ערוך השולחן/אבן העזר/ו

ערוך השולחן ‏ אבן העזר ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) [דיני נשים האסורות לכהן ובו ל"ח סעי']
שלש נשים נאסרו על כל הכהנים: גרושה, זונה, וחללה, דכתיב: "אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו", נוסף עליהם כה"ג שאסור גם באלמנה, ואינו מותר אלא בבתולה שנאמר: "והכהן הגדול מאחיו וגו' והוא אשה בבתוליה יקח, אלמנה וגרושה זונה וחללה – את אלה לא יקח, כ"א בתולה מעמיו יקח אשה, ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני ד' מקדשו". ואחד כה"ג המשוח בשמן המשחה, או המרובה בבגדים ולא נמשח בשמן המשחה מיום שנגנז השמן המקודש מימות יאשיהו ואילך, ואחד כהן העובד, ואחד כה"ג שמינוהו ועבר מכהונתו כגון שאירע טומאה להכה"ג ביוה"כ ומינו אחר תחתיו ואח"כ חוזר הראשון לעבודתו והשני מסתלק. ויראה לי דכשהסירוהו להשני מכהונתו ואמרו לו שמסתלק מכהונתו חזר דינו להיות ככהן הדיוט, דכהן גדול מתמנה בפה ומסתלק בפה [תוס' יומא י"ב:]. וכן כהן משוח מלחמה מצווה על הבתולה ואסור באלמנה.

(ב) כל כהן שבא בעבירה על אחת מהנשים הפסולות לכהונה – חיללה ונעשית חללה משעה שהערה בה, אף שלא גמר ביאתו. ואם גמר ביאתו ונולד ולד – הולד חלל, ואם הוא זכר – אינו כהן כלל, ואם היא נקיבה – אסורה לכהונה. ודע דאע"ג ד'לא יחלל' כתיב רק בכהן גדול, מ"מ למדנו זה גם לכהן הדיוט [קדושין ע"ז.], וילפינן לה מדחזרה התורה לכתוב הפסולות גם בכה"ג, דמיותר הוא וכ"ש הוא מכהן הדיוט, ולא הו"ל למיכתב רק אלמנה שנתוספה לו באיסור, אלא ללמדינו מה כאן זרעו חלל אף בשם זרעו חלל. ומנלן שגם היא נתחללה בביאתו? מדכתיב 'ולא יחלל' ולא כתיב 'ולא יחל' זרעו, ש"מ שני חילולין – אחד לה ואחד לזרעו.

(ג) לדעת הרמב"ם ז"ל אינו חייב מלקות רק כשקידש ובעל, אבל קידש ולא בעל או בא עליה בזנות ולא קידש – אינו לוקה, שנאמר 'לא יקחו' – עד שיהא דרך קיחה, ובלא ביאה פשיטא דאינו לוקה דהרי לא חיללה, לבד כה"ג באלמנה – חייב מלקות אף בביאה בלא קדושין, שהרי חיללה בביאתו ונאסרה לכהן ע"י זה, משא"כ גרושה זונה וחללה שגם קודם ביאתו מחוללות לכהונה, הרי לא חיללה בביאתו לפיכך אינו לוקה בלא קדושין. והולך לשיטתו שכתבנו בר"ס ד' דכל חייבי לאוין אינו חייב רק בקדושין וביאה, ורבים חולקים עליו בזה דבכולהו כשבעל ולא קידש לוקים כמו בכה"ג באלמנה. וי"א דכה"ג חייב אכולהו בבעל ולא קידש, ולא כהן הדיוט, דזה שלמדנו חילול לכהן הדיוט מכה"ג – זהו למיהוי זרעו חולין, אבל לא ללקות משום לאו דלא יחלל [הה"מ פי"ז מא"ב]. אבל רוב רבותינו הסכימו דבכולהו לוקים משום לאו דלא יחלל, אבל בקידשו ולא בעלו – לכל הפוסקים אין כאן מלקות, שאין קיחה אלא משום חילול [שם].

(ד) כתב הרמב"ם ז"ל [שם]: קידש כה"ג אלמנה ובעלה – לוקה שתים, אחת משום 'אלמנה לא יקח' ואחת משום 'לא יחלל'. עכ"ל. ובגמ' [שם ע"ח.] מבואר דכשגמר ביאתו לוקה שלש – גם משום 'לא יחלל זרעו', והוא ז"ל סבר דאינו לפי המסקנא, דאיך ילקה שתים על לאו אחד? וחילול זרעו אינו אלא לכשיולד הולד [הה"מ]. וכל הפוסקים ס"ל דבכל פסולי כהונה הדין כן, דבקידש ובעל לוקה שתים או שלש בגמר ביאה, ובביאה בלא קדושין לוקה אחת משום 'לא יחלל זרעו', אבל מפני חילולה – אינו לוקה, דהרי היא מחוללת ועומדת כמ"ש [נ"ל]. וי"א דבשארי פסולי כהונה אינו לוקה בביאה בלבד כשלא גמר ביאתו [ראב"ד], והכי מסתברא [ע' סמ"ג לאוין קכ"ה]. וכהן הבא על הכותית ועל השפחה – לוקה עליה משום זונה, וקדושין לא שייך בהן דלא תפסי בהו קדושין. ואם בא על גיורת ומשוחררת בלא קדושין – אינו לוקה לשיטת הרמב"ם, ולהחולקים עליו – לוקה משום זונה. אך י"א דאע"ג שאסורות לכהן כזונה, מ"מ אין דינן כזונה ממש כמ"ש בסי' ה' סעי' ו' ע"ש, [ונ"ל שזהו דעת הראב"ד פי"ח ה"ג]. ודע דאין חילוק בהאיסורים בינו לבינה, וכל מקום שהוא לוקה – לוקה גם היא, בין באיסורי כהונה ובין בפסולי קהל, שאין הפרש בין איש לאשה, לבד בשפחה חרופה שגזרה תורה שהיא לוקה והוא חייב קרבן אפילו במזיד. וכן בכותית ושפחה לא שייך בהן מלקות – ונלקה הוא לבדו [נ"ל].

(ה) דבר ידוע הוא שאין איסור חל על איסור, אם לא שבאו שני האיסורים בבת אחת. או אף שבא אח"כ האיסור השני – והוא חמור מהראשון. או אף שאינו חמור אלא שהוא איסור כולל – שאיסור האחרון כולל חתיכות יתירות מה שאינן אסורין מצד הראשון. או איסור מוסיף – שהאיסור השני מוסיף איסור על החתיכה מה שלא היה באיסור הראשון, והוא בשני אופנים: או שעל עצם האיסור נתוסף בה איסור לגבי עצמה – כמו גרושה ונעשית חללה, שמקודם היתה אסורה לכהן ומותרת בתרומה אם היא בת כהן וכשנתוסף בה איסור חללה הרי היא אסורה בתרומה, או שנתוסף בהחתיכה האיסור לגבי אחרים – כמו אלמנה ונעשית גרושה, שמתחלה אסורה לכה"ג וכשנתוסף בה איסור גרושה נתוסף בה איסור לגבי כהן הדיוט, לפיכך אשה שהיתה אלמנה ונעשית גרושה ואח"כ נעשית חללה ואח"כ זונה, ובא עליה כה"ג אח"כ – לוקה ארבע מלקיות. וכן כהן הדיוט שבא על הגרושה שנעשית חללה ואח"כ זונה – לוקה שלש מלקיות, ודווקא שהלכה בסדר הזה שיש בהן איסור מוסיף כמו שבארנו, אבל אם נשתנה הסדר, כגון שמתחלה היתה זונה ואח"כ גרושה – אינו לוקה משום גרושה שאין בזה איסור מוסיף, וכן כל כי האי גוונא. ודע, דזה שאמרנו דזונה על חללה הוי איסור מוסיף אע"ג שלא נתוסף בה איסור דהרי גם כשהיא חללה אסורה בתרומה, מ"מ נקרא זה מוסיף מפני שיש שם זונה האסורה לישראל, כגון אם זינתה אשתו ברצון דנאסרה על בעלה, ולכן אף שזונה זו אינה אסורה על ישראל, מ"מ הרי שם זונה חמור מחללה מפני שיש זונה שאסורה גם על ישראל [קדושין ע"ז:], ונ"ל דזהו לאו מוסיף ממש אלא איסור חמור, אבל אלמנה שהיתה אלמנה מכמה אנשים – אין לוקה עליה רק מלקיות אחת, ולא אמרינן דילקה כמה מלקיות מפני שהיא אלמנת ראובן ואלמנת שמעון ואלמנת לוי, דסוף סוף אין עליה רק שם אלמנה [שם], והוא גוף אחת ואיסור אחת ואין כאן לא כולל ולא מוסיף. אבל אם בא הכה"ג על שתי אלמנות – אף שהן של איש אחד – מ"מ לוקה שתים, שהרי הן גופין מוחלקין [תוס' שם], ואין חילוק בין אלמנה מן הנשואין לאלמנה מן האירוסין.

(ו) החלוצה – אסורה לכהן מדברי סופרים מפני שדומה לגרושה, ומכין אותו מכת מרדות, והולד ממנה חלל מדברי סופרים. ואם נשא ספק חלוצה – אין מוציאין אותה מתחתיו כיון שזהו מדרבנן, והיא כשירה וולדה כשר מפני שלא גזרו על ספק חלוצה, דא"א לומר שיחלל זרעו, דא"כ היינו מכין אותו להוציא שלא ירבה חללים בישראל. והטור כתב בסי' ז' דהיא וולדה ספק חללים וכ"כ שם רבינו הרמ"א, והדברים מתמיהים. ויש שרצו לחלק בין זנות לנשואין, דרק בזנות הם ספק חללים [ב"ח] ולא מסתברא כלל [מל"מ]. ועוד, דביו"ד סי' שע"ג מוכח מהטור עצמו דס"ל כהרמב"ם, שהרי כתב שם דהנולד מספק חלוצה הוי כהן גמור, לפיכך העיקר לדינא כמ"ש, ונפל טעות בספרי הטור [שהיה כתוב ס"ח ור"ל 'ספק חללה' והמדפיס החליף ל'חלוצה'].

(ז) אבל ספק גרושה, וספק זונה וחללה, וספק אלמנה לכה"ג – פסק הרמב"ם דמכין אותו מכת מרדות וכופין אותו להוציא, והבנים הם ספיקי חללים ונותנים עליהם חומרי כהנים וחומרי ישראלים. ויראה לי דלהרמב"ם דס"ל ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא ורק מדרבנן הולכין לחומרא, הבנים הם ספיקות מדרבנן, אבל להרשב"א דס"ל דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא – המה ספיקות מדאורייתא. ונפק"מ – כשפדו בכורים אצל אלו הספיקות, דלהרמב"ם פטורים מלפדות עוד, ולהרשב"א חייבים. אבל לענין עבודה במקדש אין נפק"מ, דלכתחלה בין כך ובין כך אין מניחים אותו לעבוד, ובדיעבד אפילו חלל גמור אינו מחלל עבודה, כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מביאת מקדש.

(ח) כה"ג אסור לישא בעולה, שנאמר 'בתולה' – ולא בעולה. ואם נשא – כופין אותו להוציא, ואינו לוקה דהוה לאו הבא מכלל עשה. ואפילו זה שבעלה לא נשר עדיין בתוליה, מכל מקום כיון שהביאה היתה ראויה להשרת בתולים – הרי היא בעולה [מל"מ]. ואם נבעלה שלא כדרכה – פסולה ג"כ לכה"ג. והדבר פשוט שהבנים הנולדים מבעולה לכה"ג המה חללים דיש חלל מחייבי עשה. וכן אין לו ליטול לכתחלה קטנה ובוגרת, שנאמר: "והוא אשה בבתוליה יקח" – 'אשה' ולא קטנה, 'בבתוליה' ולא בוגרת שנתמעטו בתוליה, אלא נערה. ואם נשא – אינו מוציא דהרי סופה להיות בוגרת תחתיו. וכן לא ישא לכתחלה מוכת עץ, ואם נשא – נשוי. ואם אירס בעולה או אלמנה ונתמנה להיות כה"ג – ה"ז יכנסנה כיון שקידשה בהיתר. אבל אם אנס נערה או פיתה אותה ונתמנה להיות כה"ג – אסור לו לכונסה, דהרי לא אירסה. ומ"מ אם הולידה ממנו ולד – אינו חלל, אבל אנוסת חבירו ומפותת חבירו – הולד חלל [יבמות נ"ט.], דיש חלל מחייבי עשה [שם ס.]. ואם נפלה לפנינו יבמה מן הנשואין – אסור לייבמה אלא יחלוץ לה, דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה. ואם היא אלמנה מן האירוסין ואינה בעולה עדיין ואין בה אלא לאו מן התורה – מותר לייבמה ולבא עליה ביאה ראשונה, דאתי עשה ודחי ל"ת, אלא דגזריגן ביאה ראשונה אטו ביאה שניה [שם כ:]. ויראה לי דאם ייבם אלמנה מן האירוסין ונתעברה וילדה – אין הולד חלל מדבריהם ולא דמי לחלוצה, דהרי מ"מ עשה מצוה, וכן הדין בגרושה לכהן הדיוט. ואלמנה שנפלה ליבום לפני כהן הדיוט ועשה בה מאמר ולא הספיק לבא עליה עד שנעשה כה"ג – ה"ז אסור לכונסה שאינה דומה לארוסה, וגם בארוסה – אם אירס קטנה ובגרה תחתיו קודם נשואין – ה"ז לא יכנוס, ואינה דומה לאלמנה מפני שהבוגרת נשתנה גופה. ומ"מ אם כנס – לא יוציא, שהרי סופה להיות בוגרת תחתיו. ודע דהרמב"ם כתב שאסור לכה"ג לישא שתי נשים [ע"ש נ"ט. אחת וכו'], וחלקו עליו בזה דאין זה רק בעבודת יוה"כ שנאמר "וכפר בעדו ובעד ביתו" – בית אחת ולא שתי נשים, אבל בכל השנה מניין שאסור בשתי נשים? והביאו ראיה לזה מקרא דדה"י [כ"ד] דכתיב "ויקח לו יהוידע שתי נשים" – והוא היה כה"ג. ותרצו להרמב"ם שנשא השניה אחר מיתת הראשונה [הה"מ]. ויש מי שאומר דלאו איהוידע קאי, אלא על יואש המלך שיהוידע לקח לו שתי נשים כי הוא הדריכו כמבואר בקרא, וכל ענין הפרשה שם ביואש מיירי. ויש ראיה לזה מדלא כתיב האי קרא במלכים – ש"מ דאיואש קאי, דספר דה"י הוא מאריך בענייני מלכות בית דוד.

(ט) אין חילוק בגרושה בין מן האירוסין בין מן הנשואין, ואפילו ריח הגט פוסל בכהונה. ואיזו ריח הגט? כגון שאמר לה 'הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם', ואף שאינה ניתרת בגט כזה – מ"מ נפסלה לכהונה מן התורה, דכתיב "ואשה גרושה מאישה לא יקחו" ודרשיגן אפילו לא נתגרשה אלא מאישה ולא הותרה לאחר – פסולה לכהונה, וכופין אותו להוציא והולד חלל. ולדעת הרמב"ם בפ"י מגירושין שזהו מדרבנן, מ"מ כופין אותו להוציא כבכל איסורי דרבנן [הגר"א] והולד חלל מדרבנן. אבל אם נתן לה גט על תנאי ולא נתקיים התנאי – אינו כלום ואינו פוסל. ואפילו כהן עצמו רשאי לכתחלה לגרש על תנאי, וכשלא נתקיים התנאי אין כאן גט ורשאי להיות עמה כמ"ש בסי' קמ"ה, ואין בזה אפילו קול של גט, דהכל יודעים שכשלא נתקיים התנאי אינו גט כלל.

(י) קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה, וביכולתה לצאת ממנו בלא גט רק במיאון בעלמא שתאמר אי אפשי בו, וכך תקנו חכמים כמ"ש בסי' קנ"ה, אם יצאת במיאון – מותרת לכהן, דאין זה דומה אפילו לריח הגט. אבל אם נתן לה הבעל גט – אסורה לכהן, ואע"ג דאין זה כגט כיון שאינה צריכה גט, מ"מ דומה קצת לגט גמור ואסרוה חכמים מלהנשא לכהן, ולפיכך אם זה שגירשה חזר ונשאה ויצאת ממנו בפעם השני במיאון – בטל המיאון את שם הגט הקודם ומותרת לכהן. ודווקא שזה הבעל עצמו חזר ונשאה ומיאנה בו, אבל אם לאחר הגט נישאת לאחר ומיאנה בו – לא אמרינן דמיאון דחבריה בטל את הגט של הראשון, כן פסק הרמב"ם ז"ל. וראיה לזה – דהרי אסורה לחזור להראשון כדין גרושה שנשאת לאחר שאסורה לחזור לראשון כמ"ש שם, אלמא דיש שם גט על זה. והטור מתירה לכהן, וזה שאסורה לראשון טעמא אחרינא אית ביה כמ"ש שם. וכיון שיש מחלוקת הפוסקים והוא איסור דרבנן, אם נשאה כהן – אין מוציאין אותה מידו [ב"ח וב"ש].

(יא) קיי"ל בקדושין וגירושין חיישינן לקול כשהוחזק הקול בב"ד, ופרטי הדינים יתבארו בסי' מ"ו, וקיי"ל דלקלא דבתר נשואין או בתר אירוסין לא חיישינן, בין שיצא הקול על מעשה של אחר הנשואין ובין שיצא הקול על מעשה הקודם – לא חיישינן לה, דלא נוציא אשה מבעלה ע"י קול בעלמא. ולפיכך אם יצא קול שפלוני כהן גירש את אשתו והרי היא יושבת תחתיו ומשמשתו אין מוציאין אותה, דקלא דבתר נשואין הוא. אך אם מת ונשאת לכהן אחר – תצא שהרי לכהן זה הוי קלא דקודם נשואין. ולא חיישינן להוצאת לעז על בני הראשון כשנכוף להשני לגרשה, דאדרבא יאמרו כיון שמהשני הוציאוה ומהראשון לא הוציאוה מסתמא גירשה סמוך למיתתו, ואין כאן לעז על הבנים [גיטין פ"א.].

(יב) ואם יצא הקול שפלוני כהן כתב גט לאשתו, רואים: אם באותה העיר אין קורין לנתינה כתיבה – אין באותו הקול ממש דכתיבה לאו כלום היא. אבל אם קורין לנתינה כתיבה – אע"ג שגם לכתיבה בלבד קורין כתיבה – מ"מ חיישינן לקלא לאוסרה על כהן שני לאחר מיתתו של זה כמ"ש. והטעם דמחמירינן בזה, מפני שבודאי לא לחנם יצא הקול אלא הוא לתמוה על הכהן היושבת תחתיו, ואם היה כוונתם על הכתיבה בלבד אין כאן תמיה, אלא ודאי כוונתם על נתינה [ר"ן]. אמנם במקום שאין קורין לנתינה כתיבה – א"א לומר שכוונתם על הנתינה. והרמב"ם ז"ל לא חילק בזה בין שקורין לנתינה כתיבה או לא, אלא סתם וכתב שתצא משני. והעיקר לדינא כדעה ראשונה [ב"ש]. ואם יצא קול על ישראל שגירש את אשתו ומת ונשאת לכהן – ג"כ תצא [שם].

(יג) יצא קול על אשה פנויה שנתקדשה ונתגרשה, אם שני הקולות יצאו בפעם אחד – אסורה לזה שיצא עליו הקול אם הוא כהן. ואם מתחלה יצא הקול שנתקדשה לכהן זה, ואחר זמן יצא קול שגירשה – אין מוציאין אותה מכהן זה, דהוי קלא דבתר אירוסין, וכשמת אסורה לכהן אחר. ואם יצא קול על ישראל שקידש אשה וגירשה ומת – אסורה לכהן בכל ענין. ובסי' מ"ו יתבאר עוד בזה לענין ישראל אם אסורה מפני קול הקדושין [ע' ב"ש סק"י].

(יד) כל קול שיצא עמו אמתלא השוברת הקול – אין חוששין להקול, שהרי קול ושוברו עמו. ולכן אם יצא הקול שעל הגירושין שהיה תנאי בגט או שזרק לה הגט ספק קרוב לו ספק קרוב לה וכה"ג – אין חוששין להקול. ולא עוד אלא אפילו יצא קול שנתקדשה ונתגרשה ויצא אמתלא על הקדושין – ג"כ מותרת לכהונה, דכיון דאין קדושין אין גירושין. ואם יש אמתלא בגירושין ולא בקדושין – חוששין לקול הקדושין לאוסרה לכל העולם, ואין חוששין לקול הגירושין לאוסרה לכהן אחר מיתתו של זה. ודווקא שמיד אחר הקול יצא האמתלא, אבל אם יצא קול ברור ולאחר זמן יצא קול האמתלא – אינה מבטלת הקול הברור בקול האמתלא, אא"כ נתברר בבי"ד שהקול הקודם הוא שקר דאז אפילו בלא אמתלא מבטלינן קלא, דהרי כל קול שלא נתחזק בב"ד אינו קול כמ"ש, וכיון שאח"כ נתברר בב"ד שהקול שקר – מפרסמינן ליה ומבטלינן לקלא.

(טו) זה שכתבנו דבקול קדושין וגירושון ויצא אמתלא על הקדושין מותרת לכהונה דאם אין קדושין אין גירושין – זהו כשהחזקת הגט היה ג"כ רק בקול בעלמא, אבל אם באמת גירשה – אע"פ שלא גירשה רק משום קול הקדושין, ואפילו נתברר שהקול היה שקר, מ"מ כיון דסוף סוף יצא עליה שם גרושה ודאית אף שהגט היה רק מפני חומרא בעלמא – אפ"ה פסולה לכהונה [זהו כוונת הח"מ בסק"ו, וכתירוץ השני של הב"ש סוף ס"ק י"א], ועמ"ש בסעי' י"ח.

(טז) כתב הרמב"ם ז"ל: יצא עליה קול שהיא חלוצה – אין חוששין לה. עכ"ל. מפני שחלוצה לכהן אינו אלא דרבנן, ולכן לא חיישינן לקול. ויש חולקין בזה ואוסרין אותה לכהן [ראב"ד]. ונ"ל דאפילו לדעה זו, אם נשאת – לא תצא, דלא גרע מספק חלוצה. וגדולי האחרונים הסכימו לדעת הרמב"ם, וכן נראה דעת רבינו הרמ"א בסעי' ה', ע"ש. וכן חלוצה שלא היתה צריכה חליצה – אין חליצתה פוסלה.

(יז) כתב עוד: יצא קול על הבתולה שהיא בעולה – אין חוששין לה ותנשא לכה"ג. יצא עליה קול שהיא שפחה – אין חוששין לה ותנשא אפילו לכהן. יצא לה שם מזנה בעיר – אין חוששין לה. ואפילו הוציאה בעלה משום שעברה על דת יהודית או בעידי דבר מכוער ומת קודם שיתן לה הגט – הרי זו מותרת לכהן, שאין אוסרין אשה מאלו אלא בעדות ברורה או בהודאת פיה. עכ"ל. וס"ל להרמב"ם ז"ל שלא חששו רק לקול קדושין וגירושין שהאיסור ברור, אבל בקול מזנה אין האיסור ברור דפריצותא בעלמא ראו בה, ודרך העולם לקרא לפרוצה זונה, וכן בעוברת על דת יהודית או בעידי דבר מכוער, עכ"ז אינו ברור שזינתה. ולקול שפחה אין חוששין, דלפסול משפחה אין חוששין לקול. וכן לשם בעולה אין חוששין, דאמרינן ג"כ שראו בה פריצות [רש"י גיטין פ"ט.]. ויש חולקין בכל זה, רק בשם מזנה לא חיישינן מטעם שנתבאר [ראב"ד], וה"ה לקול בעולה [הה"מ].

(יח) י"א דזה שכתבנו בסעי' ט"ו בנתן לה גט אף שנתברר שקול הקדושין היה שקר אסורה לכהונה – זהו כשנשתדכה לו עכ"פ, אבל כשלא היה דברי שידוכים ביניהם – אין חוששין להגט [רש"ל]. וכן י"א דווקא בשנתגרשה בב"ד שהצריכוהו לגרשה מפני הקול – אז יש עליה שם גרושה אף שאין ממש בו, אבל אם עמד וגירשה בעצמו בפני עדים מפני הקול של הקדושין ונתברר שהיה שקר – אין חוששין להגט [ע' ב"ש סק"ג]. וכן י"א דאם ניסת – לא תצא בכל ענין כשנתברר שהקדושין לא היה כלל [ב"ח], ויש חולקין בזה [ט"ז]. ודע, דכל כהן שעבר ונשא אחת מהפסולות – כופין אותו בכל מיני כפיות עד שיגרשנה, ואוסרים לכל אדם לישא וליתן עמו וכיוצא בחומרות אלו עד שיגרשנה. וכהן שגירש אשתו – לא תדור עמו במבוי כל זמן שלא נשאת לאחר. וכשנשאת לאחר – יתבאר בסי' קי"ט דכל שהאיסור חמור צריך יותר הרחקה. ואם היו דרים בחצר אחד בשכירות או בחצר של שניהם – היא נידחית מפניו, דטלטולא דגברא קשה מדאיתתא, ואם החצר שלה – הוא נדחה מפניה, ובשם יתבאר עוד בזה בס"ד.

(יט) איזהו זונה האמורה בתורה שכהן הבא עליה לוקה משום זונה? לדעת הרמב"ם פי"ח מא"ב כל שאינה בת ישראל ואפילו נתגיירה או נשתחררה פחותה מבת ג' שגים ויום אחד, וכן בת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה בכל, לאפוקי אם אסורה לו מפני איסור כהונה כמו אלמנה לכה"ג וגרושה לכהן הדיוט – אינה נעשית זונה, דמאיסורי כהונה נעשית חללה ולא זונה, אבל באיסור השוה בכל כמו חייבי כריתות, ואפילו חייבי לאוין כמו הנבעלת לממזר ולנתין ולגר עמוני ומואבי, או אפילו חייבי עשה כמו גר מצרי ואדומי – כשנבעלה לו נעשית זונה. וכן הנבעלת לפצוע דכא וכרות שפכה – נעשית זונה ואסורה לכהונה, וכהן הבא עליה לוקה משום זונה, ואם היתה כהנת נפסלה מן התרומה. ונתן הרמב"ם כלל בזה: הנבעלת לאדם שהיא אסורה להנשא לו איסור השוה בכל, לאפוקי איסורי כהונה מפני שאינו שוה בכל כמ"ש, ולאפוקי הנרבעת לבהמה אע"פ שהיא בסקילה – לא נעשית זונה שהרי לא נבעלה לאדם, וכן הבא על הנדה אף שהיא בכרת – לא נעשית זונה שהרי אינה אסורה להנשא לו, וכן הבא על הקדשה אף שלשיטתו חייבים מלקות, מ"מ כיון שאינה אסורה להנשא לו – לא נעשית זונה. ובכל אלו שלא נעשית זונה – לא נפסלה לכהונה, דזה בזה תלי לשיטתו דהנפסלת לכהונה היא זונה או חללה, ורק מאיסורי כהונה נעשית חללה, ומשארי איסורים נעשית זונה. ורק מוצאת מכלל הזה הנבעלת לחלל – אע"פ שמותרת להנשא לו – מ"מ נעשית זונה משום דכתיב "ולא יחלל זרעו בעמיו", ודרשינן – מה הוא פוסל אלמנה בביאתו, אף זרעו נמי שהם חללים פוסלים כל אשה בביאתם מתרומה וכהונה [שם ס"ט.], וכיון שפוסלה מכהונה ממילא היא זונה כמ"ש. ולשיטת הרמב"ם הסכימו כמה מרבותינו: רש"י [שם ס"א ד"ה ושנבעלה], ונמק"י, והרע"ב [שם], והרשב"א [שם ס"ח בד"ה מנה"מ, דתלי איסור כהונה בזונה ע"ש].

(כ) אבל רבותינו בעלי התוס' [שם ס"א.] והראב"ד והרא"ש והטור חולקים על מה דס"ל לדיעה ראשונה דמכל חייבי לאוין וחייבי עשה הוי זונה, אלא רק מחייבי כריתות הוי זונה, דכללא דזונה הוא: כל שקדושין אינו תופס בה כמו הבא על הערוה נעשית זונה, אבל הבא על חייבי לאוין ועשה – נהי דנפסלת לתרומה ולכהונה, אבל זונה לא הוי. וכן הנבעלת לחלל – אע"פ שנפסלה מן הכהונה ומתרומה – מ"מ זונה לא הוי, דס"ל לבעלי דיעה זו דאינו תלוי זה בזה. ודיעה ראשונה סוברת דמאיזה שם תפסלה לכהונה? אי משום חללה – הרי אין חללה אלא מאיסורי כהונה ובע"כ שם זונה עליה, ובעלי דיעה זו סוברים דזהו איסור בפ"ע, דעיקר קרא הוא לתרומה כדכתיב: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל", דללמדינו אם נשאת לזר לא תיכול בתרומה למדנו מפסוק אחר – מ"ושבה אל בית אביה" [שם ס"ח.] והאי קרא אתי דכיון שנבעלה לפסול לה – נפסלה מן התרומה, ואיסור כהונה למדנו מק"ו מגרושה שמותרת בתרומה אסורה לכהונה והיא שנפסלה מן התרומה לא כ"ש שנפסלה מן הכהונה?! ואפשר שאין לוקין כלל על לאו זה [ע"ש, ובסנ' (ע"ו:) ודו"ק]. ולדיעה ראשונה לוקין משום לאו דזונה. עוד יש נפק"מ בין שני דיעות אלו, דלדיעה ראשונה כיון שהיא זונה – הולד ממנה פגום לכהונה [ע"ש מ"ד:], ולדיעה זו – אין הולד פגום [הגר"א], וצ"ע בזה.

(כא) ולכל הדיעות שומרת יבם שנבעלה לאחר – נעשית זונה, שהרי אין קדושין תופסין בה דכתיב: "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר", כלומר – לא תהיה לה הויה שלא יתפוס בה קדושין. ולהיפך, בבא על גרושתו משנשאת לאחר אף שהוא איסור השוה בכל – מ"מ אינה נעשית זונה, ולדיעה אחרונה אינה פסולה מתרומה אם היא בת כהן, דכיון דילפינן זה מ"ובת כהן כי תהיה לאיש זר" כמ"ש, והוא אינו זר אצלה מעיקרא [שם ס"ט]. וכן האילונית מותרת לכהן ואינה זונה, ולא אמרינן כיון שאינה יולדת הוי בעילת זנות, דכיון דהוי דרך אישות ובהיתר אין זה זנות. וכן הבא על אחת משניות לעריות וכיוצא בהן, כגון הבא על חלוצתו או קרובת חלוצתו – לא עשאה זונה, כיון שמן התורה מותרת לו. ואף שבחללות החמרנו גם באיסורי דרבנן, איסורי כהונה שאני כמו שהחמירו ביחוסי כהונה. ויש מפקפקים גם ביבמה לשוק [הגר"א סקכ"ח].

(כב) מכאן אתה למד שאין היותה זונה תולה בבעילת איסור, שהרי הבא על הנדה והנרבעת לבהמה אינה נעשית זונה, והנשאת לחלל הוי בעילה של היתר ונעשית זונה להרמב"ם, ולהחולקים עליו מ"מ פסולה לכהונה, ואין הדבר תלוי אלא בפגימה לפי מה שנצטוינו מפי השמועה איש מפי איש עד למשה מסיני לפי הדיעות שנתבארו. וגיורת ומשוחררת אפילו פחותה מבת ג"ש ויום אחד – להרמב"ם והרא"ש היא זונה דאורייתא אע"פ שלא נבעלה, משום דאתיין משטופי זמה. ואף שלמדנו מקרא דיחזקאל כמ"ש בסימן ה' סעיף ו', מ"מ ס"ל דמן התורה נאסרו לכהן ואתא יחזקאל ואסמכינהו אקרא, כהרבה דינים דגמרינהו יחזקאל והם מן התורה [זבחים י"ח:]. והראב"ד והרשב"א סוברים דאין איסורן מן התורה [פי"ט מא"ב ה"ג]. ודעת רש"י ז"ל נ"ל דכשהיא יתירה מג' שנים ויום אחד – איסורה מן התורה, ופחותה מזה – הוי מדרבנן [ע' רש"י שם ס"א. ד"ה אלא, ובקדושין ע"ח. ד"ה ר"ש ע"ש בסה"ד, ולפמ"ש א"ש דביבמות כוונתו להראויה לביאה ובקדושין כוונתו דר"ש מכשיר עד שתצא מפסול דאורייתא ודו”ק], [ע' ב"ש סק"כ, ודברי הח"מ סק"י משובש בדפוס.]

(כג) כל הנבעלת לאדם שעושה אותה זונה – בין באונס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד בין כדרכה בין שלא כדרכה – משהערה בה נפסלה משום זונה, ובלבד שתהיה בת ג' שנים ויום אחד והבועל יהיה בן ט' שנים ויום אחד דאז המה ראוים לביאה. ויש מרבותינו דס"ל דבאונס אינה נעשית זונה [ראב"ד ורשב"א], ומ"מ פסולה לכהונה ונפסלה מתרומה אבל אין לוקין עליה משום זונה [הגר"א]. ויש מי שרוצה לומר דבנכנסה לחופה ולא נבעלה הוי ג"כ זונה כמו אם בעלה – ואינו כן, דנהי דבכל מקום חשבינן כשנכנסה לחופה כמו נשואה ממש, מ"מ לענין זונה דתלוי בפגם כמ"ש הרמב"ם [פי"ח ה"ד] אין פגם בלא בעילה, וראיה דהרי שיטת הרמב"ם בכל חייבי לאוין דאינו לוקה בלא קדושין וביאה, וכתב להדיא בפי"ז נשואין וביאה ע"ש. ואיזו היא חללה יתבאר בסי' ז' בס"ד. ודע, דבן ט' שנים הפוסל בביאתו, אם יש ספק אם הוא בן ט' אם לאו הולכין לחומרא כבכל הספיקות, וכן מפורש בגמ' [שם ס"ח.] וכ"כ הרמב"ם פ"ה מתרומות [ע' בית מאיר].

(כד) לפיכך א"א שנבעלה לאחר – בין באונס בין ברצון – נפסלה לכהונה ולתרומה. ולבעלה אם הוא ישראל לא נאסרה באונס שנאמר "והיא לא נתפשה" – הא אם נתפשה מותרת, אבל אשת כהן שנאנסה – נאסרה על בעלה. ואונס מקרי כל שתחלת הביאה באונס, ואף שסופה היתה ברצון נקרא אונס [כתובות נא:], דגם זה אונס מפני שבתחלת הביאה הלבישה הבועל יצר [רש"י] והרי ההתחלה היתה באונס שלא ע"י תאוות היצר, ועמ"ש בסי' ז' סעי' א' מהו אונס.

(כה) כתב הרמב"ם ז"ל: אשת כהן שנאנסה – בעלה לוקה עליה משום טומאה, שנאמר: "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה", הכל בכלל שאם נבעלו אסורין לבעליהן ופרט לך הכתוב באשת ישראל שנאנסה שהיא מותרת לבעלה שנאמר "והיא לא נתפשה", אבל אשת כהן באיסורה עומדת שהרי היא זונה. עכ"ל. ודבריו תמוהים שפתח בטומאה ומסיים בזונה, ובגמ' [יבמות כ"ו:] יש שני לשונות: ללשון ראשון – לוקה משום טומאה ומשום זונה, ולאיכא דאמרי – לוקה משום טומאה ולא משום זונה ע"ש. ועוד דהוא עצמו פסק בפ"א מא"ב הל' כ"ב דלוקה עליה משום זונה ע"ש [והה"מ נשאר בצ"ע]. ונ"ל ביאור דבריו: דהנה באיסור טומאה שוין הכהן והישראל, דהרי אם זינתה ברצון נאסרה גם לבעלה ישראל משום טומאה, וכיון דבאונס ליכא שם טומאה, גבי ישראל איך יתהוה שם טומאה גבי כהן, הא באיסור טומאה שוין הן? אלא ודאי דהלאו הוא בפסוק דטומאה כמ"ש, אבל שם האיסור הוא משום זונה דגם באונס מקריא זונה כמ"ש בסעי' כ"ג. אמנם בפסוק דזונה אינו מבואר דגם באונס מקריא זונה ובטומאה ביארה התורה שלכהן אסורה גם באונס ונשארת באיסור זונה דהוא רק לכהן ולא לישראל [ופסק כא"ד כדרכו בכל הש”ס, וז"ש שם "אלמא באונס ל"מ זונה" אינו לפי המסקנא ובלשון תמיה הוא, ומסיק הכל היו בכלל אשר הוטמאה וכו' מכלל דא"כ כדקיימא קיימא, כלומר עומדת באיסורה והוא איסור זונה] [ובדרשה בארנו דמחלק בין הבעל הכהן ובין כהן אחר, ודו"ק].

(כו) אשת כהן שאמרה לבעלה 'נאנסתי או שגגתי ובא עלי אחד' – אינה אסורה עליו, דאין אנו מאמינים אותה ואומרים שעיניה נתנה באחר ומשקרת כדי להפקיע עצמה מבעלה. ולא אמרינן הרי שויתה לנפשה חד"א, דאין ביכולתה לעשות זאת שהרי משועבדת לו ומדינא אינה נאמנת [ר"ן ונמק"י סוף נדרים]. ואף רשאה לאכול בתרומה דחזקה זו דעיניה נתנה באחר אלימא, והיא לא באה מתחלה ליאסר בתרומה אלא לאסור עצמה לבעלה, ואומדן דעתא הוא דקא משקרא [ריטב"א שם בהלכות]. ולמה לנו לדחוק עצמינו ולהתירה בתרומה? דאם נאסרה בתרומה תוצא לעז על בניה [גמ']. והרמב"ם בספט"ו מתרומות פסק דאסורה לאכול בתרומה [כרבא שם]. ובירושלמי פ"ק דסוטה הל' ג' מפורש כדיעה ראשונה. ואם היא נאמנת לו שאינה משקרת – חייב להוציאה. וכן אם בא עד אחד ואמר 'אשתך זינתה באונס או ברצון' – אינו נאמן דאין דבר שבערוה פחות משנים. אמנם אם העד נאמן אצלו – חייב להוציאה כדי לצאת ידי ספק, ועוד יתבאר בזה בס"ד בסי' קט"ו. ואם היא אומרת נאנסתי ועד אחד מעיד כדבריה, הוי כרגלים לדבר ואסורה לו אם אין בזה חשד קנוניא, ושם יתבאר בס"ד.

(כז) וכתב הרמב"ם ז"ל: אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי – אע"פ שהיא מותרת לבעלה כמ"ש – הרי היא אסורה לכל כהן שבעולם אחר שימות בעלה, שהרי הודית שהיא זונה ואסרה עצמה ונעשית כחתיכה דאיסורא. עכ"ל. ואם נשאת – לא תצא, אא"כ מאמין זה הכהן לדבריה הקודמין [ב"ח וב"ש]. וכן אין בניה חללים כשנשאת, דלאב נתן התורה נאמנות על בניו ולא לאם [שם], דהרי אנו אומרים ששיקרה אז לגמרי. ואם זה הכהן מאמין לדבריה הקודמים וחייב להוציאה – אפשר דהבנים חללים [ע' ב"ש סקכ"ז]. וכן אם נתנה אמתלא לדבריה הקודמים ואמרה ששיקרה שכוונתה היתה להפקיע עצמה מבעלה – רשאה לכתחלה להנשא לכהן [ראב"ד], ויש מגמגמים בזה [הה"מ], ונראה עיקר כדיעה ראשונה [דנראה דהה"מ סובר כתירוץ ראשון של הר"ן סוף נדרים, וקיי"ל כתירוץ השני, וא"צ: למ"ש הב"ש בסקכ"ו, ואין חילוק בין אמתלא לאמתלא, דאל"כ דברי הה"מ תמוהים, ובזה ארווח לן מה שנתקשה הב"מ וביחוד ע"פ דברי הריטב"א].

(כח) זה שאשה אינה נאמנה לאסור עצמה על בעלה – זהו כשלא היו רגלים לדבר, אבל אם יש רגלים לדבר – נאמנת. ופרטי הדברים יתבארו בסימן קט"ו. וכן אשה שקינא לה בעלה מאיש פלוני ונסתרה עמו ולא שתה מי סוטה – אסורה לבעלה אפילו הוא ישראל, ואם מת בעלה אסורה לכהן, מפני שהיא ספק זונה – בין שלא רצתה לשתות, ובין שלא רצה להשקותה, ובין שהיה שם עדות שמונעת מלשתות, ובין שהיתה מן הנשים שאין ראויות לשתות כפי הדינים המבוארים בסוטה. וכן אין חילוק בין קינא לה בעלה או ב"ד קינו לה כפי הדינים שבשם שלפעמים צריכים ב"ד לקנאות לה. ובכל אלו – כיון שעכ"פ לא שתתה המים המרים בזמן הבית או בזמה"ז שאין לנו המים, ולא נתברר בעדים שהיא טהורה – הרי היא בחזקת זונה מספק, ואסורה לכהן ובניה מכהן ספק חללים. ודע, דהבעל נאמן לומר שיודע שאשתו זינתה ונאסרה עליו. ואע"ג דהוא משועבד לה כמו שהיא משועבדת לו, ולמה הוא נאמן והיא אינה נאמנת? הטעם פשוט – דהוא הרי יכול לגרשה בע"כ וא"צ לשקר כדי לפטור ממנה, אבל היא אינה יכולה להפקיע א"ע ממנו בלא רצונו, שאף אם תאמר מאיס עלי ולשיטת הרמב"ם דכופין אותו להוציא, מ"מ בלא ראיה לזה אינה נאמנת, ולכן אנו אומרים שמשקרת ועיניה נתנה באחר, ולפ"ז בזמנינו שא"א לגרש בע"כ ואין לישא שתי נשים מפני תקון רגמ"ה, אפשר דגם הוא אינו נאמן, ויתבאר בסי' קע"ז בס"ד.

(כט) כתב הרמב"ם ז"ל: כהן שקידש גדולה או קטנה ואחר זמן בא עליה וטען שמצאה דרוסת איש נאסרה עליו מספק, שמא קודם קדושין נבעלה או אחר קדושין. אבל ישראל שטען טענה זו – לא נאסרה עליו, שיש כאן שני ספיקות – שמא קודם קדושין שמא אחר קידושין, ואפילו נאמר לאחר קדושין, שמא באונס שמא ברצון, שהאנוסה מותרת לישראל. לפיכך אם קידשה אביה לישראל והיא פחותה מבת ג' שנים ויום אחד וטען שמצאה דרוסת איש – נאסרה עליו מספק, שאין כאן אלא ספק אחד שמא באונס ושמא ברצון, וספק איסור של תורה לחומרא. עכ"ל. והעתיקו רבינו הב"י בסעי' י"ד.

(ל) ואע"ג דגם בפחותה מבת שלש יש ס"ס – שמא באונס שמא ברצון, ואת"ל ברצון שמא זינתה כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא [יבמות ל"ג:] – מ"מ אין זה ס"ס דהכל שם אונס הוא, ואין כאן אלא ספק אחד – באונס או ברצון [תוס' כתובות ט'.]. ולפ"ז אין האיסור רק אם נשא בגדלותה אבל אם נשא בקטנותה – מותרת לישראל בכל ענין דאנוסה היא. אבל מלשון הרמב"ם לא משמע כן, דהולך לשיטתו בפ"ג מא"ב דין ב' דהבא על הקטנה ברצון נאסרה על בעלה ע"ש, וכ"כ בפ"ב מסוטה דין ד' ע"ש, וכבר השיגוהו בזה כל הפוסקים. ומדבריו שם מבואר דלא אמרינן פיתוי קטנה אונס הוא רק כשנתקדשה קדושין דרבנן שלא ע"י אביה, אבל בגמ' דיבמות שם מוכח להדיא דמיירי בקדושי תורה [הגר"א], ולי נראה דדבריו צודקים, דשם במשנה מוכח להדיא דמיירי בקטנה שאינה ראויה לילד, ובאמת יש קטנות שיולדות וחיות [שם י"ב:], וכ"כ הרמב"ם בפי"ט מאישות דין י"ד [ע"ש בהה"מ ובפ"ב ס"ט]. ולפ"ז לא אמרו חז"ל אונס הוא אלא בקטנות כל כך שאין ראויות לילד, ואם היינו יודעין השיעור מהשנים היינו אומרים דעד השנים הללו פיתויים אונס ומשם ואילך פיתויים הוי רצון, אבל אנן לא ידעינן השיעור הזה וממילא יש לנו להחמיר בשל תורה כבכל הספיקות של תורה ולהקל בדרבנן כדין ספיקא דרבנן לקולא, ולפ"ז שפיר פסק הרמב"ם באלו שני המקומות דבקדושי תורה יש לאוסרה על בעלה ובקדושי מיאון יש להקל, ועמ"ש בסימן ס"ח סעיף ח'.

(לא) וזה שכתב שמצאה דרוסת איש – פירושו בין כשטוען פתח פתוח מצאתי ובין כשטוען טענת דמים, אבל כשהיא בוגרת – אינו יכול לטעון טענת פתח פתוח כמ"ש בפי"א מאישות. ויש מהגאונים שסוברים להיפך [תוס' כתובות ט'], והרמב"ם דחה שם דבריהם, וגם דעת רש"י [שם ל"ו:] כהרמב"ם, וזה שכתב שאחר זמן בא עליה – כוונתו דאם בא עליה מיד אחר הקדושין הרי היא מותרת אפילו לכהן, דפנויה שזינתה אינה נאסרת לכהן. וכן אם יש עדים שאחר הקדושין לא נבעלה, אפילו בא עליה לאחר זמן – מותרת אפילו לכהן [ב"ש]. ומה שאין מכשירין אותה תמיד לומר דודאי נבעלה קודם הקדושין דנוקמה אחזקת כשרות ואחזקת היתר לבעלה, מפני שיש לומר להיפך – נוקמוה על חזקת בתולה והשתא נבעלה [שם], וחזקת הגוף עדיף משארי חזקות [תוס' שם מ"ה:]. ואע"ג דתמיד יש ס"ס גם באשת כהן – ספק מוכת עץ ספק דרוסת איש, ואת"ל דרוסת איש שמא נבעלה מקודם קדושין? די"ל דמוכת עץ לא שכיח [הה"מ], ועוד דאם היתה מוכת עץ היתה טוענת כן דאין זה גנאי, ומדלא טענה ש"מ דודאי היא דרוסת איש [תוס' שם ט'.].

(לב) יש מרבותינו שכתבו דכל זה לא מיירי רק כשמכחישתו, דאז אמרינן דהוא נאמן משום דשויא עליה חד"א, והוא הדין בשותקת, אבל כשאומרת נבעלתי וקודם הקדושין נבעלתי – מותרת לו כיון שהיא טוענת ברי והוא טוען שמא, ברי ושמא ברי עדיף [הר"י והר"ן], והרי לא שויה בכה"ג חד"א, וכן משמע בירושלמי [שם ה"ו]. אבל יש מרבותינו שחולקים בזה, וס"ל דכיון דליכא אלא חדא ספיקא לא משגיחינן בדבריה [הה"מ, וע' רא"ש], וכתבו שגם דעת הרמב"ם כן הוא, ואיני רואה הכרע מדבריו, ואדרבא – ממה שביאר בפי"א מאישות נראה שסובר כן, וכן ממה שביאר שם להלן נראה דאם רוב העיר כשירים הם שאינם פוסלים בביאתם לכהונה – מותרת בדיעבד להכהן ולא תצא, וכן כשטוענת מוכת עץ אני נאמנת, ולזה הסכימו רוב הפוסקים [שמ"ק]. וכן דוקא כשאומר ברי לי שלא הטיתי, אבל בלא"ה אפשר שהטה ולאו אדעתיה [ר"ן], וכ"כ הרמב"ם בפי"א מאישות. וי"א דבלא מתכוין לא שכיח הטייה, אלא שואלין אותו שמא במזיד הטה וכשאומר שלא הטה במזיד – אסורה עליו [שם (י'.) לא"ד]. וי"א עוד דדוקא נשוי, אבל בחור – לא מהימן דאינו בקי בזה, ומלקינן ליה על שהעיז פניו [שם], ונראה שזהו דעת הרי"ף ז"ל. אמנם אם ידוע שהוא רועה זונות – נאמן ומלקינן ליה על שעובר עבירות [כ"מ שם בגמ']. ואם היא טוענת שעדיין בתולה היא – מעמידים עדים שיתייחד עוד פעם עמה ויתברר הדבר.

(לג) ודע, דזה שנתבאר מדברינו שאם היה חזקת היתר היינו מתירים אותה אף לכהן, והרי אף בשארי איסורים כשנתהוה ריעותא יש הרבה מהפוסקים דלא מוקמינן אחזקה כמ"ש ביו"ד סי' ג', וכ"ש ביוחסין דמחמרינן בה טובא דלא אזלינן אף בחד רובא, ואף בס"ס מחמרינן כמ"ש באלמנת עיסה בסי' ב' סעי' י"ט, ואיך נכשיר בכאן בחזקה בעלמא בשותקת או במכחשת? דבאמת בפסול שנתברר לנו שפיר יש להחמיר מדרבנן, וכ"ש בפסולי יוחסין, אבל הכא לא נתברר לנו פסול האשה הזאת והיא מכחשתו או שותקת, ואין אנו יודעים אם אמת אומר או מוציא לעז בעלמא, אלא שבאנו לאוסרו מפני שעשאה עליו חד"א – בזה ודאי אם רק יש למצא חזקה להיתר נסתלק ממנו החד"א. ולהיפך – כשמודית ואומרת ברי שמקודם נבעלתי – הרי אלימא טענת ברי דאף את הולד מכשרינן בטענת ברי, ואפילו ברוב פסולין כמ"ש בסי' ד' סעי' ל' [ובזה א"ש כל מה שהקשו הפנ"י והב"מ על התוס' בסוגיא דפ"פ], ובסי' ס"ח יתבאר עוד בזה בס"ד.

(לד) כתב הרמב"ם ז"ל: פנויה שראוה שנבעלה לאחד והלך לו, ואמרו לה מי הוא זה שבא עליך, ואמרה אדם כשר – ה"ז נאמנת. ולא עוד אלא אפילו ראוה מעוברת, ואמרו לה ממי נתעברה, ואמרה מאדם כשר – ה"ז נאמנת ותהיה מותרת לכהן. בד"א? כשיהיה המקום שנבעלה בו פרשת דרכים או בקרנות שבשדות שהכל עוברין שם, והיה רוב העוברים שם כשירים, ורוב העיר שפרשו אלו העוברין ממנה כשירים, שהחכמים עשו מעלה ביוחסין והצריכו שני רובות. אבל אם היו רוב העוברין פוסלין אותה, כמו כותים או ממזרים וכיוצא בה, אע"פ שרוב המקום שבאו ממנה כשירים, או שהיו רוב אנשי המקום פסולים אע"פ שרוב העוברים שם כשירים – חוששין לה שמא למי שפוסל אותה נבעלה, ולא תנשא לכהן לכתחלה, ואם נשאת לא תצא. עכ"ל. ואף שנתבאר שם דאפילו ברוב פסולים אנו מכשירים את הולד כשטוענת ברי – זהו כדי שלא לפסול את הולד מקהל, אבל היא שביכולתה לינשא לישראל – אסרינן לה לכתחלה לכהונה עד דאיכא תרי רובי. וזה שהכשרנו בסעי' ל"ב אף את עצמה בטענת ברי – זהו מפני שכבר נשאת, ועוד דלא נתברר לנו פסולה וכמ"ש בסעי' הקודם. והדבר פשוט דבמעוברת כשאומרת לכשר נבעלתי ונאמנת לעצמה – נאמנת גם על הולד, דאם תלד בת – כשירה לכהונה. וזהו הכל כשאמרה לכשר נבעלתי, אבל אם לא אמרה כן ושתקה – אפילו בדיעבד תצא מהכהן כשלא היה תרי רובי [ב"ש]. ובטוענת לכשר נבעלתי – לא מפקינן לה בדיעבד מהכהן אפילו ברוב פסולים [הה"מ]. וי"ל דלהרמב"ם כשלא אמרה לכשר נבעלתי – לא מתירינן לה לכהן לכתחלה אף בתרי רובי [ב"י], דלא עדיף אינה טוענת בתרי רובי מטוענת בחד רובא.

(לה) ויש מרבותינו דס"ל דבטוענת ברי לכשר נבעלתי – אפילו לכתחלה מותרת לכהונה בחד רובא. ובאינה טוענת בין לכתחלה בין דיעבד – צריכה תרי רובי, ואם לאו – תצא [רמב"ן ורשב"א ור"ן]. וי"א דאפילו כשאינה אומרת לכשר נבעלתי – מתירין אותה לכתחלה אף בחד רובא [המאור ספ"ק דכתובות דס"ל דכל הסוגיא היא לר"י ולא לר"ג] והיא דיעה יחידאה, ולא קיי"ל כן.

(לו) והא דבעינן תרי רובי לכתחלה ולא סגי בחד רובא – זהו כשיש עכ"פ מיעוט פסולים, אבל בדליכא מיעוט פסולים – לא בעינן תרי רובי. ולכן בעיר שכולה ישראל או שיש לישראל שכונה בפ"ע – הוי כעיר בפ"ע ולא בעינן תרי רובי [ב"ש]. וכן אם ידוע שזינתה עם כשר רק שיש לחוש שמא זינתה עם פסול גם – מכשרינן גם כן לכתחלה בחד רובא [שם]. וכל זה בנבעלה ברצון, אבל בנאנסה – לא מהני כלל ברי דידה, דטעמא דברי שלה מהני מפני שאנו אומרים דאשה מזנה בודקת ומזנה שלא לפסול עצמה כמ"ש בסי' ד' סעי' ל"א ע"ש, ובנאנסה לא שייך בדיקה, ולכן בשידוע שנאנסה לא מהני לכתחלה אפילו תרי רובי [ב"ש]. וזהו להי"א שבסוף סעי' ל"ד דבלא אמירתה לא מתירינן לה לכתחלה אף בתרי רובי [נ"ל], דלשארי הדיעות הלא אין אנו צריכין בתרי רובי לאמירתה. אמנם אם אין אנו יודעים שנאנסה, רק היא אומרת שנאנסה – מתירינן לה באמירתה לכתחלה בתרי רובי, מיגו דאי בעי אמרה לא נאנסתי וברצון נבעלתי [שם]. וכ"ז לעצמה, אבל לגבי הולד שלא נפסלנו מקהל – מהני בכל ענין כמ"ש שם בסי' ד'. וכשאנו מתירים הולד לקהל – מתירים גם לכהונה, שא"א לחלק ביניהם. רק אם היא גרושה – אז שייך גם בולד לכתחלה ודיעבד, דשמא כהן בא עליה והולד חלל [שם]. ואע"ג דלגבי עצמה אין כאן דיעבד דהרי היא פסולה לכהונה, מ"מ לענין הולד יש חילוק, ועוד דלתרומה יש נפק"מ גם לגבי עצמה.

(לז) הא דמהני תרי רובי לכתחלה – זהו כשנבעלה במקום דניידי בני אדם ואינם יושבים על מקומם, אבל אם נבעלה בעיר, נהי דאם היינו יודעים שהבועל הלך אצלה כל דפריש מרובא פריש, אבל שמא הלכה היא אצל הבועל וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ולכן אף אם בעיר כולם כשירים ואחד נמצא פסול – כותי או חלל או ממזר ועבד – לא תנשא לכהן לכתחלה בכל ענין, אבל אם נשאת – לא תצא כשאומרת לכשר נבעלתי, דהא אפילו ברוב פסולים מכשרינן דיעבד. ולכן בכה"ג שאינה אומרת לכשר נבעלתי ואומרת איני יודע אם הוא כשר או פסול, או שהיתה אילמת או חרשת ואין ביכולתינו לסמוך על רמיזתה שתבחין בין כשר לפסול – הרי זו ספק זונה, ואם נשאת לכהן – תצא ובניה ספיקי חללים. ולא מהני תרי רובי כלל אא"כ היתה הבעילה בפרשת דרכים ולא בעיר. והטור פסק דאפילו בעיר לא מחמירינן בתרי רובי אא"כ ידוע שהיא הלכה אצל הבועל, אבל אם אינו ידוע מי הלך למי – מתירין אותה בתרי רובי אפילו באינה אומרת לכשר נבעלתי, ותלינן שהבועל הלך אצלה. ואם ידוע שהבועל הלך אצלה – גם הרמב"ם מודה בזה [ע' ב"ש]. וכשראינו שנתעברה, ויש במקום הזה תרי רובי לפי הדינים שנתבארו – לא חיישינן שמא זינתה במקום אחר ובשם לא היה תרי רובי, אלא אמרינן כאן נמצא כאן היה הזנות, ואף בכל האיסורים אין אנו מחזיקים איסור ממקום למקום [שם].

(לח) יראה לי דלדיעה שבסעי' ל"ה דבטוענת ברי מותרת בחד רובא, ולפמ"ש בסי' ד' סעי' ל"ד דדינא דקבוע אינו אלא חומרא בעלמא, דסוף סוף איכא רובא דשמא הלך הבועל אצלה, ואפילו הלכה היא הוה כמחצה על מחצה וממילא דהוי רובא להיתר, אין נ"מ בין נבעלה בעיר לנבעלה במקום דניידי אלא אם אינה טוענת ברי, אבל כשטוענת ברי – אין נ"מ בזה אא"כ ידוע שהלכה היא אצלו. וכן בארנו שם שאין חוששין שמא זינתה עם קרוביה ואע"פ שהיא אתם בבית אחד, אא"כ היא חשודה מהם בחשד שיש בו ממש. ושם נתבאר בסעי' ל"ב איך הדין כשאומרת שמפלוני נתעברה ואם הפלוני מודה אם לאו ודיבורו אינו נוגע רק לגבי הולד, אבל לגבי עצמה – דיבור הבועל לא מעלה ולא מוריד, ואינו בגדר עד, דסוף סוף משים א"ע רשע, ורק לגבי הולד משום דהתורה נתנה נאמנות לאב, ובלא הודאתו אין לנו להחזיקו כבנו ע"ש, אבל לגבי עצמה – לא מיבעיא אם הוא פסול ובא לפוסלה לומר שהוא הבועל דאינו נאמן, אלא אפילו הוא כשר ובא להעיד שהוא הוא הבועל וכשרה היא לכהונה, אם כהן הוא – אינו נאמן להכשירה אם בלא דיבורו אינה נאמנת, משום דחיישינן שמא עיניו נתן בה, והכל לפי הענין ולפי ראות עיני ב"ד אם חשודה ממנו אם לאו [נ"ל]. ודע, כי עד אחד נאמן באיסורים היכא דלא אתחזק איסורא כמ"ש ביו"ד סי' קכ"ז. וה"מ כשאינה מכחישתו, אבל במכחישתו – עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא כמ"ש שם.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >