עמק סוכות/סוכה/לב/ב

עמק סוכות סוכה לב ב

דף ל"ב ע"ב

שדרו של לולב. עי' בתוס' הכא ובנדה (דף כ"ו ע"א) והרשב"א בשבת (דף ל"ז ע"ב סד"ה הא) כתב דגם על שמואל י"ל תנא הוא ופליג. ומהכא קצת ראי' כדי דלא תקשי מברייתא דר"א לשמואל. וביד מלאכי סי' תקנ"ב הק' על הרשב"א בזה וכן על האומר דגם על ריו"ח י"ל תנא הוא ופליג ע"ש. וקצת נ"ל דלהרמב"ם בהקדמתו לספר היד החזקה דחשיב גם שמואל וריו"ח מב"ד דרבי. י"ל כיון דהיו במינוי ב"ד דתנאי כתנאי חשיבו. ולהראב"ד שם שכתב דלא הי' שמואל וריו"ח מב"ד דרבי. אין לחושבם כתנאי ואינם כרב שהי' מבית דינו דרבי:

תנן לולב שיש בה ג"ט כו'. למ"ש הר"ן לקמן סוף דל"ז להשיב על הסוברין דא"צ לטרוף עלי הלולב בנענוע רק מוליך ומביא כו' דא"כ למה צריך שיהא הלולב יוצא על ההדס טפח כדי לנענע בו והלא בין גדול בין קטן ראוי להוליכו ולהביאו א"ו לפי שצריך לטרוף הלולב בעצמו הצריכו בו טפח עודף כדי לנענע בו [ועי' בשדי חמד מערכת ד' מינים סי' ב' דמה שבתוך האגד אין ראוי לנענע] ע"ש. וא"כ זה לא שייך אלא כשהלולב אגוד עם ההדס והערבה אבל למאי דקיי"ל דבלא אגדו נמי כשר כל שנוטל כל הד' מינים זה אחר זה וכולם לפניו כדאיתא בסי' תרנ"א סי"ב. וא"כ בכה"ג סגי בלולב דג"ט דמצי לנענע בו אחרי שאינו בתוך האגודה ונוקי מתני' בכה"ג. אך למאי דאיתא בסמוך (דף ל"ג סוף ע"א) דלכ"ע מצוה לאגדו משום ז"א ואנוהו, ולדעת כמה רבוותא הא דז"א ואנוהו הוא מה"ת לכתחילה ועי' בשדי חמד בחלק דברי חכמים סי' ה'. וא"כ י"ל הא דיוצא בדיעבד בלא אגדו אינו אלא כשזה הלולב ראוי לאגודה וכגון שהוא מד' טפחים דאם יאגדו עם שאר המינים של ג"ט כדינם ישאר טפח עודף לנענע. אבל כשאינו רק מג"ט דבזה כשיאגדו עם ההדס וערבה דג"ט לא יהא בו לנענע ל"מ אף כשיטלו לבדו ונימא בזה כעין דר' זירא כל שא"ר לבילה בילה מעכבת בו, וה"נ כיון דאינו ראוי לולב דג"ט להיות באגודה כמצוותו לכתחילה פסול גם שלא באגודה. אמנם במ"ש הר"ן דבהוסיף באורך ההדס וערבה אפי' כמה צריך שיצא שדרו של לולב למעלה מהן טפח. בזה נראה דאינו רק כשלקחן באגודה אבל בלקחן נפרדים סגי כשאורך הלולב ד' טפחים אף כשההדס וערבה ג"כ ארוכים ד"ט כיון דיש הכשר ללולב זה להצטרף להדס וערבה דג"ט:

והיינו לחומרא לא דק. וק"ל דמ"ל קולא באין לו רק הדס מתרי ופלגא טפחים בינונים ולא יקחנו ויבטל מהמצוה ומצאתי בערל"נ שעמד בזה ע"ש. והנ"ל דבש"ע סי' תרמ"ט סוף ס"ה איתא דפסול מפני שאינם מינם אי שחסרים השיעור אפי' בשאר ימים פסול ושם ס"ו כתב בשעת הדחק שאין נמצא כשר כל הפסולין נוטלין ואין מברכין וע"ש במג"א דשאינן מינן פסולין אף בשעה"ד ע"ש. ומשמע דחסר השיעור אינו כשאינן מינן ונוטלין בשעה"ד בלא ברכה. וא"כ לא אתי חורבא מה שיטעה דצריך דוקא של ג"ט כיון דעכ"פ יקח הפחות מג"ט כשלא ימצא מג"ט ומה שלא יברך אינו חורבא כיון שהברכות אינן מעכבות.

אמנם להסוברין מצות צריכות כוונה לצאת י"ח המצוה עי' בש"ע סי' ס' ס"ד שכן עיקר. הרי בסבר שצריך דוקא של ג"ט שלימות לא יכוון למצוה כשיטול החסר שיעורו ולא יכוון אלא כדי שלא תשכח תורת מין זה. עי' לשון הראב"ד שבטור ס"ס תרמ"ט והרי אתי חורבא מזה שלא יכוון למצוה ולא יצא י"ח המצוה. ואולי זהו מילתא דלא שכיחא חשיב שלא ימצא הדס מג"ט ולא חשו לזה. ועי' ברא"ש שתמה על הרי"ף דהשמיט הא דר"ט כיון דשמואל פוסק כוותי' ודאי דהלכתא היא ואע"ג דמתני' קתני ג"ט כיון דאמורא פסק דלא כמתני'. ובק"נ השיב דפסק כריו"ח דאמר בעלמא הלכה כסתם משנה וכריו"ח קיי"ל לגבי שמואל ע"ש. והנ"ל בטעם הרא"ש דבדברי אמת (דמ"ח) העיר דאמוראי פליגי אי אמר ריו"ח הלכה כסת"מ אין לדחות דברי האמורא דפוסק דלא כסת"מ אף אי הלכה כריו"ח נגדו והביא כזה מהמשל"מ (פ"ז מכלים הי"ב) אלא דבדברי אמת מסיק דהלכה כמ"ד דריו"ח סובר הלכה כסת"מ ע"ש. וא"כ י"ל דהרא"ש יסבור דאינו ברור אם ריו"ח סובר הלכה כסת"מ ולכן אין לדחות דברי שמואל שפוסק דלא כסת"מ. וע' בספר הכריתות בחלק ימות עולם שער ג' הלכות פסוקות סי' ז' ובליקוטי מרדכי שם סי' ת"ס ואכמ"ל:

ר"א ברי' דרבא מהדר אתרי וחד כו'. לכאורה כיון דעשה מעשה לצאת בי' י"ח נימא מעשה רב לפסוק כן אף אי אמימר [או רב אשי לגירסת הרא"ש] קרי לי' הדס שוטה. וביד מלאכי סי' תכ"ו כתב דהלכה כבתראי נגד מעשה רב ע"ש. וצ"ע אי אמימר או רב אשי בתראי הוו נגד ר"א ברי' דרבא. ועי' בתשו' מהרי"ק שורש מ"א שנדחק הרבה בטעם הלוקחים הדס שוטה לצאת בו וצ"ע:

אמרת נשרו רוב עליו כשר והדר תני כו'. בכפ"ת הק' להעיטור דמכשיר בנשרו רוב עלין דהעבות ונשאר בו עבות א' בחד קינא ותירץ דמיירי הברייתא בהכי וכתב דפשט הברייתא משמע דמהקן שנשרו רוב עליו מיירי דנשאר עבות קיים עכ"ד. ולא ביאר המשמעות מהיכא. והנ"ל דקשה לשון הברייתא דמדנקיט נשרו רוב עליו ידענו דמיעוטו קיים ונשאר שלא נשרו ולמה נקיט ונשתיירו בו מיעוט. אלא דאי לא נקיט ונשתיירו בו מיעוט הוי מפרשינן כאופן דהעיטור ולזה נקיט ונשתיירו בו מיעוט דמשמע מהקן שנשרו בו נשתייר. והנה לשון הגמרא דנקיט והוא דקיימי תלתא תלתא טרפי בקינא ומדכפל למינקט תלתא תלתא לכאורה משמע דבחד לא סגי.

אך י"ל דלא קאי על משך אורך הבד אלא על כל בד מהג' בדים דההדס קאי ולשון הרמב"ם פ"ז מלולב ה"ב שיהיו ג' עלין או יותר על כן בגבעול אחד כו' שינה לשון הגמרא דנקט בקינא [זהו עוקץ כדפרש"י] וגבעול הוא קנה [עי' פרש"י לעיל דף י"ג ע"א בד"ה ובהם שלשה גבעולים]. ומשמע קצת דסובר כהעיטור ואפשר שמזה דקדק הטור שסובר הרמב"ם כהעיטור והכ"מ דקדק עליו דמנלי' זה ע"ש ודצריך שיהי' ג' העלין בשוה נלמד ממ"ש אח"כ דאם ב' העלין בשוה והג' למעלה הוא הדס שוטה ואכתי צ"ע בזה:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף