עמק סוכות/סוכה/יט/ב

עמק סוכות סוכה יט ב

דף י"ט ע"ב

העושה סוכתו כמין צריף. התוס' והרא"ש כתבו דאפשר ביש סכך ז' בגובה י' גם תחת שיפוע שאין גבוהה י' כשר דנידון כפסל היוצא מסוכה לרבה ור"י כו' ע"ש. והנה (בדף ד') בגבוהה מכ' אמה ובנה איצטבא כנגד דופן האמצעי על פני כולה דלרש"י כשרה כולה מטעם פסל היוצא ולהר"ן אין להכשיר מה"ט רק הנאמר בגמרא ובגוונא אחרינא י"ל דלא עדיף כהנהו ע"ש. וי"ל דלהתוס' הי' ספק זה. אבל הרא"ש בסי' ג' דמסכים לרש"י וכמ"ש הטור (סי' תרל"ג) ק"ק אמאי נקיט הכא בלשון אפשר. ואולי י"ל דפחות מי' גרע מגבוהה כ' דדירה סרוחה היא והוי פסול בעצם ועי' בטור ושולחן ערוך ס"ס תרל"א:

ר"א פוסל מפני שא"ל גג. והכי קיי"ל דשיפועי אהלים לאו כאהלים למאי דמפכינן דהכי סברי חכמים. וביד דוד הביא הק' מדתנן פ"ז דאהלות שיפועי אהלים כאהלים אהל שמשפע ויורד וכלה עד כאצבע טומאה באהל כלים שתחת השיפוע טמאים כו' והביא מהר"ש והרא"ש בתשובה (כלל ל') דטומאה שאני ע"ש. ולכאורה הי' אפשר לאוקמי הא דאהלות ביש בפחות מג' סמוך לגגה טפח דכה"ג חשיב אהל לענין שבת כדאיתא בשבת (דף קל"ח ריש ע"ב). וכ"כ המג"א בסי' תרל"א סק"ט דכה"ג גם בסוכה כשרה דלבוד דאורייתא היא ע"ש. ואף דלא מפרש במשנה דמיירי בכה"ג אפשר לתרץ כן כדי דלא יחלוק סתמא דהתם על החכמים דהכא. אך לדון דין אהל ביש בפחות מג' סמוך לגג טפח משום לבוד תקשי בהא דשבת הנזכר וכן לענין טומאה לדברינו דהוא חומרא מחמת לבוד והתוס' לעיל (דף י"ז סוף ע"א) כתבו דלא אמרי' לבוד להחמיר. אמנם בקרבן נתנאל (סי' קכ"ח) הביא דלענין שיחשב כאלו סמוכים זה לזה אמרי' לבוד אף להחמיר רק שיהא כמעורב וסתום בסכך פסול לא אמרי' להחמיר ע"ש לעניינו. וי"ל דהכא דרצונינו לחשוב הדבר שבמקום שא"ב טפח כאלו ירד בפחות מג' למטה שיש בו טפח ברחבו אפשר דזה אמרי' גם להחמיר.

ולכאורה תקשי אי שייך ענין לבוד דמה שלמעלה יחשב כאלו הוא למטה באויר דפחות מג"ט א"כ סוכה שגבוהה למעלה מעשרים אמה טפח או טפחיים למה פסול נימא כאלו ירד הסכך למטה בטפח או טפחיים ותו אינו למעלה מכ'. וי"ל דלכל הטעמים הנאמר בריש מכילתין בפסול למעלה מכ' ל"ש ע"ז ענין לבוד דמ"מ לא שלטא בה עינא ואינו יושב בצל סוכה והוא דרך דירת קבע:

מתני' יחידאה הוא דתניא כו' ר' נתן אומר כו'. פרש"י מתני' דתני הכי ר' נתן קתני לה וחכמי דורו היו חולקים עליו כו'. והנ"ל דאי רבי סתם המשנה כר"נ אפשר לפסוק להכשיר אף שהוא כיחידאי עי' בשבת (דף קכ"ו ע"ב) כיון דליכא סת"מ אחרת שיסתום כרבים דנימא סתמא דרבים עדיף ולא נשגיח על הברייתא דתני איפכא ועי' במבוא התלמוד בקיצור כללי הגמרא דלפעמים אמרי' מדסתם לן תנא כוותי' הלכה כן ע"ש וביד מלאכי (סי' תרס"א). ולזה דקדק דלא רבי סתם כן אלא דרבי מצא משנה סדורה הכי מר' נתן והכניסה במשניות שסדר. וכבר כתב הכריתות בלשון למודים (שער ב' סי' נ"ח) דהיו משניות סדורות גם קודם רבי ע"ש. ואף שכתב שם דרבי סתם כרבים החולקים עליו והביא הא דריש סנהדרין דסתם דיני ממונות בשלשה אע"ג דרבי גופי' סובר בחמשה ע"ש. י"ל דלא נהג הכי אלא רבי ור' נתן סתם כשיטתו אע"ג שהוא נגד רבים החולקים עליו כנ"ל:

עשאה לשכיבה מק"ט כו' לסיכוך כו'. הפני יהושע כתב בעשה לשכיבה ולסיכוך טמא מדרס כיון דל"ש לומר עמוד ונעשה מלאכתינו כו' ע"ש. וכזה כתב בעונג יו"ט (סי' ה') בהירושלמי (פ"ג דגיטין) אמר לאומן עשה לי ב' מחצלאות א' לשכיבה וא' לאהלים דשתיהן טמאים עד שיפרשו והוכיח מזה בנודע בשערים דיחוד מספק נמי הוי יחוד. והשיב דלמ"ש הרמב"ם (פ"ז ממטמאי משכב) דכשהכלי משמש לישיבה עם מלאכתו שעושה מתטמא מדרס כרדיד והטלית כו' אע"פ שכל א' לא נעשה מתחילה למשכב ה"ה משמש לישיבה עם מלאכתו הרי דבגד דמיוחד לשכיבה ולמלאכה אחרת טמא מדרס דהא [אי] אפשר לומר לו עמוד ונעשה מלאכתינו כיון שמיוחד גם למדרס וה"נ במחצלאות דשמוש אהלים ושימוש לשכיבה אין סותרים זא"ז ויכול לשמש בכאו"א פעם לשכיבה פעם לאהלים א"כ כ"ז דלא נתברר מי לאהלים מי לשכיבה שניהם עומדים לאהלים ושניהם לשכיבה כו' ואחר שעשה בו מלאכה אחת יכול לעשות בה מלאכה הב' כו' ע"ש וזה כסברת הפנ"י.

והנה בת"כ פ' מצורע בפסוק כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא דרשי' המשכב המיוחד ולא הסידור ודף דנחתומין שא"ל עמוד ונעשה מלאכתינו ומרבי' סיגוס ורדיד כו' מכל משכב משום שמשמשים שכיבה עם מלאכתם ולא הנך שאין משמשין שכיבה עם מלאכתם ופי' בהתורה והמצוה (שם) דלשון עתיד לאשר ישכב מורה על התמידות ולכן מרבי' סיגוס ורדיד כו' דהגם שמיוחדים גם למלאכה אחרת בכ"ז יעשה המלאכות האלה עם השכיבה ולא נתבטל מלישכב עליהם ומוציא אלו שבעת מלאכתם לא יוכל לישכב עליהם כו' ע"ש. ומבואר דמחצלת דירושלמי הנזכר אינו בכלל ד' הרמב"ם שהוא מהת"כ דהא המחצלת בעת שלוקחו לאהל אינו בר שכיבה וכמ"ש העונג יו"ט גופי' דרק אחר שעשה בו מלאכה א' יכול לעשות בה מלאכה הב' ומשמע דבבת אחת לא וכה"ג אינו בכלל מה שמרבה בת"כ מכל המשכב ובודאי לעת שמצריכו לאהל שייך לומר עמוד ונעשה מלאכתינו דהשתא וי"ל דזה גרע מסתמא דיש מקום לומר דקאי למשכב גרידא.

ומה שרצה הפני יהושע לפרש סתמא דהכא ביחדו לשכיבה ולסיכוך ע"ש. אינו במשמע כלל. ואם הי' מקום להסתפק ביחדו לשניהם ה"ל להגמרא למידק כדדייק על סתמא והמ"ל דמעשאה לשכיבה מק"ט משמע דוקא לשכיבה לחוד אבל לשכיבה ולסיכוך לא ומסיפא משמע דוקא לסיכוך לחוד אינו מק"ט אבל לסיכוך ולשכיבה ביחד מק"ט דכה"ג דייקי' בבבא מציעא (דף ל') בהא דשוטחה לצורכה ולא לכבודו דסתרי דיוקי אהדדי בלצורכו ולצרכה יעו"ש אלא דבכה"ג י"ל דפשוט דאינו מטמא מדרס. אמנם למ"ש התוס' בשבת (דף נ"ט ע"א) בתוד"ה וריו"ח דביחדו אפי' במדרסות אין אומרים עמוד ונעשה מלאכתינו ע"ש וא"כ אינו ענין להא דת"כ דלא מיירי ביחדו וצ"ע:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף