עצמות יוסף/קידושין/מג/א

עצמות יוסף קידושין מג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

דף מ"ג ע"א

אלא למ"ד בכה"כ מלמדין מא"ל. קשה נימא דהני תרי הוא אלא הוא ולא שולחיו והוו תרי מעוטים ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ונרבה שולחיו דהכי פרש"י לעיל דכותי חייב בתרומה מדגנך ולא דגון כותי תרי זמני ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות והשתא למ"ד בכה"כ מלמדים איצטריך הך קרא דשחוטי חוץ לומר דאין מלמדים בעלמא ולמאן דאמר אין מלמדים איצטריך לגופיה לאשמועי' דיש שליח לדבר עבירה בשחוטי חוץ ונראה דהך דרשא דדריש מההיא ברייתא לאם אינו ענין דמי ונפקא מינה דלכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה ודמי לאי לא נאמר דאתא לתלתא קרא ולא נילף בעלמא דיש שליח ולא נשתנה הדין בעלמא כלל אלא דוקא בשחוטי חוץ הוא דנשתנה הדין והא דלא דריש הך דרשא נ"ל דכיון דאיכא למדרשיה כההוא גונא דדריש בגמרא אמרי' דניחא טפי בעה"ג למדרשי' הכי ולא נתחייב לשולחו משום דהוי סברא אלימתא דברי הר' ודברי התלמוד דברי מי שומעים ולמ"ד שני כתובים הבאים כאחד דפריך בגמרא הני ההוא מאי דרשי' לא משני דאתא למיעוט אחר מיעוט משום דפריך לה בההיא הנחה דקמנח מעיקרא דשחוטי חוץ מתחייב הוא ולא שולחיו ועל ההנחה הזאת פריך בגמרא מאי דריש וכו'. עוד קשה מאי פריך למ"ד מלמדים מאי איכא למימר דמ"ד מלמדים יאמר לך דס"ל כבית הלל דדריש על כל דבר פשע לחייב ע"י שלוחו והשתא הוו שליחות יד ומעילה וטביחה שלשה כתובים הבאים כאחד דלדברי הכל אין מלמדים ונראה דהכי פריך אי דריש כבית שמאי לחייב על המחשבה מאי איכא למימר. ולמ"ד שני כתובים הני ההוא מאי דרשי וכו' יל"ד נימא דאיהו דריש הוא ולא שלוחו ואתא לחייב את המשלח משום דממעילה וטביחה לא הוה ילפי' ליה כיון דאין מלמדים ואפשר שאינו מעניינו דקרא דכתיב דם שפך כלומר דהוא השליח השופך הדמים שהרי שולחו לא שפך הדמים אלא שציוה לשפוך:

ועוד יש לתרץ תירוץ אחר דלפ"ז נמצא חד הוא מיותר הה"א והראשון עיקר מכלל דת"ק וכו' אף על גב דלעיל דריש מהוא בתרא הוא ולא שלוחו וכו' והתם קאי בכרת דכתיב ונכרתה ומשמע הוא ולא שלוחו נ"ל דצ"ל דלא קאי אלא אדם יחשב לאיש ההוא דהוי מיתה בידי אדם אבל מכרת אין סברא לפוטרו. ועוד דאפשר דדינא רבה וזוטא אפשר דהוו דינים אחרים זולת הכרת. והרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות רוצח פסק דהמשלח חייב מיתה לשמים ולא חילק בין דינא רבה לדינ' זוטא ואפשר דס"ל דהלכה כרבנן ואפילו לאיבעית אימא צ"ל כן וצ"ע בדברי הרב מוהרי"ק במ"ש בפירוש הרמב"ם וק"ל דינא רבא ודינא זוט' והשתא הוא חייב דאמרי רבנן היינו אפילו בידי אדם אם היה בעדים ובדינא רבה בלא עדים ושולחיו פטור מדינ' רבה שמאי אומר דחייב היינו בדינא רבה לעולם בין בעדים בין שלא בעדים. ואידך הרי לך כחרב בני עמון וכו' יל"ד מאי קאמר השתא ואידך דהא מעיקרא ע"כ צריך לבקש הבנה

לפסוק הזה כיון דשמאי הוכיח זה מן הפסוק וצריך לתרץ דהפסוק הוא סיפור דברים בעלמא ונראה דלכל התירוצים הוא דבעי ואידך כלומר מה יעשה בפסוק ואותו הרגת וכו'. ולמאי דאמרינן לעיל קסבר שמאי שני כתובים הבאים כאחד מלמדים וכו' יל"ד דא"כ היכי מוכח לה מקרא דואותו הרגת ונראה שהביא הפסוק הזה משום דהוא מפורש בהדיא. תוספות מורד במלכות וכו' ולא נהירא שהרי יואב לא היה מורד במלכות כלומר וכיון שכן הוא כבוד המלך שיכבדו לעבדיו וכמ"ש הריטב"א ז"ל והוא כתב ז"ל שדברי רש"י הם עיקר והטעם הוא משום דלא מייתי בגמרא אלא זה הפסוק מאדוני יואב וכו' ולא הביא דברי דוד לאוריה שילך לביתו ומדברי הרמב"ם פ"ג מה' מלכים נראה דס"ל כדברי ר"מ שכתב ז"ל אפילו גזר על שאר העם וכו' תוס'. שלא מצי' וכו' וי"ל במעילה לא מתחייב וכו' וי"ל דהא לא עשה שליחות הבעל הבית כיון שהוא א"ל לאכול. ונראה דהתם אין הכונה על ענין האכילה אלא שיהיה שלו ואם ירצה לאוכלו יאכלו ולכך מתחייב משעת ההגבהה ולכך נסתפק ר"י באומ' הושיט וכו' אלא דיש לדקדק דמה ספק שייך בזה כיון דהתם לא שייך הגבהה למה יתחייב כלל כיון שבהושטת ידו לכד השמן או בהתחממו בגיזי עולה מיד נהנה ולענין הלכה אכתוב בדרך קצרה. קי"ל בכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה לבד ממעילה וטביחה ומכיר' ובשליחות יד והרמב"ם ז"ל כתב דין שולח יד בהלכות גזילה פ' ג' ודין הטביחה בהלכות גניבה פרק ב' וג' ודין המעילה בה' מעילה פ"ז אלא שבה' מעילה כתב לשון קצת קשה ז"ל ובכל התורה כולה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה לבדה שלא יתערב עמה איסור אחר. והוא דבר תימא דהוא ז"ל עצמו כתב במקומות שרמזתי דיש שליח לדבר עבירה ואפשר דה"ק בכל התורה כולה שלא בא הדבר מפו' אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה שהרי במעילה לא בא הדבר כ"כ מפורש אלא בחטא חטא וכו'. ומ"ש שלא יתערב עמה איסור אחר אע"ג דבכל האיסורים הוי כך מ"מ במעילה לא נעשה איסור נוסף והדבר נעשה בשוגג והוא האיסור עצמו ואינו שולחו לעשות איסור ולמדנו דין מחודש בדיני המעילה מדברי התוס' והוא שאם אמר גזבר לשליח אכול ככר זה של הקדש ולא ידע המשלח ולא השליח חייב המשלח ואף על פי שבכל התורה כולה לא מצי' זה נהנה וזה מתחייב הכא מיד שהגביהו השליח מתחייב המשלח ואע"פ שלא נעשה שליחותו שהרי עדיין לא אכלו מ"מ אין הכונה אלא על קנייתו של שליח שקנאו בהגבהה והוא יאכלנו אחר זה ובדיני מלכים למדנו מדברי התוס' שהמורד פי המלך שאומ' לו שיבא אל ביתו או למקום פ' ולא הלך חייב מיתה וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ג מה' מלכים ומדברי רש"י ז"ל למדנו שאין לאדם לקרא לשום אחד מעבדי המלך אדון בפני המלך כי אם יעשה כן חייב מיתה ואין כן דעת התוס' והרמב"ם ז"ל והריטב"א הסכי' לפי' רש"י ז"ל:

דף מג הלכה ט אתמר רב אמר שליח נעשה עד וכו'

אלא מעתה וכו' פרש"י הרי ראו וכו'. לכאורה נראה דקושיית הרי ראו היה ראוי לקובעה בדרך סתם ויקשה ויאמר הרי ראו וכו' אלא שהקשה מקדש אשה בפני שנים וכו' משום דקיימי' בענין קדושין. ובמה שפרש"י שליח נעשה עד בין לקדושין בין לממון ה"ה בגרושין אלא נקט ממון שהוא היותר מחודש כדלקמן דעביד ביה צריכותא ונקטי' לבסוף וכ"ש גרושין ונקט קדושין משום דקיימינן ביה. אלא רב. אמר שליח נעשה עד אלומיה אלימי וכו' לא הוה צריך למיהב טעמא לרב דהא בעי בגמרא טעמא אלא לר' שילא אלא משום דבגמר' יהיה טעמ' אלימת' לר' שילא דכיון דשלוחו של אדם כמותו ה"ל כגופי' משו"ה הוצרך לתת טעם לרב וק"ל. מתיבי אמר לשלשה וכו' ע"כ לא פליגי וכו' יל"ד נימא דה"ה דפליגי אפי' בשנים ונקט בג' דאפילו הכי פליג בהו ואין לומר דאפי' הכי תקשי לרב מב"ה דהא מצ' לתרוצי ע"ד דתירצו בעלי התוס' דהוה מצי לשנויי איפוך ונקט ב' להודיעך כחו דב"ש ואף על גב דלא הוה הלכתא כותייהו כחה דהתירא עדיף ונראה דא"כ לא הוה ליה לב"ש למימר א' שליח ושני עדים אלא הן הן עדיו הן הן שלוחיו ומדקאמר הכי ש"מ

דטעמא דמלתא הוי דוקא משום דהוו שלשה ובגמרא י"ל אמאי לא

פריך לימא כתנאי רב דאמר כב"ש ור' שילא כב"ה ואפשר דלר' שילא לא ק' דאמר לך דאתי ככ"ע דע"כ לא פליגי אלא בשלשה אבל בשנים דברי הכל אין שליח נעשה עד. אלא דאכתי ק' בדברי התוספות שהקשו תימא וכו' ומאי קושיא דהא הוצרך בעה"ג לתת טעם זה כי היכי דלא תקשי נימא כתנאי וכו' איברא דמלשון פתיבי' דקאמר משמע דלא נחית להכי ועדיין צ"ע. תוספות ע"כ וכו' כבר כתבתי למעלה מה שיש לדקדק בקושייתם ז"ל. ובמה שתירצו ז"ל דהוה מצי למימר איפוך וכו' ק' דא"כ כיון דע"כ צריכ' לאסוקי אדעתיך איפוך וכו' מאי האי דפריך בגמר' ורב כבית שמאי דהא משני לך איפוך. ונראה דבעה"ג סיומי סיים למלתי' וה"ק מה תאמר דרב אתי כב"ש איפוך וכו' וק"ל ולדברי רב אחא צ"ל דר' שילא נמי אפיך דברי ב"ש וק"ל תוס' ולא אמר להם אתם עדי וכו' מיהו אי לא טען וכו' נראה לכאורה דברי התוס' דלא שייכי למה שכתבו ולא כיוונו כי אם לגלות דינים ואפי' בדוחק דרצו להטעי' מה שחילקו בין ההי' דסנהדרין לכאן שעם היות אחת דיש גם שם חלוקה אחרת היכא דלא טעין דלא טענינן מ"מ גם שם יש חלוקה בטענינן ליה ונאמר אדם עשוי שלא להשביע וכיון שכן ע"כ צריך לחלק בין ההיא דהתם להכא. והיותר נראה שבאו לגלות הדין לנו. ב. אמר רבא אמר לשנים צאו וכו' וכן בדיני ממונו' פרש"י אם שלח חובו וכו' פי' ואיירי דלא אמר לו המלוה שישלח ע"י זה אלא הוא שלחו מעצמו דאם לא כן לא היה פורע הלוה כיון שכבר הימניה עליו וכ"כ הטור בח"מ סימן קכ"א.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף