נר מצוה/בראשית
|
< הקודם · הבא > |
בספר תיבת גמ"א מרבינו הפרי מגדים זצ"ל (פרשת בראשית) וז"ל: אכל תאכל (בראשית ב, טז). ולא אבר מן החי. נסתפקתי אבר מן החי מבן פקועה אי שרי לבן נח. דרהיט ואזיל ושה מעליה הוא. כמ"ש מהו לפדות בבן פקועה. ולא דמי למפרכסת (חולין ל"ג) התם י"ל הואיל ושחיטה מהני למהוי כמתה לישראל, הוא הדין לבן נח. משא"כ בבן פקועה. עיין תוספות שם ד"ה אחד. בטעם חשוב כזה י"ל דלא שייך לומר מי איכא מידי וכו' ואסור להושיט לבן נח. ומפסחים (כב:) והרי אבן מן החי כדמות ראיה. וי"ל מדאמר מנין משמע רק מלפני עור וכו'. (עכ"ל עיי"ש):
אמר המחבר. עיין בספר כתנות אור ואו"ח עה"ת (פרשת וירא) שכתב בפשיטות בשם הפרשת דרכים שהביא בשם מהר"ש יפה ז"ל דאבר מן החי מבן פקועה מותר ג"כ לבן נח. וע"ע שם שכתב נ"מ נכונה לענין השוחט בן פקועה בשבת, דאי מותר לבן נח הוי מקלקל, כיון דאין צריך שחיטה כלל מאי תיקן, אבל אי נימא דאסור לבן נח שפיר תיקן להוציא מידי אבר מן החי לבן נח, עיין שם:
והנה מ"ש רבינו ז"ל כדמות ראיה מפסחים (כב:) לכאורה הדברים סתומים. אך נראה כוונתו הק' דאי אמרת דבבן פקועה לא אמרינן מי איכא מידי ואסור לבן נח, אם כן אמאי מקשה הגמרא מאבר מן החי על ר"א, דלעולם נוכל לומר דאבר מן החי אסור בהנאה והא דצריך לאסור משום לפני עור הא אפשר דמיירי שם באבר מן החי מבן פקועה דאסור לבן נח ומותר לישראל, אלא ודאי דגם בבן פקועה אמרינן מי איכא מידי ומותר לבן נח ג"כ. ע"ז כתב לדחות דאין ראיה משום, דהכי מקשה הגמרא מדקאמר הברייתא מנין שאסור להושיט אבר מן החי לבן נח משום שנאמר לפני עור כו' משמע דאפילו סתם אבר מן החי דאסור להושיט הוא גם כן רק משום לפני עור דאם לא כן הו"ל להבריתא לנקוט בפירוש מנין שאסור להושיט אבר מן החי דבן פקעה לבן נח ולא לסתם, אם כן מקשה הגמרא שפיר תיפוק ליה דאסור בהנאה. זהו תוכן כוונתו ז"ל:
ונ"ל דבזה יונח קושיית האחרונים על הרמב"ם ז"ל דלשיטתו נוקמא במפרכסת, ולפי דברי התיבת גמ"א הנ"ל לק"מ, דא"כ הו"ל להברייתא לנקוט בפירוש מנין שאסור לבן נח להושיט לו מפרכסת כו', ומדקאמר סתם מנין לאבר מן החי כו' משמע דכל אבר מן החי אינו אסור להושיט לבן נח רק משום לפני עור, ואם כן משמע שפיר דאינו אסור בהנאה, כן נ"ל ודו"ק: