Difference between revisions of "נזר הקודש/זבחים/ב/ב"

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search
(נזר הקדש זבחים ב: באדיבות המלבה"ד)
 
 
Line 6: Line 6:
 
{{עוגן1|א}}] '''תוס' ד"ה וזבחים.''' וי"ל דסתמא דקטן גרע טפי דאין לו דעת להבין שהם קדשים וסבר שהן חולין. ביאור הדברים דהקטן אינו יכול להשים לב להבין ענין קרבן וקדושתו, וממילא הוא חושב לחולין, ואעפ"י דסתמא כשר ולא בעינן לשמה במחשבה דקדשים, אמנם כל זה בגדול דאעפ"י שאינו עושה במחשבה דלשמה אבל ע"כ גם מחשבה דחולין ליתא בגדול כיון שמורגש אצלו ענין קדשים בעולם, וזהו ענין סתמא דכשר בקדשים, משא"כ בקטן שלא מורגש לו כלל ענין קדשים וליתא כלל במחשבה דקדשים כיון שאין זה ענין קדשים במחשבתו כלל. זהו ביאור דברי התוס' שכתבו דסתמא דקטן גרע טפי.
 
{{עוגן1|א}}] '''תוס' ד"ה וזבחים.''' וי"ל דסתמא דקטן גרע טפי דאין לו דעת להבין שהם קדשים וסבר שהן חולין. ביאור הדברים דהקטן אינו יכול להשים לב להבין ענין קרבן וקדושתו, וממילא הוא חושב לחולין, ואעפ"י דסתמא כשר ולא בעינן לשמה במחשבה דקדשים, אמנם כל זה בגדול דאעפ"י שאינו עושה במחשבה דלשמה אבל ע"כ גם מחשבה דחולין ליתא בגדול כיון שמורגש אצלו ענין קדשים בעולם, וזהו ענין סתמא דכשר בקדשים, משא"כ בקטן שלא מורגש לו כלל ענין קדשים וליתא כלל במחשבה דקדשים כיון שאין זה ענין קדשים במחשבתו כלל. זהו ביאור דברי התוס' שכתבו דסתמא דקטן גרע טפי.
  
{{עוגן1|ב}}] '''ובעיקר''' הדין בקדשים דסתמא לשמן יש לעיין אם דין זה נוהג גם בפסח וחטאת, או דלמא דרק בשאר קדשים דכשרים שלא לשמן ורק שאינו עולה לחובה בזה אמרינן דבסתמא כשרים וגם עולים לחובה, משא"כ פסח וחטאת דפסולים שלא לשמן אפשר דבסתמא מעלינן חד דרגא לומר שכשרים ואינם מרצים, או שפסולים לגמרי. והנה מרן הכס"מ {{ממ|[[כסף משנה/מעשה הקרבנות/ד#י|הל' מעשה הקרבנות פ"ד ה"י]]}} מדייק מדברי הרמב"ם דדוקא בעולה ושלמים הדין דבסתמא עולין לחובה ולא בפסח וחטאת, יעוי"ש. הרי מבואר דעתו בשיטת הרמב"ם דבפסח וחטאת בסתמא דהקרבן כשר ואינו עולה לחובה. וכן ראיתי בשם ברכת הזבח, ובספר ליקוטי הלכות (להגרי"מ (שליט"א) [זצ"ל]) בהסכמה ראיתי שדעתם בפסח לפסול לגמרי{{עוגן|הערה ב}}{{הערה|בליקוטי הלכות לפנינו איתא דכשר לגמרי אף בחטאת ופסח ומרצה נמי.}}, ואין הספר כעת תח"י. אמנם כבר ביארנו בספרנו דברי סופרים {{ממ|סי' ו}} בהרבה ראיות מוכרחות דגם בפסח וחטאת בסתמא כשרים ומרצים ועולים לחובה, והיינו דסתמא לשמה ממש הוא וכשרים ומרצים.
+
{{עוגן1|ב}}] '''ובעיקר''' הדין בקדשים דסתמא לשמן יש לעיין אם דין זה נוהג גם בפסח וחטאת, או דלמא דרק בשאר קדשים דכשרים שלא לשמן ורק שאינו עולה לחובה בזה אמרינן דבסתמא כשרים וגם עולים לחובה, משא"כ פסח וחטאת דפסולים שלא לשמן אפשר דבסתמא מעלינן חד דרגא לומר שכשרים ואינם מרצים, או שפסולים לגמרי. והנה מרן הכס"מ {{ממ|[[כסף משנה/מעשה הקרבנות/ד#י|הל' מעשה הקרבנות פ"ד ה"י]]}} מדייק מדברי הרמב"ם דדוקא בעולה ושלמים הדין דבסתמא עולין לחובה ולא בפסח וחטאת, יעוי"ש. הרי מבואר דעתו בשיטת הרמב"ם דבפסח וחטאת בסתמא דהקרבן כשר ואינו עולה לחובה. וכן ראיתי בשם ברכת הזבח, ובספר ליקוטי הלכות (להגרי"מ (שליט"א) [זצ"ל]) בהסכמה ראיתי שדעתם בפסח לפסול לגמרי{{עוגן|הערה ב}}{{הערה|'''<sup>ב</sup>''' בליקוטי הלכות לפנינו איתא דכשר לגמרי אף בחטאת ופסח ומרצה נמי.}}, ואין הספר כעת תח"י. אמנם כבר ביארנו בספרנו דברי סופרים {{ממ|סי' ו}} בהרבה ראיות מוכרחות דגם בפסח וחטאת בסתמא כשרים ומרצים ועולים לחובה, והיינו דסתמא לשמה ממש הוא וכשרים ומרצים.
  
 
{{עוגן1|ג}}] '''והנה''' לפי המבואר דסתמא דקטן גרע טפי ולא נכנס לסוג סתמא, וכמו שכתבנו לעיל בשם התוס', יש לעיין היאך הדין בשגדול עומד על גביו אם מהני עכ"פ להיות כמו סתמא. ונראה בזה כאשר יבואר, כתב הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/פסולי המוקדשין/א#ו|הל' פסולי המוקדשין פ"א ה"ו]]}} הקטן אינו שוחט אעפ"י שהגדול עומד על גביו, שהקדשים צריכים מחשבה וקטן אין לו מחשבה, יעוי"ש. ולכאורה תמוה, דהלא מצינו דמהני גדול עומד על גביו גם בדברים הצריכים לשמה, ומצאתי באור שמח הל' מקואות {{ממ|[[אור שמח/מקוואות/א#ח|פ"א ה"ח]]}} שעמד בזה יעו"ש. ונראה דהרמב"ם סבר כשיטת רבינו יונה הובא ברשב"א בחולין {{ממ|[[רשב"א/חולין/יב/ב#ורבינו|דף יב: ד"ה ורבינו הרב]]}} דפירש דבמקום דמהני שליחות מהני גדול עומד על גביו, יעוי"ש. והנה בקדשים נראה דליתא בזה ענין שליחות, והיינו דהשליחות שייכא באופן שהשליח עושה הפעולה עבור המשלח, וזה שייכא באופן שהפעולה מוטלת על המשלח, אמנם כשהפעולה מוטלת על שניהם לא שייכא בזה דררא דשליחות.
 
{{עוגן1|ג}}] '''והנה''' לפי המבואר דסתמא דקטן גרע טפי ולא נכנס לסוג סתמא, וכמו שכתבנו לעיל בשם התוס', יש לעיין היאך הדין בשגדול עומד על גביו אם מהני עכ"פ להיות כמו סתמא. ונראה בזה כאשר יבואר, כתב הרמב"ם {{ממ|[[רמב"ם/פסולי המוקדשין/א#ו|הל' פסולי המוקדשין פ"א ה"ו]]}} הקטן אינו שוחט אעפ"י שהגדול עומד על גביו, שהקדשים צריכים מחשבה וקטן אין לו מחשבה, יעוי"ש. ולכאורה תמוה, דהלא מצינו דמהני גדול עומד על גביו גם בדברים הצריכים לשמה, ומצאתי באור שמח הל' מקואות {{ממ|[[אור שמח/מקוואות/א#ח|פ"א ה"ח]]}} שעמד בזה יעו"ש. ונראה דהרמב"ם סבר כשיטת רבינו יונה הובא ברשב"א בחולין {{ממ|[[רשב"א/חולין/יב/ב#ורבינו|דף יב: ד"ה ורבינו הרב]]}} דפירש דבמקום דמהני שליחות מהני גדול עומד על גביו, יעוי"ש. והנה בקדשים נראה דליתא בזה ענין שליחות, והיינו דהשליחות שייכא באופן שהשליח עושה הפעולה עבור המשלח, וזה שייכא באופן שהפעולה מוטלת על המשלח, אמנם כשהפעולה מוטלת על שניהם לא שייכא בזה דררא דשליחות.

Latest revision as of 17:53, 5 August 2022

נזר הקודש TriangleArrow-Left.png זבחים TriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png ב

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

גמרא. אם כמה שנדרת וכו' ואם לאו נדבה יהא וכו'. ולענין שאינו עולה לחובה, ואם נדבה הקרבן מ"מ שפיר שייך גם בזה שאינו עולה לחובה היינו שלא קיים מצוה דהבאת נדבה, וזה מבואר ברש"י שפירש כאילו התנדבת לזה נדבה אחרת, וכיון שנדבה ליתא בחיוב אחריות ותשלומין גם אם יביא נדבה אחרת ע"כ שהרי זה חיוב חדש.

* * *

א] תוס' ד"ה וזבחים. וי"ל דסתמא דקטן גרע טפי דאין לו דעת להבין שהם קדשים וסבר שהן חולין. ביאור הדברים דהקטן אינו יכול להשים לב להבין ענין קרבן וקדושתו, וממילא הוא חושב לחולין, ואעפ"י דסתמא כשר ולא בעינן לשמה במחשבה דקדשים, אמנם כל זה בגדול דאעפ"י שאינו עושה במחשבה דלשמה אבל ע"כ גם מחשבה דחולין ליתא בגדול כיון שמורגש אצלו ענין קדשים בעולם, וזהו ענין סתמא דכשר בקדשים, משא"כ בקטן שלא מורגש לו כלל ענין קדשים וליתא כלל במחשבה דקדשים כיון שאין זה ענין קדשים במחשבתו כלל. זהו ביאור דברי התוס' שכתבו דסתמא דקטן גרע טפי.

ב] ובעיקר הדין בקדשים דסתמא לשמן יש לעיין אם דין זה נוהג גם בפסח וחטאת, או דלמא דרק בשאר קדשים דכשרים שלא לשמן ורק שאינו עולה לחובה בזה אמרינן דבסתמא כשרים וגם עולים לחובה, משא"כ פסח וחטאת דפסולים שלא לשמן אפשר דבסתמא מעלינן חד דרגא לומר שכשרים ואינם מרצים, או שפסולים לגמרי. והנה מרן הכס"מ (הל' מעשה הקרבנות פ"ד ה"י) מדייק מדברי הרמב"ם דדוקא בעולה ושלמים הדין דבסתמא עולין לחובה ולא בפסח וחטאת, יעוי"ש. הרי מבואר דעתו בשיטת הרמב"ם דבפסח וחטאת בסתמא דהקרבן כשר ואינו עולה לחובה. וכן ראיתי בשם ברכת הזבח, ובספר ליקוטי הלכות (להגרי"מ (שליט"א) [זצ"ל]) בהסכמה ראיתי שדעתם בפסח לפסול לגמרי[1], ואין הספר כעת תח"י. אמנם כבר ביארנו בספרנו דברי סופרים (סי' ו) בהרבה ראיות מוכרחות דגם בפסח וחטאת בסתמא כשרים ומרצים ועולים לחובה, והיינו דסתמא לשמה ממש הוא וכשרים ומרצים.

ג] והנה לפי המבואר דסתמא דקטן גרע טפי ולא נכנס לסוג סתמא, וכמו שכתבנו לעיל בשם התוס', יש לעיין היאך הדין בשגדול עומד על גביו אם מהני עכ"פ להיות כמו סתמא. ונראה בזה כאשר יבואר, כתב הרמב"ם (הל' פסולי המוקדשין פ"א ה"ו) הקטן אינו שוחט אעפ"י שהגדול עומד על גביו, שהקדשים צריכים מחשבה וקטן אין לו מחשבה, יעוי"ש. ולכאורה תמוה, דהלא מצינו דמהני גדול עומד על גביו גם בדברים הצריכים לשמה, ומצאתי באור שמח הל' מקואות (פ"א ה"ח) שעמד בזה יעו"ש. ונראה דהרמב"ם סבר כשיטת רבינו יונה הובא ברשב"א בחולין (דף יב: ד"ה ורבינו הרב) דפירש דבמקום דמהני שליחות מהני גדול עומד על גביו, יעוי"ש. והנה בקדשים נראה דליתא בזה ענין שליחות, והיינו דהשליחות שייכא באופן שהשליח עושה הפעולה עבור המשלח, וזה שייכא באופן שהפעולה מוטלת על המשלח, אמנם כשהפעולה מוטלת על שניהם לא שייכא בזה דררא דשליחות.

ד] והנה בקדשים דהחובה מוטלת על כולם דהיינו כל הכהנים מחויבים בעבודה, וא"כ ע"כ לא שייכא לומר שכהן זה עושה הפעולה עבור זה, דכמו כן זה כן זה, ולהכי לא מהני עומד ע"ג להיות קטן עושה הפעולה כיון דליתא בזה ענין שליחות.

ה] והא דאיתא בב"ק (דף קי.) אי דלא מצי עביד שליח היכי מצי משווי וכו'. התם ע"כ אין הכוונה שליחות כבעלמא, דע"כ התם כל כהן שעמד מקיים המצוה ועבודתו כשרה, ואפילו בכהן שבמשמר אחר, והתם ע"כ הביאור דמיירי לענין זכותו של כהן מה שזכתה לו תורה שהקרבן יהיה שלו, ובאופן שאינו יכול לעבוד בעצמו לא זכתה לו תורה זכות הקרבה דהקרבן, ואז הרי הוא ככהן של משמר אחר, וביותר ביאור דלא נתן לו רחמנא זכות הקרבן אלא אם עושה בעצמו ולא כשמוכרח על ידי שליח, אבל בעצם הקרבת הקרבנות לא שייכא שליחות כיון דע"י כולם הוטלה העבודה.

ו] ומזה יש לתמוה במה שכתב המשנה למלך (הל' אישות פ"ט ה"ו ד"ה ודע) דהביא פירש"י ותוס' דיבמות (דף צט:) בהא דכהנת שנתערב וכו' ואין מוציאין שלהן מידן, ופירש"י לענין עבודתה ועורה, ומביאים שם בתוס' דיש שליחות בספיקות, ומזה דן המשנה למלך גם לעלמא לענין שליחות. ותמוה דהרי התם אינו משום שליחות אלא משום זכות הוא, והיינו דרש"י ותוס' שם מיירי אם גם באופן זה שייך זכות הכהונה, אבל אין זה ענין לעצם עבודה, וממילא שאין זה שליחות כדין שליחות דעלמא.

ז] ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם בהל' סוטה (פ"ב ה"ט) שכתב ואם כתבה ישראל או כהן קטן פסול, יעו"ש. וכתב מרן בכס"מ הא דפסול בישראל מבואר הוא בספרי, אבל הא דכהן קטן לא הראה מקורו. ובמה שכתבנו אתי שפיר, כיון דבעינן כתיבה לשמה כמבואר בתוספתא דגיטין (פ"ב ה"ז), וקטן אין לו מחשבה בלשמה, ואחרים עומדים ע"כ לא מהני מטעם דהתם גם כן לא מהני שליחות, כיון דמצוה בכהן ממילא על כל הכהנים הוטלה הכתיבה וממילא ליתא בשליחות, וממילא לא מהני קטן ע"י גדול עומד על גביו. ומדויק דברי הרמב"ם שכתב דבעינן כהן לעיכובא, וממילא נלמד דקטן פסול, וכמוש"נ.

ח] הנה שם בספר אור שמח מקשה מדוע אמרו בשוחט לשם חולין כשרה, הא כיון דבעינן סכין כלי שרת דמקדש לדם וכיון דקיי"ל כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת, וא"כ הרי חסר קידוש הדם, יעו"ש. ונראה דכל עיקר הא דאמרו כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת היינו דבקידוש שלא לדעת א"כ חסר בזה נתינה לכלי שרת, דזהו המכוון בקידוש הכלי שרת, ובאופן שאין קידוש חסר נתינה לכלי שרת, וא"כ ממילא מובן שאין זה שייך אלא בכלי שרת שיש בהם נתינה שיש להם תוך, משא"כ סכין שהעבודה בעצמותה מקדשת את הדם ולא בעינן בזה נתינה, לכן אפילו שלא לדעת אינו חסר כלום בדבר הקידוש. ביאור הדברים דבמקום דבעינן נתינה כשהיתה הנתינה שלא לדעת הקידוש הרי זה כאילו נפלה ממילא, וחסרון נתינה מעכבת כמבואר במנחות (דף ז:), משא"כ בשחיטה דלא בעינן נתינה רק השחיטה בעצמותה מקדשת את הדם, וממילא גם בשלא לדעת אינו חסר כלום, וברור.

* * *

תוס'. ד"ה סתם אשה. וגם אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה. והנה לפי מה שכתבו אחרונים דבאשת כהן שזינתה באונס כופין אותו לגרשה כיון שהענין נעשה באונס, עי' בנודע ביהודה (אהע"ז מהדו"ת סי' יב), אמנם הענין הכא דפעולת הכתיבה עדיין אין זה פעולה בעצם הכריתות, משא"כ בעבודות דהקרבן דהעבודה בעצמותה מעידה על עצם הענין, וזהו סתמא לשמה, וזהו כדברינו שכתבנו לעיל דבסתמא הרי זה כלשמה ממש וכשר ומרצה בכל הקרבנות.

* * *

בא"ד. אבל מילה סתמא לשמה קיימא. וע"כ אין זה ענין להא דיבמות (דף מו:) דסבר ר' יוסי אין מטבילין בשבת מטעם דלא היתה מילה לשמה כדפירש"י שם, דשאני התם כיון דלא היתה המילה בישראל, ודוקא בישראל ביהדותו אמרינן סתמא לשמה.

* * *

א] תוס' ד"ה אתנו בי"ד. אבל אדם השוחט קרבן פעמים שטועה וסובר שהוא קרבן אחר, יעו"ש. והנה לפי זה אף אחר שתיקנו דלא יאמר לשמו אכת י יש לחוש פן יחשוב בטעות שהוא קרבן אחר, וע"כ דמחשבה לא מגרעא סתמא. אבל זה אתי שפיר אם בעינן דיבור בפסול שלא לשמה, משא"כ אם סגי במחשבה, וכבר דיברו התוס' במקום אחר (עי' ב"מ מג: ד"ה החושב) אם בעינן לזה דיבור, וצ"ע.

ב] אמנם בעיקר דבריהם שכתבו דלפעמים אדם טועה וסובר שהוא קרבן אחר, קשה הלא קיי"ל עקירה בטעות לא הוי עקירה כמבואר ברמב"ם פרט"ו מפסולי המוקדשין ה"א, ואף בפסח וחטאת כן, וע"כ דלא גרע מסתמא דלשמה הוא. ומצאתי שעמד בזה בספר ראש המזבח, וכן מצאתי בהגהות הרש"ש יעו"ש.

ג] ונראה לבאר בהקדם מה שיש לעיין היאך הדין בששחט שלא לשמו בשוגג אם עבר על לאו דלא יחשב למ"ד עקירה בטעות לא הוי עקירה, מי אמרינן דכיון דלא נעקר שם קרבן ממנו כלל גם לענין זה דעולה לבעלים לשם חובה ממילא אין כאן איסור דלא יחשב גם כן, והוי כאילו לא חשב כלל, או דלמא דכיון דעכ"פ חשב לשנות שם קרבן אף שהיה בשוגג מכ"מ יש בזה תפיסת מחשבה עכ"פ לענין איסור כמו כל עבירה הנעשית בשוגג, וצריך החושב הזה כפרה על מה שעבר על לאו דלא יחשב והיא עבירה דשוגג. והנה אם נחליט דגם בעקירה בטעות אפילו למ"ד דלא הוי עקירה ולא נעקר הקרבן מחובה לנדבה אלא עולה לשם חובה עבור הבעלים, מכ"מ עבר החושב על לאו דלא יחשב והוי עבירה דלאו בשוגג, אתי שפיר דברי התוס', והיינו דיש לתקן תקנה שלא יבוא אדם לידי מכשול להיות פעמים טועה וסובר שהוא קרבן אחר והיא עקירה בטעות ויעבור על לאו דלא יחשב, ולהכי תקנו דלא לימא כלל לשמו.

ד] וכן מצאתי לדייק גם מדברי הרמב"ם שכתב (שם) דאם טעה ודימה שזו העולה שלמים הוא ועשה כל עבודותיה לשם שלמים עלתה לבעלים לשם חובה. מבואר מזה דדעת הרמב"ם דלא נעקר הקרבן מחובה לנדבה אם היתה המחשבה בטעות, ובהלכה ג ' שם כתב וז"ל, אסור לחשב בקדשים מחשבה שאינו נכונה, לפיכך זבח ששחטו שלא לשמו וכו' בין בזדון ובין בשגגה חייב להשלים שאר עבודות לשמן, יעוי"ש. וקשה הלא מה חידוש משמיע לנו רבינו שאסור לשנות בשאר עבודות באופן שהמחשבה שאינה נכונה היתה בשגגה, דבשלמא בשהיתה המחשבה בזדון שאז נעקר הקרבן מחובה לנדבה, וסד"א דכיון דנעשה השתנות בהקרבן מחובה לנדבה שוב מותר לשנות בה עוד, ועל זה משמיע לנו דעכ"פ אסור לשנות עוד פעם במחשבה דשלא לשמו, משא "כ בשהיתה המחשבה הראשונה דשלא לשמו בשגגה, דאין בזה שום עקירה בעצם הקרבן והרי הוא כמו שהיה וקרב לחובת הבעלים, היאך סד"א שיהא מותר לשנות בקרבן זה שלא נעשה בו שום שינוי ועקירה כלל. אבל אם אמרינן דעכ"פ עובר החושב על הלאו דלא יחשב אעפ"י שעולה לשם חובה מטעם דעקירה בטעות לא הוי עקירה, אבל החושב הזה צריך כפרה על שגגת הלאו שעבר, והנה לפי זה יש כאן ריעותא בעבודה זו הראשונה הנעשית בעבירה דלא יחשב, וסד"א דמותר לשנות בשאר עבודות מטעם דדינו שוה להחושב שלא לשמו במזיד בדבר זה שגם במחשבה דמזיד נשאר הקרבן כדמעיקרא, והיינו בשוחט עולה לשם שלמים נשאר קרבן עולה, ומכ"ז צריכין אנחנו לדעת ולהשמיענו את הדין דאסור לשנות בשאר עבודות, והוא רק מפני הפגם הנעשה בעבודה הראשונה, הנה כמו כן יש פגם בעבודה הראשונה אפילו בשלא נעשה עקירה מחובה לנדבה, מפני שעכ"פ נעשית עבודה הראשונה בעבירה במחשבה דשלא לשמו. מבואר מזה דדעת התוס' והרמב"ם דיש בעקירה בטעות עבירת הלאו דלא יחשב, וכמוש"נ.


בדין שליחות לכתיבת הגט

א] גמרא. אשה בסתמא לאו לגירושין עומדת וכו'. אלא מהא הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש מקום האשה מקום העדים מקום הזמן וכו'. זהו המסקנא דנלמד מזה דסתמא בגירושין פסול. ויש לעיין בדברי הרמב"ם ריש פ"ב דגירושין שכתב שם וז"ל, זה שנאמר בתורה וכתב לה אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. וכתב הה"מ דהטעם משום דבכל התורה שלוחו של אדם כמותו, ורבנן דרשי האי וכתב בכתיבה מתגרשת וכו', יעוי"ש. נראה מדבריו דסבר דלכתיבה נמי בעינן שליחות, וכן דעת התוס' בגיטין (דף ט: ד"ה אעפ"י, ודף כב: ד"ה והא). ולדבריהם קשה טובא מאי ראיה מהא דכותב טופסי גיטין דסתמא לאו לשמה קאי ופסול, דלמא שאני התם דהחסרון משום שאין כאן שליחות לכתיבה, ובאמת כתבו התוס' בגיטין כ"ב ובחידושי הרשב"א והר"ן שם להוכיח מסוגיא זו דזבחים דלא בעינן שליחות לכתיבה, יעוי"ש. וא"כ קשה טובא להפוסקים דס"ל דבעי שליחות לכתיבה. והנה לכאורה גם להפוסקים דס"ל דלא בעי שליחות לכתיבה אבל עכ"פ בעינן ציווי הבעל שיצוה לכתוב, וא"כ יש להקשות גם לדידהו מאי מוכיח הש"ס מהכותב טופסי גיטין, דלמא שאני התם דהרי חסר ציווי הבעל. אבל הר"ן מבאר זה שם, שכל עיקר ציווי הבעל הוא מטעם לשמה, ואם בסתמא כשר ממילא גם ציווי הבעל לא בעינן, ואתי שפיר הסוגיא כמבואר שם. אבל קשה טובא להפוסקים דס" ל דבעי שליחות לכתיבה, וא"כ אין ראיה מהא דהכותב טופסי גיטין דפסול לגרש בו, דלמא מטעם חסרון שליחות הוא ואין ראיה מזה לסתמא.

ב] והנראה בזה, דהכוונה אם דרשינן וכתב דבעינן כתיבה שלו או שלוחו וממילא אנו יודעין דבעי שליחות דאל"כ חסר בזה וכתב, אמנם כל זה דוקא אם הדין דבעינן לשמה היינו שתהיה לשמה, אז שייך לומר וכתב באופן דבעינן כתיבתו שלו ממש, יען דע"כ הכתיבה היא דמוכיח שהבעל כותב לשמה. אבל אם לא בעינן לשמה, ובכל אופן שנכתב קרינן וכתב מטעם דיש כאן כתיבה דהיינו ספר כריתות, א"כ אין מקום לומר דהכוונה וכתב כתיבתו של בעל, דאטו כתיבה מצות עשה היא לומר שהבעל בעצמו יכתוב, דבשלמא אם הוא ענין דלשמה יש מקום לומר דהבעל הכותב יש כאן כוונה דלשמה, משא"כ אם סתם כשר א"כ מה יוסיף אם הבעל כותב, דלענין סתם אין הבדל בין בעל לאחר.

ג] והנה נחזה אנן בהא דכותב טופסי גיטין אם הבעל בעצמו כתב הטופס בשעה שלא היתה דעתו לגירושין גם כן לא עדיף, וגם עליו באה האזהרה שיניח, והיינו דבסתמא לא עדיף בעל מאחר, וע"כ אם דרשינן וכתב דהכוונה שיכתוב הוא בעצמו היינו גם כן הכתיבה דלשמה, דאז הוא הכותב.

ד] ובאופן דלא הוי לשמה בהדיא אין כאן וכתב שהיא כתיבת הבעל, וממילא גם כשכתב אחר בסתמא אין כאן שליחות דהבעל, משום דבאופן הסתמא גם כתיבת הבעל כאחר הוא, וממילא חסר שליחות.


ה] תוס' ד"ה בסופרים. הקשו מדוע גבי מגילת סוטה מוחקין מן התורה אפילו אם בעינן לשמה אע"ג דתורה להתלמד עבידא, גבי גט מודה כדפרישית שם, היינו בעירובין ובגיטין. הנה שם כתבו לחד תירוצא דגבי תורה אין קפידה להכהן הכותב, אבל גבי גט יש קפידא להבעל. והדבר מובן בסברא, דהבעל בטח יקפיד אם מכוונים עבורו להיות כותב תורה עבור גירושין שלו, כיון דהוא הבעל דין ומקפיד בפורענות, וזה לא שייך בכהן הכותב.

ו] אבל יש להעיר דלפי זה מאי ראיה מייתי הש"ס דסתמא פסול מהא דהכותב טופסי גיטין דסתמא פסול, דלמא שאני התם דאיכא קפידא דבעל והרי זה כאילו אמר בהדיא שאינו רוצה בגירושין, וא"כ אין להוכיח מזה באופן שאמר הבעל לסופר לכתוב והסופר כתב בסתמא.

ז] ובהיותי בענין זה מצאתי להעיר בדברי הר"ן בגיטין (יב: מדפה"ר ד"ה יתר) שהקשה בהא דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח וכו' הא עכ"פ סתמא הוי וסתמא כלשמה. ותמוה טובא מדוע לא הביא הר"ן סוגיא זו דזבחים דמוכיח מזה דסתמא לאו כלשמה [שוב התבוננתי דלא קשה מידי].

ספרי נזר הקודש מונגשים לציבור באדיבות נכד המחבר המו"ל רבי נתן גינזבורג (הזכויות שמורות)

מעבר לתחילת הדף
  1. ב בליקוטי הלכות לפנינו איתא דכשר לגמרי אף בחטאת ופסח ומרצה נמי.