עמק סוכות/סוכה/כד/ב

עמק סוכות סוכה כד ב

דף כ"ד ע"ב

וכתב לה מ"מ. עמ"ש התוס' דבסוטה דכתיב וכתב את האלות בספר הוי כלל ופרט אבל הכא ונתן בידה חזר וכלל אע"ג דבברייתא לא מייתי כללא בתרא כו'. וצע"ק דנימא נמי בסוטה דומחה אל מי המרים חזר וכלל דמ"ש ומחה מונתן בידה וכן ונתת באזנו ובדלת שהובא בתוס' דחשיב כלל בתרא דמפרשינן כל מה שאתה נותן וה"נ נימא כל מה שנמחה במי המרים. ועמ"ש בספרי נפש חיה בבבא מציעא (דף י' ע"ב) בד"ה ת"ל. ובספרי תורת הקנאות בסוטה (דף י"ז ריש ע"ב). ובתפארת יעקב בגיטין (דף כ"א) כתב דלפרש"י דוכתב לה מיותר לגמרי דה"ל למיכתב רק ונתן ספר כריתות בידה דלשמה ילפי' מוכתב לה השני המוזכר בפרשה כמ"ש בתוד"ה בכתיבה. לפ"ז ל"ק קו' התוס' אימא וכתב כלל כו' ע"ש. ונראה כוונתו דע"כ וכתב לרבות אתי דאל"כ וכתב מיותר דמונתן ספר כריתות נדע דצריך דוקא קלף. אבל אשתמיטתיה דברי התוס' בנזיר (דף ל"ה ע"ב) בד"ה איכא. דהק' בכל כלל ופרט דאין בכלל אלא מה שבפרט וא"כ כללא מאי אהני. ותי' דלא ניליף מגז"ש או במה מצינו טפי מהפרט ע"ש. וא"כ שפיר הק' התוס' מנלי' דוכתב מרבי מ"מ דילמא כלל ופרט הוא ואי הוי כתיב רק ספר שמא הוי מרבינן באיזו לימוד איזו דבר אחר לזה אתי וכתב ולא לרבויי מ"מ:

ורבנן האי וכתב מאי דרשו בי'. פי' הריטב"א דליכתוב ספר כריתות ונתן בידה והוי משמע שיתן בידה דבר כריתות ואנא ילפי' מקדושין דמתגרשת בשטר כו'. ותמוה דבקדושין לא כתיב ורק מגירושין ילפי'. אח"כ מצאתי שבערוך לנר הק' כן ע"ש. ובלא"ה איני מבין אפי' אי הי' למילף מקדושין למה צריך לזה כיון דמגופי' דקרא ספר כריתות ונתן בידה שפיר נדע דמתגרשת בשטר וכדכתיב בתרי' ויצאה והיתה לאיש אחר

והנראה דעוד כתב הריטב"א א"נ דממילא משמע דמידי דבר נתינה הוא ולא דברים בלחוד כו' ע"ש. ומשמע דבתי' הקודם הי' כדי ליישב דלא נימא דאינו מגרשה בהכתב אלא בדברים והא דונתן בידה נפרש שיהא לה לראי' שנתגרשה ולזה אמר דהוי ילפי' מקדושין היינו כמו דבקדושי כסף בנתינתו לה מתקדשת ה"נ בנתינת הגט מתגרשת כנ"ל בדוחק בישוב דברי הריטב"א. ובמהרש"א הק' על התוס' דהכא מאי פריך לריה"ג האי סברא [דאינה מתגרשת בכסף] מנלי' דילמא בקושטא מההיא דלשמה יליף כו"פ ומוכתב אחרינא דריש כמו לרבנן בכתיבה מתגרשת כו' ע"ש. והנ"ל בסברת המקשה כיון די"ל דפרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה עי' סוטה (דף ג' ע"א) ושם בתוד"ה לא נשנית ובספרי תורת הקנאות שם. אפ"ל דאין לדרוש מהנשנה רק מה שאינו נגד איזו לימוד אחר דמשמע להיפך. וכשנלמוד מוכתב השני שאינה מתגרשת בכסף הוא נגד ההיקש דויצאה והיתה וכן שאינה מתגרשת בחליצה היא נגד ק"ו עי' קדושין (דף י"ד ע"א). וע"כ יותר י"ל דוכתב נשנה בשביל לה דולא לה ולחברתה. ולאפוקי מזה צריך קרא מיותר לגמרי כמו לרבנן דוכתב הראשון מיותר לגמרי לזה כיון דלא צריך לכו"פ כלל. כנ"ל לכאורה:

שלא תשתי יין כו' כל ל' יום ה"ז כריתות. פרש"י דמעכשיו מותרת לינשא מה"ת. והנה כפי הציור כל ל' יום אסורה מדרבנן משום הבחנה. והנה בדברי אמת בקונטרס ראשון בענין גיטין אחר שהאריך הביא מפסקי תוס' דקדושין ה"ז גיטיך ע"מ שתעשי כך וכך במחוסר מעשה לא תנשא עד שתעשה ובאין מחוסר מעשה מותרת מיד ואפ"ה בע"מ שלא תבעלי לפלוני חיישי' שמא יבוא עלי' באונס כו' ע"ש.

ויש לחקור למ"ש שם בדברי אמת בד"ה איברא. דחיישי' אף לדבר שאינו מצוי כמו שיאנסה אחר מיתת המגרש דאין האיסור אלא עליה ולא עליו ע"ש. א"כ גם בלא תשתי יין עד זמן פלוני ניחוש שמא תסתכן בחולי שיש בו סכנה ותהי מוכרחת לשתות יין לרפואתה ואף דחולי שי"ב סכנה לא שכיחא עי' בפסחים (סוף דף מ"ו) בתוס'. מ"מ ניחוש לזה כמו דחיישי' שתבעל באונס אחר מיתת המגרש דג"כ אינו מצוי כנזכר. גם יש לעיין אם מותרת לשתות יין משום סכנה כיון דעי"ז תהא למפרע בעילתה באיסור אשת איש ואין מתרפאין בגילוי עריות גם במקום סכנה עי' ביור"ד סי' קנ"ז ס"א. או אפשר מה שעי"ז יהא למפרע איסור א"א לגבה כה"ג אינו בכלל יהוא"י. וכשנימא כצד הראשון תוכל להנשא ולסמוך שגם במקום סכנה לא תשתה. אך כשנימא דאם נשאת מותרת אח"כ לשתות במקום סכנה אף שעי"ז יתהוה איסור א"א למפרע. וגם נימא דאם מותרת לשתות אינה רשאה להחמיר שלא לשתות וכשיטת הרמב"ם בשאר איסורים דאינו רשאי להחמיר עש"ך ביור"ד ריש סי' קנ"ז. ממילא ניחוש לזה ולאוסרה להנשא קודם קיום התנאי וצע"ק. ודע דלא תקשי דניחוש שמא ישקה אחד אותה יין בע"כ כמו דחיישי' לשמא יבעלנה פלוני בע"כ. די"ל דש"ה דיש חשש דיצרו דפלוני תוקפו לבוא עלי' אף שאין דבר זה מצוי. אבל לחוש לשמא ישקנה אחד יין בע"כ דאין הנאה כלל להמשקה זהו דבר שאינו מצוי כלל ולכה"ג ודאי לא חיישי'. וצ"ע בכ"ז:

כל מחיצה שא"י לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה. ויש לעיין ביכולה לעמוד בר"מ. אם כשרה גם בעת שהרוח שא"מ מוליכה ומביאה כל שלא נפלה המחיצה שם מחיצה עלה גם בעת נדנודה. א"ד אז אין שם מחיצה עלה ובליל א' כשאכל אז א"י י"ח וצריך לחזור ולאכול כשיפסוק הנדנוד ואין הנפ"מ בין זו לא"י לעמוד בר"מ אלא דאז גם בעת שאין שום רוח מנדנדה ג"כ אינה מחיצה משא"כ ביכולה לעמוד בר"מ וצע"ק:

א"ה מאי למימרא. לכאורה קו' זו ה"מ להק' מיד כשאוקמי בקשין קודם הא דאמר דנופו עביד לי' בהוצא ודפנא [ועי' בערל"נ]. אך בזה הי' אפ"ל כעין דלעיל (דף י"ב ע"ב) דסככה בחיצין זכרים כשרה דפרכי' פשיטא ואמרי' מ"ד נגזור זכרים אטו נקבות קמ"ל. וה"נ הוי ס"ד לגזור בקשין אטו רכין שהרוח מנדדן קמ"ל דלא גזרינן. אבל אהא דנופו עביד בהוצא ודפנא דהוא מעשה רבה בזה ודאי ל"ש גזירה אטו לא עביד ומילתא דפשיטא הוא ואין לומר דקמ"ל דלא גזרינן בזה. ובקו' התוס' דישני הכא דאשמעי' מחיצה העומדת מאליה שמה מחיצה ולא נטעו מתחילה לכך כו'. נ"ל דמסתבר להש"ס לומר דקמ"ל דלא גזרינן דאתי לאשתמושי באילן דדין זה ע"כ מוכח מהמשנה דאי אפשר לומר דגזרי' גזירה זו. מלומר דקמ"ל דמחיצה מאליה שמה מחיצה. מה שיש לדחות ולומר דלא מוכח כן מעצם המשנה דיש לפרש אילנות דמתני' בנטעם מתחילה לכך ול"ק דא"כ מאי קמ"ל דנימא דקמ"ל דל"ג דאתי לאשתמושי באילן כדאמרי' באמת:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף