בתולה ולא בעולה, ומיעטה מלקוחין, אבל מביאה בעלמא בלא נשואין לא נעשית חללה [הה"מ]. ודע, דכהן שנשא חללה שנתחללה מחייבי עשה – לוקה עליה משום 'חללה לא יקח' [מל"מ שם], אך יש מרבותינו שמסתפקים בזה [תוס' שם ע"ז:]. וכל שארי פסולי כהונה נעשים חללים בביאה אף בלא נשואים [ב"ש]. ואשה שזינתה תחת בעלה כהן – נעשו בניה חללים, דהרי היא נעשית זונה וכשילדה מהכהן אח"כ, ממילא דהם חללים כמ"ש [שם].

(לד) כהן הבא על אחת מכל העריות, או על יבמה לשוק שאין קדושין תופסין בה כבערוה, ונתעברה מביאה ראשונה – אין הולד חלל, אבל עשאה זונה. אמנם בעריות אין נ"מ, דהרי הולד ממזר ואין נ"מ אלא אם הולד נקיבה וכהן רוצה לישאנה, דצריך להתרות בו משום ממזרת ולא משום חללה, ועיקר הענין הוא ליבמה לשוק דאין הולד ממזר אפילו מדרבנן כמ"ש בסי' קנ"ט, ואף למי שסובר שם דהולד ממזר מדרבנן – אין זה רק בנשואים כמ"ש שם [ח"מ] ואם חזר הכהן הזה לבא עליה בהיתר, כגון באחות אשתו לאחר מיתת אשתו או ביבמה לשוק או כהן אחר שאינה ערוה עליו – הולד חלל, שהרי בא על זונה שזהו מאיסורי כהונה, אבל הבא על המשוחררת, אפילו נתעברה מביאה ראשונה – הולד חלל. וכן הבא על הנדה – הולד כשר ואינו חלל כמ"ש.

(לה) ודע דכל זה הוא שיטת הרמב"ם ז"ל דאיהו ס"ל דבכל מקום שאמרו חז"ל דהולד כשר, כמו בעבד הבא על בת ישראל דהולד אף אם היא בת אינה פגומה לכהונה כמ"ש בסי' ד' סעיף י"ג, וכן בכל שאר חייבי לאוין, וכן ביבמה לשוק. אבל י"א דהן אמת דבכל אלו הולד כשר ואינו חלל, מ"מ אם הולד היא נקיבה הרי היא פגומה לכהונה, וכן בחייבי לאוין שנעשית זונה – הולד כשהיא בת פגומה לכהונה [וזה תלוי במחלוקת הרמב"ם עם הפוסקים אם נעשית זונה מחייבי לאוין כמ"ש בסי' ו' סעי' י"ט], לבד מנדה דטעמא דהבת פגומה לכהונה דילפינן מק"ו מאלמנה לכה"ג שאין איסורה שוה בכל, מ"מ כיון שנתחללה בביאתו הולד פגום לכהונה, וכ"ש באיסורים השוים בכל ישראל – כשנעשית זונה בביאתו דנשארת הבת פגום לכהונה [יבמות מ"ה:]. אבל נדה אינה נעשית זונה, ולפ"ז מ"ש הטור והשו"ע בסעי' י"ז כותי ועבד הבא על בת ישראל וילדה ממנו בת אותה הבת פגומה לכהונה עכ"ל אינו לדעת הרמב"ם, ואפילו לדעתם – אם נשאת לא תצא [ח"מ וב"ש]. וכ"כ רש"י בתשובה דאינו אלא פגם לכתחלה [שם, ומחלוקת הרמב"ם עם הפוסקים דהרמב"ם דחי להן דיבמות מ"ה: מפני שבמסקנא שם פסקו דעבד הבא על ב"י הולד כשר ול"ק דפגום לכהונה ש"מ דדחי להך סוגיא והרי"ף מסופק בזה ע"ש, והגר"א בס"ק נ"ג ונ"ד ונ"ז, ובסי' ו' סקכ"ג האריך בזה ושיטת הרמב"ן יחידאה היא, ודו"ק].

(לו) חלל שנשא כשירה – הולד ממנה חלל, וכן בן בנו – כולם חללים עד סוף כל הדורות, ואפילו היא עצמה נתחללה בביאתו, ולהרמב"ם פי"ח היא זונה וכמ"ש בסי' ו' סעיף י"ט. אבל כשר שנשא חללה – הילד כשר לכהונה דבני ישראל מקוה טהרה לחללים, דכיון דיש קדושין ואין עבירה – הולד הולך אחר הזכר והוא אינו חלל, ולכן זה החלל שנשא כשירה וילדה בת – כשנשאת הבת לישראל נתכשרו ולדותיהם.

(לז) כהן שבא על חלוצה – היא וולדה חללים מדרבנן, דאיסור חלוצה לכהן אינו מן התורה. אבל כהן הבא על אחת מהשניות – היא כשירה וזרעו ממנה כשירים, ולא גזרו רבנן שיהיו חללים, דאין חללה אלא מאיסור כהונה. ולא גזרו ג"כ על הבנים שיהיו ממזרים מדרבנן כמו שגזרו באשה שנשאת ע"פ עד שהעיד לה שמת בעלה ואח"כ בא בעלה, דהולד גם ממנו ממזר כמ"ש בסי' ד', דא"א להם לגזור על הבנים שהם ממזרים אלא כשאמם נבעלת באיסור תורה, ולא כשעליה רק איסור דרבנן – א"א להבנים להיות ממזרים [נ"ל]. אבל כהן שנשא גרושה מעוברת, בין ממנו בין מאחר, וילדה כשהיא חללה – הולד כשר, שהרי לא בא מטיפת עבירה.

(לח) כהן שבא על ספק זונה או על ספק גרושה – ה"ז ספק חללה וולדה ספק חלל, ונותנים עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל – אינו אוכל בתרומה ואינו מטמא למתים ונושא אשה הראויה לכהן. ואם אכל או נטמא או נשא גרושה – מכין אותו מכת מרדות. וה"ה בחלל של דבריהן – אין מניחין אותו לאכול בתרומה, אבל מלקין אותו מלקות ארבעים כשנטמא או נשא גרושה, דמן התורה כהן גמור הוא [ב"ש]. וי"א דגם בספק חלוצה החמירו, ולא נהירא דהרי לא גזרו על ספק חלוצה, דאם נשאה לא יוציא כמ"ש בסי' ו' סעי' ו' ואיך נאמר דהולד ספק חלל, וכבר כתבנו שם דטעות נפל בספר הטור ע"ש. אבל חלל דאורייתא – הרי הוא כזר, ונושא גרושה ומטמא למתים, שהוא זר גמור שנאמר "אמור אל הכהנים בני אהרן", אע"פ שהם בני אהרן – עד שיהו בכהונם. ונמצא ששלשה חללים יש: חלל של תורה, וחלל של דבריהם, וספק חלל של תורה.

(לט) גר בזמן הקדמון שנשא גיורת וילדה בת – לא תנשא לכתחלה לכהן, אפילו בת בתה עד כמה דורות, אע"פ שהורתה ולידתה בקדושה. ואם נשאת – לא תצא, דמדינא מותרת לכהן כיון שנזרעו בתוליה בישראל, דהיינו שהורתה ולידתה בקדושה, אלא שהכהנים נהגו סילסול בעצמן, לפיכך אם נשאת לא תצא. אבל כשאין הורתן בקדושה אף שלידתן בקדושה – תצא [ב"י]. ואם יש בה צד אחד מישראל – האב או האם – הבת מותרת לכהן לכתחלה, כיון שצד אחד ישראל והורתן ולידתן בקדושה [ב"ש].

(מ) עיקר קדושת הכהונה הוא על זכרי כהונה ולא על נקיבותיהן, שנאמר "בני אהרן" – ולא בנות אהרן, ולא הוזהרו כשירות להנשא לפסולי כהונה, לפיכך הכהנת מותרת להנשא לחלל ולגר ולמשוחרר, ואע"ג דבת כהן אוכלת בתרומה וקדשים קלים, מ"מ לענין קדושת היחוס אינן כהזכרים. וראיה שהרי אף אם ינשאו לכשירים מישראל אין ולדותיהן כהנים שהולכים אחרי האב, אבל בכל מקום שהוא מוזהר עליה – היא מוזהרת עליו ג"כ.

(מא) משפחה שנתערב בה ספק חלל או ספק ממזר או ודאים – נתבאר דינם בסימן ב'.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >