נשמת אדם/ב/כ: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ (←‏top: א. החלפת תגי <br> באנטרים (במידה וקיימים). ב. שינוי סדר התבנית "ניווט כללי עליון" ו"הועלה אוטומטית". פעולה זו בוצעה באמצעות בוט.)
מ (כחב>>כתב (דרך WP:JWB))
 
שורה 18: שורה 18:
'''המ"א''' ס"ק מ' הביא ראיה מרש"י קמ"ה שפירש שורין בחמין בשבת שיהיה נימוח ובאמת רש"י אזיל לשיטתו שפי' בתרנגולתא דר' אבא שהיתה נימוחה ע"ש אבל הרי"ף והרא"ש כתבו תרנגולתא דר"א שהיתה מלוחה ביותר ואם כן אין ראיה. ומה שכתב שכן הוא להדיא בסי' רנ"ג סעיף ה' וכוונתו לפי מה שכ' שם המ"א בס"ק ל"ג בשם המ"מ ע"ש במ"מ שאין זה לשונו ממש ועוד שהרי דין זה בסי' רנ"ג הוא בשם הרשב"א ולרשב"א אפילו בלח וצונן אין בו משום בישול וכ"כ המ"א בשמו סי' רנ"ג ס"ק ל"ז וא"כ אין משם ראיה ועוד שהרי המ"א בעצמו כתב שם דמיירי בלא שומן. ובאמת צ"ע לפי מה שכתב הרמב"ם וכתבתי לשונו בסי' א' שכל המרפה גוף קשה חייב ולכן המתיך שעוה וחלב וזפת חייב אם כן נראה לכאורה דאפי' התיכו ק' פעמים אע"פ שכבר נתבשל חייב שהרי תלה הטעם במה שמרפה גוף קשה ואם כן מ"ש משומן וחלב והכי מוכח דמיני מתכות בודאי אפי' התיכו מאה פעמים לעולם חייב משום מבשל כדאמרינן בשבת ק"ו ובריש יבמות מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמנים ומהכא ילפי' דהבערת בת כהן אינו דוחה שבת ואי איתא דבהתיכו פעם א' שוב אין בו משום בישול קשה היכא ילפינן מיניה הא אפשר לקיים שריפת בת כהן בפתילה של אבר שכבר התיכו פעם א' אע"כ דל"ש ואם כן משמע דה"ה שעוה וחלב דמ"ש:
'''המ"א''' ס"ק מ' הביא ראיה מרש"י קמ"ה שפירש שורין בחמין בשבת שיהיה נימוח ובאמת רש"י אזיל לשיטתו שפי' בתרנגולתא דר' אבא שהיתה נימוחה ע"ש אבל הרי"ף והרא"ש כתבו תרנגולתא דר"א שהיתה מלוחה ביותר ואם כן אין ראיה. ומה שכתב שכן הוא להדיא בסי' רנ"ג סעיף ה' וכוונתו לפי מה שכ' שם המ"א בס"ק ל"ג בשם המ"מ ע"ש במ"מ שאין זה לשונו ממש ועוד שהרי דין זה בסי' רנ"ג הוא בשם הרשב"א ולרשב"א אפילו בלח וצונן אין בו משום בישול וכ"כ המ"א בשמו סי' רנ"ג ס"ק ל"ז וא"כ אין משם ראיה ועוד שהרי המ"א בעצמו כתב שם דמיירי בלא שומן. ובאמת צ"ע לפי מה שכתב הרמב"ם וכתבתי לשונו בסי' א' שכל המרפה גוף קשה חייב ולכן המתיך שעוה וחלב וזפת חייב אם כן נראה לכאורה דאפי' התיכו ק' פעמים אע"פ שכבר נתבשל חייב שהרי תלה הטעם במה שמרפה גוף קשה ואם כן מ"ש משומן וחלב והכי מוכח דמיני מתכות בודאי אפי' התיכו מאה פעמים לעולם חייב משום מבשל כדאמרינן בשבת ק"ו ובריש יבמות מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמנים ומהכא ילפי' דהבערת בת כהן אינו דוחה שבת ואי איתא דבהתיכו פעם א' שוב אין בו משום בישול קשה היכא ילפינן מיניה הא אפשר לקיים שריפת בת כהן בפתילה של אבר שכבר התיכו פעם א' אע"כ דל"ש ואם כן משמע דה"ה שעוה וחלב דמ"ש:


'''וראיתי''' בכל בו דף כ"א ע"ב בסופו שכ' וז"ל המסה הדונג והחלב חייב אבל מניח פך שמן נגד המדורה שיפשר וכתב הר"י בן לוי די"ל אפי' נקפה השמן מרוב הקור מפשירו דהפשירו לא זהו בישולו אחר שאין תחילת ברייתו להיית נקפה ול"ד לחלב ולדונג דהנהו תחלת ברייתן להיו' קפואים וכן הדין להניח טפלה שקורין אינפנאדא כנגד המדור' חע"פ שנפשר השומן והמרק שנקפה בתוכה אחר שכבר נתנו (נ"ל שצ"ל נתכו) ע"י הבישול מע"ש אין בכך כלום אם נקפאו אחר כך ונפשרו כנגד המדורה עכ"ל והנה מדברי הכלבו מוכח דהא דכתב הרמב"ם המסה חלב חייב דוקא חלב חי קודם שבשלו אבל אם כבר בשלו אעפ"י שחזר ונעשה קפה מכל מקום ל"ש בו בישול דאם לא כן איך כחב אחר כך דמותר להניח טפלה אע"פ שנפשר השומן הא שומן מתחלת ברייתו הוא קשה אע"כ צ"ל דאינו חייב אלא בפעם ראשון וצ"ע ומה שכתב המ"א שכ"כ בהדיא בכלבו בשם מהר"ם אין כוונתו דמותר ליתן אינפנאדע במקום שהיס"ב דאדרבה כ' בהדיא וז"ל והר"מ מתיר להחם הטפילה במקו' שאין היד סולדת כו' ואם אינו יכול לבוא לידי היד סולדת בו אם יש דפין מונחים ע"ג התנור מותר עכ"ל אלא כוונת המ"א דמהר"ם כתב זאת על אינפנאדע אבל לא על שמן אך מ"ש דהכל בו חשש לדברי ר"ב צ"ע שהרי כתב דמותר להניח ע"ג דפין במקום שאין היס"ב ולדעת ר"ב לא מהני דהא מכל מקום יזוב לחוץ ועוד דהמעיין בכל בו שכתב תיכף אחר זה אבל ר"ב בעל התרומות מחמיר בזה ע"ש:
'''וראיתי''' בכל בו דף כ"א ע"ב בסופו שכ' וז"ל המסה הדונג והחלב חייב אבל מניח פך שמן נגד המדורה שיפשר וכתב הר"י בן לוי די"ל אפי' נקפה השמן מרוב הקור מפשירו דהפשירו לא זהו בישולו אחר שאין תחילת ברייתו להיית נקפה ול"ד לחלב ולדונג דהנהו תחלת ברייתן להיו' קפואים וכן הדין להניח טפלה שקורין אינפנאדא כנגד המדור' חע"פ שנפשר השומן והמרק שנקפה בתוכה אחר שכבר נתנו (נ"ל שצ"ל נתכו) ע"י הבישול מע"ש אין בכך כלום אם נקפאו אחר כך ונפשרו כנגד המדורה עכ"ל והנה מדברי הכלבו מוכח דהא דכתב הרמב"ם המסה חלב חייב דוקא חלב חי קודם שבשלו אבל אם כבר בשלו אעפ"י שחזר ונעשה קפה מכל מקום ל"ש בו בישול דאם לא כן איך כתב אחר כך דמותר להניח טפלה אע"פ שנפשר השומן הא שומן מתחלת ברייתו הוא קשה אע"כ צ"ל דאינו חייב אלא בפעם ראשון וצ"ע ומה שכתב המ"א שכ"כ בהדיא בכלבו בשם מהר"ם אין כוונתו דמותר ליתן אינפנאדע במקום שהיס"ב דאדרבה כ' בהדיא וז"ל והר"מ מתיר להחם הטפילה במקו' שאין היד סולדת כו' ואם אינו יכול לבוא לידי היד סולדת בו אם יש דפין מונחים ע"ג התנור מותר עכ"ל אלא כוונת המ"א דמהר"ם כתב זאת על אינפנאדע אבל לא על שמן אך מ"ש דהכל בו חשש לדברי ר"ב צ"ע שהרי כתב דמותר להניח ע"ג דפין במקום שאין היס"ב ולדעת ר"ב לא מהני דהא מכל מקום יזוב לחוץ ועוד דהמעיין בכל בו שכתב תיכף אחר זה אבל ר"ב בעל התרומות מחמיר בזה ע"ש:


'''ובזה''' מתורץ קושית תוס' בפסחים {{ממ|[[תוספות/פסחים/מא/ב|מ"א ע"ב]]}} דאיתא שם בשלו ואחר כך צלאו או צלאו ואחר כך בשלו חייב ופריך הש"ס בשלמא בשלו ואחר כך צלאו חייב דהא בשלו אלא צלאו ואחר כך בשלו אמאי הא צלי אש הוא ומשני הא מני ר"י דאמר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל דבישול מבטל האפי' וה"נ הבישול מבטל הצלי. והקשו התוס' דא"כ ל"ל לרבנן בשל מבושל לרבות צלאו ואח"כ בשלו הא מסברא ידעינן כמו דס"ל לר"י במצה אע"ג דאין שם ריבוי בשל מבושל ותירצו דטעמא דר"י הוא דיליף מפסח וזה דוחק. ולפ"ז לק"מ דבאמת זה ידעינן מסברא דצלאו ואח"כ בשלו חייב אלא דה"א בשלו ואח"כ צלאו פטור שהרי עכשיו היא צלי כיון דצלי מבטל הבישול כמו שהביטול מבטל הצלי ולכן צריך בשל מבושל לרבות ולפ"ז משמע דתוס' ס"ל דאפילו אם נימא דבישול מבטל הצלי מ"מ אין צלי מבטל בישול והיינו משו' דגמרא מקשה בפשיטות בשלמא בשלו ואח"כ צלאו שפיר מוכח דס"ל להש"ס דהאי כ"א צלי אש הוא דמעיקרא שר"ל דמעיקרא בעינן שיהיה צלי אש ואפי' אם צלאו אחר הבישול זה לא נקרא צלי אש וגם הרמ"א לא הביא ראיה דצלי מבטל הבישול לענין שבת מסוגיא דפסחים אלא מיבמות דס"ל דשאני פסח דכ"א צלי אש משמע דמעיקרא יהיה צלי אש:
'''ובזה''' מתורץ קושית תוס' בפסחים {{ממ|[[תוספות/פסחים/מא/ב|מ"א ע"ב]]}} דאיתא שם בשלו ואחר כך צלאו או צלאו ואחר כך בשלו חייב ופריך הש"ס בשלמא בשלו ואחר כך צלאו חייב דהא בשלו אלא צלאו ואחר כך בשלו אמאי הא צלי אש הוא ומשני הא מני ר"י דאמר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל דבישול מבטל האפי' וה"נ הבישול מבטל הצלי. והקשו התוס' דא"כ ל"ל לרבנן בשל מבושל לרבות צלאו ואח"כ בשלו הא מסברא ידעינן כמו דס"ל לר"י במצה אע"ג דאין שם ריבוי בשל מבושל ותירצו דטעמא דר"י הוא דיליף מפסח וזה דוחק. ולפ"ז לק"מ דבאמת זה ידעינן מסברא דצלאו ואח"כ בשלו חייב אלא דה"א בשלו ואח"כ צלאו פטור שהרי עכשיו היא צלי כיון דצלי מבטל הבישול כמו שהביטול מבטל הצלי ולכן צריך בשל מבושל לרבות ולפ"ז משמע דתוס' ס"ל דאפילו אם נימא דבישול מבטל הצלי מ"מ אין צלי מבטל בישול והיינו משו' דגמרא מקשה בפשיטות בשלמא בשלו ואח"כ צלאו שפיר מוכח דס"ל להש"ס דהאי כ"א צלי אש הוא דמעיקרא שר"ל דמעיקרא בעינן שיהיה צלי אש ואפי' אם צלאו אחר הבישול זה לא נקרא צלי אש וגם הרמ"א לא הביא ראיה דצלי מבטל הבישול לענין שבת מסוגיא דפסחים אלא מיבמות דס"ל דשאני פסח דכ"א צלי אש משמע דמעיקרא יהיה צלי אש:

גרסה אחרונה מ־20:26, 13 באוגוסט 2020

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

נשמת אדם TriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png כ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


במ"א סימן שי"ט ס"ק ו' הקשה דהרמב"ם בפרק פ' כתב המחמם את המתכות עד שתיעשה גחלת הרי זה תולדות מבשל ובפ' י"ב כתב המחמם את הברזל כדי לצרפו במים ה"ז תולדות מבעיר. ונ"ל דהרמב"ם דקדק בלשונו דדוקא בברזל כדי לצרפו דאז אין כוונתו כלל להתיכו אדרבה כוונתו לצרפו ולחזק ולכן חייב משום מבעיר. אבל בפ"ט מיירי שכוונתו לרכך אותו שיהיה ראוי למלאכה ולכן חייב משום מבשל וכדמסיים שם בין שריפח גוף קשה באש כו'. ובזה מסולק ג"כ השגת הראב"ד שם שכתב ז"ל והמחמם הברזל ומצרפו במים אינו מכבה אבל הוא מכה בפטיש כגומר חסומו ומ"מ חיוב אין בו דצירוף דרבנן הוא עכ"ל סבר הראב"ד דכוונת הרמב"ם המחמם ומצרפו ולכן השיג עליו ג"כ דהמחמם ברזל חייב משום מבשל ע"ש. ובאמת אין זה כוונתו דאפשר דמודה דצירוף אינו אלא מדרבנן ע"ש במ"מ. אבל כוונת הרמב"ם לחלק דדוקא המחמם מתכות לרכך חייב משום מבשל והמחמם ברזל הרי לצרפו במים וא"כ כוונתו אדרבה להקשות ולא לרככו ואין לחייבו משום מבשל. ולכן כתב דחייב משום מבעיר כן נ"ל ברור:

כן פירש"י דף ע"ד ד"ה דשדא סיכתא כו' לייבשו. וצ"ע דהא י"ל דאפילו אם מניחו כדי שישרוף אפ"ה חייב ג"כ משום מבשל דהוי פ"ר. וכדאיתא להדיא בירו' פ' ב"מ סוף הלכה ה' המעלה איברים בשבת ע"ג המזבח להתאכל חייב משום מבשל וצ"ל מכיון שהוא רוצה בעיכולן כמבשל הוא ואף דר' יהודה פליג התם ידוע דהלכה ברבי יוסי. ונ"ל דע"כ גמרא שלנו פליג אפי' אליבא דר"י כדאי' ביבמות ל"ג ע"ב אי בהקטרה והאר"י הבערה ללאו כו' ע"ש ולא משני משום בישול:

הנה האו"ה ורש"ל הביאו הט"ז בי"ד סימן צ"ד ס"ק י"ד והש"ך בסי' ק"ה כ' דבדבר גוש לעולם מבשל. וכ"כ המ"א בסי' שי"ח ס"ק מ"ה דאסו' לטוח שום על הצלי אם הוא רותח שהיס"ב דדבר גוש אפי' בכ"ש מבשל וכ"ש צלי ע"ש. וע"כ ר"ל מבשל דא"ל דכונתם דמבליע ומפליט ז"א לענין שבת מותר שהרי מותר ליתן בכ"ש אע"פ שהיס"ב אע"ג דמבליע ומפליט כדמוכח בש"ס ופוסקים. והכי נמי מוכח באו"ה כלל ל"ז שכתב דאם חתך בשר בסכין חולבת ב"י הבשר אסור בהנאה. ובסי' פ"ז קיי"ל וכ"כ או"ה כלל ל"ו דין ה' דבו"ח שאינו אלא מדרבנן מותר בהנאה אע"כ דר"ל מבשל דהוי בשר וחלב דאורייתא. אך המנ"י כלל ס"א בסופו הקשה ע"ז מגמרא דחולין פ' כ"ה דמקשה הש"ס סוף סוף כ"ש הוא. ומאי פריך הא מיירי בדבר גוש. אע"כ דאינו מבשל רק מבליע ומפליט ע"ש. ואמנם עיין בתוי"ט ריש פ' כל הבשר ד"ה ואסור שכתב דל"ג קושיא זו סוף סוף ע"ש. וא"כ לא מוכח משם מידי. עוד צל"ע מהא דאיתא במעשרות פ"א מ"ז ונותן לחמיטה ולתמחוי כו' ופי' הרא"ש והרע"ב חמיטה הוא עוגה וכשמוציאין אותה מן התנור רגילין להחליק פניה בשומן וקמ"ל דלא חשיב בישול דאש קובעת למעשר אבל האי לא חשיב בישול הרי להדיא דאע"ג דהוי גוש אינו מבשל:

ואמנם באמת צ"ע כיון דקיי"ל דכל שהוא תולדות אור חייבין עליו וא"כ וכי גרע דבר גוש שנצלה ע"ג האש מהפקעת ביצה על גבי סודרין שהוחם ע"י אש. דקיי"ל דאם גלגל חייב ולכן כתב הט"ז והמ"א בסי' שי"ח על הצלי אפי' אינו אצל המדור' וכ"כ רש"י בשבת ק"ט ד"ה שוריקא שממנו הוציא הב"י דין זה דאפילו אינו כנגד המדורה אסור ואיך אפשר לומר דדבר גוש אינו מבשל ובאמת הרמב"ם בפי' המשנה כ' חמיטה ותמחוי מיני כלים ודלא כפי' ר"ש ורע"ב (ועיין בפ' ב' דטבול יום מ"ד המקפה והחמיטה וצ"ע לשיטתם) ואמנם לשיטתם צ"ע מגמרא דחולין כמש"כ המנ"י וע"כ צ"ל החילוק כמש"כ רמ"א בי"ד סי' ק"ה סעי' ג' דבאמת כ"ז שלא הניח הגוש בכ"ש יש לו דין כ"ר ומבשל אבל כשהניחו כבר בכ"ש הכלי גורם להתקרר ואינו מבשל ולמקצת פוסקים עכ"פ מבליע ומפליט ולפ"ז לק"מ קושית המנ"י דשפיר פריך הגמרא סוף סוף כ"ש הוא כיון שכבר מונח באילפס אך עדיין ק' מ"פ הש"ס סוף סוף כ"ש הוא והא יש לגזור שיגע הבשר והגבינה למעלה ובצדדין מה שיוצא חוץ לכלי דאין שם דפנות המקררות ולמה דחיק הש"ס לתירוץ שמא יעלה באילפס כ"ר שאין דרך להעלות בכ"ר על השלחן וצ"ל ע"כ דמה שמונח מקצתו בכלי גורם לקרר אף מה שלמעלה ושבצדדין ולפ"ז הדין שכ' בש"ע סי' שי"ח והוציא מרש"י דאף שאינו על המדורה מ"מ מבשל זה אמת דדב' גוש כ"ז שאינו מונח בכלי יש לו דין כ"ר ולא גרע מסודרין שנתחמם באש ולפ"ז פי' הר"ש והרע"ב צ"ע. וא"ל דלענין מעשר בעינן בישול גמור זה אינו שהרי באילפס רותח גם לענין מעשר הוי בישול ואף דאש דקובע למעשר אינו אלא מדרבנן כמש"כ רמב"ם פ"ד מהל מעשר מ"מ מה ראו חכמים לחלק בין אילפס לחמיטה ומכ"ש אם נימא דקובע אש מדאורייתא צ"ע:

כן כתב המגן אברהם בסי' שי"ט סס"ק ל"ה. וצ"ע דבשלמא לערות על תבלין שפיר אוסר התבלין כ"ק דהקליפ' של תבלין אינו מתערב אבל הכא שאסור הקליפה של הרוטב אדרבה הקליפה של המים תיכף מתערב ומה שהביא ראי' מי"ד סי' צ"א אדרבה צ"ע שהרי שם מתבאר דחתיכה בשר רותח שנפל לחלב צונן החלב מותר אפי' בלא קליפה כו' והמגן אברהם בסי' תמ"ז ס"ק ל"ג כתב דהא דתתאה גבר ואדמיקר ליה בלע אינו אלא חומרא בעלמא ואם כן הוא הדין לענין שבת ואף לדעת ריב"א שם דסבירא ליה דבעי ס' בחלב היינו דעכ"פ מבליע כדאמרינן אדמיקר ליה בלע ולא אמר מבשל אבל לענין שבת דאינו אסור חא"כ מבשל צ"ל דל"ד כלל וצ"ע:

כן משמע לי' מלשון הגמר' וכ"כ רמ"א סעיף ד' דאסור לשרותו דהוי גמר מלאכה והלשון משמע דהטעם הוא דהוי כמכה בפטיש ומצאתי שכ"כ הלבוש בהדיא וז"ל אע"ג שאינו מבשל חייב משום מכה בפטיש עכ"ל ולפי זה בודאי אין חילוק בין חם לצונן ומתניתין דתניא חוץ מקוליס האספנין שהדחתן הוא גמר מלאכתן ופירשו כלם משום מבשל כדאיתא בגמ' להדיא דף נ"ט היינו התם אינו טוב לאכילה ממש על ידי שריית צונן אלא דוקא ע"י חמין רק שמקודם הדחה גם כן ראוי לאכילה ע"י הדחק ל"ש לחייב משום מכה בפטיש כמו דל"א שיחייב בכל המתבשלין משום מכה בפטיש אבל דבר שאינו ראוי לאכולכלל בלא שריי' כמו שמדייק הגמ"ר ורמ"א חייב אפילו בצונן מטעם מכה בפטיש אבל הערונג מותר להדיח בצונן שגם קודם הדחה ראוי לאכילה ובזה מסולק תמיהת א"ר ס"ק ט"ו ובזה מתורץ קושית המפרש בירושלמי שהקשה דלירושלמי דאינו חייב משום בישול אלא כשהאור מהלך תחתיו ממתני' דהדחתן גמר מלאכתן י"ל דסבירא ליה היינו משום מכה בפטיש ובזה מתורץ גם קושית הב"י שהקשה על ספר הפרדס שהתיר לרחוץ דג טונינא בצונן ע"ש שיש אוסרין אפי' בצונן ע"ש ולפ"ז לק"מ:

המ"א ס"ק מ' הביא ראיה מרש"י קמ"ה שפירש שורין בחמין בשבת שיהיה נימוח ובאמת רש"י אזיל לשיטתו שפי' בתרנגולתא דר' אבא שהיתה נימוחה ע"ש אבל הרי"ף והרא"ש כתבו תרנגולתא דר"א שהיתה מלוחה ביותר ואם כן אין ראיה. ומה שכתב שכן הוא להדיא בסי' רנ"ג סעיף ה' וכוונתו לפי מה שכ' שם המ"א בס"ק ל"ג בשם המ"מ ע"ש במ"מ שאין זה לשונו ממש ועוד שהרי דין זה בסי' רנ"ג הוא בשם הרשב"א ולרשב"א אפילו בלח וצונן אין בו משום בישול וכ"כ המ"א בשמו סי' רנ"ג ס"ק ל"ז וא"כ אין משם ראיה ועוד שהרי המ"א בעצמו כתב שם דמיירי בלא שומן. ובאמת צ"ע לפי מה שכתב הרמב"ם וכתבתי לשונו בסי' א' שכל המרפה גוף קשה חייב ולכן המתיך שעוה וחלב וזפת חייב אם כן נראה לכאורה דאפי' התיכו ק' פעמים אע"פ שכבר נתבשל חייב שהרי תלה הטעם במה שמרפה גוף קשה ואם כן מ"ש משומן וחלב והכי מוכח דמיני מתכות בודאי אפי' התיכו מאה פעמים לעולם חייב משום מבשל כדאמרינן בשבת ק"ו ובריש יבמות מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סמנים ומהכא ילפי' דהבערת בת כהן אינו דוחה שבת ואי איתא דבהתיכו פעם א' שוב אין בו משום בישול קשה היכא ילפינן מיניה הא אפשר לקיים שריפת בת כהן בפתילה של אבר שכבר התיכו פעם א' אע"כ דל"ש ואם כן משמע דה"ה שעוה וחלב דמ"ש:

וראיתי בכל בו דף כ"א ע"ב בסופו שכ' וז"ל המסה הדונג והחלב חייב אבל מניח פך שמן נגד המדורה שיפשר וכתב הר"י בן לוי די"ל אפי' נקפה השמן מרוב הקור מפשירו דהפשירו לא זהו בישולו אחר שאין תחילת ברייתו להיית נקפה ול"ד לחלב ולדונג דהנהו תחלת ברייתן להיו' קפואים וכן הדין להניח טפלה שקורין אינפנאדא כנגד המדור' חע"פ שנפשר השומן והמרק שנקפה בתוכה אחר שכבר נתנו (נ"ל שצ"ל נתכו) ע"י הבישול מע"ש אין בכך כלום אם נקפאו אחר כך ונפשרו כנגד המדורה עכ"ל והנה מדברי הכלבו מוכח דהא דכתב הרמב"ם המסה חלב חייב דוקא חלב חי קודם שבשלו אבל אם כבר בשלו אעפ"י שחזר ונעשה קפה מכל מקום ל"ש בו בישול דאם לא כן איך כתב אחר כך דמותר להניח טפלה אע"פ שנפשר השומן הא שומן מתחלת ברייתו הוא קשה אע"כ צ"ל דאינו חייב אלא בפעם ראשון וצ"ע ומה שכתב המ"א שכ"כ בהדיא בכלבו בשם מהר"ם אין כוונתו דמותר ליתן אינפנאדע במקום שהיס"ב דאדרבה כ' בהדיא וז"ל והר"מ מתיר להחם הטפילה במקו' שאין היד סולדת כו' ואם אינו יכול לבוא לידי היד סולדת בו אם יש דפין מונחים ע"ג התנור מותר עכ"ל אלא כוונת המ"א דמהר"ם כתב זאת על אינפנאדע אבל לא על שמן אך מ"ש דהכל בו חשש לדברי ר"ב צ"ע שהרי כתב דמותר להניח ע"ג דפין במקום שאין היס"ב ולדעת ר"ב לא מהני דהא מכל מקום יזוב לחוץ ועוד דהמעיין בכל בו שכתב תיכף אחר זה אבל ר"ב בעל התרומות מחמיר בזה ע"ש:

ובזה מתורץ קושית תוס' בפסחים (מ"א ע"ב) דאיתא שם בשלו ואחר כך צלאו או צלאו ואחר כך בשלו חייב ופריך הש"ס בשלמא בשלו ואחר כך צלאו חייב דהא בשלו אלא צלאו ואחר כך בשלו אמאי הא צלי אש הוא ומשני הא מני ר"י דאמר יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל דבישול מבטל האפי' וה"נ הבישול מבטל הצלי. והקשו התוס' דא"כ ל"ל לרבנן בשל מבושל לרבות צלאו ואח"כ בשלו הא מסברא ידעינן כמו דס"ל לר"י במצה אע"ג דאין שם ריבוי בשל מבושל ותירצו דטעמא דר"י הוא דיליף מפסח וזה דוחק. ולפ"ז לק"מ דבאמת זה ידעינן מסברא דצלאו ואח"כ בשלו חייב אלא דה"א בשלו ואח"כ צלאו פטור שהרי עכשיו היא צלי כיון דצלי מבטל הבישול כמו שהביטול מבטל הצלי ולכן צריך בשל מבושל לרבות ולפ"ז משמע דתוס' ס"ל דאפילו אם נימא דבישול מבטל הצלי מ"מ אין צלי מבטל בישול והיינו משו' דגמרא מקשה בפשיטות בשלמא בשלו ואח"כ צלאו שפיר מוכח דס"ל להש"ס דהאי כ"א צלי אש הוא דמעיקרא שר"ל דמעיקרא בעינן שיהיה צלי אש ואפי' אם צלאו אחר הבישול זה לא נקרא צלי אש וגם הרמ"א לא הביא ראיה דצלי מבטל הבישול לענין שבת מסוגיא דפסחים אלא מיבמות דס"ל דשאני פסח דכ"א צלי אש משמע דמעיקרא יהיה צלי אש:

ולפ"ז מש"כ רמ"א בסימן רנ"ג דאם הם חמין עדיין מותר אפילו ע"י ישראל היינו אפילו לאחר שהוסק אצל התנור או עליו או בתוך הקאחיל על ידי דבר המפסיק:

הרמ"א בסימן שי"ח סעיף ט"ו כתב דנהגו להקל לסמוך אצל המדורה אם לא נצטנן לגמרי וכמו שכתבתי בסי' רנ"ג עכ"ל. ומלשון זה ודאי משמע דנהגו להקל כדעת רשב"א ולהעמידו אפי' שתהיה היס"ב וצ"ע דבד"מ לא כתב מזה כלום ועוד צ"ע דלמה לא הגיה הרמ"א בסעיף ד' ועוד דאם נוהגין כרשב"א וס"ל דאין בישול אחר בישול אפי' בצונן גמור למה לא נתיר דלא מצינו בזה מחלוקת אלא דלרש"י ודעימיה שייך בישול אפי' ברותח כל שאין היס"ב ולרשב"א אפילו נצטנן לגמרי ואפשר דכוונת המ"א דאע"נ דנצטנן לגמרי אין בו משום בישול ואפ"ה אסור להעמיד נגד המדורה שיהיה הס"ב דהא הטעם דמותר הוי כסמיכה דל"ג שמא יחתה כמ"ש הרא"ש הביאו המ"א שם ס"ק ל"ח ואפי' סמיכה באיני' גרופה אינו מותר אלא להחזיר אבל בתחילה אסור דמחזי כרוצה לבשל לכתחיל' כדאית' בסי' רנ"ג ולכן כיון שהוא עדיין חם קצת ה"ל כחזרה אבל בנצטנן לגמרי ומוטב מחזי כתחילת בישול. ולפ"ז מ"ש רמ"א בסי' רנ"ג סעיף ב' מיהו אם נצטנן לכ"ע אסור היינו בנצטנן לגמרי וע"ש במ"א ס"ק ל"ה וס"ק ל"ו וא"ל דא"כ למה מותר ביבש אפי' נטצנן לגמרי צ"ל דש"ה דאין דרך בישול בכך ויודעין הכל שאין כוונתו אלא לחממו וכמ"ש הב"י בסי' רנ"ג בשם הר"ן ומתה"ד סי' ש"ו משמע דטעם המנהג הוא ע"פ שיטת הפוסקים דכל שנתבשל כמאכל ב"ד אין בו משום בישול וכיון דהוא עדיין חם במקצת ה"ל דוגמת כמאכל ב"ד. ונ"ל דאם אין כוונתו רק להפיג צינתו בזה יש להתיר לצורך חולה בדבר שנתבשל אפי' נצטנן לגמרי דהא לרש"י דס"ל יש בישול הא ס"ל דמותר להניח מקום שיכול להתבשל אם אינו מעמידו שם רק להפשיר ול"ג שמא יניח שם עד שיתבשל ולרשב"א דאוסר הא ס"ל דל"ש בישול אפילו בנצטנן לגמרי:

נ"ל דבמקום צורך מותר ליטול קדירה חמה מן התנור שמטמינין בו ולהעמידו בתנור שמסיקין בו בשבת בחורף ע"י הפסק קדרה דהיינו שיעמידו קדרה זו החמה ע"ג קדרה ריקנית כדאי' בסימן רנ"ג סעיף ג' ובסימן שי"ח דאע"ג דבאינו גרופה הכל אסור ואפילו לרמ"א בסימן רנ"ג דאפילו בעמדה על גבי קרקע מותר היינו כיון דנטלה בשבת ולא בטלה הטמנה ראשונה וזה נקרא חזרה מותר בגרופה דווקא ומכ"ש לתוכה דאסור אפילו בגרופה נ"ל דמותר דכיון דמעמיד קדרה ריקנית הוי כגרופה כמ"ש המ"א בסימן רנ"ג ס"ק ל"א וכ"כ בסימן שי"ח סעיף ז' ח' ובסי' רנ"ג ס"ק כ"ב כ' המ"א דלא מקרי תוכה אלא דוקא כשיושב למט' בקרקעית הכירה וא"כ נהי דדבר המפסיק אפשר דלא מהני דזה הוי כקרקעית הכירה מכל מקום ע"ג קדרה שעומדת אצל האש וקדרה זו עומדת עליה לא מיקרי תוכה ודינה כעל גבי כירה גרופה וקטומה ולכן נ"ל דמותר:

הגר"א הק' ע"ז דסובר דמ"ש התה"ד דמ"מ יש חילוק בשבות דרבנן בין מתכוין גמור כונתו דפ"ר אינו אסור אלא מדרבנן ולכן הק'. עליו ולענ"ד דעת התה"ד בסימן ש"ד דפ"ר במלאכה דרבנן מותר וע' במ"א סימן שי"ז ס"ק ה' מה שהק' עליו ולכן כתב הגר"א דדעת רמ"א כאן רק בלא נצטנן לגמרי ובאמת מרמ"א לא משמע כן שהרי כתב ולכן נוהגין שהא"י כו' אבל אם הקדרות עדיין חמין מותר להעמידן כו' ר"ל אפילו על ידי ישראל וכבר כתב רמ"א בסי' שי"ח סעי' ט"ו דנוהגין להקל אם לא נצטנן לגמרי וא"כ ע"כ מ"ש כאן עדיין חמין ר"ל לא נצטנן לגמרי וא"כ ע"כ ההיתר ע"י א"י אפי' בנצטנן לגמרי ובאמת אף שהתה"ד ס"ל דפ"ר במלאכה דרבנן מותר והשיג עליו המ"א וכ' המ"א בהדיא שם סי' שי"ד דע"י א"י מותר פ"ר ומשמע שם דאפילו במלאכה דאורייתא אם אינו מתכוין ממש וכאן כוונת התה"ד ג"כ הכי דאיסור אמירה אינו אלא שבות לא מחמרינן בפ"ר ול"ק קו' הגר"א ולפ"ז ובפרט לדידן כפי שכתב רמ"א בסי' שי"ח דנהגו להקל אם לא נצטנן לגמרי וכתבנו בסימן ח' דע"כ דקיי"ל כדעת רשב"א דאין בישול אחר בישול אפילו בנצטנן לגמרי. וא"כ אין כאן בישול דאוריי' ופשיטא דמותר ע"י א"י דהוי שבות דשבות במקו' עונג שבת דשרי כדאיתא בסימן שכ"ה סעיף י' בהג"הה שם. ומכ"ש כיון דלדעת רשב"א מותר אפי' לישראל ועכ"פ ע"י דבר דבר המפסיק. וא"כ אף דלא קיי"ל כרשב"א מ"מ מותר לסמון עליו על ידי א"י. ומכ"ש דנראה מדברי רמ"א דאף אנן קיי"ל כוותיה וכן המנהג דמותר על ידי א"י אפי' בנצטנן לגמרי. ואמנם מדברי המרדכי שהביא הב"י סס"י רנ"ט משמע להדיא דאפילו ע"י אמירה לא"י אסור בפ"ר אפילו במלאכה דרבנן. ועיין בסי' רנ"ג במ"א ס"ק י"ח:

דהא כתב המ"א בסי' רנ"ג ס"ק ל"ז מאחר דגדולי פוסקי' מתירין אפי' לישראל אם אינו מחמם על האש ממש. ובסי' רנ"ד ס"ק י"א כתב ג"כ בשם הב"ח כיון דיש מתירין לכתחלה עכ"פ בדיעבד מותר וא"כ ה"נ הא הרשב"א ס"ל דאפי' בנצטנן ל"ש בישול. ולפ"ז היה נראה להתיר אפילו אם חממו הא"י אצל האש ממש (כשלא הדליק הא"י בשביל ישראל דא"כ בלא"ה אסור לכ"ע אפי' בדיעבד כדאיתא בסימן שכ"ה) אע"ג דזה אסור לכ"ע שהרי כתב המ"א שם בשם המרדכי דאם ציוה לא"י לעשות לו מלאכה דרבנן אין אוסרין התבשיל. וה"נ אינו אלא מדרבנן לשיטת רשב"א. אך באמת המ"א קצר בדבריו שהרי נכרי שהביא מחוץ לתחום אסור אע"ג דאינו אלא מדרבנן. ע' ריש סי' רע"ו אלא דכונת המרדכי כיון שאין מתכוין ואע"ג דהוי פס"ר זה מותר על ידי נכרי בדיעבד ועי' בב"י סס"י רל"ט דבזה מיירי המרדכי:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.