סנהדרי קטנה/סנהדרין/מה/ב

בגמרא אלא מעתה עדים גדמין דמעיקרא ה"נ דפסולי. וצ"ע דילמא אה"נ ורש"י נזהר מזה ופירש דאם כן נימא עדים גדמין פסולין. למה לי דנקיט נקטעה לאחר מכאן עכ"ל. ולולא דמיסתפינא מדבריו הקדושים ה"א אי משום הא לא ארי' די"ל דנקטעה לאחר מכאן הוה רבותא יותר מגדמין מעיקרא דלא מיבעיא גדמין מעיקרא דאין דנין כלל עפ"י העדים הללו ואין גומרין דין על פיהם פשיטא דפטור. דהו"ל כאילו לא היה עדים על העבירה שעשה. אלא אפילו אם כבר נגמר דינו למיתה. ונקטעה לאחר מכאן. והסד"א דנקיים ביה מות יומת מ"מ. ולא נפטריה משום הכי קמ"ל דגם לאחר גמר דין נפטר עבור זה:

אך הא דפשיטא ליה להש"ס דגדמין מעיקרא לא נפסל לדיני נפשות היינו דאי ס"ד פסולים א"כ נחשבינהו בהדי י' דברים שיש בין דיני ממונות לדיני נפשות דגדמין כשרים לדיני ממונות והם פסולים לדיני נפשות. ואין לומר דסוף סוף קשה נקטעה יד העדים דפטור בדיני נפשות ולא בדיני ממונות. זה אין סברא לחשבו דא"כ חשיב נמי בדיני נפשות נהרג ולא בדיני ממונות דהא טעמא דלא נפטר בד"מ משום נקטעה יד העדים היינו משום דאינו צריך להידים שלהם ובדיני נפשות צריך להורגו אבל אם תעשה אותם פסולי עדות גם זה החלוק יש לחושבו:

מיתיבי כל מקום שיעידוהו שנים ויאמרו נגמר דינו בב"ד פלוני. ופלוני ופלוני עדיו הרי זה יהרג. וקשה לי נימא דדוקא בגדמין. דלא משכחת לה יד העדים כלל הוא דפטור משום דאינו ראוי ליד העדים. אבל בכה"ג דמשכחת לה יד העדים אם היה לפנינו. א"כ הו"ל כמו דקיי"ל כל ראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו.

וי"ל דכל דבר המחוסר מעשה לא מיקרי ראוי לבילה. תדע דהרי קיי"ל דבית הסתרים אינו צריך ביאת מים רק ראוי לביאת מים. ואפ"ה קיי"ל בנדה (דף ס"ו ע"ב) אם טבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה צריכה טבילה אחרת משום דאינו ראוי לביאת מים. אע"ג דראוי להסיר העצם ויהא ראוי לביאת מים ש"מ דמחוסר מעשה לא מיקרי ראוי לבילה ה"נ כיון דאינו בפנינו העדים. וצריכים לשלוח אחריהם. זה לא מיקרי ראוי ליד העדים:

ובזה מתורץ מאי דקשיא לי מאי דפריך הש"ס על שמואל מרוצח דאם אינו יכול להמיתו במיתה הכתובה בו שאתה רשאי להורגו בכל מיתה. ומתרץ שאני התם דכתיב מות יומת. וקשה לי לפרוך הש"ס ממתני' דאלו הן הנשרפין המובא בתוס' דתנן חייבי מיתות שנתערבו זה בזה ידונו בקלה. דג"כ קשה האיך אפשר לדונו בקלה דילמא חייב מיתה חמורה ובעינן קרא כדכתיב. ושם לא שייך תירוץ הש"ס דמות יומת דהא התם בכל חייבי מיתות לא דוקא ברוצח ולפמ"ש א"ש דדווקא מהברייתא דרוצח קשה. כיון דא"א להמיתו במיתה הכתובה בו. והיינו משום ידו תקיפה (אז) [או] מטעם אחר שיבואר למטה א"כ אינו ראוי לקיים בו כדכתיב ושפיר מעכב אבל בנתערב חייבי מיתות דראוי הוא להמיתו באיזו מיתה שנרצה רק משום איסורא הוא דרבוע עלינו שמא אינו במיתה החמורה וא"כ ממה נפשך מותר לדונו בקלה אם חייב מיתה קלה זה וודאי א"ש דדנין אוחו בה ואם חייב מיתה החמורה א"כ ראוי לדונו בחמורה ממילא מותרים לדונו בקלה משום דראוי בו לקיים קרא כדכתיב:

אך זה קשיא לי דהרי הא דקיי"ל דמצוה בהעדים להורגו דווקא בשאר חייבי מיתות בית דין אבל ברוצח קיי"ל דמצוה ביד גואל הדם להמיתו כדדרשינן לקמן מגואל הדם ימות את הרוצח. וכן מבואר בהדיא בהרמב"ם בפ"א מהל' רוצח ה"ב אע"ג דלכאורה דבריו סותרים זא"ז דהרי בפי"ג מהל' סנהדרין ה"א כתב בהדיא דגם רוצח מצוה על עדים להורגו וכן מבואר בדבריו בפי"ד שם ה"ח דכתב דברוצח נקטעה יד העדים נמי חייב משמע דמצוה ג"כ על העדים להורגו אך אחר העיון זה לק"מ דהרי כתב בפ"א מהל' רוצח היכא דא"א להמיתו ע" גואל הדם. ב"ד ממיתין את הרוצח בסייף והיינו על ידי יד העדים ככל חייבי מיתות. א"כ הרמב"ם בפי"ג ובפי"ד מהלכות סנהדרין מיירי במקום שאין ממיתין אותו ע"י גואל הדם אזי החיוב ג"כ ע"י יד העדים מ"מ קשיא מאי פריך הש"ס מהמתני' דכל מקום שיעדוהו נימא דמתני' מיירי ברוצח והגואל הדם הוא לפנינו ואפשר להמיתו ביד גואל הדם לכן לא בעינן יד העדים וי"ל דמלשון כל מקום מוכח דמיירי בכל חייבי מיתות לא דווקא ברוצח ולכן פריך שפיר. ובזה מתורץ לי נמי מאי דקשיא מאי משני הש"ס תרגמא שמואל והן הן עידיו הרי במתני' מבואר להדיא דאומרים פלוני ופלוני עדיו משמע דמיירי בעדים אחרים ולהנ"ל א"ש דמסיפא לק"מ די"ל דמיירי ברוצח כנ"ל אך ברישא דתני כל מקום לזה אמר שמואל תרגמא דהן הן עדיו היינו דרישא כל מקום משכחת לה בהן הן עדי':

וליגמר מיני'. וקשה לי דילמא אדרבה מהכא גמר שמואל דבעינן קרא כדכתיב דהרי ביבמות (דף ה' ע"א) גבי סוגי' דאמר לו אביו חלל שבת מוכח דאם הוה מוקמינן אותו ללאו דמחמר הוה גמרינן מיניה בכל דוכתי' דאין עשה דוחה ל"ת היינו משום דהקרא הוא נגד הסברא. דהסברא נותנת שתדחה כמו גבי כלאים בציצית וכשגלי רחמנא שבל תדחה ע"כ גמור מיני' בכל התורה אבל לפום מאי דמוקמינן בשחיטה ובישול איפכא אמרי' דדייקינן מיניה בכל דוכתיה דעשה דוחה ל"ת שבכרת ג"כ והיינו דלגופו לא איצטרך לבל תדחה דהרי הוא ל"ת שיש בו כרת וממילא מהיכא תיתי נדחה ש"מ דלדווקא אתי כאן לא דחי אבל בכל דוכתי דחי ה"נ י"ל כן דהסברא מבחוץ הי' לבל יצטרך קרא כדכתיב וא"כ כשגלי רחמנא ברוצח דלא בעינן קרא כדכתיב לגופו לא איצטריך רק לדיוקא כאן לא בעינן קרא כדכתיב אבל בכל דוכתי' בעינן קרא כדכתיב לכך סובר שמואל דבעינן קרא כדכתיב:

אמנם לק"מ דברוצח בעינן קרא לגופו אף דנימא דהסברא הוא ג"כ דלא בעינן קרא כדכתיב מ"מ הסד"א דדוקא במיתה קלה מותרים להורגו דמותרה לדבר החמור מותרה ג"כ לדבר הקל. אבל אם א"א להמיתו רק במיתה החמירה דאינו מותרה לדבר החמור הסד"א דאסור להמיתו קמ"ל קרא דמות יומת. דאתה רשאי להמיתו בכל מיתה שאתה יכול. וא"כ ממנ"פ אם הסברא מבחוץ שיצטרך קרא כדכתיב. נילף מהכא דלא בעינן קרא כדכתיב היפך מכפי הסברא. ואם הסברא מבחוץ היה דלא בעינן קרא כדכתיב א"כ נשאר אצל הסברא דמרוצח לא מצינו למילף למידק היפך הסברא דאיצטרך לגופו כנ"ל:

ברש"י ד"ה וגואל הדם. כלומר מיתה שגואל הדם ממיתו לרוצח שוגג שיצא מחוץ לעיר מקלטו. לא זכיתי להבין דברי קדשו דהקרא דגואל הדם ימית את הרוצח לא מיירי כלל בשוגג רק במזיד וכן פי' רש"י גופו בחומש ובשוגג פשיטא דהב"ד אין מעמידין לו גואל לא מיבעיא לר"ע דסבר במכות (דף י"ב) דכל אדם חייבין עליו פשיטא דאסור אלא אפילו לרבי יוסי דסובר דביד כל אדם רשות אבל הב"ד לכ"ע אין מעמידין. שוב ראיתי במל"מ (פ"א מהל' רוצח) שעמד בזה ומביא ג"כ בשם הרמב"ן לדחותו:

בתוס' ד"ה משום. בסה"ד. א"נ בורח שאני. ועי' מהר"ם מלובלין פי' דבריהם. לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים דא"כ מאי פריך הש"ס וליגמור מיני' דהרי ג"כ מצינו למיפרך בורח שאני ובפרט דחזינן דבלא"ה עבדינן ליה שלא כדין דהרי ממיתין אותו במיתה חמורה ג"כ אע"ג דקיי"ל לכ"ע מותרה לדבר הקל אינו מותרה לדבר החמור וע"כ צ"ל דהיינו משום דבורח שאני א"כ י"ל דזה גופו ג"כ עושין לו לא עפ"י שורת הדין דמדינא בעי קרא כדכתיב רק משום דבורח שאני איברא דזולת דברי התוס' ג"כ קשה קושיא זו על סוגית הש"ס לכן מוכרח אני להאריך ולבאר כיד ה' הטובה עלי. דלולא דברי התוס' הנ"ל לק"מ:

הנה ברמב"ם בפי"ד מהל' (רוצח) [סנהדרין] פוסק דבכל חייב מיתות מי שעמד על נפשו ואין הב"ד יכולים להמיתו במיתה הכתובה בו. הרשות בידם להמיתו בכל מיתה שיכולים וזה סותר דברי הש"ס דהכא דמסיק דהו"ל רוצח וגואל הדם ב' כתובין הבכ"א ואין מלמדין. משמע דבשאר חייבי מיתות אין הדין כן. והכסף משנה התם עמד בזה ותירוצו דחוק עיי"ש. ועוד ראיתי דברי תימה בהרמב"ם שלא נתעוררו בזה שום א' מנושאי כליו. וקשה עלי יותר מהראשונה. דפוסק שם בהלכה ההוא. דבכל חייבי מיתות נקטעה יד העדים פטור זולת ברוצח דחייב וע"כ יצא לו זה מדגלי רחמנא ברוצח שאתה ממיתו בכל מיתה שתוכל. ולא בעינן קרא כדכתיב א"כ נהי דשאר דברים אינו גמרינן מרוצח משום דהו"ל רוצח וגואל הדם ב' כתיבין הבכ"א ואין מלמדים מ"מ רוצח גופו עכ"פ גמרי' מדנפשי' לכל הדינים השייכים בו דלא בעינן קרא כדכתיב וא"כ לפ"ז עיר הנדחת דדרשינן ג"כ בבבא מציעא (דף לא) דאתה ממיתן בכל מיתה שאתה יכול עכ"פ נגמור מיניה דבדידיה לא נבעי קרא כדכתיב לכל הדינים. וא"כ קשה מ"ט דר"ע ור"י דסוברים לקמן דבלא רחוב אינו נעשה עיר הנדחת מטעם דבעינן קרא כדכתיב והלא אף למ"ד בב"מ דבעינן קרא כדכתיב מ"מ בעיר הנדחת דגלי קרא הכה תכה לא בעינן קרא כדכתיב אע"כ דלשאר דברים גם בע"ה בעינן קרא כדכתיב א"כ נימא נמי ברוצח כן דלכל דבר בעינן קרא כדכתיב לנקטעה יד העדים זולת למות ימות דגלי קרא כמו בעיר הנדחת ולזה נראה לי ברור דהרמב"ם ז"ל הי' לו פי' אחר בסוגי' זו מכפי שפירשה התוס' דהתוס' כתבו בעיר הנדחת ונסקלין ג"כ הוה בכלל הכתובים דגלי קרא בהם דלא בעינן קרא כדכתיב והרמב"ם לא ניחא ליה בהאי פי' דא"כ למה לא דיבר הש"ס כלום מהנך מקראות לחושבם בהדי הנך מקראות דרוצח וגואל הדם דהו"ל ב' כתובים הבאים כאחד:

ונראה דשלשת המקראות הללו היינו רוצח ועיר הנדחת ונסקלין צריכי כולהו דלא מצינן למילף חד מחבריו דמעיר הנדחת לא מצינן למילף משום דמה להנך שכן ממונם פלט אבל בעיר הנדחת דממונו אבד לכן החמירה התורה בו להמיתו בכל מיתה שאתה יכול וכן מנסקלין לא מצינן למילף מה לנסקלין שכן החמורה בו התורה בסקילה דחמירה מכל המיתות וכן מרוצח לא מצינן למילף די"ל דדווקא ברוצח החמירה תורה להמיתו בכל מיתה שאתה יכול משום דכתיב ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כ"א בדם שופכו לכן חייבים להורגו לכפר על הארץ כדאמרינן ביומא סוף פ' יום הכפורים דשפיכות הדמים חמירה מכל דבר שמטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל. וגם עיר הנדחת ונסקלין לא מצינן למילף חד מתרתי היינו עיר הנדחת מנסקלין ורוצח די"ל דווקא ביחודים החמירה התורה להמיתם בכל מיתה שאתה יכול ולא בעיר הנדחת דמריבין וכן נסקלין לא מצינן למיגמר מעיר הנדחת ורוצח די"ל דסקילה כיון דהוא מיתה החמורה מכולם ואם אתה ממיתו במיתה אחרת אתה מיקל עליו והסד"א לבל יהיה חוטא נשכר צריכין להמתין עד שתגבור ידינו להמיתו דווקא בסקילה קמ"ל דאתה רשאי להמיתו במיתה הקלה ג"כ אבל רוצח מעיר הנדחת ונסקלין מצינו שפיר למילף במה הצד אם תפרוך מה לעיר הנדחת שכן ממונם אבד נסקלין יוכיח ואם תפרוך מה לסקילה שכן חמורה בסייף עיר הנדחת יוכיח הצד השוה שבהן שממיתן בכ"ד אף אני אביא רוצח ומה"ט אמרי' באא"ע מוקמינן קרא דרוצח במילתא אחריתי. והיינו הא דאמרי' אם אי יכול להמיתו במיתה הכתובה בו אין הכוונה משום שעמד על נפשו ומתגבר על הכ"ד רק שאין בידינו סייף. ואין המניעה מצידו להיות בורח רק מצידינו ואפ"ה מרבינן ממות יומת דממיתין אותו בכל מיתה שאתה יכול וכיון דהעלינו דקרא דרוצח לא מיירי בבורח רק דהעיכוב הוא מב"ד ואפ"ה לא בעינן קרא כדכתיב שפיר פריך הש"ס וליגמור מיני' בכל דוכתי' דלא בעינן קרא כדכתיב. ולא מצינו למימר בורח שאני. וע"ז שפיר משני משום דהו"ל רוצח וגואל הדם ב' כתובין הבאים כאחד. דגם גואל הדם אין העיכוב מחמת הרוצח רק מהב"ד שאין להם גואל הדם. ואפ"ה ממיתין אותו ע"י אחר. ע"כ לא ילפינן מיני' לשוס מקום היכא דאין העיכוב מהחייב מיתה רק מהב"ד כגון נקטעה יד העדים בכ"מ פטור הרוצח:

אבל אם העיכוב הוא ממי שחייב מיתה שעמד על נפשו. בכ"מ ממיתין אותו בכל מיתה שיוכל מחמת דגמרינן מעיר הנדחת ונסקלין. דגלי בהם הכתוב דממיתין בכל מיתה אם עמדו על נפשם. וב' כתובים הבאים כאחד לא נחשבו מחמת דתרוויהו צריכי דעיר הנדחת ממונו אבד. ונסקלין מיתתן חמורה וחד מחברי' לא הוה מצינו למילף ע"כ נכתבו תרווייהו. ולזה גמרינן מינייהו כל חייבי מיתות במה הצד מעיר הנדחת ונסקלין ושפיר פוסק הרמב"ם בכל חייבי מיתות שעמדו על נפשם דממיתן אותם בכל מיתה שנוכל היינו משום דבזה לא הוה רוצח וגואל הדם ב' כתובים הבאים כאחד דשם מיירי שהעיכוב הוא מהב"ד אבל אם החייב אינו מניח לנפשו גמרי' הכל מעיר הנדחת ונסקלין דחייב בכל דבר שיוכל. וממילא א"ש דברוצח גמרי' שפיר נקטעה יד העדים לחייבו אף שאין העיכוב מהרוצח. כמו אם אין לנו סיוף וגואל הדם דגלי רחמנא אף אם אין העיכוב מהרוצח ה"ה לנקטעה יד העדים דחייב. אבל בעיר הנדחת נהי דגלי רחמנא הכה תכה שאתה ממיתם בכל מיתה שאתה יכול. היינו עם עמדו על נפשם ואינם מניחים א"ע על הב"ד דבכה"ג בכל חייבי מיתות מותר להורגם ככל מה שאתה יכול אבל אם נקטעה יד העדים או אם אין לה רחוב. דהעיכוב אינו מצדם רק מהב"ד פשיטא דגם בעיר הנדחת בעינן קרא כדכתיב ועולה שפיר כל פסקי הרמב"ם וסוגית הש"ס אבל התוס' דמוקי מתניתא דרוצח ג"כ בבורח א"א לכוון סוגית הש"ס לפי פירושם מאי דפריך וליגמור מיני' וצ"ע:

בתוס' ד"ה אין לו. ויש תימה היכי דייק מהכא דבעינן קרא כדכתיב דילמא שאני התם דכתיב תהי' דדרשי' מיני' לעכב כל מילי. עכ"ל. ותמיה לי על תמיהתם דאטו כוונת הש"ס להביא ברייתא זו להוכיח דאיכא תנא דסובר בעינן קרא כדכתיב. דע"ז אינו צריך לבקש תנא. דהרי ר"ע ור' ישמעאל דפליגי ברחובה של עיר הנדחת סוברים תרווייהו בעינן קרא כדכתיב כמו שהביא המקשן. רק עיקר כוונת הש"ס לתרץ למאן דסובר לא בעינן קרא כדכתיב. דתנאי הוא היינו דמשכחת תנא דסובר לא בעינן קרא כדכתיב והיינו ר"א ור"ש גבי בהן יד ורגל. ואם גם התנא קמא יסבור לא בעינן קרא כדכתיב רק הטעם משום דכתיב תהיה בהווייתה תהיה כ"ש דא"ש למ"ד לא בעינן קרא כדכתיב וכוונת הש"ס דאומר תנאי הוא. היינו ברייתא דרחוב של עיר הנדחת עם הברייתא דבהן יד ורגל:

בגמרא תרגמא שמואל בהן הן עדיו. עיין בספר המקנה בקידושין (דף מה) על מאי דאמרי' לפסק הלכה דקיי"ל בקידושין הן הן שלוחיו הן הן עדיו שהקשה מזה על דינו של הרמב"ם דפוסק בפח"י מהל' עדות דכל הזמה דאיכא בהדי הכחשה בגוף העדות. אין בו תורת הזמה א"כ בהן הן שלוחיו הן הן עדיו הו"ל עדות שא"א יכול להזימה. דכשיזומם יהיה ג"כ הכחשה בגוף העדות דהרי אומרים אנחנו היינו המקדשים. וממילא כשיאמרו להם עמנו הייתם הו"ל הכחשה גמורה ולא יתחייבו לשלם דמי ההזמה. ומתרץ כיון דקיי"ל אין בודקין עדי הנשים בדרישה וחקירה כמו שפוסק הרמב"ם בפי"ג מהל' גירושין הכ"ח. א"כ לא בעינן בקידושין שיהי' עדות שאתה יכול להזימה עיי"ש. וקשה לי מה יענה הרב בסוגי' דהכא דמוקי שמואל בהן הן עדיו. והיינו שאומרים שנגמר דינו בבית דינו של פלוני על ידינו ואם נזימם יהי' ג"כ הכחשה בגוף העדות והו"ל עדות שא"א יכול להזימה דפסול לכ"ע בדיני נפשות ואמאי אמרי' יהרג על פיהם.

ונראה דבלאו הכי צריך להבין האיך מוקי שמואל בהן הן עדיו והרי במתני' מבואר שאומרים פלוני ופלוני עדיו. והינו דהעדים הללו אומרים שנגמר דינו בב"ד של פלוני. ופלוני ופלוני היו עדיו. והיינו עדים אחרים. וכבר כתבתי לעיל מה שיש לפרש בזה. אבל העיקר נראה לי דאין כוונת שמואל דלא מיירי רק בהן הן עדיו רק הכי פירושו תרגמא שמואל בהן הן עדיו. והיינו גם אנחנו היינו עדים אבל גם פלוני ופלוני ג"כ היו עדיו והיינו שאומרים שנגמר דינו בב"ד פלוני ע"י ארבעה עדים היינו אנחנו אלה פה ועוד פלוני ופלוני. ומדויק בזה לשון רש"י שאמר כגון דהנך שנים המעידים עליו שנגמר דינו הן הן עדים שהעידו מתחלה כו'. ולא אמר הן הן העדים בה"א הידוע. דהוה משמע שלא היו אחרים. אבל פי' הן הן עדים. משמע דגם הם היו עדים אז בדבר. וממילא לענין יד העדים יתקיים עמהם דפשיטא אם היו מאה עדים מעידים בדבר דאינו צריך שכולן יהיו ידיהם בו בראשונה להמיתו רק סגי בב' מהן וגם הו"ל עדות שאתה יכול להזימו. דכשיזומו לא יהי' הכחשה בגוף העדות. דהרי יוכל להיות שהעדות עכ"פ אמת שנגמר דינו עפ"י ב' האחרים שאומרים עדים הללו:

ובזה מתורץ קו' הלח"מ התם על הרמב"ם שהקשה מאין הוציא הרמב"ם דין זה. דכל הזמה דאיכא בהדי הכחשה בגוף העדות לא הוה הזמה ודחק הרבה בזה. ויש לומר דיצא לו כן מסוגיא זו דתרגמא שמואל בהן הן עדיו. וע"כ הפי' דגם פלוני ופלוני עדיו כנ"ל ותקשי למה נקיט מתני' בכה"ג ותסגי שיאמרו שנגמר דינו בב"ד פלוני על ידינו אלא ודאי משום דכה"ג הו"ל עדות שא"א יכול להזימה דהו"ל הכחשה והזמה ביחד. ולכך מוכרח לאוקמי' שאומרים ג"כ ופלוני ופלוני עדיו בהדי' אנחנו שהיינו ג"כ עדים בדבר בכדי שיוכל להתקיים יד העדים. ויהי' ג"כ עדות שאתה יכול להזימה. וממילא מוכח דההזמה דיש בהדי' הכחשה לא שמיה הזמה:

תנאי הוא כו'. ולפסק הלכה קיי"ל כשמואל דבעינן קרא כדכתיב. זולת ברוצח וגואל הדם. וקשה לי לפ"ז כל הנך דברים דחשבינן במתני' מנחות (דף כז ע"א) שני שעירי יו"כ מעכבין זה את זה שני כבשי עצרת מעכבין זא"ז שתי חלות מעכבות זא"ז. פי' שתי לחם דעצרת. שני סדרין מעכבין שני בזיכין מעכבין הסדרין והבזיכין מעכבין זא"ז ב' מיני שבנזיר מעכבין זא"ז שלשה שבפרה וארבעה שבתודה וארבעה שבלולב וד' שבמצורע מעכבין זא"ז כו'. ובכולם מייתי הש"ס מקראות לרבות דמעכבין. וכן באידך מתני' שבעה קני מנורה מעכבין זא"ז. ב' פרשיות שבמזוזה ד' פרשיות שבתפילין ד' ציציות מעכבין. ובכולם מייתי מקראות. משמע דאי לא"ה הסד"א דמכל הדברים הנ"ל, אם א"א לקיים כולם יעשה מקצתם. וקשה למה לי מקראות תיפוק לי' מדשמואל דבעינן קרא כדכתיב. ואם אי אפשר לעשות כדכתיב הכל פטור מכל המצוה:

ונראה דבלא"ה זולת דברי שמואל ג"כ קשה למה לי קרא דלא יעשה פחות מהנך דברים הנ"ל פשיטא דיעבור על בל תגרע. כמו דאסור להוסיף על ד' פרשיות שבתפילין ועל ד' מינים שבלולב ועל שבעה קני מנורה. ועל כל הנך דברים. ופשיטא דכשמוסיף הרי הוא עובר בבל תוסיף וממילא ה"נ אם יוגרע יעבור על בל תגרע:

ועוד יש להקשות על שמואל ממאי דאמרי' בסוכה (דף כ"ז ע"ב) דגר שנתגייר בסוכות בתוך ימי החג או קטן שנתגדל בנתים חייב לישב בסוכה בימים הנותרים. וקשה כיון דכתיב בסוכות תשבו שבעת ימים נימא דבעינן קרא כדכתיב. ואם א"א לקיים לישב בסוכה כל ז' ימים יפטור לגמרי מיתר המצוה ג"כ:

ונראה הכלל בזה דבל תוסיף שייך בין אם כולן מצוה אחת או ארבעתן ארבע מצות מ"מ אם מוסיף מין אחד הוה לי' מוסיף על המצות. וע"כ בזה לא איצטריך כלל קרא לאסור בל יוסיף. דזה פשיטא. רק לענין בל תגרע יש חילוק. דבדבר שהמספר בו הוה מצוה אחת ממילא כשמגרע דבר מן המנין הו"ל בל תגרע אבל אם ארבעתן ארבעה מצות פשיטא דאם יש לפניך לקיים איזו מצות ואין ביכולתך לעשות שתיהם פשיטא דחייב על כל פנים לעשות כל מה שיש בכוחך ואין זה בכלל בל תגרע. הגע עצמך מי שאין בו יכולת לישב בסוכה וליטול לולב רק אחת מהם האם נימא בזה דהו"ל בל תגרע. זה דבר שאינו עולה על הדעת. וא"כ כל הנך דבעי בהן מקראות דע"י המקרא ידענו שכלם הם מצוה אחת, ואי לא"ה הסד"א דכל אחת מהמנין הנ"ל הוה מצוה בפ"ע ולא שייך בל תגרע. ולא דברי שמואל לומר דבעינן קרא כדכתיב ומה"ט בציצית לא הביא התם שום קרא רק סתמא דארבעתן מצוה אחת והיינו דהתם בלא שום קרא ידענו דהוה מצוה אחת דהרי הוא בגד אחד. וכן בתפילין אינו מביא שום קרא והיינו משום דתיבת לטטפת היינו ארבע פרשיות וכיון דבתיבה אחת נכלל כל ארבע פרשיות פשיטא דהוה מצוה אחת. ואינו צריך שום קרא דאסור לחסר מהם דהו"ל ממש בל תגרע. אבל בב' שעירי יום הכפורים דכתיב בהו חשבון כל אחד בפ"ע גורל א' לה' וגורל א' לעזאזל הסד"א דכל א' הוה מצוה בפ"ע. וכן כל הנך דברים הנ"ל דוק ותשכח. בכולם המספר מבואר במקרא. והסד"א דכל אחת הוה מצוה בפ"ע. ומה"ט בסוכות דבאמת כל יום הוה מצוה בפ"ע דמה"ט מברכין בכל יום לישב בסוכה אמרי' נהי דכשמוסיף יום אחד וישן בשמיני בסוכה לוקה היינו דבל תוסיף שייך אף אם נאמר דכל יום הוה מצוה בפ"ע אבל כשיושב יום א' פחות פשיטא דאינו עובר על בל תגרע רק מחסר מצות היום אבל בל תגרע לא הוה. ומה"ט בגר שנתגייר באמצע חג הסוכות נהי דלא קיים מצות ימים הראשונים מ"מ חייב לקיים מצות ימים האחרונים וגם שמואל מודה דלא בעינן בזה קרא כדכתיב. זולת באותה המצוה אם א"א לקיימה בכל פרטי' סובר שמואל דנתבטל כל המצוה:

וצריך להבין למ"ד דלא בעינן קרא כדכתיב למ"ל ויד כל העם באחרונה. הלא ממילא ידעינן דאם לא יהי' אפשר להמיתו ע"י העדים לא גרע מנקטעה יד העדים דחייב. בשלמא למ"ד בעינן קרא כדכתיב א"ש דהסד"א כמו בנקטעה יד העדים דפטור ה"נ אם אין כח ביד העדים להמיתו אף אם התחילו ג"כ יפטור קמ"ל דאם העדים התחילו בראשונה אף שאין בכוחם לגמור מ"מ כל העם באחרונה גומרים מיתתו. אבל למ"ד לא בעינן קרא כדכתיב פשיטא דיד כל העם באחרונה. וצ"ל דאתי להשמיענו דהמצוה כך הוא אם לא הומת ביד העדים בפעם הראשון אזי שוב אין העדים רשאים לגמור רק כל העם:

במתני' האיש תולין אותו פניו כלפי העם. והאשה פני' כלפי העץ. אינו מבואר בש"ס ובפירש"י ולא בשום מפורש טעמא דמילתא לעשות הפרש בין איש לאשה ואי משום הירהורא פשיטא דאחר שנסקלה והרי היא מתה מוטלת מנוולת כאבן דומם לא שייך הירהור להסתכל בפני' וכי אסור להסתכל בפני אשה מתה ועיי' בס' טעמי מצות להרב מו"ה מנחם (עשין סי' רי"ט) בטעם מצות התלוי ועפ"י דרכו יש לפרש היטב דאשה פני' כלפי העץ. היינו להורות לנו דע"י שחמדה חוה לעץ הדעת זה גרס לה להתפתות עתה בעצת היצר שתתחייב סקילה ותליי', אבל האיש שלא נתאווה להעץ רק ע"י פיתוי אשתו חוה, לזאת פניו כלפי העם לומר דבני אדם גרמו לו בהסתם ופתויים: