עמק סוכות/סוכה/לט/ב

עמק סוכות סוכה לט ב

דף ל"ט ע"ב

אבל בלוקח מן המשומר אסור. לר"ת הפירות אסור באכילה גם קודם זמן ביעור ולרש"י שרי ובכפ"ת הביא מתמים דעים שלא אסרת תורה אלא המשומר ביד ישראל מפני שעבר על והשביעית תשמטנה ושמור ביד א"י לא אסור ועוד איזו שבח יש בין שמור לשאינו שמור אבל של עזקה הוא ארץ עבודה כו' ואם ספיחין אסור בשביעית כ"ש פירות ארץ עבודה בין דא"י בין דישראל. ותמה בכפ"ת כיון דמודה לר"ת דפירות השמורות בשביעית ביד ישראל אסור ד"ת ומ"מ שמורות מא"י אינו אסור מחמת שאינו מוזהר על תשמטנה וא"כ גם לפירושו עזקה עבודה למה יתסר דא"י שאינו מוזהר שלא לעבוד בשביעית ומ"ש איסור עבודת הארץ מאיסור שמירת פירות כו' וראייתו מספיחים דאסורין אינו ראי' דאיסור ספיחים היינו בפרי אדמה מחשש דיזרע ויאמר ספיחים הם ובפרי אילן אין איסור כמ"ש הרמב"ם רפ"ד משמיטה ע"ש. והנה שטחות לשון התמים דעים נראת דמאיסור תורה מיירי. שלא אסרה תורה אלא משומר מישראל ומשומר מא"י לא אסרה [והיינו התורה]. ודכוותי' של עזקה היינו עבודה דא"י דאסור נמי קאי על ד"ת. וגם מגוף הענין דסוף מסכת יבמות דנקיט של עזקה בהדי של ערלה ורבעי דהוו איסורי תורה ואשמעי' דא"נ לאסור אלא הלך אחר הרוב כדפרש"י שם. ואי עזקה דא"י רק איסור דרבנן הא אין מזה ראי' לאיסור תורה דלא נחוש לדבריו להחמיר אע"כ דגם בעזקה הוא איסור תורה. וא"כ צ"ע מאי כ"ש מספיחין דנקיט אם איסור ספיחין רק איסור דרבנן כרבנן דלא כרע"ק דאוסר ספיחין מה"ה עי' פסחים (דף נ"א ע"ב) בתוד"ה כל הספיחין דאין הלכה כרע"ק מחביריו. אף שביד מלאכי ס"ס קע"ב הביא מהרדב"ז דהיכא דמסתבר טעמי' דרע"ק הלכה כרע"ק אפי' מחביריו לא נראה לזמר בשיטת התמים דעים דיפסוק כרע"ק ובדוחק י"ל דמדרע"ק דאוסר ספיחין מה"ת אף שגדל בלא כוונת עבודה דשום אדם. נלמד לרבנן דיתסר עכ"פ בעבודה דא"י ויחשב מעשה מתועב לאוסרו עי"ז באכילה ועי' בחולין (דף קט"ו ע"א) בתוד"ה כל שתעבתי לך ה"ה בבל תאכל. דאצרכו הוכחה מה"ת להתיר באכילת אילים שסרסו אפי' א"י ע"ש. וה"נ שייך בפירות עזקה דא"י מעשה מתועב אף שא"י אינו מזהר שלא לעבוד בשביעית.

וי"ל דזה ל"ש אלא בעבודה דפועל בגוף הפרי ולא בשמור דאינו שייכות כלל לגוף הפרי ל"ח מעשה מתועב כשנעשה על ידי א"י שאינו מוזהר על זה. ואפ"ל דלזה נתכוון בתמים דעים מ"ש ועוד איזו שבח יש בין שמור לאינו שמור. והיינו דשמור ע"י א"י קיל מנעבד ע"י א"י ובספרי כובע ישועה בבבא קמא ריש דף ס"ט הבאתי מ"ש בש"מ סוף בבא מציעא דשרי ליקח מהמשומר בשביעית לעומר דענבי נזירך משמע דוקא משומר לצורך אדם אסור ולא לצורך גבוה ואין בזה משום ממשקה ישראל ממותר לישראל. והקשיתי מירושלמי ספ"ז דפיאה ופ"ד דפסחים דנוטע כרם להקדש שחייב בשביעית מדכתיב ושבתה הארץ שבת לה' אפי' דבר שהוא לשם קדושת שביעית חלה עליו ע"ש. ולמ"ש הכא י"ל דקיל ענין שמורה מענין עבודה אף ששניהם איסורי תורה נינהו. וכדאמרי' הכי לענין של א"י ואכתי צ"ע בכ"ז ועי' בריטב"א ורמב"ם פ"ד משמיטה הל' כ"ט:

דכתיב וימן להם המלך. ברש"י תהלים ס"ח פסוק כ"ד מאויבים מנהו פי' מנהו תהי' פרנסתו כדאמרי' מאי משמע דמן לישנא דמזוני דכתיב (דניאל א') אשר מנה את מאכלכם וגומר. וזהו דלא כדנקיט הכא מן וימן להם המלך. ובהגהות הר"צ חיות הק' הא דלא הביא ממנהו דתהלים הנזכר ע"ש. ואני אומר דעל כזה י"ל ערבך ערבא צריך וכדחזינן דרש"י הוצרך להסתייע לפירושו מהא דדניאל וע"ש בתהלים בפי' הרד"ק. ועי' בכפ"ת:

ולרבעי. בטורי אבן בר"ה (דף י"ד ע"ב) הק' עמ"ש התוס' בריש קדושין (דף ב:) דגם מאן דתני כרם רבעי מודה בשאר אילנות דנוהג בהם רבעי מדרבנן. דהרי בירושלמי פ"ז דפיאה אמרי' דלב"ה דסובר דרבעי ממון גבוה כו' פטור ממעשרות וכשיתקנו רבעי בשאר אילנות יבוא להפקיען ממעשרות שלא כדין כו' ובפרט בשמן זית דמעשר דידי' מה"ת ולא יתקנו מחשש זה וכהא דב"ב בקונה ב' אילנות דמספ"ל אי קנה קרקע דמביא ביכורים ואינו קורא מחשש זה דאתי להפקיען מתרומות ומעשרות שלא כדין כו' ע"ש.

והנה לסברתו תקשי למאי דקיי"ל דלוקח פטור מה"ת כשלקחן אחר שנגמרה מלאכתן ביד מוכר וחייב מדבריהם ואם נגמרה ביד לוקח חייב מה"ת כמבואר ברמב"ם פ"ב ממעשר ה"ב [ועמ"ש לעיל דף ל"ו ע"א בד"ה עשר] וכבר כתב המשנה למלך (פ"א מתרומות דין י"א) מהטור וב"י דה"ה מתרומה פטור לוקח ע"ש. ופשוט דכשעשה הלוקח אח"כ עיסה חייב מה"ת בחלה ותנן פ"ק דחלה מ"ד דמדומע פטורה מחלה וע"ש בתוספות יום טוב דדימוע דרבנן לא מצי לפטור אלא מחלה בזה"ז דהוא דרבנן דא"א לדימוע דרבנן להפקיע מחיוב חלה דאוריתא ע"ש. ומשמע דתרומה גמורה פטור מחיוב חלה דאורייתא. ובכ"מ פ"ו מביכורים ה"ד הביא הספרי (פ' שלח) מראשית עריסותיכם שומע אני אף תרומה ומעשר שני ת"ל תרימו את שמורם קדש והשאר חולין ולא שזה וזה קדוש ע"ש. וא"כ תקשי בהא דחייבו חכמים לתרום היכא שפטור מה"ת וה"ל לחוש שעי"ז יבוא לקלקול לענין חיוב חלה דחייב מה"ת כיון שמה"ת אינו קדוש ובטעותו שהוא מה"ת תרומה יפקיע מחיוב חלה שחייב מה"ת.

וכן נחוש דאתי לאפרושי מן החיוב מדבריהם על החייב מה"ת ותהא לדין תורה מן הפטור על החיוב וכעין הא דפסחים (ריש דף נ"א) לענין חלה מאורז דאי רובן דגן אכלי ניכלי זר באנפייהו משום דלמא אתי לאפרושי מחיוב על הפטור ומפטור על החיוב ע"ש. ולסברת הטורי אבן תקשי דנימא כן בכל חיובי דדבריהם דאתי עי"ז לקלקול. וכן בכמה ענייני דרבנן דאפשר להתגלגל איזו קולא ע"י חומרא דידהו. ועיין ש"ך ביורה דעה סי' רמ"ב בקיצור הוראת או"ה אות ט'. אע"כ דלא חשו רבנן לזה היכא דנראה להם לתקן [ול"ד להא דחלה מאורז דאינו אלא מנהג שנהגו מעצמם כן]. והנה כהא דב"ב הנזכר דחיישי' לקלקולא דאתי מחמת החומרא. מצינו כעין זה בשבת (דף ט"ז סוף ע"א) דלא טימאו פשוטי כלי זכוכית אף דשוינהו רבנן ככלי מתכות משום דעבדי בהו רבנן הכירא כי היכי דלא לשרוף עלייהו תרומה וקדשים. וכן חשו ביבמות (ריש דף ל"א) שלא להחמיר לחלוץ לצרה בספק גירושין דערוה משום קילקול דאי אתה אומר חולצת מתייבמת. מ"מ אינו כללא לכל מקום לחוש שלא להחמיר מפני חששות כאלו. וגם הא דרבעי בשאר אילנות דתקנו רבנן י"ל ללא חשו בזה לקילקול דאפשר לצאת מזה ואכמ"ל:

ולשביעית. בכפ"ת הביא גירסא בירושלמי שהובא בתוס' אתרוג בת ו' הנכנס לז' ה"ה כאילן דבתר חנטה ופטור ממעשר דבתר לקיטה והוכיח מזה כהמבי"ט דפטור מעשר בז' אינו תלוי בהפקר דהרי כיון דאזלינן ביה בתר חנטה אינו הפקר ומ"מ פטור ממעשר ודלא כהבית יוסף דסובר דפטור ז' ממעשר תלוי בהפקר ע"ש באורך.

והנ"ל דהב"י לא יפרש מ"ש בירושלמי ופטור ממעשרות כירק דהוא אע"פ שאינו מופקר כלל. אלא דהירושלמי יסבור כרב ששת בר"ה (דף ט"ו) דפוטר מביעור דאזלי' בתר חנטה שהי' בו' ומ"מ פטור ממעשר משום דיד הכל ממשמשין בה וכדפרש"י דנהי דא"צ להפקירה דאין נוהג בה ז' מיהו כל שדות הפקר הן בז' ואין אתרוג זה נשמר בה לבדו וע"כ הכל ממשמשין בו והפקר פטור ממעשר ואף דרב המנונא פליג ומחייב במעשר וכדפרש"י כיון דאינו הפקרא דמלכא משמוש יד הכל שבה אינו אלא גזל ואין הפקר כזה פוטר ממעשר ע"ש י"ל דהירושלמי סובר כר"ש דהוי הפקר אבל היכא דליכא הפקר מודה הירושלמי דחייב במעשר וכהבית יוסף.

ובטעם פלוגתא דר"ש ור"ה שכתב הבאר יצחק (חי"ד סי' כ"ג ענף ד') דר"ה סובר דלא הוי יאוש בעלים ע"ש. הנה לשון רש"י דאין הפקר כזה פוטר ממעשר. משמע דמייאשו אלא דל"מ. והנ"ל דודאי צריך שיהא היאוש קודם שבא ליד הלוקח כדי שלא יבוא ליד הלוקחו באיסור דאז הוי גזל בודאי. וכבר הבאתי בספרי נפש חיה בבבא מציעא (דף כ"א ריש ע"ב) מהרמב"ן במלחמות שם (דף כ"ו) דל"מ יאוש לדבר שברשותו והבאתי מבעל תרומת הכרי (סי' רס"ב) שהוכיח מהתוס' והרא"ש דשם דף כ"ו גבי מצא בכותל חדש דמהני יאוש לדבר שברשותו ע"ש. וא"כ באתרוג בת ו' שנכנס לז' דמד"ת אין בו דין ז' הרי מקום האילן ברשות בעליו קאי.

וי"ל דר"ש יסבור כהתוס' ורא"ש דגם ברשותו מהני יאוש וע"כ פטור ממעשר ור"ה יסבור כהרמב"ן דלדבר שברשותו ל"מ יאוש ולכן הוי אצל הלוקחו כגזל ואינו פטור ממעשר.

ואגב אעורר במה שהביא בבאר יצחק (שם ענף ה') קושיית הטורי אבן דל"ל לשביעית דפטור ממעשר קרא דויתרם תאכל חית השדה מה חי' אוכלת ופטורה כו' תפ"ל כיון דהפקר פטור מובא הלוי כי אין לו חלק כו' יצא הפקר שידך וידו שוין וז' הפקר היא ע"ש. וכבר הוכיח מזה המהרי"ט (ח"א סי' מ"ג) כהמבי"ט דשנת השביעית פטור אף כשאינו מופקר ע"ש.

והנה למ"ש הטורי אבן בר"ה (סוף דף ט"ו) מהיראים דאף דתרומות ומעשרות אינו נוהג מה"ת אלא בדגן תירוש ויצהר אבל מעשר שני נוהג בכל הפירות אפי' בירקות כו' מדכתיב כל מעשר הארץ ע"ש. ובמשל"מ פ"א ממע"ש הי"ב יעו"ש. דלפי"ז הי' אפ"ל דמובא הלוי כו' דבפ' ראה לא ידענו אלא מעשר ראשון ומעשר עני דבהו משתעי קרא. ומע"ש ה"א דינהוג אף בשל הפקר ושביעית מריבוי דמכל מעשר הארץ כמו דאתרבו פירות וירקות לכך צריך ויתרם תאכל חית השדה לפטור גם ממע"ש וכחיה דאוכלת ופטורה מכל המעשרות. אך כבר תמהו הטורי אבן והמשנה למלך על שיטה זו. ובסמוך בדף מ' בתוד"ה ורבותינו נמנעתי לכתוב תירוצי אחר שקדמנו בערוך לנר:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף