ערוך השולחן/אבן העזר/ב

ערוך השולחן ‏ אבן העזר ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

(א) [שישתדל ליקח אשה הגונה ואם צריך בדיקה במשפחה ובו כ"ו סעיפים]
מאד מאד צריך האדם להשתדל ליקח לו אשה הגונה, ולא ישא אותה שיש בה שמץ פסול, הן שהפסול בגופה כמו פרוצה וכיוצא בזה, הן שהפסול במשפחתה כגון שיש במשפחתה פסול ממזירות או שהוא כהן ויש במשפחתה פסול חללות. וכך אמרו חז"ל: שכל הנושא אשה שיש בה פסול, אליהו כותב והקב"ה חותם ואומר "אוי לו לפוסל את זרעו ופוגם משפחתו" ולעתיד לבא אליהו כופתו והקב"ה רוצעו כביכול. והטעם שאליהו כותב וכופת – מפני שהוא הצטער מאד על אשר ישראל הפרו ברית שבינם ובין ד', והיה נרדף ע"ז מבני דורו הרשעים. וכביכול, הקב"ה בעצמו מעיד עליו שזרעו פסול, שנאמר: "שבטי יה עדות לישראל" – אימתי הוי עדות לישראל? בזמן שהשבטים שבטי יה, ואז הקב"ה מעיד עליהם שהם שלו, ואינו משרה שכינתו אלא על משפחות המיוחסות שבישראל שאין בהם שמץ פסול, שנאמר "בעת ההיא נאום ד' אהיה לאלקים לכל משפחות בית ישראל והמה יהיו לי לעם" – כלומר: אותם שהם ממשפחות בני ישראל הכשרים יהיו לי לעם. וכל הנושא אשה שאינה הגונה מפני יופיה או מפני ממונה – הויין לו בנים שאינם מהוגנים, וגם הממון לא יתקיים [רפ"ד דקדושין]. אבל אם נושא אשה כשירה לשם ממון, שאלמלא ממונה היה נושא אחרת – אין בזה עון, ואדרבא ראוי לעשות כן אם הוא ת"ח, דעי"ז לא יצטרך להיות טרוד הרבה בענייני העולם, וכן נוהגין אנשים ישרים ליקח ת"ח לבתו וליתן לה ממון הרבה ולהחזיקו על שולחנו כמה שנים שישב וילמוד, ואין לך מצוה רבה מזה ובשכר זה מצליחים בעסקיהם.

(ב) מי שרוצה ליקח אשה פסולה, בני משפחתו יכולים למחות בו. ואם אינו רוצה להשגיח בהם – יעשו איזו דבר פירסום לסימן שלא יתערב זרעו בזרעם. ומי שפסקו לו ממון הרבה לשידוכין, ואח"כ נתהוה סיבה שאבי הכלה אין ביכולתו לקיים ככל אשר פסק, אף שמדינא יכול החתן לעכב – מ"מ ראוי ונכון שלא יעגן כלתו מפני זה, ולא יתקוטט עמהם דדברים כאלו אינם מצליחים. ולהיפך – כשאינו מתקוטט יתן לו ד' ברכה וזווגו יעלה יפה, כי הממון שאדם לוקח בעד אשתו בתקיפות אינו ממון של יושר, וכל העושה כן נכלל ג"כ ב'הנושאים לשם ממון', אלא כל מת שיתנו לו חמיו וחמותו יקח בעין טוב, ואז יצליח. מיהו אותן שלכתחלה כוונתן לרמות את החתן בהנדוניא וסברי שמצוה קעבדי – לא יפה הם עושים [של"ה].

(ג) אמרו חז"ל [ספ"ג דפסחים]: לעולם ישתדל אדם לישא בת ת"ח. לא מצא בת ת"ח – ישא בת גדולי הדור, צדיקים ואנשי מעשה [רש"י]. לא מצא בת גדולי הדור – ישא בת ראשי כנסיות. לא מצא בת ראשי כנסיות ישא בת גבאי צדקה. לא מצא בת גבאי צדקה – ישא בת מלמדי תנוקות. וכן ישתדל להשיא בתו לת"ח, ואל ישיא בתו לע"ה שאינו מדקדק במצות. ואמרו חז"ל שמצוה לאדם לישא בת אחותו [יבמות סב:], שנאמר: "ומבשרך לא תתעלם", וה"ה לבת אחיו [רמב"ם פ"ב מא"ב], שמצוה על האדם לקרב את קרוביו. וי"א דוקא בת אחותו מפני שגיעגועי האדם רבים מאד על אחותו יותר מעל אחיו, ומתוך כך מחבב אשתו [רש"י]. ודיעה ראשונה ס"ל כדאמרינן במדרש: נשא אדם אשה מקרובותיו – עליו הכתוב אומר "עצם מעצמי ובשר מבשרי". והענין הוא: כי אהבת הקרובים היא טבעית, ואהבת האיש לאשתו בא מחמת מעשה שניהם שהוא מקרה להם, ובהתחבר שתיהן אז יהיה האהל נכון ויהיה שלום בבית. וידוע שאין לך קרובה שיכול האדם לישא יותר מבת האחות ובת האח [הה"מ]. ובירושלמי קדושין [פ"ד] איתא טעם על מה שהצריכו חכמים להנושא אשה לבדוק ד' אמהות במשפחתה כמו שיתבאר, דקנס קנסו חכמים כדי שיהא אדם דבוק בשבטו ובמשפחתו.

(ד) לא ישא אדם אשה – לא ממשפחת מצורעין ולא ממשפחת נכפין. ודווקא שהמשפחה הוחזקה בשלשה פעמים שבניהם באים לידי כך, דתלתא זימני הוי חזקה. ואע"ג דלענין דבר של סכנה חיישינן אף לתרי זימני, כמ"ש ביו"ד סי' רס"ג לענין שני בנים שמתו מחמת מילה שלא ימולו השלישי, מ"מ בהחזקת משפחה אין שם חזקה עד שיוחזקו ג' פעמים [נמק"י]. ולפ"ז אם יש להאשה שתי אחיות מצורעות או נכפות – אסור לישא אותה דאחיות מחזיקות גבי מילה כמ"ש שם, וה"ה לענין זה [פ"ת].

(ה) ע"ה לא ישא כהנת, ואם נשא אין זיווגם עולה יפה, שתמות היא או הוא מהרה או תקלה אחרת תבא ביניהם, מפני שגנאי לזרעו של אהרן שידבקו בע"ה. אבל ת"ח שנושא כהנת ה"ז נאה ומשובח – תורה וכהונה במקום אחד. ומה מקרי ע"ה לענין זה? המזלזל במצות, אבל לא ששומר מצוה אף שאינו ת"ח, ולכן יש מי שאומר דאין לנו עתה ע"ה כזה שחשבו חז"ל בפסחים [ספ"ג] ע"ש [חו"י].

(ו) לא ישא בחור זקנה, שהרי אינה מולדת ויבטל מפו"ר [לבוש]. וזקן לא ישא ילדה, שדבר זה גורם לזנות שהיא תזנה תחתיו, וע"ז הזהירה התורה "אל תחלל את בתך להזנותה", ואמרו חז"ל זה המשיא בתו לזקן [סנהדרין ע"ו:]. אמנם כשהיא חפיצה בו באמת – מותר [חמ"ח]. ואיתא בספר חסידים [סי' שע"ט] מעשה בבתולה אחת שנשאת לזקן שהיתה חפיצה בו ויצאו מהם בנים ת"ח, וכמה מעשיות כאלו ידוע. אמנם אם רצונה הוא רק מפני שהוא עשיר – אינו מהראוי לעשות, דסוף סוף כשתתרגל להעושר תקוץ נפשה בו ותבקש תפקידה.

(ז) לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה, ועל זה נאמר "אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך", ולכן אם הודיעה מקודם שהוא נושא אותה לזמן – מותר. ויש אוסרים גם בכה"ג [ט"ז]. אמנם בזמנינו אין נ"מ בזה, דהא אסור לגרש בע"כ מתקנת רגמ"ה, וממ"נ, אם תתרצה לקבל גט – אפילו לא ישאנה לזמן יכול לגרשה, ואם לא תתרצה מה מועיל שישאנה לזמן? ולא ישא אשה בשני מקומות כמ"ש בסי' א' סעי' כ"ד ע"ש.

(ח) אמרו חז"ל [קידושין ע"ו.] הנושא אשה כהנת צריך לבדוק במשפחתה ארבע אמהות שהן שמנה, שבודק ארבע אמהות – שתים מצד האב ושתים מצד האם שהם שמנה, כל אחת אמה ואם אמה. וכך היא הבדיקה: אמה, ואם אמה, ואם אבי אמה, ואמה, ואם אביה, ואמה, ואם אבי אביה, ואמה. ולויה וישראלית מוסיפין עליהן עוד אחת – אם אחת למעלה בכל זוג, שהן עשרה אמהות [רמב"ם]. וי"א דגם האם שלה בודקין שהן י"ב אמהות. ואיפסקא הילכתא בגמ' שם דזהו רק כשיצא עירעור על המשפחה, אבל בסתמא כל המשפחות בחזקת כשרות עומדות. ומהו הבדיקה? שלא היה ממזירות בהן או שארי פסולי קהל, וממילא דהבדיקה הוא אף אם הנושא אינו כהן, וכשהוא כהן בודק אם לא נמצא בהן פסולי כהונה כמו חשש חללות. רק אם נושא אשה ממשפחת כהנים לא הצריכו לבדוק רק ארבע אמהות, מפני שהכהנים מוחזקים יותר ביחוסם, ואם היא ממשפחת לוים וישראלים החמירו לבדוק עוד דור אחד. ולמה הצריכו לבדוק באמותיה ולא באבותיה? מפני שהזכרים כשמריבים זה עם זה מריבים בענייני יחוס, ואם היה איזה פסול היה ידוע לכולם, וכיון שאינו ידוע – לא הצריכו לבדוק. אבל נקיבות כשמריבות זו עם זו מריבות ביחוס עצמן ולא ביחוס אבות, ואינו מפורסם הדבר אף כשיש פסול במשפחתה, לפיכך הצריכו לבדוק באמותיה ולא באבותיה. ולמה הוא בודק במשפחתה והיא אינה בודקת במשפחתו? מפני שבענייני כהונה כשהיא כהנת רשאי להנשא אף לפסולי כהונה, ולא הוזהרו בנות אהרן להנשא לכשירים לכהונה דוקא. ולכן לא חששו גם לפסולי קהל כמו ממזירות, אע"ג שבפסולי קהל הנשים מוזהרות כמו האנשים, כיון שאין זה רק חששא בעלמא. ומהו העירעור שיצא? כתב הרמב"ם ז"ל [פי"ט מא"ב]: שהעידו שני עדים שנתערב בהמשפחה ממזר או חלל או עבד. ורש"י ז"ל פירש שלא היה עדות גמורה אלא יציאת קול בעלמא, וע"י הקול קראו שני עדים על המשפחה שמץ פסול. ואין להקשות להרמב"ם כשיש עדים על עירוב ממזר א"כ אין זה חששא ומדינא אסורה להנשא לאחד מהמשפחה, ולמה לא תבדוק במשפחתו? די"ל דהן אמת שנתערב בהמשפחה ממזר, מ"מ כל אחד מהמשפחה אינו אלא ספק ממזר, וספק ממזר מותר לישא מן התורה בת ישראל, דלא אסרה התורה אלא ממזר וודאי ולא ממזר ספק כמ"ש בסי' ד', ואע"ג דמדרבנן אסורה להנשא כמ"ש שם, מ"מ אינה צריכה בדיקת דורות אלא בודקת לאותו האיש בלבד כיון דהוא רק מדרבנן [ע' חמ"ח סק"ה]. ולרש"י – אינה צריכה לבדוק כלל כיון דאינו אלא חששא בעלמא. ואע"ג דאם הנושא אינו כהן דינו שוה לאשה, מ"מ כיון דכהן הנושא יש בו חששא דאורייתא, לפיכך החמירו גם באינו כהן, משא"כ בנשים דאין שום אשה שיהא בה איסור דאורייתא – לא החמירו בהן בבדיקות דורות. אמנם זהו פשוט דאם העירעור הוא רק על פסול כהונה, כגון שהעידו שנתערב חלל בהמשפחה – א"צ לבדוק הנושא אא"כ הוא כהן [שם סק"ג]. ואף די"א דגם להרמב"ם ורש"י ז"ל לא הצריכו בדיקה רק לכהן, ולא ללוי וישראל בכל ענין [תוי"ט ופ"י], מ"מ רוב הפוסקים לא כתבו כן. אמנם אהוספה ללויה וישראלית עוד דור אחד מבואר מרש"י ז"ל דלא הצריכו זה רק לכהן הנושא, וכל מה שנתבאר בסעיף זה הוא לשיטת רש"י והרמב"ם ז"ל. [וזהו כוונת רש"י שם שכתב "וכיון דלא הקפידה תורה וכו' רבנן נמי לא עביד וכו'", ר"ל דמן התורה ספק ממזר מותר ומתורץ קושית התוס', וע' ב”ש סק"ט וחמ”ח סק"ה והרכבתי משניהם ע"ש. ודו"ק].

(ט) ויש מרבותינו שפסקו דכשהבדיקה הוא לכהן מפני חשש חללות צריך לבדוק ד' אמהות שהם שמנה, וכשהבדיקה הוא משום חשש ממזרות – בין כהן הנושא כהנת או לויה וישראלית, ובין לוי וישראל הנושאים כהנת או לויה וישראלית – מוסיפין עוד זוג אחד בבדיקה, דבחשש ממזרות החמירו יותר מבחשש חללות לכהונה. ובאמת גם האשה צריכה לבדוק במשפחתו כשהחשש הוא משום ממזירות או שארי פסולי קהל [מאור ורמב"ן כפמ"ש הה"מ וכ"כ הר"ן בשמו ע"ש].

(י) ויש מרבותינו שפסקו דא"צ שום בדיקה, לא כהן הנושא וכ"ש לוי וישראל, דעירעור בעלמא לאו כלום הוא. ואף אם העירעור הוא ברור, מ"מ א"צ בדיקת דורות, אלא בדיקת הדורות הוא רק לכהן הנושא וחושש שמא כשיבנה ביהמ"ק – ואז יצרפו משפחות הכהנים שלא יהיה בהם שמץ פסול וידחו מעבודה הם ובניהם – ולכן כהן החושש לזה כשבא לישא אשה ויש בהמשפחה איזו עירעור, אם היא ממשפחת כהנים יבדוק ארבע דורות ואם היא לויה וישראלית מוסיף עוד זוג אחד [כ"ה לפיר"ת שם ובוודאי דזהו גם להמסקנא בשקראו עירעור, ומ"ש הטור על פיר"ת – צ"ע, וע"ש בכתובות כ"ד ובר"ן].

(יא) והנה לכל הדיעות שנתבאר, אין שום חשש במשפחות שלא יצא עליהם שום עירעור, וכל מי שבא לישא מהם – הן כהן, הן לוי וישראל – א"צ שום בדיקה. וכן מבואר דעת הרי"ף והרא"ש שלא כתבו כלל כל העניין הזה, ומבואר דס"ל דאף כשיצא עירעור – אין חוששין לזה, משום דס"ל דהבדיקה הוא רק לכהן בשביל עבודת המקדש כשיבנה ב"ב, ובזמה"ז אין נ"מ בכל זה [יש"ש ומתורץ קושית הב"י ע"ש]. אמנם דבר פשוט לכל הדיעות דכשיש עירעור ברור בעדים דצריך בדיקה לכל הדיעות, ונהי דלדיעה שבסעי' ו' ולהרי"ף והרא"ש א"צ בדיקת דורות, מיהו בדיקה בהורי האשה עצמה פשיטא דבעי. אבל בלא עירעור – כל המשפחות בחזקת כשרות עומדים.

(יב) האמנם יש מרבותינו שסובר דזה שאמרנו כל המשפחות בחזקת כשרות עומדות – זהו משפחה שיש לה חזקת כשרות, דאז א"צ בדיקה. אבל מי שאין משפחתו ידועה – צריך ראיה ליוחסין להביא שני עדים שהיא משפחה כשירה, ואפילו עד אחד אינו נאמן לזה, רק שני עדים [רמ"ה בטור], אבל היא דיעה יחידאי וכל הפוסקים אינם סוברים כן. אמנם בכהן – יש הרבה מרבותינו שסוברים שאין שום כהן רשאי לישא אשה ממשפחה שאינה ידועה שהיא מוחזקת בכשרות, דהרבה חששו לפסולי כהונה [רמב"ן והרא"ה והריטב"א בשמ"ק כתובות כ"ד והר"ן והרשב"א בחי' שם], ולרבותינו אלו זה שאמרו חז"ל כל המשפחות בחזקת כשרות עומדות – זהו לענין פסולי קהל ולא לפסולי כהונה, ולכן צריך כל כהן ליזהר שלא ליקח אשה רק ממשפחה ידועה המוחזקת בכשרות.

(יג) וכן נ"ל דדעת רש"י [שם] והרמב"ם [פי"ג הל' י'] דאע"ג דכל המשפחות בחזקת כשרות עומדות, מ"מ זהו במשפחה, אבל איש הבא ממרחק ורוצה לישא אשה – אין נותנין לו עד שיוודע מי הוא ומאיזה משפחה הוא, ושמא הוא ממזר או פסול אחר. דבשלמא משפחה המוחזקת לישראלים מוקמינן לה בחזקת כשרות, אבל האיש הבא ממרחקים ולא ידענו אותו הרי אין לו שום חזקה [כנ"ל, ומתורץ קושית התוספות שם על רש"י, וקושית הה"מ בפ"כ הל' ה' ע"ש ודו"ק]. ואחד מגדולי האחרונים כתב דהרמב"ם ס"ל כדיעה הקודמת וכן ס"ל לרש"י ז"ל [ב"ש סק"ג], דמי שאין משפחתו ידועה צריך להביא עדים שהיא משפחה כשירה. ולי נראה כמ"ש דאם יש לו משפחה – א"צ כלל לראיה, וראיה א"צ רק לאיש בודד שבא ממרחקים ולא ידענו לו משפחה. ולכן לדינא פשיטא שיש ליזהר שלא להתחתן באיש שאינו ידוע לנו, וכן באשה שאינה ידועה, כיון דהרבה מרבותינו סוברים כן אפילו לדברינו [וכ"ש להב"ש וכמ"ש]. ודע, דאמת דכל המשפחות בחזקת כשרות עומדות – זהו לכשרות ישראל מפני שיש לה חזקת כשרות, אבל להחזיק עצמו או את אחר לכהן – צריך להביא ראיה שמשפחתו מוחזקת לכהנים דלכהונה הרי אין לו חזקה, ויתבאר בסי' ג' בס"ד, וכן מתבאר מהרמב"ם פ"כ ע"ש [עב"ש סק"ג מ"ש, והמגיד כתב שם לתירוץ שני וכו' וצ"ע כמ"ש הב"מ].

(יד) אמרו חז"ל [קדושין ע"א.]: כשהקב"ה מטהר שבטים, שבטו של לוי מטהר תחלה שנאמר "וישב מצרף ומטהר כסף וטיהר את בני לוי וזיקק אותם כזהב וככסף והיו לד' מגישי מנחה בצדקה" [מלאכי ג'], וזה יהיה לעתיד לבא. ודרשו עוד: מאי "מגישי מנחה בצדקה"? צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שמשפחה שנטמעה – נטמעה. ר"ל אותם משפחות שנתערבו בהם פסולים כמו ממזירים מחמת עושרם ולא נתוודעו ונדבקו בהם הרבה משפחות מישראל – לא יבדילם הקב”ה מישראל, אלא הואיל שנטמעו נטמעו. ולזה אמרו כסף מטהר ממזירים, כלומר: אותם ממזרים שע"י ממונם נתערבו בישראל ולא הוכרו. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בסוף חיבורו: בימי המלך המשיח יתייחסו כל ישראל על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו שנאמר וישב מצרף ומטהר וגו', ובני לוי מטהר תחלה ואומר זה מיוחס כהן וזה מיוחס לוי ודוחה את שאינן מיוחסין לישראל וכו' ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהן שמודיע שזה משבט פלוני וזה משבט פלוני, אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות זה ממזר וזה עבד, שהדין הוא שמשפחה שנטמעה – נטמעה. עכ"ל. ומשמע לכאורה מדכתב הרמב"ם את זה על לעתיד לבא ולא בהלכות איסורי ביאה, דעכשיו אינו נוגע כלל לנו דין זה, אבל לא כן כתבו רבותינו, וזה לשונם: ופשיטא לן שאין בין העוה"ז לימות המשיח לענין מצות כלום, וכי היכי דחזינן שאליהו לא יגלה משפחות המטומעין אע"פ שכולן יהיו גלויות לפניו, אף אנו אין עלינו לגלותן ולא רשאין בכך [ר"ן שם, וכ"כ בשם רבינו יונתן הכהן ע"ש]. עוד כתב אחד מן הראשונים שבזמה"ז שלאורך הימים נתערבו הפסולין עם הכשירים וכו', ואמרו חכמים כל משפחה שנטמעה נטמעה, והרי היא בחזקת כשירה הואיל ולא נתערבו בפסולין מדעת ואין מגלין משפחות המטומעות, אבל מגלין הפסולין שלא נטמעו ומכריזין עליהן כדי שיזהרו הכשירים מהם, לפיכך אין לו לאדם ליזהר בזמה"ז אלא מן הפסולים הידועים לו בימיו [ש"ג בשם ריא"ז]. ומי שיודע פסולה אינו רשאי לגלותה אלא יניחנה בחזקת הכשרה, ולעתיד לבא אע"פ שיוודע הדבר תהיה כשרה. ומיהו, אפשר שראוי לגלותה לצנועין כדי שלא ידבקו בהם, אע"פ שאם היו נדבקין בהם בלא ידיעה לא היה שם איסור כלל, אבל מפני שאין הזרע מוכן לקדושה ולטהרה שאין הקב"ה משרה שכינתו אלא על משפחות מיוחסות שבישראל – כשר הדבר לגלותן. והיינו דגרסינן בגמרא [קדושין ע"א]: עוד משפחה אחרת היתה שם ולא רצו חכמים לגלותה אבל חכמים מוסרים אותם לתלמידיהם [ר"ן שם], וכל זה הוא בישראל, אבל כהנים ולוים בע"כ ידחו ממחיצתן, ועליהם נאמר "וזיקק אותם כזהב וככסף", וא"כ בפסול כהונה ולויה – רשאי לגלות. ואין לשאול ולומר: באיזה היתר יניחום המשפחות בכשרותן, והרי אין בין העולם הזה לימות המשיח כלום? די"ל דמדינא כל אחד מן המשפחה מותר דהוא כספק ספיקא כמו שיתבאר בדין ספק פסול שנתערב במשפחה, ואע"ג דאליהו יתוודע לו ברוח הקודש, הלא לא בשמים היא ואין דנין דיני התורה מנבואה ורוה"ק, וכיון דמדינא מותר לכן יחוס הקב”ה על המשפחות המעורבות בפסולים ויטהרם, לבד שבט לוי שהוא מוכן לעבודת בהמ"ק – אותו יטהרו ויזקקו ויצרפו כזהב וככסף. ואין להקשות דלפ"ז כל הנך בדיקות בדורות האשה היכי משכחת לה כיון שכולם כשירים לעתיד לבא, וגם עתה אין אנו רשאין לגלותן? די"ל דודאי כן הוא, אבל מ"מ כשיצא עירעור על המשפחה הרי אסור מן הדין עד שיבדקנה, וכהן ודאי דאין לו לישא בלא בדיקה אף בלא עירעור כמ"ש בסעי' י"ב שלא יקלקל זרעו לעתיד, דבכהנים כשימצאו פסול בהכרח יפרדו מכהונתם כמ"ש. וה"ה לוי – ראוי לדקדק לפי מה שנתבאר. [ע' חמ"ח סק"ט וב"ש סקי"ט ודו"ק].

(טו) כתב הרמב"ם ז"ל [פי"ט]: אע"פ שכל המשפחות בחזקת כשרות הן ומותר לישא מהן לכתחלה, מ"מ שתי משפחות המתגרות זו בזו תמיד, או משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה תמיד, או איש שהוא מרבה תמיד מריבה עם הכל והוא עז פנים ביותר – חוששין להן וראוי להתרחק מהם, שאלו הן סימני פסלות. וכן כל הפוסל אחרים תמיד, כגון שנתן שמץ פסול במשפחות או ביחידים ואומר עליהם שהם ממרים – חוששין לו שמא ממזר הוא, ואם אומר עליהם שהם עבדים חוששין לו שמא עבד הוא, שכל הפוסל במומו פוסל. וכן מי שיש בו עזות פנים ואכזריות ושונא הבריות ואינו גומל חסד – חוששין לו שמא גבעוני הוא, שסימני ישראל עם קדוש – ביישנין רחמנין וגומלי חסדים. עכ"ל. ובכהן כשהוא עז פנים קצת ליכא חששא דכתיב "ועמך כמריבי כהן" [ב"י]. ומ"מ אם הוא מרבה מריבה תמיד – חוששין לו [ב"ש]. וכתב המהרש"ל [יש"ש פ”ד דקדושין סי' ד']: ואני אומר אם בזמנינו באת להחמיר במשפחות מתגרות זו בזו – לא הנחתם משפחה לא"א שתהא בחזקת כשרות, כי בעוה"ר הדור פרוץ ואין מורה ולעולם מתגרים משפחות זו בזו, ומשום הכי נראה אפילו מי שדרכו לפסול משפחות ולומר עליהם פסולים – אין חוששין עליו שהוא הפסול, כי הדור פרוץ ומורגל בכך, ואין חוששין למשפחתו אלא הוא חומץ בן יין לבד. עכ"ל. ואם המהרש"ל אמר כן בדורו – ק"ו לדורות אלה.

(טז) קיי"ל דשתיקה כהודאה דמי, לפיכך אמרו חז"ל [כתובות י"ד] דכשקורין לאדם איזו פסול עליו והוא שותק – חוששין לזה, וכ"כ הרמב"ם שם: כל שקורין לו ממזר ושותק או נתין ושותק או חלל ושותק או עבד ושותק חוששין לו ולמשפחתו, ואין נושאין מהן אא"כ בודקין כמו שבארנו. עכ"ל. וגם לא אמרינן מדשתק הוא ש"מ שהוא הפסול וכל משפחתו כשירין, אלא חשש המשפחה ג"כ יש [ב"ש] ע"י שתיקתו. אבל יש מרבותינו דס"ל דאדרבא כל מי ששותק – סימן הוא ליחוסו, דכבוד לאדם שבת מריב, וזה שאמרו חז"ל דכששותק חוששין לו – זהו כשכבר יצא עירעור מפסול זה על המשפחה, ואם היה שקר לא היה שותק בכה”ג, ומדשתק ש"מ שהודה להעירעור, ואדרבא – משתיקתו מוכח דהוא הוא הפסול שבמשפחתו ובסיבתו יצא העירעור וכל המשפחה כשירין [כ"מ בטור, וכ"כ החמ"ח והט"ז וע' ב"ש]. ואי קשיא – הא גם בלא השתיקה, כיון דיצא עירעור הרי צריך בדיקה? אמנם באמת בכה"ג לא מהני בדיקה, כיון שהודה והמשפחה א"צ בדיקה [ט"ז]. ואף אם נאמר דמהני בדיקה, מ"מ יש נ"מ אם קראו אותו ספק ממזר או ספק חלל וכן יצא העירעור, דבלא השתיקה אם נשאת אחת מבני המשפחה – לא תצא מפני דהוה ס"ס כמו שיתבאר, אבל בשתיקה – תצא בלא בירור שהרי זהו כהוראה שהוא פסול [ב"ש]. ויש מרבותינו דס”ל ג"כ דשתיקה אינו כלום, אך זה שחששו חז"ל לשתיקה – היינו כשאינו שותק על פסול אחר כשקורין אותו ועל פסול זה שותק, ש"מ דאמת הוא [רש"י].

(יז) וכתב רבינו הרמ"א דכל זה הוא בפסול הנוגע בעצמו, אבל אם רוצים לפסול זרעו בפניו ושותק – אין בכך הודאה, אבל למיחש קצת מיהא בעינן. עכ"ל. ואף שיצא קול מקודם, מ"מ שתיקתו לא תועיל יותר לפוסלם, דאף אם נחשב שתיקתו כהודאה, מ"מ הא לכמה פוסקים אינו מועיל אף הודאתו על הבנים, לבד לענין בכורה [בה"ג בתוס' ב"ב קכ"ז:]. וכשהוהזקו בכשרות – לכ"ע אינו מועיל הודאתו כמו שיתבאר בסי' ד', וכ"ש שבשתיקה בעלמא לא נפסיל בניו ולא חיישינן לשתיקתו. ואע"ג דכשפוסלין אותו – ממילא דבניו נפסלין ג"כ, מ"מ דכשהפסול על בניו ולא על עצמו – אין שתיקתו כלום [ע' חמ"ח].

(יח) האמנם בעיקר פסול מהשתיקה הסכימו רבותינו הראשונים דכל זה היה בזמן חכמי הש"ס שהיו ב"ד נזקקין למי שחרף חבירו ומענישין אותו כראוי, לכן הוי שתיקה כהודאה. אבל עכשיו, השותק על המריבה – ה"ז משובח, אא"כ קורין לו שלא בשעת מריבה. ולכן בזמנינו אדרבא, השותק על מי שמחרף אותו ביחוסו – סימן הוא שהוא איש נככד ומיוחס, והשומע חרפתו בשארי דברים ושותק – סימן הוא שהוא מיוחס, ויחוסא דבבלאי שתיקותא [גמ']. ולכן הרי"ף והרא"ש השמיטו כל עניינא דשתיקותא.

(יט) משפחה שנתערב בה ספק חלל, כל אשה כשירה שנשאת לאחד מאותה משפחה ונתאלמנה – אסורה לכהן לכתחלה, ואם נשאת – לא תצא, מפני שהם שתי ספקות: שמא זו אלמנת אותו חלל שמא אינה אלמנותו, ואם נאמר שהיא אלמנותו שמא אינו חלל. ולמה לכתחלה לא תנשא, והרי ס"ס היתר גמור הוא? דבאמת רק מעלה עשו ביוחסין, כי היכי דמצרכינן תרי רובא במזנה כמ"ש בסי' ו' אע"ג דבעלמא סגי בחד רובא [תוס' כתובות י"ד:], ולא החמירו רק לכתחלה, ובדיעבד אוקמוה אדין תורה. ואפילו האשה עצמה אינה טוענת ברי לי שבעלי לא היה אותו חלל, מ"מ מותרת מכח ס"ס, דלס"ס א"צ טענת ברי בדיעבד [כ"מ בגמ' שם]. ואם טוענת ברי היה – נראה דמותרת לכהן לכתחלה כמו בתרי רובי שם כשטוענת ברי. אמנם אין ראיה דס"ס לא אלים כתרי רובי, דיש מי שאומר דאפילו חד רובא עדיף מס"ס, ואפילו למאן דס"ל דס"ס עדיף מרובא, מ"מ פשיטא דלא אלים כתרי רובי [ע' ב"ש]. ומ"מ מסוגיית הש"ס [שם] מבואר דלא מיירי באומרת ברי, וי"ל דבברי לא עשו מעלה זו. ויש מי שאומר דמיירי גם באינה שותקת, אבל בשותקת כשאומרים לה בעלך היה חלל, גם אם נשאת – תצא [ב"ש]. ולי נראה דכאן לא הוי שתיקה כהודאה, דבשלמא בשתיקה שבסעי' ט"ז כשאומרים לבעל המשפחה בעצמו, דמסתמא שמע מבני המשפחה ויודע אודות פסולם – שפיר הוי שתיקה כהודאה. אבל אשה זו שנשאת לאחד מהמשפחה מאין תדע פסולם? ולא נחשבה שתיקתה כהודאה, והרי בכל האיסורים לא אמרינן שתיקה כהודאה אלא במקום דה"ל למידע, כמ"ש ביו"ד סי' קכ"ז ע"ש.

(כ) רבים שאלו: למה מחשבינן בספק חלל שנתערב כס"ס, והרי פסקינן שם סי' ק"י דכל ס"ס צריך ששני הספיקות יהיו או שניהם בגוף האיסור או שניהם בתערובות, אבל כשספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות לא מהני ס"ס, והכא הוי הספק האחד בגוף האיסור – אם הספק הוא חלל אם לאו – והספק השני הוא משום שנתערב בכל המשפחה –? אבל אין זה שאלה כלל, דלא דמי לכל ס"ס, דגם בלא ס"ס היא מותרת מדינא דאזלינן בתר רוב המשפחה, וכל דפריש מרובא פריש, דכל לוקח אשה הולך ומביא אשה לביתו [יש"ש שם סי' מ"ג]. ואין לחוש שמא הוא ישב במקומו והיא באת אצלו – דהו"ל קבוע וכמחצה על מחצה דמי – דלא חיישינן זה רק בזנות ולא בנשואין דדרכו של איש לחזור אחר אשה, וכיון דגם בלא הס"ס מותרת – שוב לא קפדינן ע"ז. ולפ"ז דגם היתר רוב יש בכאן, פשיטא שבטוענת ברי מותרת להנשא לכהן אף לכתחלה [נ"ל].

(כא) וי"א דאין זה ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות, דאין אנו דנין בכאן על התערובות כלל, אלא על אלמנה זו אם החלל היה בעלה, ואת"ל שהיה – שמא אינו חלל, ודומה לשתי תרנגולות בבית, האחת כשירת והשנייה ספק טרפה, ונמצא שם ביצה, דמותרת מטעם ס"ס: שמא הכשירה הטילה את הביצה, ואת"ל הספק הטילה – שמא כשירה היא, ונתבאר שם דהוה ס"ס, וה"נ דכוותה [ב"מ]. ויש שדחו זה, דלא דמי לביצה דבשם אנו דנין על הביצה מאין היא, אבל הכא אין לנו לדון על האלמנה אלא אם לא היה ידוע מי היה בעלה מהמשפחה, אבל כשבעלה ידוע אנו צריכין לדון על הבעל דכשהוא אסור גם היא נאסרה בביאתו, וכשאנו דנין עליו הרי הספק האחד בגופו אם הוא חלל אם לאו, והספק השני מפני שנתערב בכל המשפחה [אבנ"מ]. ולי נראה עיקר כהי"א, דודאי אם הבעל היה חי והיינו דנין עליו היתה נאסרה מסיבתו. אבל כשהבעל מת וא"צ לדון עליו – שוב אנו דנין רק בהאלמנה [ע' רש"י קידושין ס"ו ד"ה סמוך], וגם בחזקות אנו דנין על הדבר שהוטל הספק ולא על הסיבה שהסיבה את הדבר. ועוד, דבעיקר הדבר לא דמי לספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות, דהא י"א שם הטעם דלא מהני ספק בגוף וספק בתערובות מפני שמתחילה כשהיה הספק בהגוף ונאסרה בבירור – שוב לא יועיל התערובות כבוודאי איסור, משא"כ אם שני הספיקות באו כאחת הוי ככל ס"ס, והכא הרי גם בבעלה באו שני הספיקות כאחת. ולסברא זו הסכים רבינו הב"י בטור יו"ד סי' נ"ז בספק דרוסה ע"ש. ואפילו למאן דס"ל שם דאפילו באו שני הספיקות כאחד כיון שאינם שוים לא הוה ס"ס – ג"כ לא דמי, דהרי אם נדין על האלמנה הוי ב' הספיקות שוים: ספק אם החלל היה בעלה, ואת"ל שהיה – שמא אינו חלל, ולמה לנו להתחיל הספק בהבעל כיון שאין אנו דנין עליו וכמ"ש.

(כב) י"א דדווקא האלמנה אם נשאת לא תצא מפני שהיה לה חזקת כשרות קודם שנשאת לזה, אבל בתו אם נשאת – תצא, דהרי נולדה בספק ואין לה חזקת כשרות. וי"א דאין חילוק בינה לבתה, וכן עיקר, דכיון דיש ס"ס וגם רוב לפמ"ש בסעי' כ', מה צורך להחזקה? ועוד, דגם חזקת האם איתרע מיום שנשאת לזה. ואע"ג דגם חזקה דאיתרע הוי חזקה, מ"מ אינה חזקה אלימתא. ועוד, דחזקת האם מהני גם להבת כמ"ש בסי' ו' לענין מזנה, ע"ש [ע' ב"ש סקי"ד ודו"ק].

(כג) אם נתערב בהמשפחה חלל ודאי – כל אשה מהם אסורה עד שיבדוק, ואם נשאת – תצא, דהרי אין כאן רק ספק אחד, שמא הוא היה החלל שמא אינו. ואף לפמ"ש דיש כאן רוב להתירא, מ"מ ביוחסין לא מתירינן בחד רובא ומצרכינין תרי רובי כמ"ש שם. אמנם אם טוענת ברי לי שבעלי לא היה החלל – נראה דאם נשאת לא תצא, דכן משמע בגמרא דבברי מכשירינן בספיקא, וכ"ש שיש כאן גם רוב [וכ"מ מהגר"א סקל"א ע"ש].

(כד) אם נתערב בהמשפחה ממזר ודאי או ספק ממזר לענין כהן – הנושא ממשפחה זו דינו כמו נתערב בה חלל או ספק חלל, שאשת ממזר ואשת חלל לכהונה איסור אחת הוא [רמב"ם]. ולענין ישראל – האשת שנשאת לאחד מבני המשפחה פשיטא שמותרת, דלא נאסרה אשת ממזר לישראל. ולענין הבנות הנולדות מבני משפחה זו – י"א דכשנתערב בה ספק ממזר מותר לישראל ליקח גם לכתחלה מטעם ס"ס, דזה שהכהן אסור לישא – מעלה עשו הכהנים ביחוסן כדאיתא בגמרא שם, ובישראל לא מצינו מעלה זו [יש"ש וט"ז וב"ש], דהא כל עיקרו אינו אלא מדרבנן, דמן התורה ספק ממזר מותר בישראלית כמ"ש בסי' ד', ורק מדרבנן אסור, ולכן בס"ס מותר גם לכתחלה, וכן משמע מלשון הרמב"ם. אמנם י"א דגם ישראל דינו ככהן ואסור לישא לכתחלה, ואם נשאת – לא תצא [ב"י], דכיון שהכהנים עשו מעלה זו, נשאר לכתחלה באיסור אף בפסולי קהל [הגר”א], וכן משמע מלשון הטור ס"ס ז' לפי הגירסא שלפנינו ע"ש. ודיעה ראשונה ס”ל דטעות הדפוס יש בטור [ב”ש], וכן נראה מדסיים שם שאם נשא הוי הולד ספק ממזר, וזהו פשיטא דבדיעבד גם בכהן אין חשש כמ"ש. [ושנאמר דקאי על התערובות ממזר ודאי, פשיטא מאי קמ"ל? וכבר ביאר זה בסי' ד'].

(כה) י"א דדוקא כשנתברר הפסול שנתערב ע"י עדים, אבל אם היה רק קול בעלמא – גם כהן א"צ לחוש [שם]. אמנם כשיש עדים שקראו שמץ פסול על המשפחה מפני הקול, אפשר דלדעת רש"י שבארנו בסעי' ח' יש לחוש.

(כו) כתב רבינו הרמ"א דכל זה דוקא למי שיודע בדבר הפסול, אבל משפחה שנתערב בה פסול ואינו ידוע לרבים, כיון שנטמעה – נטמעה. והיודע פיסולה אינו רשאי לגלות אלא יניחנה בחזקת כשרות שכל המשפחות שנטמעו בישראל כשירים לעתיד לבא. ומ"מ כשר הדבר לגלות לצנועין. ודוקא משפחה שנטמעה ונתערבה, אבל כל זמן שלא נתערבה – מגלין הפסולים ומכריזין עליהם כדי שיפרישו מהם הכשירים. וע' בח"מ סי' ל"ה מי נאמן להעיד על משפחות. עכ"ל. וכבר בארנו זה בסעי' י"א. ונ"ל דזה אינו רק בפסולי קהל, אבל הכהנים צריכים לחוש, דהא אותם יצרפו לעתיד לבא ואפשר דגם לוים צריכים לחוש לפמ"ש שם.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >