משתמש:מושך בשבט/תשובות הב"ח הישנות

הזנה אוטומטית א

בדין שוחט שהיה מוחזק לשוחט מומחה ע"פ חכם שנתן לו רשות לשחוט ואח"כ כשבדקהו ושאלוהו הלכות שחיטה נמצא שאינו יודע מה משפט הכלים ואע"פ שבאגודה התיר הכלים מ"מ נראה בעיני שאינו כך כמו שהארכת בדבריך:

תשובה

בפר"ק דחולין (דף י' ע"א) אתמר השוחט בסכין ונמצא פגומה א"ר הונא אפי' שיבר בה עצמות כל היום פסולה חיישינן שמא בעור נפגמה ורב חסדא אמר כשירה שמא בעצם נפגמה ופרש"י בעצם נפגמה באותה ששיבר בה ואיכא למידק הלא מסיק בגמרא דרב חסדא מכשיר אע"ג דלא שיבר בה עצמות ויש לומר דרש"י בא לתקן הלשון שאמר רב חסדא כשירה שמא בעצם נפגמה דמשמע דרצונו לומר שמן הסתם תלינן לקולא שמא נפגמה בעצם ולאו אדעתיה וא"כ קשה מאי קס"ד דמקשה דפריך אמאי דפסק הלכתא כרב הונא בשלא שיבר מכלל דרב חסדא מכשיר אע"ג דלא שיבר ואלא במאי איפגים בלאו הך פסק הלכה ה"ל לאקשויי אמילתיה דרב חסדא ואלא במאי איפגים ומיישבו דמעיקרא קס"ד דה"ק רב חסדא שמא בעצם נפגם באותו ששיבר בה והשתא האי שקליא וטריא דקא מותיב רבא אדרב חסדא דמכשיר משום דעצם וודאי פוגם עור ספק פוגם ספק לא פוגם הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי וודאי ואקשי עליה מהא דתנן טבל ועלה נמצא עליו דבר חוצץ אעפ"י שנתעסק באותו המין כל היום כולה לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא היה עלי קודם לכן והא הכא דוודאי טבל ספק הוה עליה ספק לא הוה עליה וקאתי ספק ומוציא מידי וודאי משום דהעמד טמא על חזקתו ואע"ג דהרי הוא טבל לפניך וא"כ הכא נמי אע"ג דהוא שחוט לפניך נימא העמד בהמה על חזקתו ואימר לא נשחטה ומשני התם אתילדי' ביה ריעותא הכא סכין אתרעי בהמה לא אתרעי ותו פריך מדתניא שחט את הוושט כו' ומשני נמי התם אתילדא בה ריעותא בבהמה הכא סכין אתרעי בהמה לא אתרעי הנה לפי האמת ס"ל לרב חסדא דאפילו בלא שיבר בה עצמות תלינן לקולא דבעצם המפרקת איפגים כיון דליכא ריעותא בבהמה ולמאי דקס"ד דמקשה הוה ס"ל דלא אמר רב חסדא הכי אלא בשיבר בה עצמות והשתא למאי דקי"ל דהלכתא כוותי' דרב חסדא בשיבר בה עצמות א"כ לדידן נמי ס"ל להקל בשיבר בה עצמות מהך טעמא דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי ולא דמי לטבל ועלה כו' והתם אתילדי' ביה ריעותא והשתא שפיר למד באגודה מכאן בשוחט שבדקוהו ונמצא שאינו יודע אין להטריף למפרע וגם אין צריך להכשיר הכלים דאדם איתרע בהמה לא איתר' ונשחטה בחזקת היתר ואוקי שוחט בחזקתו ועד עתה ידע עכ"ל דהא וודאי השכחה מגיע באורך הזמן בשלא חזר על מה שלמד הלכות שחוטות ובדיקות ובצירוף שהיה טרוד בעסקיו תמיד וא"כ תלינן דמקמי שהגיע אורך הזמן דהשתא הוה ידע ואורך הזמן דהשתא הוה ממש כשיבר עצמות דתלינן דאיפגים בעצם באותו ששיבר בה דעצם וודאי פוגם ה"נ תלינן השכחה באורך הזמן דהשתא דאורך הזמן וודאי מביאה השכחה ומשמע מדברי האגודה דברור לו היתר זה לא מבעי' דאם יש ביד בעלי הבתים בשר בעין משחיטתו שאין לאסרו דאית בי' משום הפסד ממון דהתורה חסה על ממונן של ישראל שלא להשחית ולאסור את המותר אלא אפי' להכשיר את הכלים דלית בהו הפסד ממון רק מקצת עצים וטירחא קצת להכשיר כלי מתכות וכלי עץ שהשתמשו בהם אף בזה אין להחמיר ומה דקשה לך מההיא דתנן במקוה שנמדד ונמצא חסר כל הטהרות שנעשו ע"ג למפרע בין בר"ה ובין ברה"י טמאות דאסיקנא בריש נדה דהא דלא אמרינן העמד מקוה על חזקתו שהיתה בחזקת שלימה משום דאיכא תרתי לריעותא חדא דהעמד טמא על חזקתו ואימא לא טביל אידך בחזקתו טהרה דמקוה נמי איכא ריעותא שהרי חסר לפניך ואם כן הכא נמי איכא תרתי לריעותא חדא בהמה בחזקת איסור עומדת אידך בחזקת השוחט איכא ריעותא דהרי אינו יודע הלכות שחיטה לפניך והשתא ליכא למימר אדם אתרע בהמה לא אתרע דהא התם נמי מקוה אתרעי אדם לא אתרעי וא"ה אזלינן לחומרא כיון דאיכא תרתי לריעותא ואף על גב דקושיא זו הקשוה התוס' אדרב חסדא ומתרצין ג' שינוייא בפ"ק דחולין הנה קשה לך תינח בסכין אבל בשוחט שאינו יודע אין מקום להני תלת שינויא כמו שבא בדברים והנה אשוב על דבריך אחת לאחת כי תירוץ הראשון דהתוספת הוא דמ"ש בריש נדה דבמקוה שנמדד אזלינן לחומרא משום דהוה תרתי לריעותא היינו משום דאיכא למימר נמי חסר ואתאי חסר ואתאי כדקא משני תלמודא התם מעיקרא ואף דלמאי דמסיק התם תרתי לריעותא כו' אינו חוזר משינויא קמא דחסר ואתאי מדלא קאמר אלא אבל בסכין ליכא למימר חסר ואתאי הלכך אזלינן לקולא ודקשי' לך דלפי זה ודאי בשוחט שנמצא שאינו יודע נמי איכא למימר שוכח ואתאי דכן הדרך השכחה היום שוכח מקצת ולמחר מקצת עד שלסוף שוכח את הכל ושלש תשובות בדבר עכ"ד דאין קושיא זו כלום חדא דאף את"ל דכך הוא לגבי שכחה דשוכח ואתאי כדכתבת הנה אין זה דומה למקוה שנמדד ונמצא חסר תכף שחסר מקצתו אין הטובל בה עולה מטומאתו כל עיקר הלכך כיון דחסר ואתאי חסר ואתאי איתרע לה לחזקה מקמי הכא טובא ולא ידעינן מאימת אזלינן לחומרא אבל גבי שוחט אפילו את"ל שוכח ואתאי מי יימר דשכח דבר מעיקרא הלכות שחיטה ושמא בכל יום ויום שכח מקצת דברים שאינו אלא חומרא בעלמא כמו שנוהגים עכשיו להחמיר בכמה דברים בענייני שחיטה אבל עיקרי ההלכות לא שכח עד עכשיו באורך הזמן:

ועוד יש ליישב דאין סברתך בזה אמתית דמי הגיד לך דלגבי שכחה נמי אמרינן דשוכח ואתאי לגבי כל אדם דאפילו את"ל דנמצא כן למקצת בני אדם שיש להם זכרון ושמור בזכרונם מה שהם לומדים דבאותן איכא למימר השכחה היא תמיד בכל יום ויום במקצת מ"מ באותן שאין להם זכרון טוב נשכח הדבר מהם בפעם אחת ולא מעט מעט וכמו שאנו רואים מעשים בכל יום בבחורים ונערים שנשכח מהם הלמוד בפעם אחת כל מה שלמדו אם לא ישקידו לחזור על הלמוד בכל יום ומדה זו נוהגת גם בזקני' הלא תראה בהדיא בריש נדה הקשו דאמאי נימא לגבי נגע היכא דבא בסוף שבוע וראה והנה כהה ואיתרע חזקה דא"ה מטמאינן אדם הנכנס לשם באותו שבוע וחייב קרבן אם נכנס בעזרה ואמאי לא נימא התם הרי חסר הנגע לפניך ואוקי גברא בחזקת טהרה כדאמר לגבי מקוה שנמדד ותירצו דלגבי מקוה רגילות לחסר מעט מעט ולכך איכא למימר דמעיקרא חסר אבל הנגע רגילות להתחסר בפעם אחת פחות מכגריס לכך אמרינן התם השתא הוא דחסר כו' אלמא דס"ל לתוס' דאף בנגע אמרינן דחסר בבת אחת אע"ג דאיכא למימר כי היכא דהויות הנגע הוא ע"פ טבע של אדם במעט מעט כן רפואתו והברתו הנגע הוי במעט מעט א"ה תלינן לקולא והביא קרבן בעזרה דמכניס עצמו בספק איסור דאורייתא להביא חולין בעזרה כ"ש לגבי שכחת הלמוד דאינו ע"פ טבעו של אדם אלא ע"י מעשה ושקידת הלמוד דאמרינן דשכח באורך הזמן בפעם א' וכדאשכחן בבכורות ר"פ הלוקח בהמה דאסיק רבינא וקאמר כי אזלי רבנן בתר רובא ברובא דלא תלי במעשה אבל רובא דתלי במעשה לא ומהאי טעמא לא סמכינן ארוב מצויין אבל שחיטה מומחין הן היכא דאפשר למבדקיהו ומ"ש מבהמה דסמכינן ארוב בהמות בחזקת כשרות הן ולא צריכין למבדקיהו אע"ג דאפשר למבדקיה אלא בע"כ עיקר דבהמה שאני דחזקת כשרות ממילא הוא משא"כ שוחט דאין חזקתו ממילא אלא ע"י מעשה הלמוד ודלמא שכח וכה"ג כתב הרמב"ן בספר המלחמות והר"ן ז"ל ב"פ האיש מקדש בדין סבלונית ע"ש ולא כדברי בית יוסף בא"ח סי' תל"ז שהקשה לגבי בדיקת חמץ דלא סמכינן אחזקה מ"ש מבהמה כו' ותירץ דשאני בהמה שהיה בחזקת כשרות משנולדה אבל בית כל השנה בחזקת שאינו בדוק הוא עכ"ל ולא ידעתי טעמו דכיון דנסמכי' על חזקתו בדוק כשאינו לפנינו א"כ כשישנו לפנינו נמי ואי לא הוה חזקה גמורה א"כ גם באינו לפנינו נצריכנו לבדוק אבל למה שכתבנו אתי' שפיר דכיון דחזקת בדוק אינו אלא ע"י מעשה הבדיקה וכבר אפשר ע"י סיבה שלא בדק הבית לפיכך לא סמכינן על החזקה היכא דאפשר למישיילי' ומה"ט כתב הרא"ש בסוף הלכות ציצית דהירא אל דבר ה' יבדוק הציצית קודם עטיפה כדי שלא יברך ברכה לבטלה אע"ג דאיכא חזקת כשרות בציצית אלא בע"כ דכיון דהחזקה אינו אלא ע"י מעשה ושמא אירע סיבה שנתקלקל לא סמכינן אחזקה זו וכל הלין דבשוחט ששכח כיון דהידיעה והשכחה הוא ע"י מעשה שקידת הלימוד וביטולו שפיר איכא למימר דנשכח ממנו הלמוד בפעם אחת באורך הזמן ואינו דומה למקוה ששלימתה וחסרונה היא ע"פ טבעו של עולם במעט מעט:

וקל וחומר נמי הוא מנגע כיון דאפילו נגע דהוי נמי עפ"י טבע האדם אמרי בה דחסר בפעם אחת כש"כ שכחת הלמוד ועוד ק"ו הוא דכיון דאפי' בנגע דאיכא איסורא דאורייתא להביא חולין לעזרה תלינן לקולא דחסר בפעם אחת כש"כ לגבי שוחט דאינו אלא איסור דרבנן דהא בפ"ק דפסחים ובפרק כל היד ובפרק כל הצלמים ליכא מאן דפליג דפשיטא דאין ספק מוציא מידי וודאי והכא גבי טבל ועלה כו' ומקוה שנמדד ונמצא חסר קאמרינן דספק מוציא מידי וודאי אלא צ"ל דלקולא דווקא קאמרו רבנן דאין ספק מוציא מידי וודאי דאוקמי אדאורייתא אבל הכא לגבי מקוה שנמדד כו' ולגבי טבל ועלה לחומרא קאמרו רבנן אתא ספק איסורא ומוציא מידי וודאי היתר וכמו שכתבו התוס' להדיא בפ"ק דחולין דף י' בד"ה טבל ועלה וכ"כ בתוס' בפרק כל היד דף ט"ו בד"ה חבר וכיון דאינו אלא חומרא דרבנן לא ראו להחמיר אלא בטבל ועלה דאיתרע בי' ריעותא באדם עצמו וכן במקוה שנמדד אע"ג דלא אתרע ריעותא באדם אלא במקוה מ"מ ראו להחמיר משום דאיכא למימר נמי חסר ואתאי אבל בשוחט בסכין ונמצא פגומה או נמצא שאינו יודע כיון דלא דמי למקוה ממש דלא מחמרינן אלא אקמוהו אדאורייתא דאין ספק מוציא מידי וודאי דהם אמרו להחמיר והם אמרו להקל אלא שקשה ע"ז מהא דתנן בס"פ כל הגט המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה כו' אם אבדו הרי זה חושש מעת לעת דברי ר' אליעזר בן שמוע וקאמר ר' אלעזר בן פדת חלוקין עליו חביריו על ר' אלעזר דתנן מקוה שנמדד כו' ופריך פשיטא דחלוקין ופריקו מה"ד מאי למפרע מע"ל קמ"ל והשתא קשה דה"ל לתרץ מה"ד שאני מקוה דחסר ואתאי ועוד קשה היא גופה דכיון דליכא למימר לגבי פירות ומעות שהניח להיות מפריש כו' אבודין ואתאי ע"פ טבעו של עולם א"כ מאי טעמא דחלוקין עליו חביריו על ר' אליעזר ואפשר לומר דה"ט דלגבי פירות ומעות הוה ליה הך ריעותא דאיבודין כאלו הוה הך ריעותא בגופה דטבלין שתיקן בהבטחתן של אלו דחשבינן להו כאלו היה כל הפירות ביחד ואמר אלו שבצד פלוני יהיה תרומה ומעשר על אלו שבצד פלוני וכיון דנמצאו אבודין ה"ל ריעותא בגוף הפירות המתוקנין דאזלינן לחומרא אפי' היכא דליכא למימר חסר ואתאי חסר ואתאי ובההיא דטבל ועלה כו':

ועוד תשובה שלישית דבההיא דמקוה שנמדר איכא למימר דמיד עם סילק ידיו לאחר מדידה היה הולך וחסר ולפיכך איתרע ליה הך חזקה דמקוה שהיתה בחזקת שלימה ולא חשיבה חזקה כל עיקר דמאחר דליכא למימר דמיד לאחר מדידה חסר ואתאי אבל שוחט שלמד הלכות שחיטה והיה מפורסם למומחה ומוחזק ליכא למימר דמיד שאחר שלמד שכח דזה אינו אפשר אלא וודאי במשך הזמן נעשה שוכח א"כ בזה ודאי כיון דהוה ליה חזקה גמורה ודאי שפיר אמרינן דאוקימנא ליה אחזקתיה ועד עתה ידע ועכשיו נעשה שוכח ולא דמי למקוה: ותירוץ השני דהתוספות הוא דמקוה אינו קרוב לוודאי דקא טבל במקוה שלימה אבל גבי סכין קרוב לוודאי דנפגם בעצם וקשיא לך בשוחט שנמצא שאינו יודע אמאי תלינן לקולא ומאי קרוב לודאי איכא הכא גם קושיא זו אין לה מקום למאי שכתבנו בתחלת דברינו דאורך הזמן דהשתא חשבינן ליה כשיבר בה עצמות דקרוב לוודאי דהשכחה הגיע באורך הזמן דהשתא: ותו דרש"י דפי' דעצם המפרקת לא פגמה לסכין טפי מעור בע"כ דלא ס"ל להאי שינויא אלא שינויא קמא או שינויא בתרא ועוד דלהאי שינויא קשה כיון דצריך לומר דעצם המפרקת פגמה טפי מעור א"כ אמאי פסקינן בשיבר כרב חסדא ובלא שיבר כרב הונא וצ"ע:

ותירוץ השלישי דהת' הוא דסכין איתרעי כו' ה"פ בסכין איכא ספיקא טובא והוי כספק ספיקה ולפיכך אזלינן בה לקולא וקשיא לך דהא בשוחט ונמצא שאינו יודע ליכא ספק והארכת בזה ממאי דפריך בגמרא משחט את הוושט כו' לא הבנתי שיחתך בזה הא פשיט' דאיכא הכא ס"ס ספק שכח כבר ספק לא נעשה שוכח אלא עתה ואת"ל כבר שכח שמא לא שהה ולא דרס ודוקא בספק שהה ספק דרס גרידא אזלינן בה לחומרא אעפ"י שנוטה להתיר יותר מלאיסור דמסתמא שחט כדרך השוחטין אפילו הכי לא מקלינן בחד ספיקא אבל לגבי ספק ספיקא כי הכא דנמצא שוכח אזלינן לקולא ולא דמי למקוה אלא לסכין ונמצאת פגומה ומה שעלה על שלחן כתבך דיש מקום להתיר הכלים וכמו שפסק האגודה משום דיש להעמיד הכלים בחזקת כשרותן שהית' בהן מתחילה תמה אני האיך יעלה על דעתך לומר כך דהלא לפי ההנח' שאת' בה עכשיו שהבשר אסור לפי שמעמידן הבהמה בחזקת איסור א"כ האיך אפשר להכשיר הכלים שבשלו בהם הבשר אסור מטעם דמעמידין אותה בחזקת כשרות דמה מועיל החזקה כשנאסרו מהבשר האסור לפי הנחה כזו אבל לפי האמת הכל מותר הבשר והכלים גם מה שהבאת פלוגתא דר' עקיבא ור' טרפון במקוה שנמדד ונמצא חסר במסכת קידושין פ' האומר דף ס"ו דאין ללמוד מקוה להכשיר מבן גרושה דמקוה פסולה ביחיד ובן גרושה פסולה בשנים הלכך נידונינו למקוה מבעל מום דפסולו נמי ביחיד ומה נודע שהוא ב"מ עבודתו פסולה וה"נ בנודע שהמקוה חסר כל טהרות שעשו ע"ג טמאות ומשמע דשוחט שאינו יודע כיון דאין פסולו ביחיד אינו דומה למקוה ויש להתיר כמ"ש האגודה דבר פשוט הוא דלא מיירי בהך מילתא בדין אוקמה אחזקה וכבר פירשוהו התוספות דבתרתי פליגי עיין שם וכמו שכתבת גם אתה: עוד כתבתי דבתשובה הרשב"א בסי' רי"ח כתב על שוחט שלא היה לו חזקת כשרות ברור הוא דאין אומרים העמד דבר על חזקתו אלא במי שהוחזק מתחלתו כסכין שבדקוהו ושחטו בו ואח"כ נמצא פגום וכן במקוה שנמדד וא"ה לא פליגו בהו וכן בזאב כו' אבל זה איזו חזקה יש לו כו' והבנת דרצונו לומר בדרך רבותא דאפילו מאן דמיקל בסכין ובמקוה מודה בזו דכיון דלא היה לו חזקת כשרות מעולם ליכא למימר העמד אותו על חזקתו אבל אה"נ דאפילו היה לו חזקת כשרות מתחלה אם נמצא עכשיו שאינו יודע אסורים אף הכלים כך הם תורף דבריך והארכת בזה ואין ספק שלא השגחת בסוף תשובתו דמסיק ולפיכך אינו רואה שום הכשר למה ששחט ולא לכלים שנתבשלו בהם שאין כאן אלא חדא ספיקא ספק אירע לו אחד מאלו או לא כו' ואם איתא דאפילו היה לו חזקת כשרות מתחלה נמי אזלינן לחומרא עדיפא מינה הוה לן לאשמעינן דאפילו בס"ס נמי אזלינן לחומרא אלא ודאי היכא דה"ל חזקת כשרות דאיכא ס"ס ספק כבר היה שוכח ספק לא נעשה שוכח אלא עתה ואת"ל כבר שכח ספק שהה ספק לא שהה אין להחמיר והלכך לא מחמרינן אלא בדליכא אלא חדא ספיקא ותחלת דבריו הם גם כן בדרך זה שמ"ש ואין אומרים העמד דבר על חזקתו אלא במי שהוחזק מתחלתו כסכין כו' כלומר אפילו לרב חסדא דמכשיר בשבר בה עצמות אינו מכשיר אלא בסכין שבדקוהו קודם שחיטה ושחטו בו ואח"כ נמצא פגום דומיא דמקוה דמותיב מינה עלה דרב חסדא וזהו שכתב הרשב"א וכן במקוה שנמדר כלומר דממקוה שנמדד למדנו דרב חסדא לא מכשיר אלא בסכין שבדקוהו תחלה ואעפ"י שאינו מפורש להדיא דבהכי קאמיירי רב חסדא מ"מ בע"כ צריך לומר דבסכין שבדקוהו מתחלה קאמר וכן פרש"י וקאמר הרשב"א וא"ה אפליגו בהו כלומר דאף בהא פליג רבא ורב הונא ופוסלין אפילו שבר בה עצמות ואע"ג דאין קיימא לן כרב חסדא להכשיר בשבר בה עצמות מכל מקום הא קא חזינן דפליגו בהו וקא פסלי וא"כ האיך יעלה על דעת לפרש אליבא דרב חסדא דמכשיר אף בלא בדקוהו תחלה אלא ודאי לא אזלינן בתר חזקה אלא בבדקוהו תחלה ומסיק עלה וכן בבא זאב כו' ונקב חזקה יש לו כו': ומה שהבאת מתשובה הרשב"א בסי' תר"ך בשוחט שנמצא בסכין שלו פגום בראשו דציווה להכשיר אף הכלים שאני התם דהיה דן אותו כפושע שאינו חושש לשחוט בסכין יפה וכאלו שחט במזיד בסכין פגום דיינין ליה ולא הוי בתורת ספק שחט בסכין פגום אלא בוודאי ולכך צריך להכשיר אף הכלים אבל בשוחט שנמצא שאינו יודע דהוי בדין ספק שפי' תלינן לקולא ואמרינן דאין ספק מוציא מידי ודאי על פי שלשה התירוצי' דתוספת וכדפסק האגודה בפירוש וכדמשמע מדברי הרשב"א וכך פסקו כל גדולים האחרונים מהר"ש לוריא ומהרמ"א ואין לנו להחמיר יותר במידי דרבנן לאסור מה שהתירו הם אם לא בראי' ברורה אבל לא מסברא בעלמא בלי ראיה כי די לנו בחומרא שהחמירו הם והבו דלא לוסיף עליהו חומרא מדעת עצמינו בלי ראיה ברורה ומי שרוצה להחמיר יחמיר לעצמו ולא לאחרים כש"כ שהסברא הישרה היה להתיר וכמו שהתבאר בדברינו הנל"פ ע"ד כתבתי אנכי הקטן יואל בן לא"א מוהרר"ש ז"ל ה"ה ביום א' באסרו חג דפסח שפ"ב פה קק"ק:

הזנה אוטומטית ב

ראובן נשא יתומה בר"ח אייר ומתה תוך שנתה כ"ב אדר השני ויורשיה תובעים להחזיר הנדוניא כולה כתקנת ר"ת ותקנת שו"ם וראובן טוען על מקצת מטלטלין שבידו שהן מתנות נתונים לו עוד טוען שכל הבגדים שהיה רגיל ללבשן אינו חיב להחזיר כי לא נתקנה תקנה על זה: עוד טוען שלשון הכתוב בפוסקים אם מתה תוך שנתה פירושן דוקא באמצע שנה לא בסוף שנה כנ"ד ולפיכך אינו חייב להחזיר כי אם חצי הנדוניא כאלו מתה לאחר כלות שנה ראשונה לפי התקנה: היורשים משיבים אף את"ל שכדבריך כך הוא מ"מ בנדון דידן אין לך זכות בנדוניא כיון שהכל הוא ביד אפוטרופסים שלה והם היו נושאים ונותנים במעות הנדוניא לטובת הזוג א"כ עדיין הוי לא גבה וראובן טוען האפטרופסים הם שלוחים שלי שפייסתי אותם לשאת ולתת בשלי לטובת הזוג ושיתנו לי השטרות השייכים לי וכן עשו א"כ הוה ליה גבה היורשים תובעים מראובן שיפרע מה שהוציא ממעות הנדוניא לפרעון חובות שהיה חייב קודם הנשואין: וראובן טוען על הקרובים שיתנו לו המתנות שיעדו לתת לו ולא נתנו עדיין:

תשובה כל הבגדים השייכים לגופו כאן כל מלבוש החול גם בגד שבת מה שהוא משנה מחול לשבת אין צריך להחזיר כיון דמיוחד לגופו דהתקנה לא ניתקנה כי אם בנדוניא ובגדיה ותכשיטיה כמבואר בלשון התקנה וכן הוא בתשובת מהרי"ל סימן פ' אבל בגדים ומלבושים שהיתה אשתו מתלבשת בהן בשבת וי"ט אע"פ שגם הוא היה רגיל ללבשן הוה בכלל בגדיה וחייב להחזיר והמתנות שנתנו לראובן לדרשה או שאר מתנות משום איחחונה הוא והא איתחתני והכל מודים שהוא שלו דאפילו לרשב"א בתשובה הביאו ב"י באבן העזר סי' נ' שצריך להחזיר המתנות היינו דווקא כשמתה קודם שהכניסו לחופה כמבואר בדבריו אבל בהכניסה לחופה כל המתנות בין קודם חופה בין לאחר החופה המתנות שנתנו לחתן א"צ להחזיר והא דכתב מהרי"ו בסי' ס"ה ומהרי"ל סימן פ' דצריך להחזיר המתנות או דמיהן אין זה אלא במתנות שנתנו לכלה בשביל כבוד הכלה כמו שנוהגים במדינת אשכנז אבל למנהג מדינת פולין ושאר מדינות שנותנין מתנות לחתן בשעת דרשה או כשמושיבן אותו אצל הכלה הדבר ידוע שנותנין אותן לחתן למתנה גמורה הלכך אין צריך להחזיר מיהו המתנות שיעדו לו ועדיין לא נתנום נראה דאינו יכול להוציא מהם ולא מיבעיא בעשיר דאין בהם משום מחוסרי אמנה אלא אפילו בעני והיינו טעמא דאזלינן בתר אומדנא דדעתא שלא ייעד לתת לו מתנה אלא כדי שתהנה ממנו בתו או קרובותו וכיון דמתה קודם שגבה המתנה אין יכול להוציא ותדע שהרי ר"ת פירש דאף הנדוניא שכתב לתת לו ולא גבה אין צריך לתת לו אפילו שהתה אחריו כמה שנים וילדה שבכל ענין לא זכה כיון שלא בא לידו הממון כמו שכתב בהגהות מיימונית ר"פ כ"ב מאישות א"כ כש"כ המתנות שיעד לתת לו ולא כתב לו כלום דפשיטא דאזלינן בתר אומדנא דדעתי' כדפרי':

ומה שהוציא בפרעון חובות שלו הדבר פשוט שאינו חייב לשלם דהתקנה לא ניתקנה אלא על דבר שנשאר בעין ואפילו בזבז שלא לצורך פטור מלשלם כש"כ פרעון חוב שב"ח נפרע מהנדוני' להרשב"א בתשובה אעפי' דמהרי"ו בתשובה סי' ע"ח חולק על זה ומביאו הרב בהגהות בש"ע בח"מ סימן צ"ו סעיף כ"ד כ"ו מ"מ ודאי היכא שכבר גבה ב"ח מנדוניא מה שגבה גבה ואם מתה אשתו א"צ לשלם וכל זה ברור אכן במה שטען ראובן כי מתה סוף שנה וא"צ להחזיר אלא החצי צריך להתיישב בדבר ונראה דלפי לשון התקנה שהועתק בספר בנימין זאב וז"ל מטעם המלך וכו' על כל הנושא אשה ומתה בתוך י"ב חדש בלא ולד של קיימא עד עבור שנת הנשואין שיחזיר כל הנדוניא ותכשיטי האשה וכו' מדהזכיר תוך י"ב חדש משמע ולא סוף י"ב חדש וא"כ נ"ד דמת בכ"ב בחדש שנים עשר כיון שנכנס יום אחד בחודש חשוב כחדש וכדאיתא להדיא בפ"ק דר"ה בפלוגתא דר"ג ור"א בדין פר בן שלש שנים דלכ"ע יום אחד בחדש חשוב כחדש ולא פליגי אלא ביום אחד בשנה דלר"מ יום אחד בשנה נמי חשיב שנה ופר בן כ"ד חדש ויום אחד הוא ולר"א ל' יום בשנה חשוב שנה ופר בן כ"ד חודש ושלשים יום הוא ושניהם מקרא א' דרשו ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון בא' לחדש וכו' ע"ש וא"כ נראה נמי בנ"ד כיון שנכנס יום א' בחדש שנים עשר חשוב מתה בסוף י"ב חודש והא דכתב מהרא"י בת"ה גבי אבילות די"ב חודש דכשמת אביו בר"ח ניסן כשיגיע אחריו כ"ט אדר לא אמרינן מקצת יום כ"ט אדר ככולו דלא דמי ל"ז ולשלשים דהתם הספירה היה לפי הימים וקי"ל בכמה מילי מקצת היום ככולו אבל גבי אבילות די"ב חודש דלא הזכירו בשום מקום אלא י"ב חודש ולא שנ"ד ימים וכיון דהספירה היא לפי החדשים אי הוה אמרינן מקצתן ככולה הוי שרי בתחלת חדש די"ב והא וודאי ליתא ולכך לא כלו עד שיכנוס ראש חודש ניסן עכ"ל נראה וודאי דלא פליג מהרא"י אתלמוד ערוך דפ"ק דר"ה דאמרו שם וחדש למנויו ושנה למנויה דאלמא דכ"ע יום א' בחודש חשוב כחדש וכדרשינן מקראי אלא דלגבי אבילות אי אפשר לומר דיום אחד בחדש חשוב כחדש שהרי טעם האבילות אינו אלא משום דמשפט רשעים בגהינם י"ב חדש א"כ גם האבלות צריך להיות כל י"ב חדש כמו המשפט שבגהנים והכא משמע להדיא בברייתא דאבל רבתי דתני' על כל המתים אסור לילך לבית המשתה עד לאחר שלשים יום ועל אביו ואמו כל שנים עשר חודש דמדלא תני נמי ועל אביו ואמו עד לאחר י"ב חדש בע"כ דהיינו משום דהוה משמע כיון שנכנס יום א' בחודש האחרון כלה האבילות והוי יום אחד בחודש כלאחר י"ב חודש לגמרי דשוב אין תוך י"ב חודש כיון שנכנס יום אחד בחדש האחרון לכך תני ולאביו ולאמו כל י"ב חודש לאורויי דבעינן כל י"ב חודש לגמרי ולא כלה האבלות עד נכנס חודש שלשה עשר והיינו מטעמא דפרישית דכיון דמשפט גהינם הוי כל י"ב חודש לגמרי כך האבלות הוי כל י"ב חודש ממש לגמרי אבל בעלמא ודאי משמע דיום א' בחודש חשוב כחודש ואם כן לפי לשון התקנה דלעיל משמע דוקא תוך י"ב חודש קודם שנכנס יום א' בחודש שנים עשר אבל כשנכנס יום א' בחודש האחרון שוב אין תוך י"ב חודש אלא חשוב כלאחר י"ב חודש ומכ"ש בנדון דידן שיצא כבר רובא של חודש דרובו הוה ככולו בכל התורה כולה ואף על גב דבסוף התקנה כתוב וראינו שיעור שנה לדבר זה ולא יותר כי אחרי שנה נשכח מן הלב מה שנתן ולא יוסיף עצב עמה וכו' אין ראיה מכאן דבעינן שנה ממש ואף חודש עיבור בכלל אלא קרא ליה שנה כיון דסתם י"ב חודש הוה שנה אבל עיקר התקנה לא היתה אלא דוקא במתה תוך י"ב חודש דאם לא כן הוה ליה להזכיר שנה בלחוד לאיזה צורך הזכירו תויך י"ב חודש. אבל אפכא לא קשה לאיזו צורך הזכירו שנה בסוף התקנה דהלא כוונתו כדי לתת טעם למה ראו שיעור י"ב חדש ואמר שהוא לפי אחרי שנה נשכח וכו' ותו דאפי' היה ספיקא אי תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון הנה כיון דהבעל מוחזק בנכסים ויורש את אשתו מן התורה או מדרבנן והיורשים כאלו באו להוציא עפ"י התקנה המוציא מחבירו עליו הראיה דתפוס לשון אחרון והלכך נראה מצד לשון התקנה הנ"ל שהדין עם הבעל: אכן מדברי שאר פוסקים ומחברים לא כתוב לשון זה דתוך י"ב חדש אלא תוך שנה גם בתשובות מהרי"ו סימן ס"ח פסק להדיא דחודש העיבור בכלל כיון שהוזכר שנה ושנה סתם בכל מקום הוי נמי חדש העיבור: ובעל כרחך צריך לומר דלשון התקנה לפניהם לא היה כתוב בה תוך י"ב חודש כלל אלא תוך שנתה ולכך פסק דחדש העיבור נמי בכלל רק ראיתי התקנה בין תשובות מהר"מ הנדפסת בפראג בסימן תתקל"ד שכתב שם תוך שנתה ולא הוזכר כלל לשון זה תוך י"ב חודש ויש לנו לומר דמהרי"ו ודעימיה היה בקיאין טפי בלשון התקנה: אי נמי תחלה היתה תקנת ר"ת תוך י"ב חודש ואחר כך בתקנות הקהלות הגיע תוך שנתה כדי שלא ליתן פתחון פה לערעורים וקטטות ומבואר בת"ה סימן שכ"א דתחלה תיקן ר"ת ואחר כך הקהלות וכיון דמהרי"ו עשה מעשה להורות דחדש העיבור בכלל אלמא דתקנה זו עיקר וכדמשמע משאר כל המחברים והכי נקטינן ואם כן מצד זה אין זכות לבעל להחזיק בנדוניא אכן מצד אחר יכול להחזיק בנדוניא כיון דיתומה היתה והגיע לה עשור נכסים ודינה בזו כבעלת חוב אם כן היא עצמה הכניסה לה נדוניא ולא אביה וקרובי' ופסק מהרי"ו בסימן ס"ז דהתקנה לא נתקנה אלא היכא דאבי הכלה נתן הנדוניא או שאר קרוביה נתנוהו דבכולהו שייך למיגזר ותם לריק כוחכם ואיכא אומדנא דדעת קצת שלא נתנו אלא כדי שתהנה מהם אבל היכא דאחרים לא נתנו הנדוניא אלא היא בעצמה נתנוהו לא שייך האי טעמא דותם לריק כוחכם דאנן סהדי דניחא לה למיתב טן דו אפילו יתום לריק כחה שתמות בקרב שנה ושנתיים ופשיטא דאין חלוק בין אלמנה וגרושה ובתו כשהכניסו נדוניא מיגיעת כפם או ירושה מאביה וקרוביה הכל הוא בכלל הכניסה היא עצמה ופשיטא דעישור נכסים שמחויבים היורשים לתת לה מדין התלמוד הוה ליה הכניסה היא עצמה דלא דמי להשיאה אביה בחייו דאמדינן דעתיה שלא נתן לה אלא על מנת שתהנה בתו שהרי בידו היה שלא לתת לה נדוניא כל עיקר אם כן כשנתן לה על פי דעתו נתן לה: אבל כשמת אביה והגיע לה עישור נכסים מדינא בעי למיתב לה ואי לא בעו יורשים ליתן לה כופים אותם ליתן דהבת בעל חוב היא ה"ל הכניסה היא עצמה ואין צריך להחזיר כל מה שגבה ומה שטוען כיון דהשטרות כתובים על שמו והאפוטרופסים שלוחים ה"ל כמו שגבה ודאי כך הוא לפי דעת התשובה בהגהות מרדכי דיבמות בשם הר"מ המתחלת יען כי ראיתי ושמעתי המפקפקים וכו' כי לשם פסק דבהקנה לו נדונייא על ידי משכנות מונחים ביד נאמן או ערב קבלן שנתערבו כנגדו אף על פי שהאב נשא ונתן בנדונית חתנו לטובת הזוג ליכא מאן דפליג שכבר זכה בו חתנו לפי שגמר בלבו להקנותו וא"כ הכא נמי שהשטרות כתובים על שמו והיה בידו לא גרע מערב קבלן דבשניהם לא גבה ואף על פי כן כיון שיכול להוציא מידם ה"ל כגבה ואף על גב דקיימא לן כבית הלל לגבי ב"ש בפרק השולח דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי מכל מקום בנדון דידן חשבינן ליה כגבוי' לפי שאלו הן הדברים הנקנים באמירה:

אכן בתשובות מיימונית ע"ש מהר"מ כתב להדיא דבלא תקנה נמי אם לא בא ליד בעל אלא ביד נאמן היה שנה ראשונה על מנת שיתן לו מה שפסק לאחר שנה ומתה תוך שנה הוה ליה כנדונית חתנים שלא גבה וכו' ויש ליישב דלא סתרי דברי מהר"מ אהדדי ולחלק בין שליש שהניחו בידו בסתם ולא נתברר לחזקת הזוג ולטובתו דהתם וודאי הוה דלא גבה אבל בשליש שהניחו בידו לטובת הזוג הוה ליה כגבה וכן כתוב מהרי"ל בסימן ס"א ע"ש. מיהו בתרומת הדשן סי' שכ"א כתב אותה תשובה דמיימונית בשם ר"י ואם כן לא צריכים לחלק בחלוק דק כזה אלא צריך לומר דפליגי דר"י אדמהר"מ ותדע דהא בעל כרחך פליגי אמה שכתב במרדכי פרק נערה דבהניחו ביד שליש יחלוקו ואם כן שלשה דעות איכא בדין שליש למהר"מ הכל של אב ולמרדכי יחלוקו: וטעמא דר"י דבענין שיהא גבוי ממש והלכך אפילו הונח ביד שליש לטובת הזוג נמי של אב וממילא ה"נ בערב קבלן נמי לא הוי של בעל כיון שלא גבה כלל הנדוניא בשום פעם ובספיקא דדינא המוציא מחבירו עליו הראיה וכאן נמי אין הבעל מוחזק בנדוניא ממש: מיהו בכל הבגדים והמטלטלים ה"ל גבה שהרי היה מוחזק בהם אף קודם שמתה אכן בזה צריך לדקדק דאפילו בגבה ממש מכל מקום אין כל הנדוניא הוה בכלל הכניסה היא עצמה שהרי הדבר ידוע דעכשיו נותנין הנדוניא לבת תשעה חלקים והעישור נשאר לאב או לבנים על הרוב ואפילו מכח אומדנא דאמדינן לאב לאו שפיר למעבד הכי דלא אזלינן בתר אומדנא אלא לפחות מעישור נכסים ולא להוסיף על עישור נכסים וכדברי האישר"י וכמו שקבעתי ההלכה בס"ד בא"ע סימן קי"ג. ואם כן לא שייך לומר הכניסה היא עצמה אלא היכא שלא נתנו לה יותר מעישור נכסים אבל נדון דידן ידועה לכל שהוסיפו על העישור פעם ושלש א"כ אין כל הנדוניא בכלל הכניסה היא עצמה: ואם מקצת הנדוניא אבד וכלה הנה שורת הדין דליכא למימר דהעישור כלה ומה שהוסיפו על העישור הוא שנשאר ושייך בזה שהשיאוהו קרוביה ויחזור הכל אפילו מה שגבה כיון שהוא תוך שנתה דאימא איפכא דהעישור הוא שנשאר ומה שהוסיפו אפטרופסים הוא שכלה ואבד אלא תלינן דזה וזה אבד ומה שנשאר הוא ג"כ מזה ומזה ואם סך זה אינו יותר מזה תוך שנתה נמי יחלוקו בשוה אי גבה ואם סך זה יותר מזה יחלוקו לפי חשבון אבל בלא גבה אין לו כלום והיכא דאי אפשר להתברר אז הטוב והישר לעשות דרך פשרה וכל שכן היכא דאיכא ספיקא דדינא כגון דהונחו ביד שליש א"נ ערב לקבלן כדאמרן הנלפע"ד כתבתי וחתמתי שמי הקטן יואל:

הזנה אוטומטית ג

ראובן ושמעון ולוי אחים מן האב ומתו שמעון ולוי ולשמעון יש בן וללוי אין לו זרע כלל מי יורשו אם נאמר דראובן הוא היורש ואין לו לבן שמעון במקום ראובן כלום משום דקם ראובן תחת אחיו לייבום או דלמא בן שמעון קם במקום אביו וחולק עם דודו ראובן בשוה:

תשובה הדבר פשוט דראובן ובן שמעון חולקים בנכסי לוי שוה בשוה דכי היכא דדרשינן אין לו בן עיין עליו ה"נ דרשינן בכל קרובים וגבי אחי המת נמי כתיב ואם אין לו אחי' ודרשינן עיין עליו דאם יש לשמעון שום יורש דראוי ליורשו יבא במקומו וכך פי' רשב"ם להדיא בפ' יש נוחלין בדף קט"ו ע"א בד"ה ותני עלה וכו' ע"ש וכ"כ עו' בדף קי"ו ע"א ואע"ג דיש סברא לומר דאח עדיף שכן קם תחת אחיו לייבום מ"מ גזירת הכתוב היא מאין לו עיין עליו דלא מהני הך סברא לירש כל הנכסי' ותדע דהא בפ' י"נ קא מבעיא ליה לרמי בר חמא אבי האב ואחיו כגון אברהם ויעקב בנכסי עשו איזה מהן קודם ומאי קא מיבעיא לי' הלא ודאי אח קודם דקם תחת אחיו לייבום ורבא נמי מאי קס"ד דקפשיט דאבי אב קודם אלא ודאי דלא קי"ל בהך סברא למסקנא דאע"ג דקס"ד בר"פ י"נ דהך סברא תהני לן למימר דהאח קודם אף לבן כבר דחאוה ותו דמסקנא דתלמודא בהך בעיא דרמי בר חמא קאמר ה"נ מסתב' דהאח קודם לאבי האב דקתני זה הכלל כל הקודם בנחלה יוצא יריכו קודמין ואלו איתי' ליצחק יצחק קודם השתא נמי דליתי' ליצחק יעקב קודם שמעינן השתא מהאח אינו יורש לאחיו אלא מצד שהוא יורש זכות אביו שמת א"כ בנדון דידן נמי כי היכא דהאח יורש זכות אביו שמת כך בן האח יורש זכות אביו וזכות אבי אביו שמת וחולקין ביחד הנלפע"ד כתבתי וחתמתי שמי אנכי הקטן יואל:

הזנה אוטומטית ד

בלובלמא עשו הקהל הסכמה בשנת שי"ח וז"ל בגזירת נח"ש שלא ילך שום בעל הבית ויקנה בית או קרקע משום גוי בתוך החומה כו'. שראו שאם לא יהיו דרים הגוים בעיר בין בני ישראל יש לחוש ח"ו שלא ישרפו בתי יהודים או שלא יעמדו על גירוש חס ושלום לכן עמדו וגזרו בגזירת נח"ש על אותה תקנה לקיים עליהם ועל זרעם כו' ומקצת אנשים שעברו על התקנות גזרו עליהם לחזור ולמכור לגוים עוד בשנת של"ז חזרו והחזיקו מנהיגו הקהל בהסכמת האב"ד כמוהר"ר אברהם ז"ל פולק את התקנה הנ"ל והכריזו בבית הכנסות להעניש את העובר בקנסות ויתר עונשים והכריחו לאנשים שעברו על התקנה לחזור ולמכור הקרקעות והבתים לגוים. ועל אחד גזרו שאם לא ימכור הקרקע אזי לא יהא שום הנאה מאותו קרקע לא להשכיר ולא לזרוע בו לא הוא עצמו ולא שום אדם בעולם ולא יהא לו שום הנאה בעולם מאותו קרקע. עד כאן תורף ההסכמה. והנה אחר זה התירו הקהל לראובן לקנות מקצת קרקע מן הגוים סמוך לביתו כי היה קרקע שלו קצר לבנות עליו וראובן עבר וקנה יותר ממה שהתירו לו אז גזרו עליו הקהל שלא לבנות על קרקע זו כי אם על אותו שיעור שהתירו לו ועל המותר לא ישתמש בשום תשמיש אפילו להעמיד שם בהמותיו. וראובן קיים גזירת הקהל וציווים ועשה היקף מחיצה מקנים סביב כל הקרקע שקנה מן הגוי אחר כך מת ראובן ויורשיו מכרו לכהר"ר משה פירשטט כל הבית וכל הקרקע וחשקה נפש כהר"ר משה להרחיב את ביתו ולבנות על אותה קרקע ועתה יורינו רבינו אם יש היתר לזה אם לאו.

תשובה לפע"ד דשרי דהמסקנא בפרק מי שהחשיך במי שכיון מלאכתו במועד ומת דלדידיה קנסו רבנן לבריה לא קנסו רבנן. וכתב הרי"ף והרא"ש שם וכן הצורם אוזן בכור ומת והמוכר עבדו לגוים ומת לא קנסו רבנן בנו אחריו והכין אסקהו לכל חדא וחדא בדוכתיה וכן הלכה. וא"כ נדון דידן נמי אעפ"י שקנסו רבנן הקהל לראובן שלא ישתמש על היתר לפי שעבר בזה על גזירתם בעונש נח"ש מכל מקום לבניו לא קנסינן והם היו מתירין לבנות על אותה קרקע וא"כ גם להר"ר משה דאתא מחמתייהו שרי לבנות עליה שהרי בלשון ההסכמה לא נזכר שלא לבנות על הקרקע שהיתה של גוים כ"א שלא ילך ב"ה ויקנה בית או קרקע משום גוי בתוך החומה וכו'. ופשיטא דאפילו ראובן בעצמו שקנה הקרקע ועבר על החרם לא בשביל זה נאסרו עליו הקרקע בהנאה כיון שלא נזכר זה בחרם דבדמיה קנינהו אלא שהקהל קנסו אותו בכך על שעבר על ההסכמתם וגזירתם בעונש נחש וזה יש בידם להפקיר ממון שיש לו בעולם ולאבד זכותן כפי מה שיראה לגדור פרצת הדור ולחזק בדק כו' כמו שכתב הרמב"ם בפרק כ"ד מהלכת סנהדרין והטור בח"מ בתחלתו ובסופו אבל מדינא אין הקרקע נאסרה בשביל שעבר על החרם וזה דבר פשוט הוא. והאריך בו הריב"ש סימן קע"א להוציא מלב הטועה לומר שאם גזרו חרם על דבר שלא לעשות ועשה במזיד והרויח שגם המעות נאסרים עיין עליו כי אותו נדון דומה לשאלותינו וכיון שאין הקרקע נאסרה לראובן עצמו אם כן בניו אחריו ודאתא מחמתייהו אין להטיל עליהם שום קנס ושום עונש דאינהו לא קא עבדי מידי. וכן פסק במרדכי פרק החובל בשם ריב"א אמסור שלא הספיק הנמסר להעמידו בדין עד שמת המסור דפטורין בניו אבל אם קם המסור בדין ונתחייב נתחייבו הנכסים ותו לא ירשו להו הנכסים. ובפרק הגוזל בתרא כתב שם בשם הלכות גדולות ביאור לדברים אלו דהיינו שנתחייב ממון עבור מלשינות ומת דאפילו למ"ד מלוה על פה אינה נגבית מן היורשים הכא גובה כשעמד בדין דקלא אית ליה אבל חייבוהו בית דין קנס לא קנסו בנו אחריו ע"כ. הרי מבואר דכל שחייבוהו בית דין קנס אין קונסין בנו אחריו: ואין לומר דהולכין אחר כוונת ההסכמה שהיא היתה מחששא פן ישרפו בתי יהודים חס ושלום וכו' ואם כן אף בבניו אחריו עמדה חששא זו במקומה אם יבנו בית על הקרקע של גוים הא לאו מלתא הוא דפשיטא דהקהל לא חששו כי אם על מאי דשכיחא כגון אם לא יהא שום איסור לקנות מן הגוי כל אחד ואחד יבא ויקנה ויהיה כל היהודים בעיר אבל אמילתא דלא שכיחא שיעבור איש על החרם ויחזיק הקרקע בידו ויהיה כעובר על החרם כל ימיו וירשו בניו אחריו ויבנו על אותה קרקע הא וודאי לא אסיק אדעתייהו בשעת החרם וכדמסיק בריש כתובות דאונס דלא שכיחא לא אסיק אדעתיהו. והכי איתא בפרק השליח. והכי איתא נמי בפרק הזהב לר' יוחנן דאמר מעות קונות ומפני מה אמרו משיחה קונה גזרה שמא יאמר לו נשרפו חיטך בעלייה דדוקא במילתיה דשכיחא גזרו ביה רבנן אבל במילתיה דלא שכיחא כגון שהחליף דמי שור בפרה או דמי חמור בשור ודאי מעות קונות דבר תורה וכן מכר לו באלו דקנה לרב הונא קאמר התם דס"ל כר' יוחנן דמעות קונה דבר תורה ובמלתא דלא שכיחא כי הא לא גזרו רבנן והכא איתא בדוכתי טובא. ועוד דאין הולכין אחר כוונת ההסכמה אלא א"כ שהוא ג"כ בכלל לשון ההסכמה כמו שנראה מבואר ממ"ש הרשב"א הביאו ב"י בי"ד סימן רי"ח (בהג"ה רמ"א ס"ס הנזכר) וז"ל שאלה הקהל החרימו שלא ידור איש פלוני במגרש פ' עד זמן ידוע ובתוך הזמן שכר שם חנות לעשות שם מלאכתו וטוען שלא החרימו אלא שלא ידור שם ואינו נקרא דירה אלא במקום שאוכל ושותה. תשובה לשון דירה נופל על עניינים רבים יש שהוא כעין ישיבה במקום וכו' ויש שהוא כמו עיכוב במקום וכו' ונופל גם כן למי שהוא דר במקום אחד ביום אחד וכו' ולפיכך הכל מה שהוא ענין. אם מה שהחרימו על עניין שחשו שלא יהא שייך עמהם וכו' אפילו עמהם בחנות כלל אסו' ואם מחמת שלא יקבע דירה עמהם הדין עמו וכו' וכל הנדרים והחרמות נדונין לפי מה שהוא ענין כו'. הנה מבואר דהולכים לפי מה שהוא הענין ובלבד שיהא במשמע הלשון שהוציאו בפיהם. דאם לא כן למאי צריך לומר לשון דירה נופל על עניינים רבים וכו' אלא וודאי דאם לא היה נופל על עיכוב במקום אפילו אם היו הענין שחשוהו שלא יהא שייך עמהם מ"מ מאחר שלא הוציאו כן בפיהם לא היה בזה איסור חרם כיון שלא החרימו עליו בפיהם. ומזה הטעם פסק גם האישר"י בהיה חבירו מפציר בו שיאכל עמו ואמר קונם ביתך שאני נכנס. טיפת צונן שאני טועם עמך דמותר לכנוס לביתו ולשתות עמו טיפת צונן שלא נתכווין אלא לשם אכילה ושתייה ומותר גם באכילה ושתיי' כיון שלא הוציאו בפיו ולא דמי לרישא בהיו מפצירין בו ליקח בת אחותו ואמר קונם שנהנית לי שלא נתכווין אלא לשם אישות דאישות בכלל הנאה היא ואע"ג דהרמב"ם (י"ד סי' רי"ח סעיף ד') פסק דגם באומר טיפת צונן אסור באכילה ושתיה וכן איתא בתוספתא וכן פסק הר"ר ירוחם וראוי להחמיר באיסור דאורייתא כוותי'. התם וודאי איכא למימר דבכלל טיפת צונן שאני טועם הוא דהלשון משמע כאלו אמר איני אוכל ואיני שותה עמך לא הרבה ולא מעט אפילו טיפה איננו טועם ולישנא קטיעא הוא ומ"מ מותר לשתות לו צונן דלא נתכווין אלא לשם שתיי' ואכילה. אבל נ"ד ובלשון החרם לא הוזכר כי אם שלא יקנה בית או קרקע בתוך חומה אף הרמב"ם מודה דאין בכלל לשון זה שלא יבנה בית על הקרקע של גוי אם לא קנהו מגוי. ותדע שהרי במרדכי פרק המקבל פסק אכיוצא דנדון דידן שגזרו הקהל שלא לקנות בית גוי דאם בא להחליף בית בבית עם הגוי דאסור דחילוף בית נמי מיקרא זביני כו' דאלמא דאי לאו דמקרי זביני לא היה בזה שום איסור אעפ"י דלפי העניין היה שייך גם הטעם שהחרימו על קניות בית גוי בחלופין כמו בזבונא דאם לא היה שייך הטעם בחלופין למה פסק לאיסור הלא הולכים אחר כוונות החרמים כדתנן בטיפת צונן דמותר לשתות צונן שלא נתכווין אלא לשם אכילה. ונמשך לפי זה דאפילו אם יבא איזה גוי ויערער על אותו קרקע לומר שהוא שלו דמותר לו להר"ר משה לפשר את הגוי כדי שיחזיק הגוי הקרקע בידו בערכאות שלהם שלא יהא שוב שום עירער ואין זה כקונה בית מגוי שהחרימו עליו דמאחר שידוע דראובן הקונה הראשון קנה הקרקע מהגוי בדיניהם וזכה בה וגוי זה מעליל על הר"מ להוציא ממנו ממון אין זה קונה מגוי אלא מבריח ארי מנכסיו בלבד שהרי הקרקע כבר היא שלו מן הדין כשקנאה מיורשי ראובן. הנה התבאר להוציא מלב המהנדזין ומפקפקין וברור הוא דאין להר"ם לחוש בכאן מעונש חרם כלל דלשון החרם לא היה על הקרקעות והבתים של גוים שלא יהנו מהם אלא על אדם עצמו והוא מחרמי בטוי הגוף כלומר שאומרים כל העושה דבר פלוני יהא בחרם והחרם חל עליו וחייבים הכל לנהוג עמו כמו חרם לפרוש הימנו כדינו כו' ומ"מ אין אוסרין עליו הקרקעות והבתים שקנה ושהרויח בהם כיון שלא נזכר זה בחרם אם לא מטעם קנס לקנוס אותו משום מגדר מילתא כדי לגדר פרצת הדור וכו' וכדפרישת ונתבאר בארוכה בתשובות הריב"ש סימן קע"א. וזה אין לו מקום אלא לאותו שעבר על החרם אבל לא לבניו אחריו ולאיש אחר הבא בגבולו דלא גרע מהמבשל בשבת במזיד דהוא לא יאכל עולמית ואחרים אוכלין למוצאי שבת לר' יהודה דהלכתא כוותי' וכש"כ בנדון דידן דמעולם לא גזרו שלא להנות מהקרקעות ובתים של גוים כדאמרן שהוא דבר ברור. הנראה לפי ע"ד כתבתי וחתמתי שמי אנכי הקטן יואל בן לא"א מוהר"ר שמואל ז"ל ה"ה בחדש אייר שס"א פה ק"ק לובמלא.